נינו ביטון – אומרים שבהופעות שלו אנשים בוכים

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 8/7/2011)

"כולם אומרים לי לשמוע את הכנר התורכי", שר פעם אביתר בנאי את המילים של עמיר לב, "אומרים שבהופעות שלו אנשים בוכים". כבר כמה חודשים שכולם אומרים לי לשמוע את נגן העוּד האלג'יראי שמופיע בכל יום שישי בצהרים ב'קפה אברם' שבבנין כלל בירושלים. הם אומרים שלהגיד שבהופעות שלו אנשים בוכים זה אנדרסטייטמנט.

לנגן העוד קוראים נינו (חנניה) ביטון, ואל קבלות השבת שהוא עורך עם חבורת הנגנים שלו בבית הקפה שבדופן 'בנין כלל' מגיעים גם אנשים שלא מהעולם האנדלוסי. במובן מסוים, ההופעות האלה הן ההפך הגמור מהכאוס חסר הסבלנות של רחוב אגריפס והשוק הסמוך: אנשים רוקדים, מקשיבים, לא ממהרים לשום מקום, גם כשהקטעים מתארכים ושבת כבר מלטפת את האוויר. אם זאת הייתה חמארה מעושנת בקזבלנקה – כבר הייתם מקבלים המלצה דחופה ואקזוטית מכתב ה'נשיונל ג'יאוגרפיק'.

ביטון הוא נגן מבוקש באלבומים של אחרים ובהופעות (מלבד העוד הוא שולח את ידיו גם בכינור ובבנג'ו), אבל האלבום שהוא מוציא עכשיו הוא אלבומו הראשון – מין מתנה עצמית לנגן שחגג לא מזמן את יום ההולדת האחרון לפני מעבר הקידומת לשישים. מלבד היותו סמכות בעולם הפיוט המוגרבי, ביטון הוא בעיקר מוזיקאי של מוזיקאים: "מוסד של איש אחד" מכנה אותו ברי סחרוף, "מאסטר" מגדיר אותו מיכה שטרית. גם מוזיקאים שרחוקים יחסית מצלילי העוד שלו, כמו אסף אמדורסקי ושאנן סטריט ('הדג נחש'), מוצאים את עצמם כותבים המלצות נרגשות לאלבום.

ההשפעה העיקרית של ביטון היא בתור מורה – ואולי נכון יותר לכתוב מחנך – שגידל גלריה מרשימה של מוסיקאים ופייטנים. כבר שנים שהוא מלמד מוזיקאים צעירים – חינם אין כסף – את הצלילים העתיקים הללו. שישה מתלמידיו התכנסו באלבום הזה: חגי בליצקי (קונטרבס), הלל אמסלם (ג'מבה), דודי בלילטי (טבלה), בבל אברג'יל (דרבוקה), אליעזר נידם (תוף מרים) וכמובן עומרי מור שעיטורי נגינת הפסנתר שלו יפהפיים כתמיד. מור יודע לגנוב את ההצגה גם כשהוא מנגן עם מוזיקאים דומיננטיים כמו דניאל זמיר ואבישי כהן, אבל בשירים שהתכנסו באלבום הזה ניכר שהוא מלווה את המאסטרו ביראת כבוד.

עשר רצועות יש באלבום שנקרא בפשטות "נינו ביטון", והוא בנוי כנובה אנדלוסית קלאסית (נובה היא יצירה רבת פרקים ובעלת מערכת הקשרים פנימית, בדומה לסוויטה במוסיקה המערבית): היא נפתחת ומסתיימת בקטעים אינסטרומנטליים כובשים וביניהם פיוטים שנבנים לאיטם. חלקם – כמו 'ידיד נפש' של ר' אלעזר אזכרי ו 'יפו דודיך נעימה' של ר' ישראל נג'ארה – מוכרים יחסית, וחלקם כמעט אזוטריים – אבל גם המוכר וגם העלום מוגשים ומוטעמים על ידי ביטון בשירה ונגינה וירטואוזית בעוד. ביטון גם מבצע כאן שני מאוואלים: אחד מהם הוא "אערוך פני אל נורא" – מזמור קצר שחיבר הבבא סאלי לכבודו של רשב"י, כשבין לבין הוא מתבל את השירים בקריאות "ברוך השם".

למרות האלג'יראיות של המוזיקה שלו ביטון נולד בכלל ברבאט שבמרוקו, והוא מוכר גם בכיני "נינו אל מוגרבי". בחוברת המצורפת לאלבום מתאר ברק ויס (המנהל האמנותי של פסטיבל הג'אז התל אביבי) את הבית והאווירה המוזיקאלית שבהן גדל ביטון, ומספר איך הלימוד המסורתי בשכונת ממילא ואוהל משה הוביל אותו לחשובי הפסטיבלים בעולם. האלבום הזה הוא הזדמנות לשמוע את ביטון ביצירה שלמה שהוא המכתיב היחיד שלה (צריך להעיר שבאופן כללי האלבום שקט יותר מההופעות ומתמקד בעיקר במסורות הפיוט). ביטון משמר כאן את התרבות המוזיקלית האנדלוסית-אלג'יראית ומחיה אותה בעזרת המוזיקאים הצעירים שהוא מלמד.

ביטון הוא נגן טוטאלי. לא תמצאו אותו מסמפל כאן את הפיוטים לאלבום 'מעודכן' והוא גם לא מנסה להיות קומוניקטיבי כרוב המשתתפים בטרנד הפיוטים. האותנטיות הזאת היא היתרון והחיסרון של האלבום הזה: מי שהאוזן שלו לא רגילה לצלילים המוגרבים יצטרך להיאזר בהרבה סבלנות כדי ליהנות ואולי גם לבכות.