Posts Tagged 'רוני סומק'

שחקן קבוצתי: "אתה נמצא כאן" לברי סחרוף

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 20/05/2011)

אחרי שלוש שעות של העלאת ניצוצות משותפת, שיעור זוהר שהתערבב עם שירי רוק בבית הכנסת של תקוע ב', ברי סחרוף חתם את הערב בשיר אחרון. המארח, הרב מנחם פרומן, ישב לצדו וסחרוף החל לשיר את "צמאה לך נפשי" במנגינתו של האדמו"ר הזקן מחב"ד. ניכר שגם הוא – בחור עם פאסון ידוע – היה נרגש משהו ברגע הזה.

לאוזניים של בחורי ישיבות למודי התוועדויות זה נשמע ביצוע מעט מוזר. לא היה בו הכוח הרגיל של הניגון האיטי מבית ר' שניאור זלמן מלאדי, והיה בו חיתוך המילים הסחרופי האופייני, אותו חיתוך שמשווה לכל שורה סקס-אפיל נסתר במשיכת המילים. ההנחה הייתה שזו מחווה שהוכנה במיוחד לערב הזה, לכבודו של הרב מנחם החולה, שהדביק בנענועי ראשו את פריטות הגיטרה של "נסיך הרוק הישראלי" והצטרף לשירה.

חמישה חודשים עברו מאז הערב בתקוע, ומתברר שסחרוף בחר לחתום גם את אלבומו החדש – "אתה נמצא כאן" – באותו השיר בדיוק. חתיכת חתימה, "צמאה לך נפשי". ובאמת, גם בגרסת האלבום הביצוע עדיין נשמע מוזר. אבל אחרי האזנות רבות בנסיעות אינטנסיביות "בעיצומן של הדרכים הבינעירוניות" נדמה שאפשר להגיד שני דברים: הראשון – בפעם השלישית הביצוע הזה מתחיל להפנט. אבל השני חשוב מכך: "צמאה לך נפשי" הוא היוצא מהכלל. עשרת השירים האחרים הם אהבה משמיעה ראשונה. אבל רגע, אולי כדאי להתחיל מההתחלה.

את העשור הקודם פתח ברי סחרוף עם האלבום "האחר" (2001); עמנואל לוינס והאינתיפאדה התלכלכו להם בגיטרות שניסרו את המציאות הישראלית לחלקיקים קטנים. "האחר" היה למעשה אלבום הסולו האחרון של סחרוף עד האלבום הנוכחי. כל הפרויקטים ביניהם (מלבד מארז ההופעה) היו שיתופי פעולה: "על המשמרת" עם רמי פורטיס יצא ב-2006 תחת המותג הוותיק "פורטיסחרוף" (לטעמי אלבום מאכזב), "11א'" (2005) ו"אדומי השפתות" (2009, על פי שירי ר' שלמה אבן גבירול) עם רע מוכיח הניבו יצירה אחת שנעלמה מעל לרדאר ויצירת מופת שתתנגן כאן עוד שנים ארוכות. בין לבין נדמה שברי סחרוף שיתף פעולה עם כולם: טראנסים עם "אינפקטד משרום", מוזיקה שחורה עם "הדג נחש" ושירה בערבית בדיסק החדש של דודו טסה – אם למנות רק שלוש דוגמאות מרשימה ארוכה במיוחד.

במובן מסוים, גם "אתה נמצא כאן" הוא אלבום של שיתופי פעולה. סחרוף הקליט אותו בשנתיים האחרונות ונעזר בידיהם המיומנות של חברים טובים: חביבה פדיה, רוני סומק, עמיר לב, דן תורן (שגויס גם כ"יועץ אומנותי") ונעם רותם תרמו מילים, רונן שפירא, בן הנדלר ואורן לוטנברג נתנו לחנים (שני האחרונים גם חתומים על ההפקה המוזיקלית) ואף שם האלבום נשאב מכותרת התערוכה "אתה נמצא כאן" של האמן אבי יאיר (אברום), שעבודות מתוכה מעטרות את חוברת המילים כהשלמה ויזואלית למהלך המוזיקלי-מילולי. כל אחד מהם (ומחבורת הנגנים המוכשרת שמלווה את השירים) נתן את הצבע שלו לאלבום השלם הזה. זה אחד מסודות הקסם של סחרוף: הוא שחקן קבוצתי שנותן לאחרים להשפיע עליו ועל היצירה שלו, והם מחזירים לו בנדיבות מסירות יפות.

אז מה יש "כאן"? סחרוף פותח ב"הלוחש במכוניות", שיר מתוך "מתיבה סתומה" – ספר השירה הראשון של פרופ' חביבה פדיה. מי שמכיר את השירים של פדיה יודע כמה קשה לתפוס אותם בלחן. התרגום המוזיקלי של סחרוף מדויק ויש בו הזעקה, הפיוט ושצף הדימויים המסחרר לאותו "הלוחש במכוניות / המרעיד פנסים בקידה והודיות / ומשפיל את גובהם הקשה בהתנשאם / בשעת חושך מושלם / בעיצומן של הדרכים הבינעירוניות" – ועד לאותה בקשה לפתיחת השער בעיצומו של היום המכפר.

אחר כך מגיע הלהיט הבטוח ביותר של האלבום: "זמן של מספרים". "מה עשו לשיר שלנו?", שואל סחרוף (ועמיר לב השותף לכתיבה) בפזמון. ובכן, עיבדו אותו היטב, הוסיפו גיטרה מסתלסלת ויצרו שיר שסוחף אותך לתוכו. כשסחרוף שר שם "מה טוב ומה נעים", שב ומזכיר חיתוך הדיבור שלו שגם כשהוא חוזר על צירוף המילים הבנאלי ביותר הוא מצליח לכבוש אותו מחדש. כך גם בשיר הבא אחריו, "כלום זה לא סתם", שפותח אור אחד גדול – פשוטו כמשמעו.

דווקא הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, "העין" – והשיר העוקב "נחמה" – מתאפיינים בפשטות די משעממת שגם כדור הדיסקו שכמו מרחף מעליהם לא מצליח לשדרג. המצב משתפר ב"ימים נוראים" – הטקסט שכתב נועם רותם (שהוציא לאחרונה אלבום לא רע בכלל בשם "ברזל ואבנים") יושב היטב על סחרוף כולל ה"קול המחליד". שיר הנושא המהורהר פותח רצף של ארבעה שירים מעולים; מהטריפ האירופי של "בארץ הפלאות" (כולל ההומא'ז העצמי לNext One is Real" " של "מינימל קומפקט"), דרך הכבשים הלבנות "בדרך לערד" – תרגום מוזיקלי מעניין לשיר קצרצר של רוני סומק, ועד הנוסטלגיה העדינה של "האחד". בסוף, כמעין השלמה לתפילתה של חביבה פדיה, מצטרף כאמור נאור כרמי ("הלב והמעיין") ומקהלה חב"דית קטנה ל"צמאה לך נפשי".

האביב הזה מביא איתו אלבומים חדשים של המרכזיים מבין דור הביניים של הרוקרים הישראלים. האלבום החדש של סחרוף מצטרף ל"רסיסי לילה" של אהוד בנאי ולאלבום החדש של מיכה שטרית. שלושת היוצרים הללו כבר כבשו את דרכם בין מזרח למערב ומנהלים רומן מסוג כזה או אחר עם המקורות היהודיים. כמו החדש של בנאי, גם ה"כאן" של סחרוף הוא קודם כול אישי, פרטי, צולל לתוך עצמו. העובדה שאנחנו חולקים את אותו המרחב הופכת את האישי והפרטי שלו לקצת שלנו. גם אנחנו מתקשים עכשיו עם מילים, רוצים לקנות קצת נחת. "לא אני לא יכול לנדוד יותר" שר סחרוף ב"זמן של מספרים", " בחוץ רק בחוץ – תמיד הכול חוזר".


מודעות פרסומת

מוצא המילים: על הניסוי באבולוציה של בני להמן

בני להמן, 'ניסוי באבולוציה', 56 עמ',
'חוט הכסף' סדרה לשירה מבית 'משיב הרוח', כתר, 2009

  • פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 31.07.2009 תחת השם: עין סופית, למשל

"בודד את עצמך בפעמון" מציע בני להמן בשיר הנושא של ספרו 'ניסוי באבולוציה' ו"תן למלים שלך לחזור \ בזוית הפגיעה \\ מלים שאין בהן צרך \ ת ת מ ו ס ס נ ה \ אולי תִולד אות חדשה, \ עין סופית, \ למשל \\"; להמן נכנס מתחת הפעמון, אך תוצאות הניסוי שלו מורכבות – הוא מצליח לדייק את הנצרך ולהניח יצירתיות חד-פעמית – אבל נדמה שהכול כבר מאוחר מדי: "השאגות ינפצו \ את הכסוי הכסוף \ רק שכבר לא תוכל \ להתרבות" ('ניסוי באבולוציה'). במובן מסוים זוהי תמצית הטרגדיה של המשורר המיוחד הזה.

בני להמן ז"ל יליד ירושלים (1972) בוגר ישיבה תיכונית וקצין קרבי בעברו, ייסד וניהל כמעט עד מותו את חברת ההיי-טיק 'דיגיטל פיול'. לפני ארבע שנים שם קץ לחייו. 'ניסוי באבולוציה' הוא למעשה מבחר משירתו, והספר השני המתפרסם בסדרת 'חוט הכסף' (שנקראת על שמו של להמן); סידרת שירה משותפת לקבוצת 'משיב הרוח' והוצאת 'כתר'. עורכי הספר, המשוררים אליעז כהן ושי דותן, בחרו מספר שירים מצומצם מתוך כמה שירים שפרסם להמן בחייו בכתבי עט ('הליקון' ו'משיב הרוח'), ומתוך עשרות שירים שנשארו בעיזבון מחשבו האישי, וכן צירפו תרגומים שונים שתרגם מצרפתית (סופי קל, בודלר, גיום אפולינר) ואנגלית (ט.ס. אליוט, דילן תומס). העורכים מצהירים שזהו אינו ספר זיכרון; זהו ספר שירה. ואכן שיריו של בני להמן עומדים לעצמם לגמרי ללא הזדקקות ביוגרפית או חלילה חסד שלאחר המוות. זהו ספר יפה, מצומצם בהיקפו הכמותי, שמציג עולם שירי מורכב שנע בחופשיות רבה בין מקורות תרבותיים ויהודיים רבים.

הספר נפתח בשורות טיעונים ארס-פואטים לעונש בבית המשפט השירי: "נולדתי על מצע רך של צמר פלדה. \ עניין מצער זה קרה כתשעה חודשים לאחר שאבי צפה ברגליה הגלוחות של מי שעתידה להיות אמי \ כשהיא עומדת על סולם ומחליפה נורה באסם מזכוכית. \ אבי השליך את הפרחים שהביאה סבתי לכבוד הלדה מהחלון \ (ישנן נסבות מקלות – נולדתי בשנת שמיטה) \ כמה שנים מאחר יותר קפצה סבתי בעקבות פרחיה מאותו החלון עצמו." – ולאחר טיעוני ההקלה הביוגרפים מפנה להמן את מבטו אל אולם בית המשפט ומודה: "מאז, כבוד השופטת, רבותי המושבעים, \ אני כותב שירה מתחככת \ שירה שורטת שמטפחת את זיפיה, […] שירה שעלולה בכל רגע לצאת \ מכליה" ('טיעונים לעונש'). שירתו של להמן שורטת בכנותה, נכונה לתת גם את הפרטית שבתמונות למען עצמה – ובנקודה זאת נדמה שהיא באמת יוצאת מכליה. ידיעת סופו הטרגי של המשורר מעמידה רבות מהתמונות באור שונה; מתח העונש שבשירים אכן תורגם בעולם הממשות ליציאה מהכלים, והקרקע המוליכה אליה כתובה שחור על לבן לאורך הספר. לעתים המתח נהייה כמעט אפוקליפטי; עוד רגע והעולם כמו שאנו מכירים אותו משתנה ללא הכר, גם הדברים הברורים עלולים להתמוטט: "ויהיה דבר א-דוני אלי בלילה ההוא לאמור: \ 'קום בן אדם, והתנבא על הבית \ כי עוד שלוש שעות ודירתך נהפכת" ('חזון הבית'), ערב שבת אחד יכול להיות הרגע הגורלי: "הלילה את אומרת, \ הלילה זה יקרה, \ הלילה ירטבו בגדים על חבלי הכביסה \ במחשבים יגלו תקלות סמויות \ מטוסים יסרבו לנחת. \ ילדים קטנים יצמדו למטה \ בכריות הצמדה" ('ערב שבת'). בקובץ שירים בשם 'תשדורות מירושלים' הדברים כולם עצורים במכלאות, העיר – המרוקנת מנכסיה החומרים והרוחניים כאחד – שולחת אותות מצוקה, מבקשת מלח, מתגעגעת למקומות אחרים, מי שיכול בורח, כמו בשיר אחר של להמן: "כשברחנו \ ממעצר הבית של א-לוהים" ('אלקטרז').
את המתח הזה מפרק להמן בעזרת אירוניה רבה; כך הוא מגיב לרוני סומק ו'קו העוני' שלו ("עוני? לא ידענו מה זה"; 'שמיכת פיקה';), לקונסטרוקציות פואטיות ('סונט קצר לאחי שזה עתה התגייס', 'הייקו בלוז') לאגדות האורבניות המלוות את עולי צרפת ('אומללים') ובעיקר משיב לעצמו, באירוניה, במין שחרור הנייר מכבדותו. זה ספר שהחיוכים בו רבים מאוד.

באחרית הדבר הקצרצרה המצורפת לספר מציב שי דותן את שירתו של להמן כמושפעת הן מהנקיות הפואטית של שירת ריימונד קארבר והן מהחידתיות ההגותית של שירי פואל צלאן, אני מבקש להוסיף את עולם הקולנוע לרשימת ההשפעות. לא סרטים כי עם עצם המבט הקולנועי ניכר בכתיבתו של להמן. הצורה בה הוא רוקם מן המילים תמונות, מספר סיפורים כסצנות קצרות, כותב voice over שמחכה שישלימו אותו. באחד השירים היפים בספר, 'אהובתי יצאה לצוד', יוצאת אהובתו של להמן לצוד לו דב ברחבי ירושלים; "אמרה שראתה עקבות טריים \ בגנה ליד רחוב רחל אמנו \ שודאי לא הספיק הדוב להרחיק \ בקשה שאשמר על הכלב \ אמרה שפרות דב נחוצה לנו מאד \ עכשו, כשמחיר הגז עלה. \\ " היא תשוב הביתה ותנער את השלג שדבק בה ו"אחר-כך תפשיר אצבעות מעל לכוס תה – \ לאט-לאט היא תמלמל כשהיא תתכסה בשמיכה \ ותצחק כשאספר לה שמצאתי מילה חדשה." אולי המשך לאותה אות חדשה – עין סופית, למשל – שתשרוד את הניסוי הדרוויניסטי באבולציית השירה ותישאר כתובה בעולם.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter