Posts Tagged 'פיוטים'

על דעת המקום (סיפור קצר)

IMG_20150922_122322

זה היה ערב ראשון של סליחות בלוס אנג'לס ואני התפללתי עם העבריינים הישראלים בהמבורגר־בר בשדרות פיקו שהוסב לבית כנסת. דלפקי העץ היו מכוסים מפות לבנות, ואת התפריט הגדול הסתיר שלט עם טקסט התפילה של "מודים דרבנן". מתחתיו התנדנד כמו שרשר זהב על החזה שלט אחר, המדווח על ה"מודים דרבנן" שמעל כנדבת "נתנאל פרץ נ"י לרפואתו והצלחתו", וגודל האותיות המכריזות על הנדבה שוות לגודל אותיות התפילה.

נתנאל פרץ הביא אותי לסליחות. נפגשנו לראשונה באותו הבוקר, בטיילת של חוף וניס. הוא עשה סיבוב בין באסטות הבגדים שבבעלותו, ורדה בנערים הלטינים שמכרו את הסחורה המזויפת תחת השמש הקליפורנית. בין לבין, זמזם לעצמו את פיוט הסליחות; "לך אדוני הצדקה", ואני שעברתי לידו המשכתי מתוך אינסטינקט את המילים; "ולנו בושת הפנים".

הפנים של פרץ דווקא נהרו לכיווני, כאילו מצא חבר אבוד באירוע משפחתי משמים ומעיק. הוא הציג את עצמו בלחיצת יד נטולת שם פרטי, ושאל אם ארצה להצטרף הערב לאמירת סליחות בבית הכנסת כמנהג הספרדים. לא רציתי. אחרי שנים של הצמדת היד המאוגרפת אל הלב בווידוי הימים הנוראים, בקשתי להשתחרר הפעם בטיול הזה מניגון התפילה העייף שחודש אלול מביא אתו. אבל פרץ היה זר נלהב, ולא היה טעם לפרט בפניו מהלכי נפש. שקרתי. אמרתי שיש לי תכניות אחרות במערב העיר. פרץ התבונן בי בעיניים כמו סוחר טוב שמזהה הזדמנות אצל לקוח, והציע עסקה: אם תבוא הערב לבית הכנסת – תצא מהבאסטה עם חליפת פוטר של 'אדידס' מתנה. אני אזכה במצווה, אתה בחליפה. סגרנו.

הגעתי לכתובת בשדרות פיקו לקראת חצות, פנס רחב האיר פוסטר עצום של משפחה לבנה מאושרת, חגה מעל שולחן ערוך, וחץ אדום כיוון את האושר אל דלת הכניסה מימין. פרץ עמד שם כאב גאה של נער בר מצווה, לבוש בחולצה לבנה מכופתרת וכובע מצחייה שחור שכיסה את פדחתו. הוא קיבל כל אחד מהמתפללים בשלוש נשיקות על הלחי, גם לי, וסיפר איך יזם את המעבר לכאן לפני כחודש, אחרי שירו על שמי בן־גיגי בפתח בית הכנסת בקולומבוס אבניו. הקהילה המקומית – יהודונים כוזרים כאלה, ככה הוא קרא להם – דרשה שיסתלקו מההיכל המהוגן, והנכס הזה בדיוק התפנה. השגחה פרטית מהשמיים.

אאודי שחורה נעצרה מול הכניסה והשתיקה את התגנדרותו של פרץ. הוא הטיב את חולצתו בתוך מכנסי הג'ינס והכריז בצעקות שהרב הגיע, הרב הגיע! בתגובה שלפו המתפללים את הטלפונים החכמים מהכיסים ובאינסטינקטים של צלמי פפרצי הניפו אותם מעל הראשים, מתאמצים לקבל תמונה טובה. כבוד הרב נראה מצדו כאחד שמורגל הן בצילומים והן בנשיקות שהומטרו על ידו ועל זקנו. הוא אחז בכתפו של אברך צעיר ומגולח, ויחד הם פילסו דרך בתוך הקהל אל במה מאולתרת, היכן שעמדה עד-לא-מזמן עמדת מילוי המשקאות הקלים. פרץ הניח לרגע את האייפון ומנה באצבע פיקודית את הגברים למניין. ח"י מתפללים הוא אמר לרב בתום המפקד, והרב, מרוצה ממספר שיש בו ברכה, פתח בדרשה מהחומרים המוכרים: ידו של הקב"ה פתוחה עכשיו לקבל שבים, והרי אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען.

אני נשענתי על כיסא בר גבוה שמיונז קרוש היה דבוק למשענתו, וכוס תה מהבילה עם נענע ודבש הונחה לידי בידי שַׁמָּשׁ שחור ומבוגר שהועסק בבית הכנסת. כשהרב סיים לדרוש ניתן האות לפתוח באמירת הסליחות עצמם. האברך הצעיר החל להקריא את הפיוטים בקול סמיך ומסולסל, והקהל חזר אחרו כעדר על המשפט; "דלפה מתוגה נפשי הענוגה". התבוננתי בחבורת הגברתנים האלה, שנראים כאילו התלבשו לאודישנים בסופרנוס, ולא מצאתי תוגה ולא נפש ענוגה, ופרץ בדיוק לפת את אשכיו בתנועה בלתי רצונית, וצחקתי עם התה החם בתוך חלל הפה, מתאמץ שלא לחשוף את עצמי כאחד שבא להתפלל רק בגלל אתנן.

ולמרות זאת, היה לי נעים לשמוע את החזן המגולח, והקול שלו היה ערב לאוזן  והזכיר את קולו של אהרון דבוש, החזן בבית הכנסת של ילדותי. שמעתי איך הוא מושך את הברות המילים במנגינה וחשבתי על אבא שלי, שבוודאי הוציא באותו בוקר את הדיסקים הצרובים של הסליחות מהבגאז', ובטח שומע אותם שוב ושוב במכונית שלו, מרעישות לכל עבר בחלון פתוח. ידעתי כמה הוא היה שמח לראות אותי מסלסל סליחות במניין בגלות, ולא היה לי טלפון חכם כמו של פרץ לצלם בו את עצמי ולשלוח סרטון הונאה לאבי מבן סורר ומורה שכמוני.

הסליחות הסתיימו, והמתפללים יצאו בעקבות הרב להתברך בהרכנת ראש בתוך האאודי. אני נשארתי בחלל התפילה המרוקן שעדין נישא בו ריח סטייק מטוגן כמו ריח בושם שנותר אחרי צאת אדם מהחדר. פרץ אמר שעם ריח כזה אין הרבה ברירות, והציע לי להצטרף אליו להמבורגר בטיילת. על חשבונו. ולמרות שביני לבין עצמי הכרזתי על צמחונות לקראת השנה החדשה, נעניתי להצעה בחזירות של מטיילים תפרנים.

פרץ לא העיף מבט בתפריטים שהגישה לנו המלצרית, והזמין בידענות שאין בה מקום להתלבטויות שתי עסקיות של חצות. עד שהאוכל הגיע הוא פירט בפניי את זרועות התמנון העסקיות שלו: יש גניבות קטנות עם אמסלם, ויש את באסטות הבגדים על החוף ויש גם באסטות שמוכרות סרטי פורנו צרובים בשכונות של האסייתיים – ולא חס ושלום אצל היהודים, כי למכור פורנו ליהודים זה חטא, ככה אומר הרב. שאלתי אותו מי בכלל קונה היום דיסקים צרובים כשיש אינטרנט בכל טלפון, ופרץ ענה; תתפלא, תתפלא.

אחר כך הגיע שלב החקירה הנגדית והוא התחיל לתחקר אותי בשאלות. התשובות שלי היו קמצניות. עניתי בפרטים טריוויאליים, גאוגרפים, נטולי גילוי לב. לא ספרתי לו שבאתי לאמריקה מתוך משבר רוחני עמוק ואהבה שהלכה והתאדתה. אמרתי שהגעתי לטייל ולעבוד, כמו כולם, ופרץ היה אדיב להציע לי לעבוד אצלו, אם אני נשאר בחוף המערבי מספיק זמן.

רינגטון רועש של מנגינת "אדון הסליחות", עלתה מהאייפון של פרץ. הוא ענה במהירות ובערבוב קולני של פקודות בעברית, באנגלית בספרדית. הקללות לכולם נאמרו בערבית כאליו הייתה שפת קללות בינלאומית. הקשבתי לו מפקד על מבצע העברת סחורת הסרטים שהוא תכנן, וחמדתי להשתעשע אתו. לשחק משחק מטופש ומיותר. להתגרות בו כמו אפס שיורק על היד שמאכילה אותו.

המלצרית הניחה בינינו עסקיות של חצות, ופרץ חטף את האומצה עם מפית ובירך "המוציא לחם מן הארץ" בלי ליטול ידיים. איך זה מסתדר לך, שאלתי אותו, להיות סרסור עם צלצול של "אדון הסליחות"?  אני לא סרסור, הוא אמר נעלב והבשר בין שיניו, אני רובין הוד – מעביר כספים מהמקומות הרעים לטובים, אתה יודע שחוץ מבית הכנסת אני תומך כלכלית גם בשלושה אברכים? בסדר, אמרתי, אבל בשביל מה ההצגה: למה הכית את עצמך על החזה לפני שעה וצעקת "אשמנו, בגדנו, גזלנו" אם אתה לא מתכוון לזה. פרץ הניח את האומצה החצי אכולה על הצלחת ובחן אותי שוב, בפעם השנייה מאז הפגישה שלנו ליד הבאסטה, מתעכב על כל זיף בפניי באור המעומעם של המסעדה. הפסקתי לטבול את הצ'יפס במיונז והסתכלתי חזרה כמו חניך בתנועת נוער שאמר את הסיסמה הלא נכונה במודע.

בוא, בוא החוצה הוא אמר בתום הסקירה, וזרק כמה דולרים ליד פחיות השתייה.

יצאתי אחריו והתחלתי לחשוש שבמקום למצוא ספה לנחות בה הלילה אני עומד למצוא אגרוף בפנים. פרץ הלך ממוקד מדק העץ של הטיילת לכיוון החוף, מתעלם מזוג בחורות שברכו אותו לשלום בעברית, דואג לבדוק בתנועת ראש שאני אכן הולך מאחוריו. הוא נעמד על קו הגבול בין החול היבש לחול הרטוב והתחיל להתפשט; כובע מצחייה, נעלים, מכנסיים, טבעות מאצבעות מהידיים, גופיה, שעון מזויף של קריטיה, ארנק תפוח, תחתונים לבנות. הוא הניח אותם בערמה על כיסא ים מקופל והתחיל לצעוד אל עבר המים. אני טובל עכשיו, הוא אמר לי בקול שהלך והתרחק, ומתנקה מכול החטאים. ככה זה מסתדר לך?

הדמות שלו נעלמה לתוך החור השחור והשמיעה קולות חיכוך במים. ספרתי שבע עליות וירידות, הפסקות קצרות לתפיסת אויר, ושוב צלילה. הוא ממלמל פיוטים במנגינה בכל עליה: חטאנו לפניך; רחם עלינו; הדור בנפלאות; ותיק בנחמות; זוכר ברית אבות.

התקרבתי לחוף והכנסתי את אצבעות הידיים שלי לבדיקה – השמש צלתה את האוקיאנוס השקט במשך היום עד שהמים היו חמימים, מזמינים. התפשטתי.  פרץ זיהה אותי בתוך המים. בקול שלו היה שמחת ילד קטן בחופש הגדול. זה נראה לך בסדר, הוא שאל אותי, אם אני אשתין כאן במים והרגע טבלתי באותם המים בקדושה?

[הסיפור "על דעת המקום" הגיע לשלב הגמר בתחרות פרס ספיר ליצירה צעירה לשנת 2014, ופורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", ערב יום הכיפורים 2015]

עוד חוזר הניגון: "נדודים", "מה לאהובי" ו"נג'ארה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 25.10.2013]

בראיון שערכה רחלי ריף מעל דפי מוסף זה עם יאיר הראל, האיש מאחורי אתר "הזמנה לפיוט", התעקש הראל שעולם הפיוטים עדיין לא הפך למיינסטרים. אני לא בטוח אם הוא דיבר בהצטנעות או בהיתממות, אבל קשה להתעלם מהעובדה שעולם הפיוט הפך בשנים האחרונות לז'אנר לגיטימי וכבד משקל במוזיקה הישראלית, הרבה מאוד בזכות פעילותו המבורכת של הראל ושותפיו.

נדמה שאין כמעט אמן – מערן צור ורונה קינן ועד בני משפחת בנאי – שלא ניסה את כוחו בטקסטים הקדומים. סוג של סמל סטטוס. אחרי קצת יותר מעשור, קל לראות בפרספקטיבה את נקודת השיא ("אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח) ואת הניסיונות שעבדו פחות ("אלמליח־לרוז־שטרית", למשל) ואת מבול המבקשים להצטרף לחגיגה. שלושת אלבומי הפיוטים החדשים שיצאו לאחרונה – "נדודים" של הלובים, "נג'ארה" של אנסמבל היונה ו"מה לאהובי" של נקמת הטרקטור – נמצאים ברשימה המוצלחת של הז'אנר. הם אומנם שונים זה מה, אבל שותפים לנקודת המוצא החפה מגימיקים, ומלאה בכבוד ואהבה לחומרי הגלם העתיקים.

"נקמת הטרקטור" היו שם קודם, הרבה לפני שהמילה "טרנד" הוצמדה למילה "פיוטים". כבר באלבום הבכורה שלהם, לפני כרבע יובל, הופיעה גרסת רוק ל"אדון הסליחות". אחר כך הם המשיכו ל"אחד מי יודע" (בהפקת המחול "קיר" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע), ואת "אל נורא עלילה", השיר שחותם את הדיסק החדש, הם מבצעים כבר שנים בהופעות.

אחרי שמונה אלבומים ואינספור פרויקטים, "מה לאהובי" הוא סוג של שיא במפגש הרוק הלא מתחנף שהטרקטור נותנים לקהל המאזנים הלא גדול אך המאוד אוהד שלהם. אבי בללי, מנהיג הלהקה, הפיק מוזיקלית את האלבום והלחין את כל השירים של אבן עזרא פרט לשניים ("דדי יפת תואר" שהלחין רועי ירקוני, ו"אל נורא עלילה" שהוא לחן מסורתי עממי(, תחילה בשביל “פסטיבל העוד“, ולאחר מכן כחלק מפרויקט זיכרון אישי לאביו שנפטר במהלך העבודה על החומרים. לעיבודים שותפים כל החברים של ההרכב הנוכחי שכוללים מלבד בלילי את אופיר לייבוביץ‘, אביב ברק, גליה חי ורועי ירקוני.

את רבי משה אבן עזרא (1055־1140), משורר, פייטן ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד נדמה שאין צורך להציג, לפחות כל עוד שר החינוך לא מימש את איומו לבטל את בחינת הבגרות בספרות. הוא נודע כמי שלצד שירת קודש כתב גם שירי חול על חייו בגרנדה, והסליחות שלו מילאו את מחזורי התפילות שנקראו בחודש שעבר בבית הכנסת. השילוב בין חשק, אמונה, אפלה, סליחה, אהבה, געגועים וחשבון נפש הוא ממילא חומרי הגלם שמעסיקים את ההרכב. גם הרוק המתקדם שלהם נפגש כאן בצורה מוצלחת עם הצלילים האנדלוסיים, ושומר עניין מהפתיחה המעט קודרת של “עד אן (בגלות)“ ועד הסיום הקופצני של “אל נורא עלילה“.

שני אורחים מיוחדים ומוצלחים מתארחים בשירה, שניהם בשירים מ“שירי היין“ של אבן עזרא. יורם חזן מכנסיית השכל מצטרף ל“שתה אחי“ ושלמה בר ב“כתונת פסים“. בר נשמע כמו החזן הוותיק בבית הכנסת, שליח ציבור ששר על חשק היין באותה התשוקה ששמורה לשירי שער השמים, בעוד חזן משחזר את הקצב הערבי שבו נכתבו שיריו של אבן עזרא, בשיר שהיה נכנס בקלות גם לאלבום החדש של כנסיית השכל: “שתה אחי והשקני עדי כי / ביד הכוס יגון לבי אמגן / ואם אמות לעיניך מהרה / תחייני כנגן המנגן“.

ומהיין אל הערק. כשאשתי נכנסה למשפחה ומצאה את עצמה בבית הכנסת הטריפוליטאי שלנו הסברתי לה שבאופן עקרוני מנגינות הפיוטים כאן מאוד פשוטות. קשה מאוד להסתבך איתן גם אחרי כמה כוסות של ערק אחרי הקידוש שנערך בצד בזמן מכירת העליות לתורה. הפשטות היחסית הזאת הופכת את העבודה של יניב רבה וינקלה סגל, המעבדים והמנהלים המוזיקליים של “נדודים – מסע אל הפיוט הלובי“, למרשימה כל כך. הם השאירו את המנגינות עצמן, אבל שינו ועדכנו את המעטפת. לפעמים בצורה מפתיעה מאוד. כבר בפתיחה, בפיוט המפורסם “אבי חנני“, הם לוקחים אותו הרחק מחופי הים התיכון אל חוף הים האדום. סולן האלבום יצחק חיון (אחד הפייטנים המוכשרים של העדה, יחד עם אחיו שאול חיון) משודך לרביד כחלני (“ימן בלוז“) ויחד הם שרים בעברית וערבית, אבל אין ספק שהגרוב התימני גובר על הרוח הטריפוליטאית בסערת כלי הקשה ומקצב.

חוץ מכחלני מתארחים גם ארז לב ארי ושי גבסו בפיוטים מוכרים (“יעלה יעלה“ ו“יגדל“ בהתאמה) וברי סחרוף בפיוט שלא הכרתי בשם “שור לעמל“, טקסט שנכתב כנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת ועוסק בהתחזקות לקראת הגאולה. הדיאלוג הקולי בין סחרוף וחיון לעוד המהפנט של יניב רבה הופך את המנגינה הפיוטית הזאת לקסם אחד גדול.

"נדודים" שהופק ביוזמתו ובתמיכתו של "מרכז אור שלום" ומנהלו פדהצור (פדי) בנעטיה הוא חלק מסדרת "גיבורי תרבות" של הוצאת "נענע דיסק" (שגם "אדומי השפתות" יצא במסגרתו) והוא אלבום נהדר בעיניי. אם כי אני חייב להודות שקשה לי לשפוט אותו באוזניים נקיות. אפילו מצאתי את תמונתו הדורת הזקן של סבא רבא שלי, רבי רפאל דאבוש זצ"ל (אב בית הדין היהודי בטריפולי), מעטרת את חוברת האלבום. אבל נדמה לי שבזכות עבודתם המפתיעה של רבה וסגל הוא יכול לעניין גם אנשים מחוץ לעדה (כמו גם אלבום הפיוטים הטריפוליטאיים של האחים גיא ורועי זוארץ). מה גם שלא כל היצירות שנבחרו להיכנס הן ממוצא לובי מובהק, וחלקן לא מוכר גם לבני העדה. העיבודים מנצלים את הנקודה הגיאוגרפית של לוב כמקום שמשופע במוזיקה ערבית, אפריקנית, תורכית ואיטלקית, בשפע גדול שכולל גם קאנון, קאחון, קלרינט תורכי, בוזוקי, גיטרה, קמנצ'ה, טאר, כינור, צ'לו, פסנתר וכלי הקשה.

על עטיפת האלבום של "אנסמבל היונה" מצויר דרוויש סוּפי בריקוד מסתובב, במה שנדמה כהצהרת כוונות על מטרתו, שלא רחוקה מאותם דרווישים המבקשים את הא־לוהים דרך האמנות המיסטית. המוזיקה והפיוט שעושים כאן "אנסמבל היונה" הם גם אמצעים להשגה רוחנית, ובהקשבה דרוכה הם אכן מסוגלים להעביר את המאזין למצב נפשי אחר.

האנסמבל הוקם על ידי המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, והיא גייסה לפרויקט את אחיה, הרב יהודה עובדיה פתיה, שישמש סולן בשירו של המשורר והפייטן רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555 – עזה, 1628) בלחן שנשמר במסורת המשפחתית של משפחת פתיה ומקובלי בגדד. מבין שלושת האלבומים שנסקרים כאן, "נג'ארה" הוא הצנוע ביותר מבחינת התעוזה המוזיקלית. הוא שומר רוב הזמן על הסגנון הערבי המקובל, אבל הוא עושה זאת בדיוק הפקתי ומוזיקלי (בין הנגנים נמצאים גם נאור כרמי ואסף זמיר מההרכב החסידי "הלב והמעיין" ואליהו דגמי מ"הלווים") שכל צליל בו נבחן ושויף על ידי האחים פתיה־פדיה, שמצדיקים את הריכוז שדרוש להאזנה.

 ——-

מה לאהובי – משיריו של משה אבן עזרא

נקמת הטרקטור

אנובה מיוזיק

נדודים

הלובים

נענע דיסק

נגארה

פיוטים מיסטיים

אנסמבל היונה (נענע דיסק)


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter