יונה וולך, פנחס שדה, משה קרוי ואביבה אורי הם ארבעת היוצרים "המקוללים" של הבמאי חגי לוי, והוא יצא איתם למסע אישי ומטושטש גבולות
[פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב, תחת הכותרת "אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט" 24.1.2014]
והמקום קטן. ולחוץ. ומשעמם. והשאלות שלך קיומיות. אחרות. כולם מסביבך נראים אותו הדבר. אתה נער סקרן שקורא שרחוק – אבל לא רחוק מדי – יש עולם אחר. אנשים אחרים שחושבים מחשבות אחרות. אתה קורא אותם ועליהם בשקיקה, עוקב אחריהם דרך ערמות העיתונים של סוף השבוע. כותב משפטים חזקים שלהם על הקירות, במחברת, וחוזר אליהם שוב ושוב כמו מנטרה. אתה אומר לעצמך: מישהו "שם" יכול להבין אותי, אני לא לבד.
אחרי זמן אתה אוזר אומץ. נוסע ל"שם". לפגוש אותם, לעמוד מול דלת ולהסס אם לדפוק. הם פותחים והאור מסנוור: החיים שלהם מתנהלים בדיוק כפי שהם כותבים. אין פער. משלמים מחיר על האמנות. הם היו רחוקים ועכשיו אתה מתאבק באבק רגליהם. והם בני אדם. כמוני – כמוך. אבל טוטאליים. בלי הנחות. טוטאליים זה מושך.
עם השנים אתה מתרחק. הקשר נשמר, חלקית, אבל יחסי הכוחות משתנים. אתה בלימודים, משפחה, פרנסה, חיים. אתה רוצה שיהיה נוח, שיהיה נעים, מסודר. הם עדיין יוצרים. עדיין טוטאליים. אבל הזמן עשה להם רע. אתה מתבונן בהם בכעס. בעצב. בתימהון. לבסוף בחמלה ובהשלמה. הם גומרים לא טוב. לבד. אובדניים. נשכחים. מקוללים. אחר כך אתה עושה על זה סרט, או סדרה.
יהודה אלמגור משחק את פנחס שדה בסדרה.
חגי לוי, היוצר של סדרת הטלוויזיה המצליחה "בטיפול" (שגרסתה הישראלית נמכרה לרשת האמריקנית HBO) בחר את ארבעת המקוללים שלו, ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער עם מצלמת הסופר־ 8 (שלא הייתה לו) ולצלם: הסופר והמשורר פנחס שדה, המשוררת יונה וולך, הפילוסוף משה קרוי והציירת אביבה אורי. כולם מתים. לאף אחד מהם אין יורש רשמי. הם נראים לא שייכים לישראל 2014. לוי חוזר אליהם בסדרה בת ארבעה פרקים (ואפילוג), כשהוא מצויד בביוגרפיה חדשה שמבוססת בקווים כללים על הביוגרפיה האמיתית שלו – נער דתי מקיבוץ שעלבים שהפך לאיש קולנוע. מהחומרים האלה הוא יוצר סיפור שיכול היה להתרחש לו ולהם לאורך השנים.
נדרש מאמץ מסוים לקבל את זה. עוד נחזור לכל שאלת הז’אנר של ”המקוללים”. בינתיים רק נבהיר שמדובר בשחזורים, לא בחומרי ארכיון. שחקנים משחקים את כל התפקידים (נטע שפיגלמן היא יונה וולך, איתי ברנע הוא משה קרוי). לוי משחק את עצמו, מהסס בקולו, לובש פאה על פדחתו כדי לשוות לעצמו מראה של אדם צעיר, אדם שפנחס שדה הופך אותו מבפנים כמו שהופכים גרביים.
שדה ( 1929-1994) היה גיבורם של צעירים רבים, מאז פרסם את ספרו האוטוביוגרפי ”החיים כמשל” בסוף שנות העשרים לחייו. הפרק עליו שודר בסמיכות ליום השנה העשרים למותו ולפרסום היומנים האישיים שכתב (שטעימה מהם הודפסה גם במוסף זה, לצד מאמר של אלחנן ניר). לוי מתמקד במוות ובעיסוק במוות שהקיף את שדה מכל צדדיו. הוא עצמו מגיע אליו כשבאמתחתו מחשבות נעורים אובדניות, ולאורך הפרק אנחנו רואים את בנות הזוג שלו שמות קץ לחייהם. ”עשרה אנשים קרובים אליך התאבדו”, מטיח לוי המבוגר והמפוכח, ”אולי אתה משפיע עליהם?”. התשובה של שדה מתאמצת לא להיות שיפוטית: ”הם אנשים רגישים. מגיעים אליי אנשים נפלאים, טובים… הצעירים הם החזקים”, הוא מזכיר, ”גם אתה היית פעם צעיר”.
שדה לקח את עצמו ברצינות תהומית. הטוטאליות שהוא מבקש רואה כל פרט בחייו כבעל משמעות מיתית. הארוחות פשוטות, הבית סגפני. הרוח גדולה. בניגוד למציאות העובדתית הוא מתכחש פומבית לכך ש”אכפת לו” מה אומרים אליו. שדה קורא ללוי המבוגר לחזור אל בקשת הטוטאליות שהייתה לו כנער. בשמה של הטוטאליות המחייבת הוא מוכן להעריך את היטלר מחד ואת הפנאטיות הדתית מאידך על פני ה”תל אביביות” שלוי המראיין הוא המייצג שלה כעת. ”מי שאומר שהמתים מתו”, אומר שדה, ”אינו יודע מה הוא שח. אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט”.
הפרק כמעט לא מתעכב על שיבתו של שדה אל העולם היהודי בערוב ימיו, אבל התיאור שאיתו בוחר לוי לסכם את מצבו של הגיבור הוא כותרת הספר שכתב שדה על הרבי מקוצק – אולי הדמות הטוטאלית ביותר בעולם החסידי – ”איש בחדר סגור, לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה”.
נטע שפיגלמן משחקת את יונה וולך
הפרק השני מוקדש ליונה וולך (1985 – 1944), שזוכה לאחרונה לאינפלציה קולנועית: בשנה שעברה יצא סרטו הדוקומנטרי הנהדר של יאיר קידר " 7 הסלילים של יונה וולך", בקרוב יצא "יונה", סרטם העלילתי של הבמאי ניר ברגמן והתסריטאית דיתה גרי על שנות העשרים בחייה של וולך, ויש לפחות עוד שני פרויקטים נוספים בדרך.
לוי לא מחדש הרבה בהתבוננות בדמותה. הוא מנסה להבין את וולך, להבין את תת ההכרה שנפתחת כמו מניפה שלה, אבל הוא לא מצליח לפענח את המיסטיקה שלה. מי שלא שמע את קולו המתוק של אלוהים, לא יבין על מה היא מדברת. דווקא כשהיא משתמשת בתפילין באותו שיר מפורסם, ארוטי ופרובוקטיבי, משהו מהגירסא דינקותא של לוי הקיבוצניק הדתל"ש מתעורר. גם חבצלת חבשוש, אחת מנשותיו המתאבדות של פנחס שדה, חוזרת בפרק כשוולך (לכאורה) מכתיבה ללוי שיר שממוען לדמותה.
הפרק השלישי מוקדש לד"ר משה קרוי (1948 – 1989 ), פילוסוף שהחל את דרכו בתיאוריות על ה"אגואיסט הרציונלי" ורעיונות פילוסופיים נוספים נוסח איין ראנד, וסיים את חייו, אחרי שסבב בכתות משונות, כדמות שוליים סהרורית ופרנואידית, אדם המבקש להעביר בראיון טלוויזיוני מסר מ"בני האור" ל"בני החושך". קרוי הוא דמות משונה, שקל להבין מדוע – בניגוד לשאר הדמויות בסדרה שנהנות מ"סוכני זיכרון" (כהגדרתו של אדם ברוך) ששומרים על שמם בתודעה הציבורית – נשכח לגמרי. הדבר המרשים בדמותו הוא העובדה שבחר לִחיות, ולא רק לכתוב, את כל אחת מהפילוסופיות שבחר. עם כל הטירוף המחולט שמתלווה לזה.
הפרק הטוב בסדרה מוקדש לציירת אביבה (1922 – 1989) הוא מתחיל בתיאור חייה המשונים עם בעלה, הצייר דוד הנדלר, ועובר להתמקד במערכת היחסים הסבוכה שניהלה עם בתה רחל, שאותה מסרה לאימוץ בגיל צעיר. אם שדה ו־וולך נפטרו עריריים וקרוי הטריף את בתו במהלך חייו – אורי לא יכלה לשאת את בתה כחלק מעסקת החבילה של "האמנית הטוטאלית". היא קיוותה שתצא "נורמלית", לא חלק מקללת האומנים. "הנך מקללת את האישה שבך", כתבה אורי ביומנה בגיל צעיר, "אם ברצונך ליצור עלייך להיות ראשית אמן ואח"כ אישה". בתה מציעה לה אפשרות ל"כפרה", תלמדי אותי לצייר היא מבקשת ממנה, תדברי איתי על אמנות. אבל אורי לא מסוגלת. היא לא רוצה שתלך לעולם הזה ונתלית בתירוצים שונים: את לא מספיק מוכשרת, הם רוצים את העבודות שלך רק כי את בתי.
חגי לוי. בחר את ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער ולצלם
"המקוללים" נמצאת בקו תפר משונה מאוד מבחינת ז'אנריסטית. למעשה מדובר בסוג של "מוקומנטרי" (סגנון שמנסה לחקות קולנוע דוקומנטרי, אלא שבדרך כלל הוא נעשה כפרודיה). צופה לא מודע שייפול על פרק אקראי עלול לחשוב בקלות שהוא אכן רואה צילומים "אמיתיים".
לוי הקפיד אמנם להשאיר בפיהם של הגיבורים טקסטים שכתבו או אמרו מבלי לשנות אותם (מלבד מילות קישור וכדומה), אבל מדובר בשחזור: שחקנים, איפור, סט צילומים עלילתי לכל דבר. הוא מעולם לא פגש אותם באופן אישי. חומרי הגלם האישיים שהוא לכאורה צילם צולמו כך שידמו את הקונבנציות המוכרות של הקולנוע התיעודי וקלטות הווידיאו: המצלמה תזזיתית, פסי מחיקה של הקלטות, הצבע מגורען, החומרים "מלוכלכים", מחוספסים, נוטים לחובבנות. במבחן האמינות מדובר בתוצאה מרשימה.
ההחלטה הזאת עלולה לקומם לא מעט צופים שעלולים לחוש מרומים. הספורט האהוב על צופים מן השורה בסרטים דוקומנטריים הוא לנסות ולזהות את המניפולציה על "האמת". לוי עשה להם עבודה קלה. כמעט הכול חוץ מהגרעין הרעיוני והטקסט הוא מניפולציה. אבל התוצאה היא סדרה מעניינת מאוד שמצליחה – בזכות הבחירה המשונה הזאת – להגיע למקומות שסרט תיעודי רגיל עם ראשים מדברים וחומרי ארכיון לא היה מצליח להגיע אליהם. אם יש סיבה להתרעם – היא על מה שנדמה כניסיון הדחקה של העובדות, כגון דחיקת הקרדיטים של השחקנים בסוף הפרקים והגדרתם כ"משתתפים" והבחירה לשדר את הסדרה תחת הפלטפורמה של ערוץ 8 של hot.
לוי הצהיר שהרעיון לסדרה דווקא התחיל כדבר דוקומנטרי לכל דבר, אלא שהיעדר חומרי ארכיון מספיקים הוריד אותו מהקונבנציה המוכרת אל הפתרון המשוחזר. פרק ה”אפילוג” שחותם את הסדרה (הפרק הדוקומנטרי ”הרגיל” היחיד) מראה את עמנואל, בנם של לוי ושל העיתונאית נילי לדסמן, מראיין את אביו על אודות הסדרה והמניעים האישיים שלו ליצור אותה. למרות העניין שיש בפרק, התחושה היא שזהו מעין ניסיון לתרץ ולהצדיק את הבחירה בשחזורים. ובכלל, פרק האפילוג לוקה ברצינות יתר של לוי ביחס לעצמו, מסוג רצינות היתר והחשיבות העצמית שמלוות את פנחס שדה – ממש כמו פרסום יומן הכתיבה של ”החיים כמשל”.
לוי לא היה צריך לתרץ את ההחלטה להפיק סדרה מוקומנטרית. ההגדרות הנזילות מטרידות את הקולנוע התיעודי מאז יום קיומו, וטשטוש הגבולות הופך עבודה רווחת בעשייה הדוקומנטרית בארץ ובעולם. די להזכיר שני סרטים ישראליים מוצלחים – ”שתיקת הארכיון” של יעל חרסונסקי (שלקחה חלק גם בפרויקט הזה) ו”ואלס עם באשיר” של ארי פולמן – שהצליחו, בדיוק כמו לוי, ליצור יצירה משמעותית על ידי הרחבת האפשרויות המקובלות.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות