Posts Tagged 'צח דרורי'

"איך אני משתנה כל הזמן. אבל בעצם לא" (או: למה אנחנו אוהבים כל כך את אלבום הבכרה של אביתר בנאי?)

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 17/2/2011)

"אביתר בנאי", 1997. מבט מטושטש, ללא שם או כותרת.

"אביתר בנאי" (הד ארצי), מהדורה מחודשת ומשולשת תחת סדרת "סימני דרך" ("NMC יונייטד")

"האלבומים: פרק ראשון – אביתר בנאי" / יוצר ועורך: יואב קוטנר, ערוץ 8

מעטיפת אלבומו הראשון הביט אלינו אביתר בנאי במבט מטושטש, ללא שם או כותרת. למרות הטשטוש אפשר היה להבחין שם בכמה פרטים: בחור צעיר, בלי ספק, חולצת פולו ירוקה, חיוך ממזרי, שער קצר ופנים מגולחות. ככה, פחות או יותר, נראה הכישרון ב-1997.

בפתח הפרק המתחקה אחרי יצירת האלבום הזה (בסדרה "האלבומים") מופיע בנאי גרסת 2012 ומדבר על הבחור הצעיר שהיה. לא רק שבנאי לא מטושטש, אלא נדמה שהפוקוס ממוקד בו יותר מתמיד: כיפה שחורה, זקן, שיער אפרפר וחולצה כחולה שגדולה עליו במידה אחת או שתיים. ככה הוא נראה בשנים האחרונות: אברך נחמד ששר ליד פסנתר. הקול של בנאי הוא אותו קול, והפסנתר הוא אותו פסנתר, אבל איפה הערק, הלחץ באוזניים? הסרטים הכחולים בראש? ובכן, מזל שיש המילה הקבלית הזאת: "רשימו". הבחור הצעיר אולי הלך, אבל שאריות ריח הבושם שלו עוד ממלאות את החדר – אפשר ממש להריח את זה בהופעות.

אנחנו מתכנסים כאן לכבוד ההוצאה המחודשת של אלבומו הראשון, הוצאה שכוללת גם גרסאות מקוריות של השירים (התייחסות נרחבת בהמשך), ופרק נפלא שפתח את הסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" שערך יואב קוטנר לערוץ 8 של HOT.

רגע לפני בנאי, כמה מילים על הסדרה: קוטנר ממשיך לאסוף את שלישי גן העדן שלו אל העולם הבא – עולם שנשמע טוב מאוד. "האלבומים" הוא השלב הנוכחי בפרויקט התיעוד המרשים שהוא עושה לרוק הישראלי (שכולל, מלבד עבודתו העיתונאית, גם את הסדרה הדוקומנטרית "סוף עונת התפוזים"). חוץ מבנאי מלווה קוטנר ב"האלבומים" את יצירתם של רמי פורטיס  ("פלונטר", 1978), 'זקני צפת' ("זקני צפת", 1992), ברי סחרוף ("סימנים של חולשה", 1993) ו'איפה הילד?' ("זמן סוכר", 1993). גם אם יש לא מעט הסתייגות מהבחירות של קוטנר (בכלל, ובסדרה) אי-אפשר שלא להעריך את המפעל הזה.

ועכשיו, חזרה לצעיר לבית בנאי ("משפחה כמו מדראנו" קורא לה בנאי בפרק), שעבר לתל-אביב מדרום הארץ ועבד ב'האוזן השלישית' כשעדיין הייתה בשינקין (וכששינקין עוד הייתה שינקין ולא עוד רחוב של חנויות נעליים).

אף על פי שהסיפור הזה נטחן עד דק במוספי העיתונים, אפשר היה לגלות בפרק כמה וכמה דברים מעניינים: קטע מסרט קצר בשם "שש" שביים בנאי בתקופה שעוד חשב על קולנוע, או סדר אחר בדמו מ-1996 עם שירים שלא שרדו בעלי שמות מסקרנים ("לחמניות על המדף", למשל), וגם הופעה ראשונה בטלוויזיה אצל המועמד-לעתיד יאיר לפיד, מנגן את בלון הניסוי של 'תתחנני אלי' בשיער ארוך ונגינה יצרית תחת פנסי התאורה הדרמטית של הטוק-שואו. מיד אחרי קטע הארכיון הזה ממשיך בנאי לנגן את השיר בנונשלנטיות מול קוטנר. רגע נפלא של עריכה טובה.

אבל מה שבאמת מעניין הוא מערכת היחסים המשותפת שהובילה לאלבום: איגי וקסמן מחברת את בנאי לחיים שמש שמביא את ההפקה, בנאי מביא איתו את צח דרורי כחלק מעסקת החבילה. דרורי היה אז נער, אבל כמו היום הוא מוזיקאי מוכשר ומדהים בפני עצמו. שלא כמו הזוגיות הדיאלקטית בין יוסי אלפנט לאהוד בנאי, שהובילה לאלבום הבכורה של אהוד בנאי והפליטים (מערכת יחסים מרתקת שזכתה לזרקור בסרט הדוקומנטרי "חייב לזוז"), הרי שהזוגיות של בנאי ודרורי מבוססת על דמיון של שתיקות, כישרון וטעם מוסיקלי דומה. כדי לאזן את הצד הפופולרי הביא שמש את אסף אמדורסקי שהתפלא כיצד שמש החתים "דבר כל כך מוזר ולא קומוניקטיבי". אחרי שגם קורין אלאל הצטרפה הם התחילו לעבוד וטיפלו בעיקר ב"שירים שמכרו את האלבום", "נתנשק" ו"פודרה". בנאי טוען שלא רצה אותם בדיסק. "אווירה של להיט הייתה נראית לי כמו שקר גמור ומתועב", הוא מספר, ומעיד שגם היום "מוזיקה שמחה זה סוד גדול, אני לא יודע איך עושים את זה בלי שזה יהיה זול".

יחד עם הלהיטים האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה ונמכר ביותר משמונים אלף עותקים. "גם עכשיו, עשור וחצי שנה אחרי, ההתפרצות היצירתית באלבום הזה מסעירה ומרגשת, עוצרת נשימה", כתב קוטנר בפתיח להוצאה המחודשת. "ואם עכשיו זה כך, לא קשה לדמיין עד כמה ב-1997 היא הייתה חסרת תקדים ומהפכנית בנוף המוסיקה הישראלית החדשה של אותם ימים".

בשביל אנשים שאוהבים את האלבום הזה, דיסק הבונוס שכולל את הגרסאות המוקדמות וה"ראשוניות" שהוקלטו ב-1996 נותן את התחושה המתוקה של היסטוריונים שפותחים את הפרוטוקולים החסויים מגנזי הארכיון, שואפים לריאות את הריח ומתחילים לנבור ולחייך.

תשעה שירים מחכים שם, שניים מהם – "תכף נתחבא" ו"בשנייה אחת" – נכתבו לאלבום ולא התפרסמו בסופו של דבר. שניהם נשמעים טבעיים מאוד לאלבום המקורי: "בשנייה אחת" מנוגן  על פסנתר שעולה ויורד בתנופה בסוף הפזמון, עם מלודיה שמתכתבת עם "פודרה" ו"איייאי" מפוספס. "תכף נתחבא" הוא שיר קצר נוגה ועדין, עם קול בנאי שמתפנק בסופי המילים – "הם ימצאו אותי / ויצעקו עלי חזק / ויכעסו מאוד / וישפילו אותי מתחת לשמיכה", הוא שר שם באווירה שליוותה אותו ב-1997. השירים האלה מצטרפים לחומר המפוזר של בנאי, שלא התכנס באלבומים הרשמיים (בחמש עשרה שנות הפעילות שלו הוא שחרר ארבעה. לא הרבה באופן יחסי). החומר הזה מסתתר ביוטיוב, באלבומים של אחרים ובהקלטות לפרויקטים. אפשר להרכיב מהם כמה וכמה אלבומים ורשימות.

בשאר השירים מעניין להקשיב למרחק שעשו הגרסאות הראשוניות עד לאלבום. מלבד העירום ההפקתי שלהם (הם מנוגנים רק על פסנתר, מלבד 'מתי נתנשק?' שמנוגן בגיטרה) הם גם חושפים את חומר הגלם, תוכנית ומוסיקלית. "הדוב והנחש" למשל עוצמתי גם כך, אך הגרסה הזאת מראה כמה מבריק העיבוד של אמדורסקי, שבנה את השיר לאט לאט עד להתפרצות הלב והנפש באמצעו של הביצוע באלבום. גם במילים יש כמה שינויים שיכולים לתת פרשנות חדשה על הרעיון שמאחוריו.

ב"שמח שבאת" עיטורי הפסנתר כבר בפנים, הנגינה מעט יותר מפוזרת, ובנאי מוסיף לשורה "איך אני משונה, משתנה כל הזמן" את המילים "ובעצם לא, אבל בעצם לא" שהושמטו באלבום.

דווקא "כלום לא עצוב" עוצמתי בעיניי הרבה יותר בביצוע הישיר של בנאי. הוא נשמע כאן כמו אלתור במובן הטוב, ללא התחושה המבוקרת שיש בשיר שנכנס בסופו של דבר לאלבום. הגרסאות המקוריות של "נתנשק" ו"פודרה" מציגות את העבודה שעשו עליהם אלאל ואמדורסקי (בהתאמה). "פודרה" נשמע כאן כמו עוד שיר פסנתר תיאטרלי בסגנון שמאפיין את רוב האלבום, ללא קטע הסיום עם אפרת בן צור.

חסרים כאן שישה שירים. המסקרן ביותר מביניהם הוא הגרסה הראשונה של "תיאטרון רוסי". אפשר לנחש שהיא דם ואש ותמרות עשן, ואפשר גם לנחש שבנאי בחר לוותר עליה במודע: הוא משתדל שלא לבצע את השיר בהופעות, ומדבר על מחברו בגוף שלישי ("הוא מאחל לה שתישאר לבד לנצח", אומר בנאי, "אני לא רוצה לאחל דבר כזה יותר") . בפרק גורר אותו קוטנר לבצע חלק מהשיר, ומי שרוצה להסתפק בנגינה עדכנית מלאה יכול לראות  את בנאי בהופעה המשותפת שערך לאחרונה עם אביב גפן (יחד עם עוד ביצועים מפתיעים).

"אביתר בנאי" הוא כנראה אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים. יש בו השיר "יש לי סיכוי" – אולי השיר היפה ביותר שמישהו כתב אי פעם בעברית – ויש בו רצועה אחרי רצועה של כישרון מתפרץ וחי שמטפטף על הפסנתר. חמש עשרה שנה חלפו והוא כבר עבר תהליך קנוניזציה גמור, ונמצא בכל הרשימות השרירותיות שמוספי תרבות מכינים כשנגמרים להם הנושאים לכתוב עליהם ("חמישים אלבומי החובה/בכורה/לאי בודד"). סוד הקסם? צח דרורי מגדיר בפרק את שברון הלב כמקום המרכזי. "אפילו את השירים השמחים", הוא אומר, "לקחנו למקום עצוב". גם בנאי מדבר על האלבום במושגים של "צעקה גדולה של חוסר תכלית, חוסר משמעות", על אף ש"החיים שלי היו נפלאים". שמש מדבר על מות הרוק של שנות התשעים, ואחרים מזכירים את החזרה לסשה ארגוב ואת הזמן הנכון של הקהל.

המארז החגיגי הזה מעלה שוב הרהורים על הקונספט הנכחד שקרא "אלבום". בנאי מרבה לספר על הוויכוחים עם צח דרורי על סדר השירים באלבום. לאוזניים של אחי הקטן דיבור כזה נשמע ארכאי כמו השאלה מה יש בצד ב' של הקסטה. זה חבל, כי יש קסם גדול בתחימה של אלבום, בממשות הפיזית שלו, בחוברת, בסאונד המוקפד. אל נא תמהרו לזרוק את הפלסטיק של הדיסקים שלכם. כמו תקליטים – עוד עשר שנים זה כבר יהיה רטרו.

בית נסתר בתוך היער – על "נקודת המפגש" לצח דרורי

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 22/7/2011)

אחרי שמונה שעות של נסיעה בשלג הגענו לקרקוב. אני כבר לא זוכר מאיפה באנו ולאן המשכנו, אבל את הנסיעה הזאת אני זוכר היטב. בימים ההם עדיין השתמשנו בדיסקים מפלסטיק כדי לצרוך מוזיקה, ולנסיעות – כמה לא קומפקטי ואלגנטי – נדרשנו לדיסקמן שעבד שעות נוספות. מבועת מהאפשרות לראות שוב את 'הבריחה מסוביבור' על המסך הקטן שבראש האוטובוס, הגעתי לפולין עם נרתיק דיסקים גדוש וכמות בטריות שהייתה עלולה לסבך אותי במכס.

בלילה שלפני הנסיעה לקרקוב איבדתי את הנרתיק, כנראה במוטל. אחרי סיבוב שלל בין יושבי האוטובוס ('אפר ואבק' של פוליקר או החדש של עדי רן) החלטתי להישאר עם "שיר טיול" – האלבום השני של אביתר בנאי (יצא ב-1999) שנותר בתוך הדיסקמן. "שיר טיול" היה אלבום קונספט שנוצר אחרי טיול ארוך בהודו. טריפ קצר (תשע רצועות, ארבעים דקות) של מוזיקה אלקטרונית, טראנס ומוזיקה הודית – הדבר הכי שונה מאלבום הבכורה המצליח שיצא שנתיים קודם לכן. הקשבתי ואז הקשבתי שוב ושוב. אחרי שמונה שעות של שמיעת אלבום בלופ יש רק אפשרות אחת: או לשנוא או לאהוב. אני – כך הבנתי כשהתמוטטתי על המיטה בערב – התאהבתי.

רוב החברים דווקא לא אהבו. הם אמרו: איפה הפסנתר? ומה זה ההרהורים האלה? ולמה סמפולי תופים דופקים לנו באוזן? עד היום "שיר טיול" הוא הנקודה הנשכחת בדיסגרפיה של בנאי. העניין הוא ש"שיר טיול" היה אלבום של צח דרורי לא פחות משל הבחור שחתום עליו. בנאי מספר שכשצח בא לאסוף אותו משדה התעופה, אחד המשפטים הראשונים שהוא אמר לו היה: "בוא נעשה יחד את התקליט השני" (דרורי היה אחראי לעיבודי המיתרים והמחשב באלבום הראשון). הם עברו לגור במשותף במצפה רמון ובנו שם אולפן. יחד עם דדי כהן הם יצרו את האלבום שנעטף בדמויותיהם המטושטשות של הרב קוק וא"ד גורדון. בנאי נטש את הסאונד הזה אחרי האלבום (שלא זכה להצלחה), אבל דרורי לקח את הצליל ושכלל אותו עוד ועוד. ככך, כששמעתי עכשיו את "נקודת המפגש" – האלבום החדש של דרורי – מצאתי את עצמי באוטובוס עם שלג פולני. כוחו של זיכרון מוסיקלי.

צח דרורי הוא יליד באר שבע שבא מהמוסיקה הקלאסית. יצירות פרי עטו נוגנו על ידי התזמורת הקאמרית תל אביב, התזמורת הסימפונית חיפה, הסימפונייטה באר שבע והתזמורת הפילהרמונית של ניו ברנדנבורג. ההשפעה המצטברת של החינוך הקלאסי שלו מורגשת גם בשירי האלבומים. דרורי הטביע את חותמו גם בעבודות של איה כורם, בעז בנאי, סיון שביט, ערן צור, אסף אמדורסקי, דניאלה ספקטור ורות דולריס וייס. רק בשנה שעברה – מעט אחרי גיל שלושים – הוא שחרר אלבום בכורה בשני חלקים (עניין נדיר למדי): "כיוון הרוח" ו"הנחל והסלע". חלק גדול מרשימת האמנים הקודמת בא לעשות כבוד והשתתף באלבום.

שני החלקים לא היו שווים באופיים ובאיכותם, אבל חשפו טפח מהיופי שדרורי אוצר בתוכו. על אף מחיאות הכפיים שנשמעו מכיוון הביקורת, האלבום של דרורי היה כנראה האלבום הכי טוב של השנה שעברה שאף אחד לא שמע. התואר הזה, נדמה לי, הוא תואר משונה למדי.

"נקודת מפגש" הוא המשך ישיר לאלבום הקודם וגם לעבודה עם בנאי ב"שיר טיול". הקול המתלטף של דרורי, הזמרות האורחות, הטקסטים המהורהרים, האלקטרוניקה הפוגשת בצ'לו וכינור. טיול קצר (שמונה שירים בלבד) בצלילים, תמונות ומילים שמרחפים באוויר כמו טבעות עשן מטבק.

האלבום נפתח ב"הצעד הבא" ו"גבולות" – שני שירים במוסיקה רכה ועיבוד אלקטרוני. אחר כך מגיח קולה היפה של הילה רוח שמתארחת לסולו ב"ספינות". רוח שרה את המילים החשופות של דרורי: "כנות לא מבוקרת היא חומר נפץ/ רק תורת הסליחה אולי תתקן". השיר הבא  – "אף אחת" – הוא ההפך מהמינימליזם של "ספינות". המחשבות המרצדות של דרורי יושבות הפעם על סאונד מלוכלך ואינטנסיבי יותר מהרגיל. אני מרגיש שדווקא הניסיון הזה עושה טוב לדרורי ולוקח אותו רחוק.

טלי כץ, האורחת השנייה, נותנת א ת קולה בשיר הנושא "נקודת המפגש", שחוזר לטריטוריה השקטה. משם שוב לקולו של דרורי במעטפת האלקטרונית של "מדרגות". אחת הנקודות הלא אחידות של דרורי היא הנקודה הטקסטואלית. השיר הבא, "ימים של כפור", הוא דוגמה טובה לכך: כמו כל השירים יש לו הברקות, קטעי חלומות פשוטים ודוקרים ("המזבח מת / הקורבן ספד לו"), אבל לדרורי יש גם נטייה להיגרר לצירופי המילים הצפויים והבנאליים ביותר: "החיים חולפים / והכול זה פלייבק" או "רשעים של אבן". מצד שני: גם את הקלישאות  הוא לוקח לעולם שלו. השיר החותם, "אין לדעת", הוא בעיניי הטוב שבשירי שבאלבום. הקול של דרורי ממריא לשמים וחוזר כשהוא מסיים במילים: "זכיתי לשמוע, זכיתי לראות, זכיתי לאהוב, זכיתי לחכות".

"מוסיקה היא אחת הדרכים של האמת לזרום", כתב דרורי בדף שצורף לאלבום, "היא בית נסתר בתוך היער הרועש והגדול שזורם סביבנו". דרורי בנה לעצמו בית קטן, שקט, אינטימי ומופנם. מעיין קטן ופועם בשולי הדרך שיש לו הכוחות להקסים. לצערי אני יכול להמר שגם הוא יחמוק מאוזניים רבות בגלל דרכו החרישית, או כמו שאמר בנאי ב"שיר טיול": "חבל שלשקט אין קהל לרקוד חזק רחוק גבוה".


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter