Posts Tagged 'פורת סלומון'

שוטי הנבואה – ראיון עם אוצרי התערוכה הירושלמית “נביא נביא“

[פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014]

יומיים אחרי שנגמר מבצע "צוק איתן" התקיים בירושלים כנס נביאים. "קול קורא" ששלחו המארגנים משך עשרות ציירים, פסלים, משוררים, אמני פרפורמנס, מחול, קולנוע וספוקן־וורד ואלה נפגשו בבית נטוש במושבה הגרמנית והתנבאו על העתיד הקרוב. לא על הכול הסכימו שם פרחי הנבואה, גם לא על המושגים הבסיסיים ביותר שנגזרים ממשמעות המילה, ובכל זאת, דבר אחד חזר בחזיונות של כולם: תערוכה בת שלושה שבועות שתתקיים באותו מבנה עם סוף עונת החגים תחת השם "נביא נביא". קאמבק קטן מאז התנבא בעיר מלאכי – הנביא התנ"כי האחרון של ימי הבית השני.

מי שיבוא למבנה במתחם "האחים חסיד" (רחוב עמק רפאים 45) ייווכח שנבואות הכנס לא היו נבואת שקר. את הקירות ממלאות עכשיו עבודות של אמנים כמו שי אזולאי, שולמית עציון, שמעון פינטו ורעיה ברוקנטל, ולו"ז הפרויקט כולל אירועים בהשתתפות אישים כמו צבי יחזקאלי ופרופ' גדעון לבינסון, כאשר עיריית ירושלים, הקרן לירושלים ופרויקט "מנופים" שותפים לעשייה.

"זו לא תערוכה רגילה", מצהירה אוריין גלסטר שאוצרת את "נביא נביא" יחד עם פורת סלומון ורונן יצחקי. "זה פרויקט של כל מי שנדבק בחיידק הנבואה". סלומון אומר ש"השאיפה היא ליצור אירוע שהוא מעבר לעוד אירוע תרבות ירושלמי. החזון הוא שינוי תרבותי ולכן המעגלים רחבים, לא רק אמנים מסוגים שונים משתתפים בפרויקט אלא גם אנשי אקדמיה למשל, שמקבלים אפשרות לתת משהו משוחרר מאוד בערב שנקרא 'אמרנו לכם' – ערב שבו הם יעמדו נוכח הקהל ויטענו ש'כבר בשנת 2014 אמרנו לכם' וכו'. הרעיון הוא לזרוע את האפשרות הנבואית בכמה שיותר תחומים, ולראות איך התחומים האלה מגיבים".

זאת לא הפעם הראשונה שבה השלושה אוצרים יחד תערוכה: בשנה שעברה הם הציגו באותו מקום תערוכה קבוצתית במסגרת "הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית" בירושלים. שילוב התחומים שמאפיין את הפרויקט החדש נמצא גם בעיסוקים שלהם עצמם: בעוד גלסטר היא אמנית רב תחומית בוגרת שנקר המרכזת את מגמת האמנות באולפנא לאמנויות בירושלים, וסלומון הוא אמן בוגר בצלאל שמנהל היום את בית הספר הגבוה לאמנות "פרדס" בגבעת וושינגטון, יצחקי שמגיע מעולם המחול הוא כוריאוגרף שמנהל את מרכז "בין שמים לארץ" (בית לתרבות יהודית עכשווית). "יכול היה להיות לנו גם שותף לאוצרות שהוא רואה חשבון או נהג מונית", אומר יצחקי, "אנחנו אנשים שונים שעוסקים באותן שאלות, רק שאתה נגר והמקצוע שלו זה ללכת עם אף אדום. מה שמאחד אותנו זה החיבור סביב הנושאים ולא סביב המדיום האמנותי".

רעיה ברוקנטל, "הוא חזר!"

רעיה ברוקנטל, "הוא חזר!"

 

כמה שבועות לפני ההקמה של "נביא נביא" אני נפגש במבנה עם שלושתם, ועם האמנית החזותית צפיה דגני שמציגה בפרויקט את ״המופע הגדול של יחזקאל״ יחד עם האמנית חיה רוקין. "אנחנו מתחקות במופע אחרי יחזקאל הנביא", היא מסבירה, "בסוג של סדנת פרפורמנס שמבקשת לשהות בפער בין המילה הכתובה לבין המעשים, כשאנחנו ממקמות את עצמנו בפעולת התרגום, שהיא גם פעולה פרשנית".

הבית הארמני הריק נראה עכשיו כמו לוקיישן מושלם לסרט ירושלמי תקופתי: עיטורים על הקירות וחלונות מסוגננים, חלל מהסוג שמזמין עבודות עבור עצמו. "חברת 'האחים חסיד' מתכננת כאן פרויקט מגורים", מסביר יצחקי, "ובינתיים אנחנו נהנים מהאפשרות שהם נותנים לנו להציג כאן. יש משהו חזק מאוד במבנה הזה, שרידים של תקופות שונות ודיירים שונים. אם מדברם על הנביא כאישיות שרוטה כזאת, אז הקירות פה שרוטים, והתקרה פה שרוטה. ההיסטוריה של הבית כאילו זועקת מתוכו כמו נביא".

מה פתאום פרויקט על נבואה עכשיו? שנים שכבר לא מסתובבים כאן אנשים עם ברדסים ומקריאים נבואות.

פורת: "התחושה שלי היא שהמציאות תקועה, כי אנשים לא יודעים לדבר. יש אמנם שיח ציבורי של פרשנים ומומחים ופוליטיקאים – אבל השיח הזה לא מצליח לדבר כמעט על כלום, הוא תקוע בלופ. הפתרון הוא להביא שיח אחר מחוץ למעגל המקובל, שיח שיש בו דיבור שמוכן להתיימר, ולכפור, ולהסתכן, ולעמוד מאחורי המשמעות של הדברים. אנחנו רוצים לתת בפרויקט הזה מקום לדיבור נבואי עכשיו ומקומי, בעזרת הזמנה של אמנים להראות את האופציה שלהם למציאות אלטרנטיבית שיש בה נביאים ונבואה".

רונן: "אני חושב שדווקא בתוך העולם המאוד וירטואלי וסטרילי שבו אנחנו חיים היום נוצרה בשלות גדולה לאפשרות נבואית. ברור שקשה לאתר נביאים בימינו, וגם לנו אין יומרה לייצר כאן נבואה. אנחנו כן מנסים להתקרב, עד כמה שאפשר, לארכיטיפים שהנביאים הלכו בהם. אני אתן דוגמה: אני בא מעולם המחול, ומזדהה עם הצד המזיע של הנביאים. כרקדנים גם אנחנו מזיעים, זיעה היא הדבר האהוב עלינו. במובן הזה אנחנו עובדים עם הגוף בדומה לנביאים. כשהשם אומר להושע: לך תתפוס לך זונה ותתחתן איתה – הושע באמת עושה את זה והופך את גופו למעין מיצג. חז"ל, כחלק מהפער בין עולם הנביאים לעולם החכמים, כבר מבקרים אותו על המעשה. הם אומרים לו: חביבי, לא הבנת נכון – הזונה והגוף היו סמל, מטפורה, לא היה צורך שתעשה את זה בגופך ממש! אבל אני רוצה לחזור ולהתחבר לגוף המזיע".

אוריין: "בזמן המלחמה בקיץ, וההתמודדות הקשה שבאה איתה, פרסמנו את ה'קול קורא' שהזמין אמנים להשתתף בתערוכה. במקום לשבת בבית ולהשתגע מול החדשות, הרגשנו שדווקא הזירה האמנותית, זירת התרבות שלנו, היא המקום שבו אפשר לפעול, לייצר שיח, להניע את גלגלי המחשבה: מה אנחנו עושים כאן? מה אנחנו עושים לא נכון? 'נביא נביא' מייצר מפגש ממשי שמביא אמנות למרחב הציבורי ולא רק אל מגדלי השן המוכרים. עלינו לקחת אחריות על סביבתנו התרבותית".

צפיה: "בעולם שלי אין אלוהים וממילא אין נבואה. רוח הקודש לא נכנסת בבני אדם. לכן, כאמנית שמשתתפת בתערוכה ולא כאוצרת, אני מבינה את ההזמנה הזאת כהזדמנות לעסוק ביצירה, בדמיון, באוטופיה ובקשר בינה לבין המציאות. אני לא חושבת שיש 'שיח אחר' שהנבואה מייצרת. לדעתי החברה הישראלית רוויה בסוג כזה של דיבור. הבעיה היא לא השיח אלא הפוליטיקה הקטנה של הכיסאות. אין צורך בשיח חדש כמו שיש צורך בניקוי של המערכת. צריך לדבר בהקשר הזה על ביורוקרטיה.

"האמנית חיה רוקין, שאיתה אני עושה את הסדנה בתערוכה, השתתפה לפני שנתיים בתערוכה בשם 'לאן?'. היא לקחה את הסכום שהיא קיבלה עבור ההשתתפות וקנתה בכל הכסף הזה מטע של עצי קיקיון בברזיל, הכול באופן מאוד ביורוקרטי. בסופו של דבר היא הציגה בתערוכה את הקבלה על הרכישה. מה שהיא הציעה בפעולה הזאת, מלבד התהליך, הוא קצת צל שמור אחרי שהכול נגמר".

רונן: "הבירוקרטיה משגעת אותי, אבל המהלך כאן הוא ההפך. יש לנו תהליך עבודה שבו הרקדנים רוקדים ואני כותב. יצא שיום אחד כתבתי רשימה של שבע קטגוריות על 'מה הנביא לא': אחת מהן הייתה – 'הנביא לא עוסק בביורוקרטיה'. לדעתי הנביא לא אחראי לתוצאות. אנחנו מחויבים לתוצאות – הפרויקט הזה מחויב ב'דו"ח ביצוע' לעיריית ירושלים. אבל הנביא לא מחויב לשום דבר. מבחינתו אפשר לשבור את הכללים, יש לו מחויבות רק לאמת. אני רוצה לצאת מקטנות המוחין שלנו, לצאת מהביורוקרטיה שאני שרוי בה עד צוואר, ולעוף לרגע משגרת היום־יום".

אתה מתאר כאן מהלך פנימי, אבל נביאים, כמו אמנים, פועלים בסופו של דבר מול קהל ומנהלים איתומערכת יחסים.

פורת: "נבואה ואמנות הן צורות תקשורת. הנביא לא באמת עומד ועושה פעולות לבדו במדבר. אני רוצה לקחת את זה מהמקום הרוחניקי שאולי נוצר פה. נביא הוא אדם שעומד בכיכר העיר ועושה מיצג – הוא רוצה שדרך המיצג שלו אנשים יראו, יזדעזעו, יחשבו, יתעוררו, יבכו. יונה רוצה ללכת לבד למדבר ואלוהים אומר לו: לך תעשה מיצג בנינוה. בסוף הוא התבאס גם על אלוהים וגם על הקהל".

רונן: "יש משהו טריקי בנביא – מצד אחד הוא מאוד מחויב לעולם ולכן הוא מוכיח אותו, ומהצד השני הוא לא סופר את העולם. אולי ליתר דיוק: הוא לא סופר את ה'עוילם'. הוא לא חושש מהתגובה ולכן לא פועל בהתאם לפידבק שהוא יקבל. הוא מחויב רק לאמת".

אתם מדברים על הנבואה במושגים של אמת, אבל יש לא פחות מקום לנביאי שקר, או לשיטיון שהוא פחותרציני מהדיבור על "האמת".

רונן: "נבואות שקר זו ההתמחות האמיתית שלנו. האופציה להיות בסופו של דבר נביא שקר מצילה אותנו מהמקום המגלומני שיוצר העיסוק בנבואה. אם נהיה יותר מדי רציניים בעניין הזה אנחנו יכולים ליפול אל הגרוטסקי והמגוחך".

אורין: "כששחררנו את ה'קול קורא' לפרויקט כתבנו שהכול הולך – הדברים הגבוהים ביותר והשטותיים ביותר. לכול יש מקום. היה מעניין לגלות שלא הרבה העזו להעמיד את עצמם בנעלי הנביא, בצחוק או ברצינות, ולו לרגע. יש קושי לאמנים עכשוויים לומר אמירה קונקרטית בנוגע למה זה, הדבר הזה שהם עושים. להתחייב אליו. זה מפחיד".

פורת: "הסיבה לדעתי היא שאנחנו כאמנים יושבים על תהום מחרידה, שאולי כל מה שאני עושה זה ערמה של בולשיט. כדי להיות מסוגלים ללכת מעל התהום הזאת אנחנו חייבים להאמין לעצמנו".

רונן: "אמנים הם אנשים חסרי הומור בתחום הזה. אנחנו נורא רציניים כולנו. השאלה היא האם אנחנו באמת מאמינים לעצמנו. האם האמנות העכשווית מאמינה לעצמה?"

צפיה: "בוודאי, מי שעוסק בדבר הזה לא יכול לעסוק בו אלא מתוך אמונה".

רונן: "את רואה, זאת בדיוק הבעיה – האמונה החד משמעית שסגורה על המקום שלה".

צפיה: "ברור שאפשר למצוא גם בולשיט באמנות עכשווית, כמו גם במחול, אבל הנטייה של אנשים להתריס כלפיה זאת אותה הנטייה שגורמת להם להתעלם מהחידלון וחוסר הפשר שמלווים אותנו בחיים על פני האדמה. מי שמנסה לעסוק בחלקים הלא מובנים של הקיום מתקבל על ידם בסוג של זלזול. אפשר ללכת ולראות הרבה אמנות לא טובה ואז פתאום לפגוש יצירה שנוגעת במקום מאוד עמוק, שלא חשבת שניתן לתקשר אותו".

מרים וילנר, פרט מתוך קומיקס

מרים וילנר, פרט מתוך קומיקס

יש חיכוך בין התנועה הנבואית לתנועה האמנותית?

פורת: "התנועה האמנותית הקלאסית היא תנועה פנימה לתוך האמת הפנימית של האמן. כשבאים לראות אמנות באים עם אמון ורצון להקשיב לאמן, אבל הנביא מדבר למי שלא ביקשו לשמוע, למי שמראש לא מאמינים לו. אני חושב שיש משהו בפרויקט הזה שמזמין אמנים לדבר דווקא מבחוץ, ממקום קצת אחר שלא מחויב למשפטים כמו 'האמן ביטא את האני הפנימי שלו בצורה הכי אותנטית' – ואני אומר את זה בכוונה בצורת הקלישאה המזלזלת – אלא דווקא מזמין לדבר בשם איזושהי 'אמת' מופרכת, מגלומנית או אבסולוטית. האמת הזו קשורה כמובן לאמן, כמו שגם בתוך הסצנה של הנביאים כל אחד מהם נותן קול אחר, והם יכולים להתווכח ביניהם אם נינוה תתהפך או לא תתהפך, אם יבוא סנחריב או לא יבוא. המשותף הוא שהנביאים דיברו משהו שנכפה עליהם, שנפל עליהם מלמעלה – יש בתנועה הזאת משהו שהפוך מהתנועה האמנותית הרגילה".

אוריין: "ועדיין, נביא לא יפתח את הפה אם הוא לא רואה את הזולת לנגד עיניו. הוא לא יתלה את דיבורו באופן שבו דבריו יתקבלו, אבל הוא כן מחויב לקשר עמוק לזולת ולמציאות. זה משהו שאני מחפשת הרבה באמנות עכשווית ומוצאת רק לעתים נדירות".

צפיה: "יש דימוי של הנביא, למשל יחזקאל של מיכאלאנג׳לו בקפלה הסיסטינית עם האידיאליזיציה של הדמות, או דימוי של הנשגב ברומנטיקה: אור נגוהות עוטף את האדם, הוא עומד על קצה הר ושיערו מתבדר ברוח. אבל כשפותחים את ספר יחזקאל פוגשים משהו הרבה יותר קשוח. אמנות ונבואה הן שני מושגים שקשורים לעולמות תוכן שונים עם אוצר מילים שונה. יש אמנים שעסקו בדמות הנביא, החל כמובן בדמות השמאן של ג׳וזף בויס, ובארץ מוטי מזרחי ומיכאל סגן כהן. אולי הקשר בין התחומים נמצא בפעולות שנועדות לעין, שנועדות לתצוגה ולקהל".

אוריין: "אני לא בטוחה שאני מסכימה. גם על אמנות מדברים כמשהו שנכפה עליך, משהו שאזור הבחירה שלו מוגבל. וזה לא רומנטי בכלל. שמתי לב שהמשותף למשתתפים במפגש האמנים שעשינו היה שרבים הם אנשים שמשייטים בין עולמות שונים, ואולי לכן לא מרגישים מחויבים למקום שממנו הם מגיעים, דבר שמייצר מרחק אסתטי וחופש להתבונן מבחוץ ולשאול שאלות. לפעמים האמנות יושבת במקום ששואל שאלות כמו חיידק – והיצירה היא רק הביטוי של החיידק הזה. אתה לא בוחר להיות אדם ששואל שאלות קשות על המציאות, כמו שאתה לא בוחר להיות אדם שלא מרגיש בנוח כמעט בכל מקום. זאת לא בחירה".

רונן: "משתמשים במושג 'נביא' בשיח האמנותי כשמדברים על אמנים שמקדימים את זמנם, האוונגרד שצועד לפני המחנה וחוזה את העתיד. אבל בעיניי נבואה בכלל לא מדברת על נביאי העתיד. נביא יכול אמנם להיות גם חזאי, אבל כשהתחלנו ללמוד על נבואה בבית המדרש שלנו הגענו למסקנה שהנביא הוא אחד 'שמדבר עם השם יתברך'. אחר כך, מתוך הדיבור שלו עם השם, הוא יכול להגיד גם משהו על העתיד, כי הרי יש לו קשרים עם ה'ביורוקרטיה־עילאה' שעליה דיברנו מקודם, אבל העיקר הוא הדיבור הישר".

סרגיי אנגל, הקרב על ירושלים (מימין)

סרגיי אנגל, הקרב על ירושלים

 

רחוקים מאוד מחבורות הנביאים המתווכחות ללא הרף בקומדיית הנביאים הקלאסית של "מונטי פייתון" – "בריאן כוכב עליון", אוצרי התערוכה דווקא מסתדרים היטב אחד עם השני. יצחקי מקשר את השיתוף לחלק האמת. "כל אחד מאיתנו הוא 'חוקר אמת' בתחומו", הוא מסביר. "אחד חוקר את האמת של החומר, האחר את החלל, הצבע או התחושה. פורת עושה בעבודות שלו מחקר שהופך את נקודת המבט, הוא לוקח איזה אלמנט והופך אותו כמה פעמים – מצלם מלמטה ומקרין על התקרה. אוריין חוקרת שעווה, חומר וצורה – יש לה אינטימיות עם השעווה כמו שלרקדן יש אינטימיות עם הפלייֶה שלו – עם השרירים שחופנים את העצם במהלך הכיפוף של הברך. כל אחד הוא נביא של החקירה שלו: 'נביא של פלייה', 'נביא של שעווה'. הרי מה זה נביא? זה אני ואתה נביא משהו לעולם. אנחנו נביא את נקודות ההפך – זאת תהיה הנבואה שלנו, זה הפסל שאנחנו מציגים כאן".

ההסכמה הכללית נשברת רק כשאני שואל את השאלה המעצבנת והמתבקשת על אודות ריח המגזריות הדתית שיכול לעלות מפרויקט ירושלמי בנושא שכזה, כשחלק גדול ממשתתפיו באים מהעולם הדתי. גלסטר מבקשת לחמוק מהקטגוריות: "השאלה מציקה לי בגלל השיח הסגור של המגזר. 'מגזר' זו כותרת שבהכרח מעגל התופס עצמו כמרכז מעניק לי. ידעתם שדג זהב גדל בהלימה למכל שבו הוא נמצא? גם באקווריום וגם בטבע, הוא יהיה אותו דג זהב. אני לא מבינה את הצורך האובססיבי לתחם הכול בגבולות המגזר. ואם אני מוכרחה להיענות לכותרת, הייתי מעדיפה 'אמנית יהודייה' על 'אמנית דתייה'".

יצחקי, חילוני שמנהל מוסד שיש בו בכותרת גם 'יהדות', גם 'תרבות' וגם 'עכשיו', אומר שהשאלות על מגזריות מעצבנות בעיקר את מי שבא מתוך המגזר. "אני, מהמקום החילוני שלי, רואה בנושאים היהודיים רלוונטיות גדולה שלא שייכת דווקא לסוגיה הדתית, וזה נכון כמובן גם לגבי נבואה".

סלומון, שמנהל בית ספר דתי גבוה לאמנות, דווקא נוטה להשלים עם התיוג: "נבואה היא נושא יהודי־דתי. זה טבעי שברגע שנכנסים אנשים מעולם תרבותי וחברתי מסוים הם מכניסים את המושגים שמעניינים ומעסיקים אותם, ולכן אין לי שום פחד להגיד שזה נושא שמעסיק אותי וקשור לחיים שלי. אני לא מרגיש צורך להתנצל על נושאים מגזריים, להפך: אני אשמח לעשות תערוכה על כיפה סרוגה ועל מניין. יש מספיק תערוכות בנושא 'מעמדו של האובייקט בעולם הגלובלי'. אותי מעניין לדבר על העולם הרוחני שלי".

ובכל זאת, בואו נבהיר: זאת לא תערוכה דתית או מגזרית, היא מתנהלת מחוץ לקטגוריות האלה.

"כמובן. אני אסייג את הדברים שאמרתי מקודם ואגיד שהיה חשוב לנו לתת את הנושא הזה לאנשים שהם לא מהעולם שלנו. לשמוע איך נשמעת נבואה חילונית, להבין האם המושג הזה רלוונטי לאנשים שלא מאמינים באלוהים, האם יש להם אמת אבסולוטית שהם מוכנים לדבר בשמה? האם מושגים של התגלות והארה מדברים אליהם? מבחינתי זה לקחת נושא שהוא טיפה אזוטרי במרחב האמנותי הכללי ולהציב אותו במרכז הבמה כדי לשאול עליו שאלות. אבל אני רוצה לדבר מתוך המקום הייחודי שלי ולחשוב מהן השאלות שמעניינות דווקא אותי".

מודעות פרסומת

להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter