Posts Tagged 'קולנוע דוקומנטרי'

"מול התוהו שבה": ראיון זוגי עם הבמאי ינאי יעקב ליין ואמו הרבנית פייגה אשלג

בסרט תיעודי חדש עוקב הבמאי ינאי יעקב ליין אחרי אמו, פסיכיאטרית ורקדנית שעלתה מרוסיה והתחתנה עם האדמו"ר השני לבית אשלג, ואחר מסע חייהם בין קבלה, גאולה, הרואין, ריקוד וניסיון תמידי להציל את העולם מפצצת האטום. פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', 5.12.2014, תחת הכותרת: "הרב שלי עכשיו הוא האין סוף"

 

יש סיפורים שצריך להתחיל לספר מהאמצע: כשפייגה לונץ הייתה בת 45 היא התחתנה בשלישית עם הרב"ש – האדמו"ר ברוך שלום הלוי אשלג, והוא בן 85 שנים. הפער בין הכלה לחתן היה גדול יותר מארבעים שנות החיים שהפרידו ביניהם: היא רופאה פסיכיאטרית ילידת רוסיה, חוזרת בתשובה עם שני ילדים; הוא בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל "הסולם" ומקובל חשוב בזכות עצמו. "זה היה מוזר להרבה מאוד אנשים", מודה הרבנית פייגה בריאיון שמתקיים בדירת האדמו"ר שמעל בית הכנסת "האר"י אשלג" בבני ברק, דירה שבה היא מתגוררת מאז חתונתה האחרונה ועד היום. "הרבה אנשים היו שמחים אם הרב"ש היה מתחתן עם אישה אלמנה, בת 70, כזו שלא רוצה ללמוד ממנו תורה – ככה זה היה יותר קל ולא היה כל כך מוזר".

ולך זה היה מוזר?

"בכלל לא, כי הכול היה בהשגחה, בלי שום בחירה מצדי. אפשר להגיד שזה 'פשוט קרה'. אבל היה לי מאוד קשה, הדיבורים מסביב לא היו נעימים, והסערות אצלי נשארו סמויות. לפני האירוסין ובמהלך החתונה הרב"ש התייעץ עם הרב ניסים קרליץ (מגדולי הפוסקים הליטאים) על כל פסיק, ובגלל האירועים מסביב החתונה הייתה בהסתר גדול עם מניין אנשים בלבד. היו בה רק חופה וקידושין וסעודה סמלית. אפשר לעשות כמה וכמה סרטים על שלושת החודשים שעברו בין האירוסין שלנו לחתונה. סרטי מתח, סרטי דרמה, סרטים רציניים מאוד".

 

נכון לעכשיו, סרט אחד כבר נעשה: "מול התוהו שבה", סרט דוקומנטרי יוצא דופן שביים ינאי יעקב ליין, בנה של הרבנית (מנישואיה השניים), שזכה לאחרונה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע של חיפה ויוקרן החל מהשבוע בסינמטקים ברחבי הארץ.

באופן מקרי, נקבעה הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב ליום החתונה של הרב"ש והרבנית, י"ז בכסלו (9.12. יום אחר כך תיערך הקרנת בכורה ירושלמית). ינאי, שהיה ילד בן תשע בזמן החתונה, לא זוכר את הטקס. "אני הייתי במחבוא", הוא מספר, "אצל בעל תשובה שהיה גם בעל אקדח. אנשים איימו עלינו, והרב"ש קיים את החתונה למרות ההתנגדות, ולמרות שהיה מדובר ממש בסכנת נפשות. אחרי החתונה נכנסנו לבית שלו. אני זוכר אותו כמין סוג של לוויתן גדול, ואני הייתי כמו ראשן קטן שצף לידו. הוא הלך למים העמוקים בכל לילה ועלה לעולם ביום, והיו לו נהמות עמוקות כשהוא היה מתבודד בחדר שלו ומנגן ניגונים".

הרב"ש עצמו מופיע בסרט רק בקטעי ארכיון, אבל נדמה שהוא נקודת החיבור של כל קווי העלילה, המתפרסת על פני עשר שנות צילום רצופות. זהו מסע קולנועי מרהיב שיוצא מבית האדמו"ר אל העולם הגדול שבחוץ ומשאיר את הצופה פעור פה לעתים, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – ולהפך. ליין מנסה לחקור בעזרת הסרט את מושג "הבית", חקירה שמתנהלת דרך תיעוד חייו האישים ודרך חיי אמו, "שיש מקומות שלמים לגביה שאני לא יודע אותם עד היום, גם עכשיו, אחרי התחקיר של הסרט".

כך, למשל, לא ברור היכן בדיוק נולדה הרבנית. היא נמצאה בבית יתומים בסנט פטרסבורג, כמעט גוססת מרעב, ואומצה בגיל שלוש על ידי זוג יהודים שחיפשו בבית היתומים ילד יהודי חדש, תחליף לבנם שנהרג במלחמת העולם השנייה. "הזיכרון הראשון שלי הוא המסע איתם ברכבת הביתה, מסנט פטרסבורג למוסקבה", היא מספרת. "למרות המשטר הקומוניסטי אמא לקחה אותי לבית הכנסת, אמרה לי להתפלל לעליון שישמור עליי".

פייגה גדלה להיות רופאה במכון לפסיכיאטריה משפטית, והספיקה להתחתן, להוליד בת בכורה (שחזרה לימים גם היא בתשובה) ולהתגרש בטרם תעלה לישראל בשנת 1978. בארץ היא פוגשת "אלמן רוסי צעיר, באבל גדול ועם ילדה קטנה". הם מתחתנים ומביאים לעולם את ינאי יעקב, וכעבור זמן קצר מתגרשים. אבל המעבר לארץ הקודש מעלה בה אותות רוחניים והיא מגלה, כהגדרת בנה, "סממנים קשים של תשוקה עזה מדי לאלוהים". התסמינים: חיפוש אובססיבי אחרי רוחניות יהודית בכל החזיתות; ליטאים וחסידים, ירושלים וכפר חב"ד, צפת ואלון שבות. לבסוף היא נוחתת, באמצע שנות השמונים, בקהילת חסידי אשלג בבני ברק.

הרב"ש; הרב ברוך שלום הלוי אשלג

 

חסידות אשלג הוקמה בידי הרב יהודה לייב הלוי אשלג, שנודע בעיקר בכינוי "בעל הסולם", על שם פירוש "הסולם" שכתב על ספר הזוהר. מפעל תורני מונומנטלי שביקש להנגיש את הקבלה לציבור הרחב, ולהוציא אותה מהמרחב האזוטרי המצומצם של חבורת המקובלים. לתפיסתו, מטרתו המרכזית של האדם היא להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט, ומתוך נקודת ההנחה הזאת תמך האדמו"ר גם במגמות הסוציאליסטיות של תחילת המאה העשרים. "האומה" – כתב העת שהוציא – נסגר בידי משטרת המנדט הבריטי באשמת "קידום עמדות קומוניסטיות", ודוד בן גוריון, שאיתו הרבה להיפגש, העיד עליו ביומנו: "אני רציתי לדבר אתו על קבלה, והוא רצה לדבר איתי על סוציאליזם"‏.

בעל הסולם נפטר ביום הכיפורים תשט"ו (1954) ואת מקומו תפסו שני בניו, הרב"ש והרב שלמה בנימין, שפעלו שניהם בבני ברק. בתחילת שנות השמונים הצטרפו לקבוצת התלמידים החרדית של הרב"ש גם קבוצת חוזרים בתשובה, רבים מהם אמנים, "כחלק מהמגמה שהתחיל בעל הסולם, להוציא את מעיינות פנימיות התורה החוצה לאנשים הצמאים", מסביר ליין. "פעם שאלתי את הרב אברהם ברנדווין [אחיין של בעל הסולם. ע"ח] איך הרב"ש קירב כך בעלי תשובה שלא מילאו את כרסם בש"ס ופוסקים לקבלה? הוא אמר לי שהבעיה של החסידים מלידה זה שהכרס שלהם מלאה בצ'ולנט – אז אין להם חיסרון, אבל לחוזרים בתשובה אין עדיין כרס של צ'ולנט – אז יש חיסרון והשתוקקות".

פייגה הגיעה אל הרב"ש בעקבות ספר קבלה ברוסית שכתב מיכאל לייטמן, מי שהיה באותן שנים המשמש של הרב"ש. "משמש משונה מאוד, יש להודות", אומר ליין. "הוא היה יוצא דופן אפילו בקרב חבורת החוזרים בתשובה שסבבו את הרב"ש, משום שהוא לא היה לבוש כמו חסיד, והיה לו טמפרמנט של יהודי־רוסי חסר נחת. זה באמת פלא גדול שהרב"ש קירב דווקא אותו – אבל ייאמר לזכותו שהוא היה משמש פנאט שנתן הכול בשביל האדמו"ר. הוא היה מבוטל מולו לגמרי. ואני אומר זאת ביחס לכך שכיום הוא בראש 'בני ברוך' – קבוצה ענקית ובינלאומית".

עם הגעתה לחסידות מתמסרת פייגה ללימוד (“כל מאמר לומדים שלושה חודשים, עם השיניים“), ובהמשך היא מתמנה למטפלת האישית של הרבנית בבית האדמו“ר, ואף פורשת מהסתדרות הרופאים “בשביל לא להתפתות ולחזור להיות שוב רופאה“. לאחר פטירת הרבנית מעלה לייטמן את ההצעה שתתחתן עם הרב“ש, מה שאכן קרה לבסוף, על אף הקשיים הרבים.

“בכל השנים שבהן הייתי בבית של הרב“ש, כולל אחרי החתונה, עדיין לא התבטלתי עד הסוף“, מספרת פייגה. “שמרתי על ה‘אני‘ שלי, על האגו שלי. לא הבנתי את גודל הזכות – הרי הרב“ש לא הכניס כמעט אף אחד הביתה. רק בחודש האחרון לחייו ראיתי את הרב“ש בלי המסכות. ראיתי אותו כמו שהוא וזאת הייתה עוצמה משתקת, הייתי ברעדה. כמה בכי היה לי כשהבנתי שרק רגע לפני הסתלקותו הבנתי מי הוא היה באמת. תשעה חודשים אחרי הנישואים שלנו הרב“ש הסתלק, ואני הרגשתי בפעם הראשונה בחיים שיש לי בחירה“.

בחירה לצאת לחיים או להישאר בבני ברק?

"הציעו לנו מקומות חדשים ועבודה חדשה. הבחירה להישאר כאן הייתה בתנאים שמאוד לא אהבתי. יש כאן בית כנסת למטה, יש הרבה אנשים ואני אדם שחש אנשים אחרים, זה עומס גדול. אבל ההחלטה הייתה שצריך להמשיך איכשהו את הרב"ש. התחלתי ללמד בבית, ובמשך עשרים השנים שבהן לימדתי עברו כאן אלפים. היום אני כמעט לא מלמדת. יש מספיק אנשים אחרים שיכולים ללמד את הדרך של בעל הסולם ואת העבודה הפנימית של הרב"ש. אני כבר סבתא ולא כל כך נחוצה".

הרבנית פייגה בדרך לאירוע קבלי ברוסיה (מתוך הסרט)

 

כדרכן של תנועות רוחנית המאבדות את רבן הכריזמטי, גם הסתלקותו של הרב"ש בשנת 1991 הפכה את חסידות אשלג למסובכת קצת יותר. לצד צאצאים שונים של בעל הסולם הפועלים כאדמו"רים חסידים־חרדיים, קמו לא מעט קבוצות יוצאות דופן מתוך החסידות. ביניהן קבוצה שהונהגה בידי הרב אברהם ברנדווין, בנו של הרב יהודה צבי ברנדווין (גיסו ותלמידו הקרוב של בעל הסולם), שפעל בעיר העתיקה בירושלים כאדמו"ר מסטרטין, והרב מרדכי שיינברגר, ראש קהילת "אור הגנוז" ליד מירון, שמנהיג יישוב המנסה לממש כמה מרעיונותיו הסוציאליסטיים של בעל הסולם.

אבל שני הפלגים המוכרים ביותר שיצאו מאשלג הם אלו שלקחו עד הקצה את רעיונות הרב"ש בדבר הפצת הקבלה, ולא רק לעם ישראל: תנועת "בני ברוך" שהוקמה על ידי מיכאל לייטמן, ו"המרכז לחקר הקבלה" שהקים שרגא ברג. לייטמן, שמוכר ציבורית גם בזכות "ערוץ הקבלה" הטלוויזיוני שלו, פועל ברחבי העולם וזוכה להצלחה מספרית גדולה לצד ביקורת לא מבוטלת של רבנים אורתודוקסים רבים, ונחשב כשנוי במחלוקת גם באשלג עצמה (אם כי הקשר ההדוק שהיה לו עם הרב"ש לא מוטל בספק).

לעומתו, ברג נחשב כמוקצה גמור בחסידות. המרכז שהקים בלוס אנג'לס חולש על יותר מ־50 סניפים ברחבי העולם, ומקבץ תחתיו אוסף סלבריטאים עונדי חוטים אדומים ושותי מים קדושים, שהידועים שבהם הם הזמרת מדונה והשחקנים אשטון קוצ'ר ודמי מור. ניו אייג' קבלי ומסחרי. "אני אישית אוהב את לייטמן ואפילו את ברג", מצהיר ליין, "אני כנראה אחד הבודדים מאשלג שלא רואים בו עבודה זרה גמורה. יש שם המון קליפות כמובן, אבל אני מצליח לראות גם צד מבורך בהפצה שלו".

הרבנית, אישה שמתגלה בסרט ולאורך הריאיון כמי שלא חוששת להביע דעות נחרצות, מתעקשת לשמור על דיפלומטיות ביחס לממשיכי הדרך. "אני מכבדת את כולם, כל אחד ממקומו, אני לא נגד אף אחד". רק לבסוף היא מתרצה להגיד ש"'בני ברוך' הם כמו הילדים שלי". באחת הסצנות הטעונות בסרט אומרת הרבנית לינאי: "כל העולם בנים שלי. יש לי 'בני ברוך', מיליוני אנשים״. "ואני?", שואל אותה הבן הביולוגי. ״אתה ליד זה", היא עונה.

את רואה צורך בממשיך רשמי של רב"ש, אדמו"ר מוסכם במקום כל הפלגים?

"רב"ש היה האחרון להשיג השגה פרטית, עכשיו ההשגה היא השגה כללית. הרב שלי עכשיו הוא האינסוף. רב"ש לימד אותנו לפנות ישר לאין־סוף – אין שום דבר באמצע. אני גם לא אוהבת את המילה הזאת, אדמו"ר. כל אחד היום אדמו"ר, כל אחד מקובל. צריך בירור של המילים, שלא יהיו ריקות. רב"ש לא היה אדמו"ר, הוא היה איש פנימי. נכון, הוא שירת חברה, אבל זה היה ההסתר שלו, הוא הסתיר את עצמו, את הפנימיות שלו, כרב קהילתי. גם היום אני חושבת שצריך להיות ממושמע לקבוצה שאליה אתה שייך, אבל עכשיו אין לי קהילה. הבית הזה הוא מקום עבודה רוחני, שדה התרחשות, אני כמעט לא יוצאת ממנו, יש לי הספרים כאן".

 

ינאי יעקב ליין ו הרבנית פייגה אשלג בבית האדמו"ר (צילום: אריק סולטן)

גילוי נאות: ינאי ואני חברים. בית הכנסת של אשלג ממוקם ברחוב חזון איש בבני ברק, לא רחוק מבית הוריי ברמת גן. כמה מהחברים הטובים שלי בילדותי היו בני קהילת החוזרים בתשובה שהתכנסה סביב הרב“ש. “הוא יצר קהילה של אנשים שקמים בשתיים וחצי בבוקר ולומדים ביחד זוהר“, אומר ליין, “ומצד שני הם גם חיים באתוס עבודה חמור מאוד. רב“ש אמר שאדם צריך להיות נעוץ בעולם הזה, בייחוד אם הוא לומד את הספירות הגבוהות ביותר, ולכן צריך להביא 100 דולר הביתה כל יום. הוא שלח אנשים לעבוד במס הכנסה, בדואר. הייתה תקופה שהוא עצמו עבד כפועל בניין. מהשילוב הזה יצאה עוצמה יוצאת דופן“.

אבל נדמה לי שזה יצר גם בלבול גדול. אני זוכר שבתור ילד לא הבנתי האם החברים האשלגיסטים שלי הםבאמת "חרדים" או מזרוחניקים מפותחים רוחנית, או אולי פשוט אנשים על הקצה. אצל רבים מההורים שלהםלא היה ברור לאיזה חינוך שולחים את הילדים, וכשאני מתבונן היום על החבר'ה שגדלו איתי ועל המקוםהרוחני שלהם בעולםנראה כאילו העוצמה שהנהיג הרב"ש לא הצליחה לשרוד את מבחן הדור השני.

"נכון, עזבנו את בני ברק. אבל חלק מאיתנו, הילדים של בעלי התשובה, התחברנו יחד בירושלים וגילינו את עצמנו כצרכני קבלה כפייתיים. רצינו לקום גם אנחנו מוקדם בבוקר וללמוד יחד. רובנו יצאנו לחיפוש שכלל נטישה של הדרך, ועכשיו אנחנו חוזרים. אולי זה גם הסיפור של דור ההורים – הם יכלו לקבל את הרב"ש רק אחרי גולה כבדה מאוד. כמה פעמים בחיים שלי הייתי ממש על סף מוות, ופתאום התחלתי לשיר ניגון שהרב"ש שר וממש ניצלתי מהמקומות הכי הזויים שיש, כשהייתי מותש ושיכור על מדרון ללא ברקסים".

מדרון ללא ברקסים זאת הגדרה עדינה. אתה חושף בסרט, בכנות גדולה, את קורות חייך בצד האפל של גושדן.

"אחרי שהרב"ש נפטר הייתי בעצבות גדולה מאוד, וגם בתחושת אשמה. במקביל, מהר מאוד השתלט עליי היצר הרע, והייתי בתשוקות גדולות להכיר את מ"ט שערי הטומאה של העולם. אמא שלי בבית האדמו"ר ואני מתחיל להסתובב בשדה אחר, תופס טרמפים בשבת לתל אביב, בגולה פנימית עם יותר מדי הרואין, יותר מדי לילות מסוממים בכיכר. העיפו אותי מכל מוסד, מכל ישיבה. בצער רב אמא ויתרה על המחשבה שהיא יכולה לשלוט בי, היא הבינה שאי אפשר. עברתי לגור אצל אבא שלי ואשתו – אבל לא הרגשתי שם בית, וגם אצל אמא בבני ברק לא הרגשתי בבית. חייתי בתחושה כרונית של חוסר בית.

"הקב"ן שכנע אותי להתגייס לצה"ל ולהיות לוחם, ובזכות המערכת והחוקים הבלתי נסבלים עברתי בפועל גמילה מהסם בזמן הטירונות. ככה ידעתי שאני יכול לחיות בלי הסם. הצבא היה גם גמילה תרבותית; אחרי שנים ששמעתי רק דארק אייטיז בריטי מדוכדך התחלתי פתאום לשמוע אהוד בנאי ולראות את ארץ ישראל כאהובה שנטשתי".

מתי אתה מתחיל לתעד את חייך במצלמה?

"התחלתי לצלם בשלב מוקדם מאוד, כבר בשלב הפוסט־פנקיסטי שלי. אחרי הצבא ניסיתי להתקבל ללימודי קולנוע בסם שפיגל ללא הצלחה, אבל הצלחתי להתקבל ללימודי ניו מדיה בבצלאל, ולאחר מכן, אחרי שאיימו להעיף אותי מבצלאל, ברחתי שוב לסם שפיגל והפעם התקבלתי. בסם שפיגל כבר גיליתי שאני בהיריון עם הסרט הזה, שהולך כנראה לשנות את העולם שלי. ידעתי שהזרע יפגוש בביצית ושחייב לצאת ממנו ילד גדול מאוד. מבחינת הלימודים עצמם הייתי תלמיד בעייתי מאוד, אבל הצלחתי לסיים את סם שפיגל – בית הספר היחידי שסיימתי בחיי – למרות שאת סרט הגמר העלילתי שלי, 'המעיין הנעלם', לא מאשרים שם לצילום. בסופו של דבר צילמתי אותו בכל זאת, עם משה איבגי בתפקיד הראשי, זכיתי בפסטיבל חיפה והגעתי גם לפסטיבל קאן".

לקראת אמצע הסרט מצטרפת לסיפור גיבורה נשית חדשה; חמלה, אשתך, ובהמשך גם הילדים.

"אלוהים חמל עליי ונתן לי את חמלה, ואחר כך את הילדים. את הלידה הטבעית באמבטיה של אליה, היום בת שלוש וחצי, אפשר לראות בסרט בצורה צנועה מאוד. הלידה של אור־שלום, שהיום בן שנה, הייתה ההבנה שכאן עוצרים את תהליך התיעוד. חמלה, כמוני, היא נשמת תוהו, ומאידך טיפוס מאוד ביישן ונסתר, מלאה בענווה. בסרט יש גם מריבות קשות שלנו, אבל אנחנו בוחרים לבנות את בית המקדש הזוגי. כשהיא ראתה את הסרט היא ראתה אותו כיצירה, היא תפסה את עצמה כשליחה למסר הזה שאנחנו מעבירים. חוץ מזה היא אמרה לי: אני יוצאת הכי טוב בסרט, הכי שפויה".

צילום: ינאי יעקב ליין (מתוך הסרט)

 

 

באחת הסצנות היפות ביותר בסרט, מדגימה הרבנית פייגה למצלמה של בנה תנועות ריקוד ביום שמש רוסי, על מדרגות תיאטרון הבולשוי במוסקבה. היא אומנם נסעה לרוסיה כדי להשתתף כאורחת הכבוד בכנס קבלי גדול, אבל המולדת מוציאה ממנה גם את הרקדנית שהיא יכלה להיות. "אמא הייתה טובה מאוד בזה", אומר ליין, "היא יודעת את הגוף שלה ברמות שרק רקדן מנוסה יודע ואוהב, ומאידך היא תמיד פחדה מהגוף, רצתה להגביל את הצד הבהמי שבו".

יש משהו יוצא דופן ברבנית שרוקדת ככה בגוף חופשי בסרט. היא לא חוששת מה"מה יגידו" המפורסם?

"תמיד ידעו שהיא יוצאת דופן, גם בתור חילונית היא הייתה יוצאת דופן. בבני ברק היא נתפסה תמיד כלא מפוענחת. דוסים אולי עלולים להיבהל מהסצנה הזאת, אבל תלמידות שלה שראו את הסרט בפסטיבל אמרו לי שבזכותו הם התאהבו בה מחדש. חשוב לי להגיד שרק בשנים האחרונות היא יותר ויותר משתחררת. רוב ילדותי היא ניסתה להיות רבנית דוסית. עכשיו, בגיל שבעים, נפתח איזה פקק, היא עוברת שינוי ויוצאת ממנה גם הרקדנית שכלואה בגוף הרבנית הדוסית".

את עדיין לא ראית את הסרט.

פייגה: "ואני גם לא אראה".

ינאי: "היא תראה לבסוף, אבל בינתיים היא מתמידה באמירה שהיא לא רוצה לראות. ביום האחרון שעוד היה אפשר לשנות משהו בעריכת הסרט הצעתי לה שוב לראות, אמרתי שאני אוהב אותה גם אם זה על חשבון האמנות, שלא מעניינת אותי האמנות – אני רק רוצה שיהיה לה טוב. היא חשבה קצת ואמרה שכל בחירה שאני אעשה זאת בחירה טובה. תן לסרט לחיות, יש לו שליחות, תוליד אותו".

פייגה: "זה הדבר הכי חשוב, שיבינו את השליחות של הסרט".

מה השליחות שלו?

פייגה: "אנחנו צריכים להציל את העולם מפצצת האטום – בעל הסולם זעק את זה, וגם הרב"ש. זה הדבר היחיד שמעניין אותי. אתה לא צריך ליפול מקומה 12 ורק אז לקבל את ההכרה, מספיק להבין את זה מנפילה מקומה 8. כל אמנות שמחזקת אמונה בתכלית עוזרת להשיג חיבור בין אנשים. דרך העבודה שנתן לנו הרב"ש נותנים לנו אמצעי להגיע לכוח החיבור בתוכנו, בתוך האומה ובכל העמים. אם נגביר את כוח החיבור לא יהיה צורך בהגשמת כוח הפירוד של מלחמת האטום".

ינאי: "לדעתי השליחות של הסרט שלי היא לעורר את האהבה עד שתחפץ. לפעמים אני חושב שהבורא בעצמו כל כך מבסוט על הקיום של אמא. הלוואי שהיא הייתה יודעת כמה הומור, שמחה ועזות של קדושה היא מעוררת בהוויה. הקדוש ברוך הוא משתעשע מהקיום שלה כמחזה אבסורד בלי חוקי אנוש ונורמות, בלי קצה. וכמוה אני מאמין שאני שליח של רצון עתיק, רק שבגלל נסיבות חיי לא יכולתי להמשיך לחיות את המלחמה על התיקון ממקום של כאב ופחד ממלחמת העולם השלישית – אלא מתוך אמונה חזקה שתכלית הבריאה היא כפי שבעל הסולם אומר: 'להיטיב לנבראיו'.

"ומשום כך אני דורש מאמא, מאבא, מאשתי, מעצמי, מחבריי, מעמי ומאלוהים שתתגלה האהבה בכל יום מחדש, ועל כן אני עוסק בתיקון הלב שלי ומאמין שזה משפיע החוצה – אפילו אם זה בצורת סרט. הסרט צועק לעולם את הצעקה הענקית הפנימית שלי – 'מהר אהוב כי בא מועד וחוננו כימי עולם'. על כל הפשעים תכסה האהבה".

מודעות פרסומת

"מלך היהודים" – ראיון עם יאיר קדר בעקבות סרטו על ביאליק

[פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, תחת הכותרת "היהודי האהוב בדורו", 6.6.2014]

"הילד מהשטייטל שהפך למשורר לאומי". חיים נחמן ביאליק

לפעמים, כשמזדמן לי לעבור ברחוב בלפור בתל אביב, אני מביט באולם "אוהל שם" שניצב שם בבניין מספר שלושים, ומבכה את הירושה שיכלה להיות לי. סבא של סבתי, הנדבן והתעשיין הציוני־אמריקני שמואל (סם) בלום, תרם את המגרש ואת הקמת האולם הגדול שבו לכבוד יובל השישים של חיים נחמן ביאליק. אקט של הערצה גדולה למשורר, שתחת חסותו נערכו במקום מפגשי "עונג שבת" (היום משמש האולם כמשכן "תיאטרון אורנה פורת", וכך קרסה ההזדמנות שלי לנכס בתל אביב).
באחת התמונות שמסתובבת במשפחה נראה ביאליק נואם בטקס הנחת הפינה לאולם שנתרם לכבודו והוא נראה מאושר, הן מהנדבה והן מהנאום. אבל אחרי צפייה ב"מלך היהודים", סרטו החדש של יאיר קדר על חייו של ביאליק, אני מתחיל לתהות למי להאמין: למראה העיניים של התמונה המאושרת או לכתביו הפרטיים של ביאליק, שמוקראים בסרט בקולו של חיים טופול, ובהם הוא מתאר כמה היה מאוס עליו הצורך לנאום ולשמש "סמל לאומי" של העם היהודי.
כשאני שואל את קדר על העניין, הוא טוען שלא צריך להאמין בהכרח למילים הברורות שכתב בנושא. "ביאליק מתַקשר הרבה פעמים דרך תלונות", אומר קדר בראיון שמתקיים יום לאחר הקרנת הבכורה של סרטו בפסטיבל "דוקאביב", "הקיטורים הם מרכיב תרבותי אצל הרבה רוסים באותה תקופה. ההצגה של 'אני לא רציתי בכבוד, זה נכפה עליי'. מין משחק בסגנון שדומה לשמעון פרס. אבל ברור שהיו לביאליק יחסים אמביוולנטיים עם היותו איש ציבור. זה החמיא לו והעיק עליו בו זמנית. אנחנו רואים בסרט את השלט שנתלה על יד ביתו, שמבקש להגביל את שעות הביקור אצלו לימים ולשעות מסוימים. אנשים רצו שהוא יצא מהבית בשביל שיוכלו לרקוד סביבו 'הורה'. הוא היה היהודי האהוב בדורו. העובדה שסבא שלך בוחר להקדיש ליום ההולדת שלו אולם גדול מעידה על הערצה יוצאת דופן. 100 אלף אנשים נכחו בהלוויה שלו בשנת 1934".

"מלך היהודים" הוא הסרט השלישי של קדר במסגרת פרויקט "העברים". קדמו לו הסרטים "לאה גולדברג בחמישה בתים" (2011) ו־"7 הסלילים של יונה וולך" (2012). בדומה להם גם כאן מובאת הביוגרפיה של המשורר בשילוב אנימציה יפהפייה, ראיונות עם חוקרים (כמו חיים באר, זלי גורביץ', אריאל הירשפלד, דן מירון, ארי אלון, חביבה פדיה ואחרים) וגם ביצועים מחודשים לשירי ביאליק בביצוע נינט טייב. התוצאה המרשימה מבקשת ומצליחה לגאול את ביאליק מהפסל שבו התאבנה דמותו שלא בצדק.
"ביאליק הוא המשורר העברי הגדול הראשון", אומר קדר, "ראש וראשון למשוררים שיבואו אחריו. היו לפניו פייטנים גדולים שכתבו בשפת הקודש, כמו משוררי ספרד, אבל הוא פותח את תקופת השירה העברית. והוא סובל משימוש יתר; מניכוס מילים שלו בנאומים של פוליטיקאים, מאימוץ גדול שלו בידי הממסד. זה דבר לא פשוט ליוצר ולפעמים זה יוצר חיץ בינו לבין הקהל, שלא קורא אותו כי הוא מחשיב אותו כממוסד. וחבל, כי המדף שלו הוא המדף הכי יפה של התרבות העברית החדשה. צריך כמובן לגשר על פערים גדולים כשניגשים לביאליק. כשיצאתי לתחקיר ולמסע הביוגרפי של הדמות שלו יצאתי לעולם אחר, וצריך לייצר את זה גם אצל הצופה. אפילו מהדברים הפשוטים: ביאליק בא מעולם של כרכרות וסוסים, ואחר כך עובר לחשמליות באודסה. זאת תודעה אחרת. צריך לאהוב את העבר, לאהוב מסעות לעבר, בשביל להיכנס לזה".

אחרי הצפייה יש תחושה שהניכוס שלו כ"יהודי חדש" לא מוחלט כל כך. באחד הרגעים היפים בסרט מקריא זלי גורביץ' את פתיחת השיר "ים הדממה פולט סודות". בהתחלה הוא מקריא אותו כמו שיהודי דובר עברית ב־2014 קורא אותו ומעיר שזה נשמע כמו סלוגן של "שייטת 13". אחר כך הוא מקריא אותו כפי שביאליק קרא את השיר: בהגייה אשכנזית שמשמשת היום רק יהודים־חרדים, ופתאום המוזיקה של השיר נשמעת שונה, כבר פחות "היהודי החדש" שנולד מהים.

"ביאליק מציג את המעבר. הוא היה סמל הציונות, אבל גם האיש שמביע סימפתיה ליידיש, למשל. בשנת 1926 הוא עורר סערה כשאירח סופרי יידיש חשובים כמו י"ל פרץ ושלום אש. צעקו עליו – איך אתה לא מגן על העברית? אני חושב שהמפגש איתם התאפשר לו בגלל שהוא פעל בתקופה של פרה־מדינה. לא בטוח שזה היה עובר אחר כך".

איך מתחילים לעבוד על סרט על ביאליק, מבחינת הנרטיב של הסרט?

"עבדתי בשיתוף פעולה עם האנשים המרכזיים בחקר ביאליק. אבנר הולצמן שימש מין יועץ מלווה לסרט, ואריאל הירשפלד סייע בשאלת בחירת השירים שחשוב שיופיעו. דרך ההדרכה של הולצמן הגענו לנרטיב המרכזי של הסרט, שאפשר להגדיר אותו כנרטיב 'הברווזון המכוער שהופך למלך'. הילד מהשטייטל שנראה כמו סוחר ובונה לעצמו שם של משורר לאומי כמעט מאפס. אחר כך, כשהוא עם השם המחייב, הוא צריך להתמודד עם דיכאון, עם מערכת מסובכת של יחסים עם נשים, וגם עם השתיקה שלו כמשורר. כמו בסרטים הקודמים, אנחנו מתחילים ביום שהוא נולד ומגיעים עד היום שבו נפטר, ולא עוסקים בשאלת ההתקבלות שלו. בסרט אני שם את הביוגרפיה של הדמות במרכז".

אחד הדברים שהפתיעו אותי בסרט הוא היעדרה של התקופה שבה למד ביאליק בישיבת וולוז'ין. שם כתב את "אל הציפור" ומאוחר יותר התייחס לתקופה הזו ולעולם בית המדרש בשיר "המתמיד".

"היו שנים עשר בתים אפשריים בחייו של ביאליק, ובסופו של דבר היינו צריכים לוותר על חלק מהם ולבחור מה להכניס לסרט של 60 דקות. עשינו כבר אנימציה לוולוז'ין אבל זה ירד בסוף. צריך לזכור שבמבט על הוא למד בישיבה רק כמה חודשים. היו עוד ויתורים בסרט – ויתרנו על מאהבות ומחזרות, וויתרנו גם על תקופת ברלין של ביאליק, בעיקר בשל חשש לבלבול של הצופה. בסרט המהלך הוא מאודסה לארץ־ישראל, בלי גרמניה. הסרט הוא תמונות מחיי ביאליק, לא הסיפור השלם, לא אנציקלופדיה".

ביאליק פעל בתחילת המאה ונפטר ב־1934, כך שניתן להניח שלא היה לך הרבה חומר מצולם להשתמש בו.

"בדרך כלל אבני הבניין של סרטים בסגנון הזה הם חומרים מצולמים ומוקלטים של הדמויות, אבל אין הרבה חומר גלם מביאליק, ומה שיש שוכפל בסרט. אגב, גם אצל לאה גולדברג, שנפטרה מאוחר יותר, המצב לא היה יותר טוב. אבל במקרה של ביאליק אין בכלל אנשים שהכירו אותו, כולם מתו. במהלך התחקיר לסרט שמעתי שקיים ציטוט באחד הספרים שנכתבו על ש. אנ־סקי שלפיו ביאליק הוקלט בעודו מקריא בקולו את 'הדיבוק' בעברית. ממש אוצר. לקח זמן לאתר את החוקר שכתב את הספר, ולבסוף הוא סיפר שלא שמע את ההקלטות בעצמו, אבל ידע שהן נמצאות בספריית ורדנסקי בקייב. אנחנו אחרי מסך הברזל, אז אפשר כבר לברר את זה, ואחרי תכתובות רבות התקווה נגנזה בבוקר מאכזב אחד. לודמילה מהספרייה ענתה שההקלטות נערכו על צילינדר של פונוגרף – מין שיטת הקלטה על גלילי שעווה שהמציא אדיסון – והם למרבה הצער לא שרדו. השעווה נמסה ואיתה נעלמה גם ההקלטה, כנראה היחידה של קולו של ביאליק”.

האנימציה הרבה שבסרט באה לכסות על היעדר חומרים מצולמים או שאתה רואה בה אלמנט של לכתחילה?

"האנימציה היא ביטוי של החופש של הסרט, ומהבחינה הזאת היא לא באה כתחליף לחומר תיעודי חסר, אלא באמת לכתחילה. אצל ביאליק זה היה אתגר מיוחד כי מיטב המאיירים והמעצבים היהודים־ציונים כבר עסקו בדמותו במשך חמישה דורות, והיה צורך בתחקיר ובהרחבה של הדמות שלו כפי שהיא עוצבה באיורים האלה".

אני מרגיש שהאנימציה כאן הלכה שלב אחד קדימה מהסרטים הקודמים. למשל כשאותיות דף הגמרא מתגלות כאנשים.

"הרעיון שאתה מדבר עליו בא מהשפעת העבודות של האמנית מיכל רובנר, וגם מהספר 1Q84 של מורקמי. עבדתי על האנימציה עם האנימטור ירון שין, המכונה JEWBOY, וחיפשנו דרך לקשר בין אנשים לאותיות. היה אפילו ניסיון שכל אות בשורה של שיר תהפוך להיות דמות – האנשה של אותיות – אבל זה התגלה כבלתי אפשרי, כי לא היה אפשר לקרוא את זה. בסופו של דבר עבדנו בימי צילום עם מסכים ירוקים, הבאנו אנשים והשתמשנו בתנועות שלהם כשהם מתפללים או הולכים בשביל ליצור את האנימציה”.

יאיר קדר, יליד 1969, הגיע אל הקולנוע הדוקומנטרי אחרי קריירה ארוכה כפעיל חברתי וכעיתונאי. בעבר הוא ערך את המגזין "מסע אחר" ואת ירחון הקהילה ההומולסבית "הזמן הוורוד". הוא מעיד על עצמו שתמיד רצה לעשות קולנוע, "אבל רק בגיל ארבעים הגיע הסרט הראשון". לאור השליטה שלו במדיום הקולנועי, מפתיע לגלות שהוא לא למד מעולם קולנוע בצורה פורמלית, ואת הפערים הוא משלים בעזרת אנשי המקצוע
שהוא מגייס להפקות.
ביאליק, כאמור, מצטרף ליונה וולך וללאה גולדברג, כסרט השלישי בסדרת הסרטים שקדר הוא היוצר הראשי שלה. "הרעיון הראשוני היה ליצור פרויקט בן חמש־עשרה דמויות, כשביאליק ווולך מסמנים את הקצוות הכרונולוגיים", הוא אומר, "אבל היה קשה ללכת על זה מבחינת תקציב, וכשהבנתי את זה פירקתי את הפרויקט לחתיכות ובפועל הסרט על לאה גולדברג בא קודם. בחלום שלי זאת אנתולוגיית סרטים בלתי נגמרת על גדולי התרבות העברית, משהו כמו סדרת American Masters או סדרות סרטים דומות של ה־BBC. בעולם מתוקן ראוי ששירות הסרטים הישראלי או הערוץ הראשון ייתנו מימון מלא ולא חלקי למיזם הזה, שנתמך על ידי גופים אחדים אבל באופן מאופק יותר ממה שנדרש”. קדר רץ אחרי הערוץ הראשון כמעט עשר שנים, ובסופו של דבר הם רכשו את חמשת הסרטים הבאים בסדרה: זלדה (בבימויו של קדר; נמצא בשלבי עריכה מתקדמת), יוסף חיים ברנר, זאב ז’בוטינסקי, רחל (בבימוי סיון ארבל) ור’ דוד בוזגלו (בבימוי רפאל בלולו).

אתה בעצם קובע כאן קאנון חדש. למשל, בבחירה לשים את ר' דוד בוזגלו לצד רחל יש אמירה משמעותית.

"אני לא אומר שאני ראוי לקבוע מי בקאנון, וצריך לזכור שתמיד תהיה שאלה של ייצוג בדברים כאלה. כל הגמוניה וכל קאנון תמיד יותקפו, כשכרגע נדמה שהמותקפים הם מהצד הציוני והאשכנזי. הניסוי של 'העברים' הוא להביא קאנון שכולל יצירה עברית מודרנית יחד עם יצירה של פיוט, כמו למשל של בוזגלו. אני רואה את זה כהנעה הדדית, כהגדרה מחדש. אני שואל האם יש קאנון שבו זלדה ורבי שלום שבזי וז'בוטינסקי יכולים להיות בו ביחד בלי קבוצה שרוצה לרמוס ולהשתלט על ההגדרות. יש רשימה של דמויות נוספות שראויות להיכנס לפרויקט, וכשייגמר סבב העבודה הנוכחי נראה איך זה חי ולאן זה ממשיך".

התפסן והשדה – על "המקוללים" של חגי לוי

יונה וולך, פנחס שדה, משה קרוי ואביבה אורי הם ארבעת היוצרים "המקוללים" של הבמאי חגי לוי, והוא יצא איתם למסע אישי ומטושטש גבולות

[פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב, תחת הכותרת "אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט"  24.1.2014]

והמקום קטן. ולחוץ. ומשעמם. והשאלות שלך קיומיות. אחרות. כולם מסביבך נראים אותו הדבר. אתה נער סקרן שקורא שרחוק – אבל לא רחוק מדי – יש עולם אחר. אנשים אחרים שחושבים מחשבות אחרות. אתה קורא אותם ועליהם בשקיקה, עוקב אחריהם דרך ערמות העיתונים של סוף השבוע. כותב משפטים חזקים שלהם על הקירות, במחברת, וחוזר אליהם שוב ושוב כמו מנטרה. אתה אומר לעצמך: מישהו "שם" יכול להבין אותי, אני לא לבד.

אחרי זמן אתה אוזר אומץ. נוסע ל"שם". לפגוש אותם, לעמוד מול דלת ולהסס אם לדפוק. הם פותחים והאור מסנוור: החיים שלהם מתנהלים בדיוק כפי שהם כותבים. אין פער. משלמים מחיר על האמנות. הם היו רחוקים ועכשיו אתה מתאבק באבק רגליהם. והם בני אדם. כמוני – כמוך. אבל טוטאליים. בלי הנחות. טוטאליים זה מושך.

עם השנים אתה מתרחק. הקשר נשמר, חלקית, אבל יחסי הכוחות משתנים. אתה בלימודים, משפחה, פרנסה, חיים. אתה רוצה שיהיה נוח, שיהיה נעים, מסודר. הם עדיין יוצרים. עדיין טוטאליים. אבל הזמן עשה להם רע. אתה מתבונן בהם בכעס. בעצב. בתימהון. לבסוף בחמלה ובהשלמה. הם גומרים לא טוב. לבד. אובדניים. נשכחים. מקוללים. אחר כך אתה עושה על זה סרט, או סדרה.

יהודה אלמגור משחק את פנחס שדה בסדרה.

חגי לוי, היוצר של סדרת הטלוויזיה המצליחה "בטיפול" (שגרסתה הישראלית נמכרה לרשת האמריקנית HBO) בחר את ארבעת המקוללים שלו, ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער עם מצלמת הסופר־ 8 (שלא הייתה לו) ולצלם: הסופר והמשורר פנחס שדה, המשוררת יונה וולך, הפילוסוף משה קרוי והציירת אביבה אורי. כולם מתים. לאף אחד מהם אין יורש רשמי. הם נראים לא שייכים לישראל 2014. לוי חוזר אליהם בסדרה בת ארבעה פרקים (ואפילוג), כשהוא מצויד בביוגרפיה חדשה שמבוססת בקווים כללים על הביוגרפיה האמיתית שלו – נער דתי מקיבוץ שעלבים שהפך לאיש קולנוע. מהחומרים האלה הוא יוצר סיפור שיכול היה להתרחש לו ולהם לאורך השנים.

נדרש מאמץ מסוים לקבל את זה. עוד נחזור לכל שאלת הז’אנר של ”המקוללים”. בינתיים רק נבהיר שמדובר בשחזורים, לא בחומרי ארכיון. שחקנים משחקים את כל התפקידים (נטע שפיגלמן היא יונה וולך, איתי ברנע הוא משה קרוי). לוי משחק את עצמו, מהסס בקולו, לובש פאה על פדחתו כדי לשוות לעצמו מראה של אדם צעיר, אדם שפנחס שדה הופך אותו מבפנים כמו שהופכים גרביים.

שדה ( 1929-1994)  היה גיבורם של צעירים רבים, מאז פרסם את ספרו האוטוביוגרפי ”החיים כמשל” בסוף שנות העשרים לחייו. הפרק עליו שודר בסמיכות ליום השנה העשרים למותו ולפרסום היומנים האישיים שכתב (שטעימה מהם הודפסה גם במוסף זהלצד מאמר של אלחנן ניר). לוי מתמקד במוות ובעיסוק במוות שהקיף את שדה מכל צדדיו. הוא עצמו מגיע אליו כשבאמתחתו מחשבות נעורים אובדניות, ולאורך הפרק אנחנו רואים את בנות הזוג שלו שמות קץ לחייהם. ”עשרה אנשים קרובים אליך התאבדו”, מטיח לוי המבוגר והמפוכח, ”אולי אתה משפיע עליהם?”. התשובה של שדה מתאמצת לא להיות שיפוטית: ”הם אנשים רגישים. מגיעים אליי אנשים נפלאים, טובים… הצעירים הם החזקים”, הוא מזכיר, ”גם אתה היית פעם צעיר”.

שדה לקח את עצמו ברצינות תהומית. הטוטאליות שהוא מבקש רואה כל פרט בחייו כבעל משמעות מיתית. הארוחות פשוטות, הבית סגפני. הרוח גדולה. בניגוד למציאות העובדתית הוא מתכחש פומבית לכך ש”אכפת לו” מה אומרים אליו. שדה קורא ללוי המבוגר לחזור אל בקשת הטוטאליות שהייתה לו כנער. בשמה של הטוטאליות המחייבת הוא מוכן להעריך את היטלר מחד ואת הפנאטיות הדתית מאידך על פני ה”תל אביביות” שלוי המראיין הוא המייצג שלה כעת. ”מי שאומר שהמתים מתו”, אומר שדה, ”אינו יודע מה הוא שח. אנחנו כאן המתים, נוסעים לאט”.
הפרק כמעט לא מתעכב על שיבתו של שדה אל העולם היהודי בערוב ימיו, אבל התיאור שאיתו בוחר לוי לסכם את מצבו של הגיבור הוא כותרת הספר שכתב שדה על הרבי מקוצק – אולי הדמות הטוטאלית ביותר בעולם החסידי – ”איש בחדר סגור, לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה”.

נטע שפיגלמן משחקת את יונה וולך

הפרק השני מוקדש ליונה וולך (1985 – 1944), שזוכה לאחרונה לאינפלציה קולנועית: בשנה שעברה יצא סרטו הדוקומנטרי הנהדר של יאיר קידר " 7 הסלילים של יונה וולך", בקרוב יצא "יונה", סרטם העלילתי של הבמאי ניר ברגמן והתסריטאית דיתה גרי על שנות העשרים בחייה של וולך, ויש לפחות עוד שני פרויקטים נוספים בדרך.

לוי לא מחדש הרבה בהתבוננות בדמותה. הוא מנסה להבין את וולך, להבין את תת ההכרה שנפתחת כמו מניפה שלה, אבל הוא לא מצליח לפענח את המיסטיקה שלה. מי שלא שמע את קולו המתוק של אלוהים, לא יבין על מה היא מדברת. דווקא כשהיא משתמשת בתפילין באותו שיר מפורסם, ארוטי ופרובוקטיבי, משהו מהגירסא דינקותא של לוי הקיבוצניק הדתל"ש מתעורר. גם חבצלת חבשוש, אחת מנשותיו המתאבדות של פנחס שדה, חוזרת בפרק כשוולך (לכאורה) מכתיבה ללוי שיר שממוען לדמותה.

הפרק השלישי מוקדש לד"ר משה קרוי (1948 – 1989 ), פילוסוף שהחל את דרכו בתיאוריות על ה"אגואיסט הרציונלי" ורעיונות פילוסופיים נוספים נוסח איין ראנד, וסיים את חייו, אחרי שסבב בכתות משונות, כדמות שוליים סהרורית ופרנואידית, אדם המבקש להעביר בראיון טלוויזיוני מסר מ"בני האור" ל"בני החושך". קרוי הוא דמות משונה, שקל להבין מדוע – בניגוד לשאר הדמויות בסדרה שנהנות מ"סוכני זיכרון" (כהגדרתו של אדם ברוך) ששומרים על שמם בתודעה הציבורית – נשכח לגמרי. הדבר המרשים בדמותו הוא העובדה שבחר לִחיות, ולא רק לכתוב, את כל אחת מהפילוסופיות שבחר. עם כל הטירוף המחולט שמתלווה לזה.

הפרק הטוב בסדרה מוקדש לציירת אביבה (1922 – 1989) הוא מתחיל בתיאור חייה המשונים עם בעלה, הצייר דוד הנדלר, ועובר להתמקד במערכת היחסים הסבוכה שניהלה עם בתה רחל, שאותה מסרה לאימוץ בגיל צעיר. אם שדה ו־וולך נפטרו עריריים וקרוי הטריף את בתו במהלך חייו – אורי לא יכלה לשאת את בתה כחלק מעסקת החבילה של "האמנית הטוטאלית". היא קיוותה שתצא "נורמלית", לא חלק מקללת האומנים. "הנך מקללת את האישה שבך", כתבה אורי ביומנה בגיל צעיר, "אם ברצונך ליצור עלייך להיות ראשית אמן ואח"כ אישה". בתה מציעה לה אפשרות ל"כפרה", תלמדי אותי לצייר היא מבקשת ממנה, תדברי איתי על אמנות. אבל אורי לא מסוגלת. היא לא רוצה שתלך לעולם הזה ונתלית בתירוצים שונים: את לא מספיק מוכשרת, הם רוצים את העבודות שלך רק כי את בתי.

חגי לוי. בחר את ארבעת האנשים שהיה רוצה לעמוד מול הדלת שלהם כנער ולצלם

"המקוללים" נמצאת בקו תפר משונה מאוד מבחינת ז'אנריסטית. למעשה מדובר בסוג של "מוקומנטרי" (סגנון שמנסה לחקות קולנוע דוקומנטרי, אלא שבדרך כלל הוא נעשה כפרודיה). צופה לא מודע שייפול על פרק אקראי עלול לחשוב בקלות שהוא אכן רואה צילומים "אמיתיים".

לוי הקפיד אמנם להשאיר בפיהם של הגיבורים טקסטים שכתבו או אמרו מבלי לשנות אותם (מלבד מילות קישור וכדומה), אבל מדובר בשחזור: שחקנים, איפור, סט צילומים עלילתי לכל דבר. הוא מעולם לא פגש אותם באופן אישי. חומרי הגלם האישיים שהוא לכאורה צילם צולמו כך שידמו את הקונבנציות המוכרות של הקולנוע התיעודי וקלטות הווידיאו: המצלמה תזזיתית, פסי מחיקה של הקלטות, הצבע מגורען, החומרים "מלוכלכים", מחוספסים, נוטים לחובבנות. במבחן האמינות מדובר בתוצאה מרשימה.

ההחלטה הזאת עלולה לקומם לא מעט צופים שעלולים לחוש מרומים. הספורט האהוב על צופים מן השורה בסרטים דוקומנטריים הוא לנסות ולזהות את המניפולציה על "האמת". לוי עשה להם עבודה קלה. כמעט הכול חוץ מהגרעין הרעיוני והטקסט הוא מניפולציה. אבל התוצאה היא סדרה מעניינת מאוד שמצליחה – בזכות הבחירה המשונה הזאת – להגיע למקומות שסרט תיעודי רגיל עם ראשים מדברים וחומרי ארכיון לא היה מצליח להגיע אליהם. אם יש סיבה להתרעם – היא על מה שנדמה כניסיון הדחקה של העובדות, כגון דחיקת הקרדיטים של השחקנים בסוף הפרקים והגדרתם כ"משתתפים" והבחירה לשדר את הסדרה תחת הפלטפורמה של ערוץ 8 של hot.

לוי הצהיר שהרעיון לסדרה דווקא התחיל כדבר דוקומנטרי לכל דבר, אלא שהיעדר חומרי ארכיון מספיקים הוריד אותו מהקונבנציה המוכרת אל הפתרון המשוחזר. פרק ה”אפילוג” שחותם את הסדרה (הפרק הדוקומנטרי ”הרגיל” היחיד) מראה את עמנואל, בנם של לוי ושל העיתונאית נילי לדסמן, מראיין את אביו על אודות הסדרה והמניעים האישיים שלו ליצור אותה. למרות העניין שיש בפרק, התחושה היא שזהו מעין ניסיון לתרץ ולהצדיק את הבחירה בשחזורים. ובכלל, פרק האפילוג לוקה ברצינות יתר של לוי ביחס לעצמו, מסוג רצינות היתר והחשיבות העצמית שמלוות את פנחס שדה – ממש כמו פרסום יומן הכתיבה של ”החיים כמשל”.

לוי לא היה צריך לתרץ את ההחלטה להפיק סדרה מוקומנטרית. ההגדרות הנזילות מטרידות את הקולנוע התיעודי מאז יום קיומו, וטשטוש הגבולות הופך עבודה רווחת בעשייה הדוקומנטרית בארץ ובעולם. די להזכיר שני סרטים ישראליים מוצלחים – ”שתיקת הארכיון” של יעל חרסונסקי (שלקחה חלק גם בפרויקט הזה) ו”ואלס עם באשיר” של ארי פולמן – שהצליחו, בדיוק כמו לוי, ליצור יצירה משמעותית על ידי הרחבת האפשרויות המקובלות.

מחפש מקום – ראיון עם יהונתן אינדורסקי על סרטו זמן פוניבז'

מעולם לא נכנסה מצלמה לישיבת הדגל החרדית. יהונתן אינדורסקי נכנס לשם כנער ויוצא משם כעת עם סרט תיעודי באורך מלא. בדידות והתבגרות באולם הגדול של ישיבת פוניבז' בני ברק [פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏29/03/2013]

זמן פוניבז': התבגרות ובדידות על הפסגה הבני ברקית

גם אחרי שלוש שנים בפוניבז', ליהונתן אינדורסקי עדין לא היה מקום משלו בבית המדרש של הישיבה. "לא רק מבחינה סימבולית, אלא ממש מבחינה פרקטית: מהרגע הראשון שאתה מגיע לפוניבז' אתה עסוק בחיפוש אחרי מקום", הוא מסביר, ערב תחילת ההקרנות של סרטו הדוקומנטרי "זמן פוניבז'" בסינמטקים של ירושלים ותל אביב. "אתה מגיע ביום ראשון של שיעור א', נער בן 16 מירושלים עם מזוודה אחת שחורה שהורים קנו לך, מנסה להבין מה הולך ומה עושים – ואף אחד לא מסביר לך. אתה מגלה שכל האולם הגדול, מה שנקרא 'היכל הישיבה', כלו נמצא ב'חזקות'. אברכים בני שישים עדיין מחזיקים מקום בבית המדרש, והם מורישים אותו לילדים, לנכדים, לבני דודים שלהם".

'מקום' בפוניבז' יכול להיות גם מושב רק לסדר לימוד אחד (יום הלימודים בישיבה מתחלק ל'סדרים' — סדר א'   בבוקר, סדר ב' בצהרים, וסדר ערב), וכך לוח המודעות של הישיבה מלא בהצעות החלפה – מקום לסדר א' תמורת מקום לסדר ב'. בפועל, בגלל שממילא אין מקום באולם הגדול לכל ה-1,200 התלמידים שלומדים שם, גולים רוב השיעורים הנמוכים אל עזרת נשים או אולמות אחרים. ביום הראשון של שיעור א' לאינדורסקי דווקא היה מזל: "אח שלי, שלמד פוניבז' לפניי, הצליח לארגן לי מקום במנחה בסוף הבית מדרש, רק לחודשים, עד שהבחור שה'חזקה' שלו יחזור מה'חיזוק' שלו בישיבה אחרת. אבל אני הרגשתי כל כך בר מזל בחודשיים האלה, בזמן תפילת מנחה באולם הגדול: יש לי מקום בבית המדרש של פוניבז'".

גדול הדור נולד

ישיבת פוניבז', שכנה בעיר פוניבז' בליטא שלפני השואה, הוקמה מחדש על הגבעה הכי גבוהה בני-ברק בשנת 1943 על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, ששרד את המלחמה בגפו. פוניבז' נחשבת עד היום לאחת הישיבות היוקרתיות ביותר בעולם החרדי, והיא משאת נפש נכספת למאות צעירים שרוצים לבוא בשעריה בכל שנה, עתודות תלמידי החכמים והמנהיגות החרדית של הדור הבא.

אינדורסקי, יליד 1984, הגיע לשם משכונת גבעת שאול בירושלים, הבן הצעיר מתוך חמישה אחים במשפחה ליטאית. "אם גבעת שאול, על המיקרוקוסמוס של החברה החרדית שנמצא בה, היא המולדת הראשונה שלי" הוא אומר, "פוניבז' היא המולדת השנייה, הנכספת". כבר ב"אור אלחנן" ה"ישיבה קטנה" שבשכונה, היעד היה ללכת בעקבות אחיו אל פוניבז', "להוכיח למשפחה ולכולם שאני לא מבייש את הפירמה", אבל היעד הזה דרש מהפך משמעותי: "כילד, תמיד נמשכתי לעולם הדמיון. המלמדים תמיד היו אומרים שאני חולם בשיעורים, מה שהיה, מבחינתם, גרוע מאוד – עדיף כבר שתפריע ותראה מעורבות, אבל באיזה זכות יש לך את העולם שלך?"

ואז מגיע השלב של הבחינות לישיבות גדולות ואתה מבין שצריך להחליף פרסונה, שהילד החולם צריך להפוך כבר למבוגר?

"זה ממש רגע שבו אתה מוותר על הילדות. החלטה מודעת. ניתקתי את עצמי בכוח מהחברים, מהבילויים, מהרבה דברים שרציתי להיות חלק מהם – הבחור החדש הזה שרציתי להיות, פשוט לא יכול לעשות את הדברים האלה יותר. הייתי עסוק בלהראות לראש ישיבה שלי שאני למדן. נבחנתי גם לשתי ישיבות אחרות בתור גיבוי, אבל החלום שלי היה להתקבל לפוניבז', להיות הבחור הכי טוב בשיעור שלי ואחר כך להיות גדול הדור, לכבוש את הפסגה של גבעת פוניבז'".

וככה גם חושבים ומאמינים חלק גדול מהתלמידים, מין "גדול הדור נולד".

"זה אמיתי. זה מה שדוחף את הבחורים לקום ב-6 וחצי בבוקר, זה מה שדוחף להראות נוכחות, לעשות שטייגן, להשקיע את כל הקיום שלך בלהבין את השיעור, בללכת לישון מאוחר כדי להספיק ללמוד עוד. בעיני זה מאוד עמוק, זה לא משחק. אתה מקריב את החיים שלך לעבודה רוחנית – ואתה עדיין ילד. אתה מרגיש איך מסתכלים עליך, ואתה מרגיש את האמירה 'בשבילי נברא העולם', ויחד איתך נמצאים הבחורים הכי טובים ואתה שואל את עצמך איפה הבן-אדם שניסית לעצב בישיבה הקטנה מוצא את עצמו במערכת הזאת. אני זוכר ממש את הרעש של הלימוד תוקף אותי כשאני נכנס לבית המדרש".

אינדורסקי היה התלמיד היחיד שהגיע מ"אור אלחנן" לפוניבז', "שגם זאת גם מין גאווה כזאת של נערים. צריך להבין שהחיים שלי היו תלויים במשך כמה חודשים בקבלה לישיבה – התחושה הזאת חזרה על עצמה, וזו אולי השוואה כואבת, רק פעם אחת בחיים שלי – כשחיכיתי לתשובה מ"סם שפיגל".

מחביאים את הלב

הצפייה ב"זמן פוניבז'" מותירה את הצופה בתחושת בדידות גדולה מאוד. לצד תיאור שיגרת יומם של התלמידים וההישאבות לעולם לימוד התורה, נצמדת המצלמה גם לדמויות שונות – מוצלחות יותר או פחות בעולם המושגים של פוניבז' – כמעט מכולם נראים אותם לבבות בודדים, ילדים שהפכו ברגע למבוגרים בתוך מערכת גדולה במיוחד. גם התפאורה האפורה של הפנימיות, של הארוחות הפשוטות (הרים של לחם, ופרוסת מלפפון שמתגנבת לסיר הביצים הקשות) לא מיטיבים את המצב. חיים, נער צעיר בשנתו הראשונה בישיבה, מתקשה למצוא את מקומו, הוא יושב לבדו ואוכל בחדר אוכל הענק, בוכה בלילות מתחת לשמיכה, חולם על הבית. נער אחר, אורי, בנו של המשגיח הרוחני של הישיבה, הרב אליהו קלרמן, קובל לפני אביו בשיחה: "פה מחביאים את הלב בפנים, לא מוציאים אותו". אלה היו, פחות או יותר, גם החוויות של אינדורסקי: "שלוש השנים הקשות והמשמעותיות בחיי" הוא מסכם, "אבל לא הייתי מוותר על רגע אחד בישיבה, והיא תהיה לעולם ה'אלמה מאטר' שלי, צירוף זקוק של געגועים וייסורים".

אתה מרגיש כישלון ביחס לעזיבה שלך?

"זה לא סוד שבפוניבז' קשה, כולם גם אומרים לך את זה – כולם אומרים 'בפוניבז' צריך מרפקים', תפארת הישיבה היא העובדה שאתה צריך להילחם על המקום שלך. אם אתה נופל, לך לישיבה אחרת – שזה בסדר גמור – אבל אתה לא פונוביצ'ר יותר.

הרבה אנשים שעוזבים את עולם הישיבות אוהבים להציג את עצמם כעילויים שבחרו בדרך אחרת, אני לא. הייתי רחוק מזה. ועדין הרגשתי כישלון שלא הצלחתי לכבוש את פוניבז'. בכל כיוון ממנו אתה מנסה לעלות לגבעת הישיבה, אתה חייב לעלות במדרגות, הרבה מדרגות, אתה עומד למטה, מביט בהן, וצריך לקחת את ההחלטה 'לעלות לישיבה'. גם כשצילמנו את הסרט הייתי צריך לעמוד למטה ולהחליט לעלות, עם כיווץ בלב, עם הידיעה שכבר נכשלתי".

זה יכול להיות סרט אישי, למה לא רואים או שומעים אותך?

"כשהתחלתי לעשות את הסרט הזה, הרגשתי שהדרך המתבקשת, כביכול, היא אכן לספר את הסיפור האישי שמורכב מהזיכרונות של ימי פוניבז' שלי, אבל דווקא בגלל זה הבנתי שההזדמנות שבאפשרות שיש לי לצלם את הסרט הזה, יש בה יותר מאשר להזדקק לסיפור הקטן שלי. למרות זאת, בסופו של דבר, כמו שאמר אחד הציירים הגדולים, כל פורטרט הוא פורטרט עצמי. בכל אחת מהדמויות בסרט, יש איזה מרכיב שהזכיר לי את עצמי, את ימיי בישיבה. בכלל, יש איזו סתירה פנימית בעצם המושג קולנוע דוקומנטרי. הבמאי מביא אמנם תמונה של המציאות, אבל זו תמונת המציאות שהוא רואה, וזו שהוא מפרש אותה בדרכו."

איך, בעצם, הסכימו בישיבה שתצלם?

"זו שאלה ששאלתי את עצמי פעמים רבות לפני שניגשתי לנשיא הישיבה, הרב אליעזר כהנמן כדי להציע לו לצלם סרט על הישיבה. לא האמנתי שהעניין ייצא לפועל, אבל הרצון לעשות את הסרט הזה גרם לי לנסות ולפנות אליו. אמרתי לו את מה שאני באמת מאמין בו; יש משהו בשיח הציבורי שלנו כישראלים אודות בני הישיבות, שהוא אף פעם לא מספיק עמוק, וזו מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא באמת יודעים מהו בחור ישיבה, איך נראית ישיבה, ומה הם עושים שם כל היום. להפתעתי, לקח מעט זמן, אבל הוא השתכנע ולבסוף נתן את הסכמתו לצילום הסרט."

זה לא רק לשכנע את ראשי הישיבה, אלא גם לשכנע תלמידים שלא רגילים בנוכחותה של המצלמה.

"אחד הדברים שזכורים לי מימי הצילום הראשונים בישיבה היא העובדה שבתחילה, גם כשכבר היו מספר גיבורים שהתחלנו לעקוב אחריהם, כשקרה דבר-מה אותנטי, נוגע ללב, הם ביקשו ממני לכבות את המצלמה. הם ניסו להבין מה ברגעים הללו מעניין אותי, זה הרי החיים שלהם, החיים הפרטיים שלהם. לקח מעט זמן עד שגם הם הבינו שמה שמעניין אותי הם דווקא החיים שלהם, כמו שהם."

ואיך הם הגיבו לתוצאה הסופית?

"הראיתי את הסרט לכמה מרבני הישיבה כבר אחרי שהסרט היה גמור והוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. להפתעתי הם אהבו את התוצאה הסופית ואפילו התרגשו ממנה. צריך להבין שהעובדה שהלימודים בפוניבז' הם קשים עבור התלמידים אינה סוד. זו תפארתה של פוניבז', וכל בחור שמגיע לישיבה יודע על המחיר שהיא דורשת ממנו, אבל זו ממש גם הסיבה שהישיבה הצמיחה את גדולי המנהיגים הרוחניים של הציבור החרדי בדורות האחרונים."

מותירה את הצופה בתחושת בדידות גדולה מאוד. צילום מתוך "זמן פוניבז'": פיליפ בלאיש

אין כלום, רק תורה

הקרנת הבכורה של "זמן פוניבז'" בסינמטק ירושלים. ממשלה חדשה, נטולת חרדים, נשבעת אמונים, אבל באולם הגדול של הסינמטק יש לא מעט כובעים, שביסים וחליפות שחורות בתוך הקהל החילוני. אישה מבוגרת מנסה לגרור אברך צעיר לדבר על ביבי-לפיד-בנט, במקום זה הוא עונה לה בציטוט של המשגיח מהסרט, "אני מפוניבז'" הוא עונה לה, "אצלנו אין כלום ולא מעניין כלום, "רק תורה, תורה, תורה".

בפוניבז', הדברים מתנהלים לאט. שני תלמידים מבקשים מהמשגיח לארגן, לראשונה, שמחת בית השואבה בישיבה. "רק בפוניבז' אין" הם אומרים לו, והוא מדגיש את ה"אין". "לכאורה מה העניין, שיהיה שמחת בית השואבה, אבל כל שינוי בישיבה הוא לא דבר פשוט. פעם, כשהרב שך נזקק למעלית, בנו אותה בצורה כזאת שהדלת שלה מתנגשת בעמוד ולא נפתחת עד הסוף. הסיבה הייתה שהעמוד היה מ"זמן הרב", הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ומה ש"מזמן הרב" לא משנים. עד היום העמוד חוסם את המעלית, אבל זה בדיוק מה שאומר המשגיח בסרט לבחורים בנוגע לשמחת בית השואבה – מי אני שישנה את הסדר הגדול הזה? בסוף, כאמור, זה מצליח והשמחה נערכה בגג הישיבה".

בשנים האחרונות נוצרה מתיחות בין שתי קבוצות בישיבה, שיצרו סכסוך שגלש לא פעם לאלימות ולהתערבות משטרתית. למעשה פוניבז' מתנהלת היום כשתי ישיבות נפרדות לחלוטין שמשתמשות באותו השם והמתחם, אבל הפילוג נעדר לחלוטין מהסרט. "אני חושב שבכל מוסד באשר הוא ישנן הפוליטיקות שרוחשות מתחת לפני השטח, ולפעמים עולות גם מעליו", מסביר אינדורסקי את הבחירה, "מטבעם של דברים, דווקא הדברים האלו מעניינים את כלי התקשורת. גם כשאני למדתי בישיבה היו התרחשויות פוליטיות בצל הפילוג, אבל הם לא הזיכרון שלי מפוניבז'. כשאתה בא לעשות סרט אתה צריך לבחור מה מעניין אותך. אותי עניין לספר את סיפורו של ילד בן 16, שעוזב את אבא ואמא, משאיר את הגעגועים מאחוריו, וגולה למקום תורה, מנסה למצוא את מקומו בישיבה בה כולם, לכאורה, נראים כמוהו, וכמוהו שואפים להיות הלמדנים הכי טובים, יראי השמים הגדולים ביותר, השפיצים של פוניבז'."

מה הרגע המתוק שלך משלוש השנים הללו?

"אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מן הישיבה הוא זמן סעודה שלישית, הזמן שבין דמדומי שבת ליציאתה. בפוניבז' שורר חושך מוחלט בזמן הזה. הנוהג הזה קיים עוד מימיו של הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל שהקים את הישיבה. הסיבה פשוטה: הרב מפוניבז' טען שבניין הישיבה, בגלל העובדה שהוא נמצא במרומיה של בני ברק, נשקף מהערים הסמוכות. הוא חשש שאם אנשים בתל-אביב יראו שבחלונות הישיבה דולקים אורות, הם יטעו לחשוב שהשבת כבר יצאה ויחללו את השבת. לכן, כבר עשרות שנים, באורח קבוע, שעון שבת שמכוון מראש, מכבה את אורות הישיבה בחצי שעה הזו. בזמן הזה יושב ראש הישיבה הנערץ, הרב ברוך דב פוברסקי שליט"א, במקומו שבשורת המזרח, ומעביר שיעור בפרשת שבוע למספר בחורים שמסתופפים סביבו. אבל זהו גם הזמן שבו יכולתי להסתובב בהיכל הישיבה בנחת, בתוך החושך הייתה תחושה שאלפי המבטים הנעוצים בך לאורך כל השבוע, שוקטים לרגע, ואתה יכול להיות עצמך, ממש עצמך."

ויש גם השגות רוחניות יזומות?

"הגג של פוניבז', הגג הגבוה ביותר בבני- ברק, נעול בכל ימות השנה. בהיותי בישיבה היו מספרים על אחד מגדולי הדור, שאמר שהפעם היחידה בה הזדמן לו לחוש את מלוא כל הארץ כבודו, הייתה בימי חורפו, כשלמד בפוניבז', ועלה בערב אחד לגג הישיבה, נשכב על הבטון הקר והביט אל השמים זרועי הכוכבים. גם אני, בליל שבת אחד, כאשר עזרת הנשים הייתה כבר ריקה, פניתי אל הקיטון הקטן שנמצא בקצה הקומה, דרכו אפשר לעלות לגג. המנעול שעל הדלת היה פתוח. ברעד קל נכנסתי פנימה, מקווה שבעוד כמה רגעים אוכל לעלות, לראשונה בחיי, על הגג של ישיבת פוניבז'. הגג של השמים, של הכוכבים. נכנסתי פנימה, הכול היה שקט וחשוך. עליתי בסולם המתעקל עד לסופו, והגעתי לדלת הקטנה שבסופו בידיעה שהנה, בעוד רגע אני על הגג. אבל אז, גיליתי שהמנעול עבר מהדלת למטה אל זו שלמעלה. ירדתי בחזרה."

לצפייה ישירה ב"דרייבר" סרט הגמר של יהונתן אינדורסקי בסם שפיגל (2010)

חרדים כבני־אדם

אחרי שעזב את הישיבה, חזר אינדורסקי לגר בבית ההורים, והחל לעבוד לפרנסתו ככתב בעיתונים חרדים. הגילוי הגדול היה של בית מדרש חדש, הסינמטק. "יום אחד התקשר אליי חבר טוב וסיפר לי בהתלהבות על בית קולנוע בירושלים בו אפשר לקנות מינוי בזול ולראות מאות סרטים בשנה", הוא קנה מנוי וליהט בין ראיונות של חברי כנסת חרדים ביום, לשתיים-שלוש סרטים ברציפות בלילה. "באותם ימים הקולנוע היה עבורי עניין נשגב, לא חשבתי שיש לי חלק בו ושאני בעצמי יכול לעשות סרטים. באחד הימים צפיתי באקראי באחד היומנים של דוד פרלוב, והצפייה הזו הפכה את כל מה שחשבתי שאני יודע על קולנוע. קולנוע זה שני עצים שנוטים אחד לשני בבוקר של יום סתיו. זו הבנה שגרמה לי לרצות ללמוד קולנוע, ואולי גם להעיז ולעשות."

התחנה הבאה הייתה ישיבה לא פחות קשוחה מפוניבז', בית הספר "סם שפיגל" בירושלים. במסגרת בית הספר הוא ביים וכתב את הסרט הדוקומנטרי "עולים ויורדים בו" (המספר חמש מעשיות משכונת־הפחים בירושלים) ואת סרט הגמר "דרייבר", שזכה בפרס הסרט הטוב מטעם בית-הספר והשתתף בפסטיבל הקולנוע בירושלים.

"דרייבר", סרט קצר, פשוט ונהדר, מספר על לילה אחד במכוניתו של נחמן – מאכער חרדי המסיע אנשים לאסוף "שנור" מגבירים בני ברקים. אל המסע הלילי מצטרף שעיה – חבר ילדות שנזקק בדחיפות לכסף בשל מחלה קשה, וחוי – חברתו של נחמן, אותה הוא מציג בפני שעיה כבִתו. השלושה מתגלגלים לה בוולוו כחולה וישנה מבני ברק לתל אביב בעקבות מזוודה שמעבר להם אחד הנדבנים.

אפשר לראות את "דרייבר" כאחת מאותן יצירות קולנועיות שנוצרו על ידי יוצרים שבאו מתוך העולם החרדי, ומשלבים מבט אהב ואותנטי לצד ביקורת, כמו "אושפיזין" של שולי רנד, "חופשת קיץ" של דוד וולך ו"למלא את החלל" של רמה בורשטיין (גם היא בוגרת "סם שפיגל"). אינדורסקי רואה ביצירות הללו תופעה מבורכת "ואולי איזה שינוי מתקן של שנות קולנוע ישראלי רבות בהן דמות החרדי הייתה כמעט קלישאה והיה ניתן לשאול אותה מסרט אחד למשנהו".

מה שבעיקר מעניין הוא האפשרות של הסרטים הללו לעסוק בחרדים שפשוט 'חיים'.

"במשך שנים רבות הקולנוע שעסק בחברה החרדית עסק תמיד בקונפליקט הדתי, מתוך איזו ידיעה מוקדמת על חייו של החרדי וההבנה שמה שמטריד אותו בחייו הן בעיקר ההתמודדות מול הדת. מעין משוואה – אלוהים לא מרשה לעשות כך, והחרדי הרי רוצה לעשות זאת, בואו ונראה מה יהיה. אני חושב שהבשלות של הקולנוע הישראלי מאפשרת לו לספר גם סיפורים על מיעוטים בתוכו שלא קשורים לעובדת היותם מיעוטים. חרדי, עוד הרבה לפני שהוא חרדי, הוא בנאדם, עם התמודדויות שלא קשורות בכלל לעובדת היותו חרדי. מה שמעניין אותי לבחון הוא הקונפליקט בין האדם העומד מול היקום ותוהה על מצבו, יותר מאשר הקונפליקט, החשוב גם הוא, של האדם מול דתו."

גם הפרויקט הבא של אינדורסקי – הסדרה "שטיסל" אותה כתב ויצר יחד עם אורי אֵלון (גילוי נאות: אורי הוא גיסי היקר) – מתרחש במרחב החרדי ותעלה לשידור בחודש מאי הקרוב ב-yes. הסדרה עוסקת בחייה של משפחה חרדית שגרה בשכונת גאולה בירושלים, ובתפקידים הראשיים משחקים דבל'ה גליקמן, מיכאל אלוני, איילת זורר ונטע ריסקין. "אנחנו מקווים שזו תהיה אולי הפעם הראשונה בטלוויזיה בה ניתן יהיה לראות חרדים שאוהבים להיות חרדים, שלא קמים בבוקר וחושבים על העולם מעבר, אלא מתמודדים עם המצוקות הקיומיות והצורך הנואש באהבה. את כל זה עוטפת היכולת החרדית המופלאה לצחוק מכל דבר, כי מה נותר לנו בעולם הזה מלבד איזו אנחה טובה, האוכל שאהבנו בילדותנו, והמעייש'ס – הסיפורים שבלעדיהם היינו נשכחים".

לצפייה ישירה ב"שטיסל" פרק ראשון (1):

ישעיהו ג': על 'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם'

הסדרה 'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' מצליחה למפות תחנות ורעיונות שהעסיקו את ההוגה מרחביה, אך מעט יותר ביקורת הייתה משלימה את התמונה [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  8.3.2013]

דיוקן של אינטלקטואל שנוי במחלוקות, פרופ' ישעיהו ליבוביץ (מתוך הסדרה)

 "אין כאן שני 'ישים': 'יש חיים' ו'יש מוות'", אומר פרופ' ישעיהו  ליבוביץ (1994־1903) באחד מקטעי הארכיון הרבים המופיעים בסדרה הדוקומנטרית החדשה על אודותיו. "לא", הוא פוסק בטון התקיף המפורסם שלו, "יש 'יש חיים' ויש 'אין חיים'". נקודה.

בתור מישהו ששקוע כמעט עשרים שנה ב"אין חיים", ליבוביץ הוא דווקא "יש חיים" אחד גדול. התרבות הישראלית, שבדרך כלל ממהרת לשכוח את ההוגים והיוצרים שפעלו בה רגע אחרי פטירתם, מלאה בנוכחותו במדיומים שונים, לפעמים כמושא הערצה, לפעמים כמושא ביקורת. כך או כך, הוא לא נעלם, גם לא ממרקע הטלוויזיה, כפי שאפשר לראות עכשיו ב'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם', סדרה מעניינת (אם כי לא נטולת בעיות) בשלושה פרקים שיצרו רינת קליין ואורי רוזנווקס, ומשודרת בערוץ 8 של 'הוט'.

מציאות נדירה

עוד בחייו שימש  ליבוביץ גיבורם של לא מעט סרטים דוקומנטריים. השילוב של דמות מעוררת עניין, יחד עם נכונותה של הדמות הזאת להגיע ולפגוש כל אדם (גם עם מצלמה ביד), יצר כמות עצומה של תיעודים, כמה מהם מומלצים כשלעצמם, כמו הסרט 'ליבוביץ במעלות' בבימויו של יגאל בורשטיין הכולל ויכוח סוער עם הפרופסורים ישראל אלדד ומנחם ברינקר אגב ביקור בעיר הצפונית 
בשנת 1982.

קליין ורוזנווקס (שעומד גם מאחורי הסדרה הנהדרת 'לוד בין ייאוש לתקווה') עושים שימוש נרחב בחומרים התיעודיים הללו ובחומרים ארכיוניים נוספים, לצד עשרות ראיונות עם בני משפחה, חברים, תלמידים, אנשים שהושפעו מתורותיו וגם מעט מתנגדים (מעט מדי, עוד נגיע לזה), ויחד הם יוצרים דיוקן של אינטלקטואל שנוי במחלוקות.

הדבר המרשים ביותר שהסדרה מצליחה להעביר הוא עד כמה נדיר המצב הזה שבו אינטלקטואל ישראלי מתפקד ככתובת עבור מאות אנשים ממגזרים שונים, ששולחים אליו מכתבים, מגיעים אליו הביתה ומערבים אותו בשאלות המהותיות ביותר של חייהם. כמה נדיר הוא אינטלקטואל בעל שיעור קומה שבא לכל מקום שמזמינים אותו, ומייצר עניין רב כל כך ציבורית ותקשורתית. גם במאמץ גדול אני לא מוצא אף דוגמה חיה אחת לכך בישראל 2013.

החלוקה העקרונית לשלושה פרקים – אמונה, אדמה, אדם – כאשר כל אחד מהם פונה אל צד אחד באישיותו והגותו של  ליבוביץ נכונה לא רק טכנית אלא גם תוכנית. בהעדר אסכולה מסודרת, עסקת החבילה הליבוביצ'ית לא נלקחת, בדרך כלל, בשלמותה. למרות הקשרים המהותיים בין התחומים, לכל אחד מהצדדים "סוכני זיכרון" שונים: המעריצים שרואים בו נביא פוליטי לחוד, המעריצים הדתיים לחוד, ומפעל חייו האקדמי בתחומי מדעי הטבע באגף נפרד.

ישעיהו ג'

הפרק הפותח, "אמונה", שואל כמעט לכל אורכו מדוע לא הכתה תורתו של  ליבוביץ שורשים עמוקים בדתיות המודרנית, מקומה הטבעי לכאורה. לא כאן המקום לסקור את תפיסותיו על אודות היהדות (וגם הסדרה עושה זאת רק בראשי פרקים), אך המסקנה המשותפת לכל המראיינים שאינם בני משפחה היא שבמאבקו כנגד מה שתפס כ"עבודה זרה" רוקן  ליבוביץ את הבריכה עד שלא הותיר בה מים כלל. הוא טען שלתפילה הייתה אותה משמעות גם אם ההלכה הייתה מצווה לקרוא שלוש פעמים ביום את מדריך הטלפונים, שהתפילה "כמובן שאיננה פועלת במציאות", ש"א־לוהים זה לא קופת חולים" וש"התורה איננה ספר היסטוריה". הוא מחק כל משמעות אנושית למצוות, להשגחה או לממדים הרגשיים של אהבת ה'. הרב אביה הכהן טוען ביושר כי לו היה  ליבוביץ מצליח לשכנע אותו בצדקת דרכו, הוא כלל לא בטוח שהיה ממשיך להאמין בא־לוהים.

עוד מוזכרות בסדרה אמירותיו הנוקבות בדבר הצורך "לחוקק הלכה לגבי מציאות שההלכה אינה מכירה שהיא קיימת" (ובפרט בענייני נשים והומוסקסואלים), אבל אין בה התייחסות משמעותית למהפך שעבר  ליבוביץ בתחילת שנות החמישים, מתפיסה שדמתה יותר לצידוד ב"מדינת הלכה" אל עבר תפיסתו המפורסמת שדגלה בהפרדת הדת מהמדינה.

הפרק 'אדמה' מתאר יפה כיצד הפך הפרופסור האורתודוקסי מרחביה לסמכות רוחנית עבור חלקים בשמאל הישראלי. היא מציגה את הביקורת העקבית (ומשולחת הרסן לעתים) שהציג ליבוביץ כנגד התנהלותה של מדינת ישראל, עוד מימי תגובתו הייחודית לפעולת קיביה (1953), דרך הקריאה לסגת מיש"ע עם סיום מלחמת ששת הימים (יהודה מלצר מתאר בסדרה כיצד פתח את הטרנזיסטור הקטן בתום הקרבות ושמע אותו קורא "להסתלק!") ועד התגברות הצהרותיו הפוליטיות הפרובוקטיביות בימי מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה.

השימוש השיטתי במושגים הלקוחים מאוצר המילים והדימויים של השואה (הביטוי "יודו־נאצים" הוא כמובן המפורסם שבהם), וההשוואות התכופות לאירופה 1939, הקפיצו עליו את המיינסטרים הישראלי, והפכו אותו ליקירם של הרדיקלים. רובם ככולם דחו את תפיסתו הדתית, אבל קידשו אותו כמעין נביא שחזה את הדברים עוד ב־67' (אורי אבנרי מכנה אותו בסרט, בשעשוע, 'ישעיהו ג").

 ליבוביץ מצידו דאג להבהיר שלחם ב־48', שאינו פציפיסט, שלא היה חבר ב"ברית שלום" ושמעולם לא היה "הומניסט" (במכתב יפה שכתב לפילוסוף המנוח ישעיה ברלין). "הפלשתינים והשלום", מזכירים אורי אבנרי ודדי צוקר, "לא ממש עניינו אותו". מה שעמד מאחורי התרסותיו היה תפיסתו ביחס לייעודה של מדינת היהודים. לכן, מציע יהודה מלצר, נעלב כל כך ליבוביץ מהתפוצצות פרשת פרס ישראל (1993) שבסופה הודיע כי הוא מוותר על קבלת הפרס. הוא ציפה שיבינו שמאחורי כל האמירות הקשות והפרובוקציות להכעיס (שכנראה גם הסבו לו עונג רב) עומד אינטלקטואל שבאמת ובתמים דואג לארצו.

כמה מהסצנות היפות בסדרה מתארות את הפער המרתק בין איש הציבור לאדם הפרטי, למשל בסוגיית הסרבנות.  ליבוביץ החריף לאורך שנות השמונים והתשעים את קריאתו לסרבנות (ולא הסתיר את התקווה כי דווקא מלחמת אזרחים ישראלית תביא את הפתרון שהוא מבקש), ואף 'ניבא' שמחאה תנועתית בת אלף סרבנים תסיים את השליטה הישראלית ביש"ע. אבל כשנכדו, ד"ר ישי עופרן, מגיע אליו אחרי תקופת שירות ארוכה בעזה, הם מדברים על השירות כמו שסבא ונכד מדברים על קורות חייהם. באמצע השיחה מצלצל הטלפון וליבוביץ עונה ונושא נאום החלטי על חשיבותה של הסרבנות, וכשהוא מסיים את שיחת הטלפון הוא חוזר לדבר ולהתעניין בשירותו של הנכד, כאילו לא אמר דבר.

זהירות יתר

רוזנווקס וקליין יצרו סדרה מעניינת, שמצליחה למפות לא מעט תחנות ורעיונות שהעסיקו את  ליבוביץ ועוטפת אותם בתיווך קולנועי מזמין. השימוש הנרחב בקטעי ארכיון שבהם הוא מופיע הופך אותה לא רק ל"סדרה על ליבוביץ" אלא גם "לסדרה של ליבוביץ", שמביאה אותו בדבריו ובצלמו על המסך, ולא רק כקישוט אילוסטרטיבי כפי שקורה לעתים בסדרות דוקומנטריות מהסוג הזה. היא אומנם לא מחדשת יותר מדי, אבל מצליחה לגלות צדדים פחות מוכרים וציבוריים מחייו, כמו דמותו כאיש משפחה – בעזרתם של נכדיו הרבים והמוכשרים (ובעלי הדמיון הפיזי הניכר לראש השבט) שמספרים את זיכרונותיהם למצלמה.

אבל למרות כל השבחים המוצדקים, צריך לציין ש'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' היא סדרה זהירה מדי, שקצת מסתנוורת מזעם הנביא המשמש מושאה. היא כמעט לא מנסה לאתגר את הצופה במרואיינים ששוללים את  ליבוביץ (היחיד שעושה את זה בצורה חד משמעית, אם כי בדרכו המתוקה והעדינה, הוא הרב אביה הכהן), ורוב הביקורת נאמרת מתוך מרחב מכריו ותלמידיו. היה נכון לחפש ולמצוא גם כמה מתנגדים מנומקים שיציגו את הכשלים והסתירות שבשיטתו בצורה מעט יותר תקיפה. מה גם שבשל קוצר הזמן נחתכים בדרך כלל דברי הצד השני בוויכוחים הרבים שהוא מנהל, כך שאנו שומעים לבסוף כמעט אך ורק את דעתו של  ליבוביץ, ללא הטיעונים הנגדיים.

זה משונה כי הביקורת עליו, כפי שמזכירים כמה דוברים, הייתה חלק מחומר הבערה שיצר את הגותו ואת אמירותיו. הפולמוס מול מתנגדיו (בכתב, ברדיו או על מרקע הטלוויזיה) היה אחת הקונבנציות החשובות שבהן הוא השתמש. הורדת הווליום שלהם מורידה גם מעוצמת הדיון. אולי זאת המחשבה שהטיעונים כנגדו עלו כבר בעבר, אולי הם אכן קהו ואיבדו את עוזם במהלך השנים, ואולי מדובר באמת באורו המסנוור של  ליבוביץ שהשפיע על היוצרים. כך או כך, נקודת המבט הנגדית, המנומקת, חסרה מאוד בפסיפס שהסדרה מרכיבה.

רחובות זועמים – על "לוד: בין יאוש לתקווה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013]

שניים־עשר קילומטר מתל אביב. ליתר דיוק, "רק שניים־עשר קילומטר מתל אביב" ואתה מגיע לעיר לוד. המשפט הזה נאמר כלאחר יד בכל כתבה שעוסקת בעיר, לעתים בצרוף הביטוי "החצר האחורית", בדרך כלל לצד דימוי אילוסטרציה של תלמידי בית ספר המנסים לחצות נהר ביוב שעולה על גדותיו.

גם ב'לוד – בין יאוש לתקווה', הסדרה הדוקומנטרית המצוינת שיצרו אורי רוזנווקס ואייל בלחסן (שודרה בערוץ 8 של 'הוט'), מקומם של המשפט והדימוי הזה לא נפקד. הוא נאמר בפיהם של גיבורי הסדרה כעובדה נפשית הרבה יותר מעובדה גיאוגרפית; בישראל הפריפריה נמדדת במרחק הלב ולא במרחק הקילומטרים מהמרכז.

גם מאיר ניצן, ראש העיר הזמני וכובש הלב של העיר, פותח כך את כהונתו. "לא ייתכן שבמרחק שניים־עשר קילומטר מתל אביב תימצא עיר בנחיתות שכזאת", הוא אומר בישיבת הפתיחה, "אם תל אביב פורחת, אין סיבה שלוד לא תפרח". אלא שסיבות דווקא יש, והן נפרסות בסדרה אחת אחת. המטרה של ניצן היא להפוך את המשפט הזה על פיו: במקום שיתאר את קרבת הכישלון, הוא אמור להיות סלוגן אפקטיבי שימשוך אל העיר את מה שמכונה בסדרה בשם המכובס "אוכלוסייה חזקה". או במילים המפורשות, נטולות פוליטקלי קורקט: משפחות יהודיות, משכילות, חילוניות, 
אשכנזיות ומבוססות.

מאתיים רכבות ביום

בלוד, אחת הערים העתיקות בעולם, גרים היום 74 אלף תושבים. 73 אחוזים מהם יהודים, 27 אחוזים ערבים. לרוב, כל אחד מהמגזרים גר בשכונות נפרדות והמגעים ביניהם מציגים מערכת יחסים לא פשוטה. העירייה עצמה בקריסה: בחמש עשרה השנים האחרונות כיהנו בעיר שמונה ראשי עיר שונים שלא הצליחו להתמודד עם הבעיות המאמירות. העיר שהרומאים קראו לה "עיר הא־לוהים" הפכה ל"עיר הפשע", כשהייצוא מספר אחד שלה משוווק בכספומטים של סמים בין כותלי הבתים.

אורי רוזנווקס ואייל בלחסן לקחו את הנתונים היבשים האלה ופירקו אותם לסיפורים אישיים, לדמויות שחיות אותם, לגיבורים שמתמודדים עם המציאות. הם צילמו בעיר כשנתיים והגיעו לחדר העריכה עם מאות שעות שהפכו לבסוף לסדרה בת שישה פרקים (כ־50 דקות כל אחת). נקודת הפתיחה היא הגעתו של מאיר ניצן לתפקיד יושב ראש הוועדה הקרואה וראש העיר בפועל מטעם משרד הפנים. ניצן, יהודי בן 78 בתחילת הצילומים, הוא ג'נטלמן מרשים ואפרפר כמעט באותה המידה. איש של עשייה שמחזיק ברקורד מרשים של 25 שנים כראש העיר ראשון לציון. הוא לא חייב שום דבר לאף אחד, והוא לא הולך לגזור כאן שום קופון אישי. בתמרונים רבים נדמה שהוא מצליח, לראשונה, להזיז משהו בעיר.

ההשוואות המיידיות ל'לוד – בין ייאוש לתקווה' נמצאות ב'בריק סיטי' (brick city) הדוקומנטרית, שעקבה אחרי מאמצי השיקום של ראש עיריית ניו ג‘רזי, וב‘הסמויה‘ (The Wire) העלילתית, יצירת המופת של דייוויד סיימון, המתרחשת בעיר בולטימור, מרילנד – כך וכך קילומטרים מוושינגטון די.סי. המירוץ של טומי קרקטי לראשות העיר בעונתה השלישית של הסדרה, והשפעתו על מצב התושבים, מזכירים את המערכות ב‘לוד‘. סצנה מקבילה נמצאת דווקא בעונה הראשונה: כמו מאיר ניצן, כך מפקדי המשטרה ב‘הסמויה‘ מגלים שאולי מדובר במאה ה־21 – אבל בלוד/בולטימור לא שמעו עדיין על מחשבים ואלקטרוניקה. “עירייה צריכה להיות הלב של האדמיניסטרציה“, אומר ניצן. זה לא יעבוד בלי הכלים האלמנטריים. הוא  מבקש להשיג קודם כול את השדרוג המובן מאליו.

לצד ניצן, השכילו רוזנווקס ובלחסן לבחור גיבורי משנה מרתקים שנפתחים ונחשפים מול המצלמות: ראשי חמולת אל־מרבוע וחמולת אבו־גריבה המסוכסכות; מור וג‘ולייט כהן שלא מצליחים לחיות בגלל הסכסוך הזה; השייח‘ יוסף אל־באז, אימאם המסגד הגדול שנואם מלוויה ללוויה; אהרן אטיאס שמוביל את הגרעין התורני בעיר; משפחת ליברמן שמנסה להגיע לכל משפחה יהודית בשכונה; תורג‘מן מפקד המשטרה שמנסה לעשות קצת שקט בבלאגן; פאתן אל־זינאתי, מרכזת התרבות במגזר הערבי שמנסה ליצור אינטגרציה בין העמים ו“מאומצת“ על־ידי ראש העיר; בחורה יהודית ממוצא רוסי שיוצאת עם ערבים תמורת ג‘ינס; ולבסוף גם הסטודנטים שהגיעו לעיר בהנהגתו של איציק שמולי.

כמעט כל אחד מהם מספר סיפור שמתנגש עם מישהו אחר. כמעט כולם מתקשים מאוד לראות שיש גם “אחר“ נוסף, ויש לו, מה לעשות, אי אילו זכויות ורצונות. אטיאס זועם לגלות שחנויות מזון ערביות פתוחות בערב צום ט‘ באב בניגוד לחוק, ולא ממהר לזכור שצום הרמדאן מסתיים ויש גם לא־יהודים שצריכים לאכול (ואף ביקשו רשות חוקית מיוחדת מראש העיר); השייח‘ אל־באז מסית את האנשים נגד המשטרה בלוויות, ולא רואה את ניסיונות המשטרה למנוע את שפיכות הדמים; ומהצד השני – יאיר רביבו, מנכ“ל העירייה (ודמות סימפתית מאוד), מגלה אחרי שנים שברחוב של השייח‘ אל־באז יש “חושך מצרים“ ואין תאורת רחוב בלילה.

והרשימה ממשיכה: פאתן אל־זינאתי מנסה לקדם אינטגרציה שיתופית במתנ“ס, אבל מתקשה למצוא פתרון למכות שחוטפים הילדים של עולי אתיופיה שעליהם אחראי אטיאס; ניצן הורס בנייה ערבית לא חוקית, אבל לא מצליח לארגן אישורי בנייה; אנשי מסיבת החצר שנערכת בבית משפחות האסירים ששוחררו בעסקת שליט במימון התנועה האסלאמית לא מבינים מדוע התושבים היהודים מתעצבנים; והמצעדים, מכל הצדדים, צועדים בלי סוף לכל אירוע.

‘לוד‘ הדוקומנטרית נצפית כמו סדרה עלילתית. היא מותחת ומסקרנת ומקאברית כמו שרק תסריטאי המציאות יכולים להיות: מתווך הסולחות בין החמולות הוא אדם חסר מיתרי קול שמשליט את מרותו בלחישות שיוצאות מכפתור בגרון, דלת ברזל מוצבת בקדמת הקומה האחרונה של משפחת כהן כדי למנוע את ניסיונות ההצתה היום־יומיים של הדירה ממול, ואת כולם חותכות יותר ממאתיים רכבות ביום שקורעות את העיר לגזרים; דימוי מציאותי שהסדרה עושה בו שימוש מתבקש וחכם.

מתוך הסדרה

הכול דיבורים

שניים־עשר קילומטר מלוד, במאהל המחאה בשדרות רושטילד בתל אביב, עומד מאיר ניצן עם מגאפון ומנסה לשכנע את יושבי האוהלים שלוד היא אופציה כדאית שעונה על דרישותיהם. מדי פעם הקהל קוטע אותו, אנשים זורקים את המילים המוכרות "סמים" ו"פשע". ניצן מתחמם. הוא הגיע לזהות מוחלטת עם העיר. כשמישהו אומר משהו רע על לוד זה פועל עליו כאילו קיללו את אחותו. "בלוד יש הרבה פחות פשע מתל אביב", הוא אומר, ולא ממש מצליח לשכנע. גם הוא יודע שאחרי הבחירות ייפסקו ביקורי האח"מים המודאגים (בסדרה ראינו את ראש הממשלה, את השר לביטחון פנים ואת הנשיא). הם באים והולכים, מבטיחים לבקר שוב, מצפים לשיפור.

"איזה שיפור יהיה", שואל ניצן את ראש הממשלה, "אם בלמעלה מ־21 חודשים אני לא מצליח להעביר ולו תוכנית בנייה אחת?". נתניהו מהנהן בהסכמה. אהרונוביץ' מבטיח לשוב לבקר, פרס מדבר על התושבים החמים והנפלאים. האח"מים הם כמו המנחמים בלוויות נרצחי מלחמת החמולות בעיר: המצלמה של עודד קירמה נשארת על האבל, ושורה ארוכה של מנחמים עוברים ושבים מול המצלמה, וכל מה שיש בפיהם אלו מילים.

רוזנווקס ובלחסן (אגב, הסדרה הבאה של רוזנווקס תשודר בקרוב גם היא בערוץ 8, ותעסוק בפרופ' ישעיהו ליבוביץ) מסיימים את 'לוד' בתמונת שלום אופטימית: אל־זינאתי מצליחה לקיים את "שבוע הספר הערבי" במתנ"ס שיקגו ואטיאס מגיע לראות את הילדים הערבים המחייכים. אבל החודש האחרון שאחרי שידור הסדרה לא היטיב עם העיר: דו"ח קשה של מבקר המדינה על התנהלות העירייה ודיווחים על הפגנות ערביי לוד נגד פעילות הגרעין התורני הזכירו שלוד היא בקבוק מולוטוב שרק מחכה להיזרק

המדריך למהפכה שלא קרתה

קולות המחאה החברתית שככו אבל על המסך הצעקה בשיאה, כפי שניכר מהסדרה "שביתה" של רני בלייר. מחשבות בעקבות חלקה הראשון

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 05/10/2012)

כשחזרתי השבוע מקניות ונורת הדלק הבהבה באור הצהוב והמטריד שלה יומיים אחרי התדלוק הקודם, נזכרתי שבקיץ שעבר הייתה כאן מחאה, ואוהלים, והפגנות, ומנהיגים, וסיסמאות, וועדות, ודיור, וציפיות, וקוטג', ו"העם־רוצה־צדק־חברתי־וכל־מיני־דברים". היה קצת קשה להיזכר כשהמספרים רצו להם לצד הליטרים של הדלק כלפי מעלה וברדיו הפתוח עברו מדיון על הרציונליות של אחמדינג'אד אל זהות המנצח ב"הישרדות וי.איי. פי".

לא הייתי פעיל כל כך בקיץ הקודם – שילוב מבלבל של הזדהות עם המחאה וחשדנות כלפי דרכה ובעיקר עומס של הכנות לחתונה – אבל הדבר שהכי זכור לי מהביקורים במאהלים השונים היה התחושה שכולם מתעדים כל הזמן את מה שקורה (או כותבים משהו שהלוקיישן שלו הוא 'שדרת אוהלים תל אביבית'). גם אם שובה של המחאה הקיץ היה מוטל בספק, היה נדמה שהנוכחות שלה ביצירה התרבותית תישאר ואף תגבר אחרי עיכול של האירועים, מה גם שעוד לפני שהתפרק המאהל האחרון פורסמו כבר ספרים בנושא.

המחאה, כידוע, לא ממש שבה לרחובות השנה, אבל תוצרים ישירים של הקיץ שעבר אכן משתחררים לעולם ומנשימים את הדיון. למרות שאחרי צפייה ב"חברים", סרטו התיעודי נוטף האהבה העצמית של רגב קונטס (אחד ממנהיגי המחאה), המחאה נראית כמו הזיה של קיץ שכל מה שנותר ממנה כעת הוא רושם הזיעה על הכרית.
התוצרים התרבותיים המעניינים ביותר הם כנראה התוצרים העקיפים, כמו סדרות טלוויזיה שהופקו בקיץ שעבר (ותוכננו קודם לכן) ועסקו בנושאי המחאה שדבקה בהן בזמן הצילומים. הבולטות שבהן היו "30 ש"ח לשעה" שיצרו דוד אופק, יוסי מדמוני וחיים שריר – סדרה שנקברה בבית העלמין של ערוץ 1, וחבל – ו"שביתה", מיני־סדרה של רני בלייר וענת אסולין ששודרה בקיץ האחרון ב"יס" וזכתה לחשיפה רבה.

לחסל בעזרת דם

"שביתה" מבוססת על סרט תיעודי בעל שם זהה שיצרו אסף סודרי ואמיר טאוזינר ב־2005. הסרט (שעוד נרחיב עליו בהמשך) תיאר את השביתה שפרצה בשנת 2003 במפעל ליד דימונה, המשמש שלוחה דרומית של "חיפה כימיקלים". מחאתם של חלק מהפועלים כנגד תנאי העסקתם ורצונם להתאגד תחת ההסתדרות התפרצו לשביתה ששיבשה לזמן מה את פעילות המפעל, אך הוכתרה, בסופו של דבר, ככישלון מחולט. זהותו של בעל המפעל (איש העסקים היהודי־אמריקני אריה גנגר) וקשריו עם פוליטיקאים ישראלים (בעיקר עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון) נתנו את ההכשר למערכת הדורסנית והאלימה של הממסד לחסל את ההתנגדות בעזרת דם, מכות וכמות בלתי נתפסת של מניפולציות.


רני בלייר לקח את הסיפור של המפעל ותרגם אותו לדרמה בת חמישה פרקים, שאליה לוהקו שחקנים מובילים: עמוס תמם, זהר ליבה, שלום מיכאלשווילי, חיים זנאתי, אלון אבוטבול, נטע גרטי, מלאני פרס, רותם זיסמן ועוד רבים. בלייר עצמו – שכתב וביים את כל הפרקים – הוא אחד היוצרים המעניינים שפועלים בטלוויזיה הישראלית. תחת ידו עברו הסדרות "שבתות וחגים", "תיבת נוח", "אדמה" ו"פרשת השבוע" (בעיניי, הטובה שבסדרות הישראלית בעשור הקודם).
בלייר אמנם עובד על הסדרה כבר כמה שנים, אבל האווירה של רוטשילד נכנסה היטב לתוך הצילומים והטעינה אותם ברוח קרב.

"חודשיים לפני צילומי הסדרה", כתב בלייר ברשימה שפורסמה באתר 'הארץ', "עוד היינו כולנו מעורבים ומרוגשים מהתעוררות המחאה והמאבק החברתי בשדרות רוטשילד, וחלק מהסצנות בסדרה נכתבו בצל אוהלי השדרה ובבתי קפה שבקרבתה (…) כשחיפשנו את חבורת השובתים המתרכזים סביב אלברט עמר, יעקב בוסקילה ודוד פורטל, טבעי היה בעיניי ש'כנופיית רוטשילד' תיכנס לנעליים אלו. ואכן, בהתלהבות אין קץ הצטרפו כולם למסע הצילומים. בימים שבהם צילמנו את התעוררות המחאה במפעל, את סגירת השערים ואת העימותים עם אלה המנסים לשבור את השובתים הפכה 'כנופיית רוטשילד' לגוף אחד אמין, מרגש ומשכנע, שזעם, נחישות ואומץ לב פרצו ממנו אל המסך בעוצמה אדירה, כזאת שגרמה לי לא פעם לצעוק כילד מרוגש, עם סיום צילום הסצנה 'רוטשילד שולטת!!!' לקול צחוקם של חברי הכנופיה, הצוות והשחקנים".

עוצמה אדירה

העוצמה הזאת אכן ניכרת בסדרה ומזרימה אליה תשוקה של עשייה שעוברת גם אל המסך הקטן בבית, אבל נדמה לי שאותה עוצמה מרוטשילד היא שמונעת מ"שביתה" להיות סדרה מעניינת הרבה יותר. שהרי בסופו של דבר, לצד הישגיה הרבים (וביניהם המשחק של רותם זיסמן וזהר ליבה והצילום הנושם של בועז יהונתן יעקב) היא נופלת למלכודות ש"עוצמה אדירה" נוטה להסתבך בהן.

רק לשם הבהרה: אני לא מדבר על בעיות שנובעות מהקושי האמיתי של תעשיית הטלוויזיה הישראלית על תקציביה המוגבלים (ועל המשוואה האכזרית שדורשת לצלם כמה שיותר סצנות ביום צילומים ולייצר מהן כמה שיותר דקות מסך בתוצר הסופי), אלא על מלכודת ה"חשיבות": הרבה פאתוס יש ב"שביתה" ומעט מאוד איפוק. בלייר, שהתחיל את דרכו בסיפורים התל אביבים הקטנים של "שבתות וחגים", הפך כאן למין אהרון סורקין ("הבית הלבן", "חדר החדשות") שנואם לא פעם את מסריו על חשבון מורכבותו של הסיפור.


כמנהיג השביתה, אלברט עמר (שלום מיכאלשווילי) הוא כמובן הנואם הראשי (משפט לדוגמה: "אנחנו לא בריונים, אנחנו לא פרחחים, אנחנו אנשים שעובדים קשה. אם נתאחד אף אחד לא יוכל עלינו"), אבל הוא לא היחיד. כמעט כולם אומרים את המסרים "החשובים" בצורה כזאת או אחרת, ובניגוד ליצירתיות שמאפיינת את הדיאלוגים ה"סתמיים" – המסרים הם אותן סיסמאות שנשמעות בהפגנות וקולו של היוצר הצועק "רוטשילד שולטת!!!" מהדהד בהם.

וככה, בין תיאור יפה של הסתדרות חסרת שיניים לתיאור שפלות המפעל המאיים על בנות הזוג ובני המשפחה, "שביתה" הופך לעתים למגאפון. ברגעים האלה הסאב־טקסט המפורסם של בלייר מפנה את מקומו לאמירות ישירות. כמו ב"בית הלבן" של אהרון סורקין נדמה לנו שהדמויות הטובות טובות מדי, ומלבד המורכבות בדמותו של יעקב בוסקילה (עמוס תמם), שמבקש נאמנות וצדק בשעה שהוא מועל באמונה של אשתו דניאלה (מלאני פרס), שאר גיבורי המאבק מוצגים בתאורה המחמיאה ביותר של אידיאליסטים בעיצומה של מהפכה.
הדקות היפות של "שביתה" נמצאות כשדמויות מפסיקות לייצג ומתפרטות לסיפורים אישיים; הניסיון של דוד פורטל (זהר ליבה), על ציציותיו המתבדרות ברוח, לסנכרן את חזרתו בתשובה עם העולם שסביבו, או מערכת היחסים שנרקמת בין הנשים כאשר הגברים עסוקים בשביתה.

לצד הביקורות המחבקות והצפויות שמקבלת סדרה חשובה שרוכבת על הגל הנכון (אריאנה מלמד: "שביתה בועטת מהמסך ומעירה את הצופים"), היו גם קולות אחרים. מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של עיתון 'הארץ', סיכם את זה יפה: "זו סדרה שמדברת על מצוקה ונראית כמו מיליון דולר".  שריר הביא את הקולנוע המחוספס שיוצר הבמאי הבריטי קן לואץ' כאנטי־תיזה לבוהק שעולה מ"שביתה". בסרטי הפועלים של לואץ' יש בדרך כלל שחקנים חובבים ודיאלוגים כאילו מאולתרים, והם מביאים את הצופה לתחושה ריאליסטית מרשימה. אני לא בטוח שסרטיו של לואץ' הם המודל הנכון לסדרה הזאת, אבל אין ספק שמשהו בתחושת "מיליון הדולר" של "שביתה" מפריע למטרותיה.

ועוד הערה קטנה: כדי לקבל כסף מהמיזם (החשוב והמיוחד) לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, הועבר המפעל לפאתי העיר והפועלים הפכו להיות תושביה. אבל ירושלים נשארת רק תפאורה דהויה בסדרה. היא נזכרת לפעמים כהד של מאבק שכונות (קטמונים־קטמון וכו') אבל חסרת קשר אמיתי לסיפור. וחבל, כי המיקום הזה יכול היה להוסיף הקשר גיאוגרפי משמעותי שהיה חסר בסדרה.

עקבו אחרי המסגר

"שביתה" – סרטם הדוקומנטרי של אסף סודרי ואמיר טאוזינר (זמין במלואו לצפייה ביוטיוב) – שלמעשה מהווה מקור למיני־סדרה המאוחרת מורכב ברובו מ"ראשים מדברים": מנהיגי השביתה מספרים על האירועים שקרו, ומפעם לפעם משולבים גם קטעי ארכיון וצילומים ממצלמות ביתיות שתיעדו את ההתרחשות בזמן אמת.


יש סכנה מובנית בסרט נטול התרחשויות שמושתת ברובו על מונולוגים רטרוספקטיביים, אבל "שביתה", על 128 דקותיו, הוא מסמך מרתק. שכן גיבוריה האמיתיים של השביתה עוברים מסך היטב והמונולוגים שבפיהם זועמים אך נטולי פאתוס ומדברים בשפה חד פעמית שהתסריט של בלייר מתקשה לשחזר (משפט אקראי: "כל הזמן אמרו זה מפעל הכי מצליח בארץ. הביאו ממפעל תפן, הגיעו אנשים שמנים כאלה, דובונים כאלה, הנדסאים. חכמים יענו. לקחו דף ונייר ועקבו אחרי המסגר, מה הוא עושה ביום, איך הוא עולה על הדלי, כמה זה וכמה זה – לבדוק אם הוא יעיל. ראו שפה יש יותר מדי יעילות").

הסיפורים הם אותם סיפורים – אנשים שבאו לעבוד במפעל ישר אחרי הצבא ועבדו כמו חמורים, להוא נולד ילד ואחר כך הוא נרדם במשמרת, ההוא נפצע בעבודה וקיבל לבית החולים מכתב פיטורים ובונבוניירה, אחד מתחזק, אחד מנהל עבודה שהחליף צד ובעל מפעל שמגיע מדי פעם על מסוק לכמה שעות ונעלם חזרה אל הציביליזציה האחרת. הסרט מצליח לספר את זה במעט מאוד אמצעים ומדגים טוב יותר את הקשר הבעייתי של הון־שלטון־משטרה. הוא מראה כמה מכות (פשוטו כמשמעו) מוכן הממסד הישראלי לתת למי שמעז לפנות אליו בבקשות או דרישות. יהיו אשר יהיו המבקשים – מתנחלים, ערבים, שמאלנים, חרדים או פועלים – נחת זרועם של מושכי החוטים בשלטון תדאג לחסל כל התנגדות. אפילו אחר כך, כשהכול נכשל ונותר רק תיעוד הכישלון – ינסה הממסד למנוע את הקרנתו. הסרט עבר תלאות רבות בידי שומרי החומות של אריאל שרון ברשות השידור, והוקרן לבסוף בערוץ הראשון רק שנה אחרי המועד המתוכנן.

ללכת רחוק

השם שנבחר לסדרה נבחר – מלבד הסיבה המובנת מאליה – גם כמחווה לסרט הקדום שנשא את השם הזה: "שביתה", סרט הבכורה של סרגיי אייזנשטיין משנת 1924. גם בסרט של אייזנשטיין, מגאוני הקולנוע הסובייטי, יש מפעל ופועלים שמוחים כנגד תנאי העסקתם וגם הוא נגמר בכישלון נורא (פי כמה וכמה) כאשר כוחות הצבא והמשטרה טובחים בפועלים ונותנים הזדמנות לאייזנשטיין להפעיל את עריכת המונטאז' שלו בתיאור מקביל של שחיטת פר.


אצל אייזנשטיין אין גיבורים. אין דמויות שמובילות את המאבק ואין לצופה עם מי להזדהות (זה גם המצב ב"אוניית קרב פוטיומקין", סרטו המכונן של אייזנשטיין שיצא שנה אחר כך). קשה להעלות על הדעת סרט שכזה היום ו"שביתה" של בלייר הוא מראה הפוכה. הוא מתמקד בדיוקנם של הגיבורים ובפרט בזה של הגיבור הראשי – אלברט עמר. אלא שאלברט עמר של "שביתה" הוא מנהיג הפועלים שהמחאה החברתית האחרונה אפילו לא טרחה לחפש. הוא מתקבל כרגע רק כדמות תסריטאית, כפנטזיה של רני בלייר. במציאות עמדו בהנהגת המחאה דפני ליף וסתיו שפיר ולא האנשים של "שביתה".

ואולי זה כל הסיפור: המהפכה לא קרתה, וכמו השביתה במפעל היא הסתיימה בסופה ללא תוצאות – כי האנשים מ"שביתה" לא היו ברוטשילד והאנשים מרוטשילד לא היו בדימונה. בחמש הדקות הבודדות שמוקדשות למחאה בדוקו־ריאליטי "מחוברים" (שהחל להצטלם בשיאה של המחאה) היא נראית בזמן אמת דרך מצלמתו של ג'ייסון דנינו־הולט כהפנינג אחד גדול. לא שזה כל מה שהיה שם, אבל זה כנראה מה שזכור מהקיץ הזה בסופו של דבר. "זה יגיע גם למרכז הארץ", אומר בסוף הסרט התיעודי עמרם בן סימון, אבל לא בטוח של"זה" הוא התכוון.

אני באמת מאמין לבלייר שהוא מחפש את אלברט עמר האמיתי ונדמה לי שהדברים באמת בדמו – הדמויות נואמות כי בלייר הוא גם מין מנהיג נואם שכזה. בחמש השנים שבהן שימש יו"ר איגוד הבמאים הוא הוביל שורה של מאבקים חשובים מאוד ובזמן האחרון הוא פועל כחלק מ"ארץ חדשה" (התנועה הפוליטית שהקים אלדד יניב). כלומר, לא רק דיבורים אלא נכונות אמיתית לחולל מעשים, ואולי זאת הזירה הנכונה לדברים שכאלו.

איך שהוא, נדמה לי שאם המחאה תשוב בקיץ הבא לא יעמוד שם בן דמותו של אלברט עמר אלא דווקא אחד מהמהפכנים הרדיקלים שמציג נדב לפיד בסרט הביכורים שלו "השוטר". הסרט, שנוצר הרבה לפני המחאה וחגג את הקרנת הבכורה יומיים לפני שדפני ליף הציבה את האוהל שלה, נתפס כסרט כמעט נבואי. אלא שהמחאה בקיץ שעבר הייתה מנומסת ומלבד הנזקים לדשא של שדרות רוטשילד היא לא הותירה עקבות משמעותיות, ואילו החבורה בסרטו של לפיד מוכנה ללכת רחוק הרבה יותר, גם מדימונה, גם מדפני ליף.

 וגם הזמנה:

עמיחי חסון כנס הקלוז אפ סם שפיגל

אחרי כמה חודשים של הכנות יתקיים ביום חמישי 1 נובמבר 2012 כנס הקלוזאפ של 'סם שפיגל' בסינמטק ירושלים, כנס שהשנה אני אחד המפיקים ועורך התוכן שלו. סתם כדי לגרות אתכם: מודי בר-און ידבר על 'היו זמנים במערב', גילה אלמגור על 'שדרות סאנסט', הרב מנחם פרומן ופרופ' חביבה פדיה על סרטים של קורוסאווה, רונית מטלון על 'נהג מונית' של סקורסזה ועוד שלושים אנשי רוח ואמנות שיציגו וידברו על הקלוזאפים שנחרטו בתודעתם. זה מ-10:00 עד 20:30. אחרי שזה יגמר יחזרו לי החיים.

תבואו, יהיה כיף.

והנה לו"ז מלא

 


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter