Posts Tagged 'רות דולורס וייס'

תמיד יש חירות חדשה – החדש של רות דולורס וייס (וגם קצת 'כוכב נולד')

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 6/4/2011)

רות דולורס וייס - ''My Middle Name is Misery''

"כל אחד רוצה להיות זמר", שרו פעם אריק איינשטיין ושלום חנוך, אבל ספק אם שיערו עד כמה השאיפה הזאת תמלא את המסך של ערוצי הטלוויזיה בישראל 2012. כשעל פסגת הרייטינג מתגוששות להן תוכניות ריאליטי עמוסות זמרים פוטנציאלים – מ'כוכב נולד' ו'דה ווֹיס' ועד 'בית הספר למוזיקה' ו'אייל גולן קורא לך' – נדמה שהחיפוש צריך להיות אחר קהל, לא זמרים.

באופן עקרוני, בתוכניות הללו לא מנסים לחשוף יוצרים שיודעים לנגן או לכתוב. הדגש מושם על מבצעים, ובשל כך זמרים וזמרות מבצעים, בדרך כלל, רק גרסאות כיסוי. סיפור חיים קשה או מראה חיצוני יוצא דופן יוסיפו תמיד כמה נקודות, אבל הרעיון הבסיסי הוא קצת כמו ערב קריוקי בבר – לוקחים שיר מפורסם, נותנים לו פרשנות אישית ומחכים למחיאות כפיים.

אין לי בעיה עם זה. רבים שהוציאו את דיבת 'כוכב נולד' רעה מצאו את עצמם שופטים או משתפים פעולה עם אחת מהמכונות המשומנות – אמנם כולם רוצים להיות זמרים, אבל בארץ, איך נאמר, אין מזה פרנסה של ממש.

גם אחרי עשר עונות של תוכניות כאלה ואחרי מאות חידושים (קאוורים) שבוצעו למוזיקה ישראלית ולועזית – אפשר לספור מעט חידושים טובים באמת וביצועים בלתי נשכחים שהועלו שם. יש כמה של נינט טייב, יהודה סעדו ומרינה מקסימיליאן בלומין; פעם אחת עברה בי צמרמרת כשעומר אדם – אז ילד בן חמש עשרה עם זיפים של בן עשרים וחמש – שר את 'אבא' של שלומי שבת; אבל הנה מגיע האלבום "My Middle Name Is Misery" של רות דולורס וייס ומספק יותר חידושים בלתי נשכחים מכל העונות של 'כוכב נולד' גם יחד.

רות דולורס וייס היא מבצעת נפלאה, גם של החומרים שלה וגם של חומרים אחרים. הקול וההגשה שלה הם ההצגה הכי טובה בבר: אולי תשבו אדישים כשהבחורה המחוצ'קנת תשיר משינה ותמשיכו לנשנש זיתים כשהבחור עם הגורמט יסלסל ב'צליל מיתר', אבל הזית ייתקע בגרון כשגברת וייס תעלה לשיר.

מהו חידוש טוב? חידש טוב, כשמו כן הוא: צריך לחדש. אין טעם להקליט שוב את "ניצחת איתי הכל" אם אין לך לאן לקחת את זה. חידוש לא חייב להביא את הביצוע לקצה השני, אבל הוא יכול לפרש אותו מחדש, להטעין אותו באנרגיות אחרות או להיות סתם באמת יפה מאוד מאוד. דוגמא? באלבום הקודם שלה "בעברית" שרה וויס את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג. היא לקחה את הלחן של דפנה אילת אל המקום הכי רחוק מהגרסה המפורסמת של חווה אלברשטיין. צהלות ה'ללהללה' האלברשטניות הפכו אצלה לזעקת שבר של מלכה שבאמת אין לה בית. אצל וייס למלך אין כתר, אין שום עליצות. בקריעת לב של ממש היא הולכת לכל רחוב ופינה. זה יכול להיות גם קשה לאוזניים מסוימות.

ב-"My Middle Name Is Misery" מציעה וייס את גרסאות הכיסוי שלה לתשעה עשר שירים שהיא אוהבת במיוחד. האלבום, בהפקתו המוזיקלית של הקונטרבסיסט יהוא ירון, מחולק לשני תקליטורים שהם שני צדדים של תקליט אחד: הצד הכחול והצד האדום. בתפריט: הרבה אלביס פרסלי, בילי הולידיי, נינה סימון, רוברט וואייט, בריטני ספירס, בוב דילן, דיוויד בואי, ניק קייב, ליאונרד כהן, "קינג קרימזון", "הביטלס" ואפילו "הצ'רצ'ילים" המקומיים.

וייס הולכת בגדולות, למרות שרוב השירים שנבחרו הם לא להיטי ענק. גם כשהיא מבצעת  שיר שכוסה כבר בכל מקום אפשרי (כמו "Feeling Good", המוכר בעיקר בביצוע של נינה סימון), העוצמה שהיא מגיעה אליה והאנרגיה שיוצאת ממנה הופכות את הביצוע הזה למיוחד, ובסופו אפשר למצוא גם עדות חביבה להקלטת הלייב של האלבום.

הביצוע המקסים ל"Moonchild" של "קינג קרימזון" (King Crimson)  החזיר אותי לגיל שש עשרה בחוף דוגית, זמן שאתה חושב שרוק מתקדם (Progressive rock) הוא רעיון גדול ממש, ומסתכל על עקבות העשן המסתלסל לשמים בזמן שילדי הירח משתכשכים במים. ביצוע מהפנט נוסף הוא ל-"And No More Shall We Part" של ניק קייב. הביצוע לא רחוק כל כך מהמקור, אבל מקושט יותר ונוגה פחות, ובעיקר מוגש בהטחה גדולה.

וייס נעה בקלות מבלוז וג'אז לפולק ורוק. לפעמים, כמו ב-"Here Comes The Sun" של הביטלס ו-"To Make You Feel My Love" של בוב דילן, היא משאירה את השירים כמעט עירומים ומנהלת דיאלוג בין הקול שלה לקונטרבס של יהוא ירון; לפעמים היא מגבירה את הקצב, כמו ב-"Ain't No Cure For Love" של לאונרד כהן.

אפשר היה לוותר על כמה שירים (ובמיוחד על שילוב השירה של האח, איתי וייס, שלא תורם לאלבום דבר משמעותי), אבל רוב החידושים באלבום מצדיקים את עצמם, ומצליחים לעמוד לעצמם גם ללא המקור.

באופן מעניין – ובדומה לאלבום חידושים אחר (ומומלץ)   "Strange Little Girls2001" של טורי איימוס – רוב השירים שמבצעת וייס נכתבו במקור על ידי גברים, מה שהופך חלק מהם למעניינים מבחינה מגדרית (אגב, שימו לב מה איימוס עשה שם ל-"Enjoy The Silence" של דפש מוד).

אי אפשר לסיים ביקורת על רות דולורס וייס בלי לציין את האלבום הקודם שלה, "בעברית" (2008), שהוא, לפחות בעיניי, יצירת מופת – לא פחות. מי שיקשיב לו, ימצא שם בין רגעי שירה נדירים את וייס זועקת ש"תמיד יש חירות חדשה" ("שיר נחמה"). זה בדיוק מה שהיא עשתה באלבום הנוכחי: נתנה חירות חדשה לתשעה עשר שירים, חירות של מבצעת ויוצרת שלא תמצאו כרגע על המסך. כיוון שאני לא שומע אתכם מתקתקים מסרונים או מסובבים את הכיסא – כנראה שלא הייתם מעבירים אותה לשלב הבא.

כישרון ועומס: דברים יומיומיים כאלה ליהוא ירון

    (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏11/03/2011)

יהוא ירון ; "דברים יומיומיים כאלה"

יהוא ירון הוא אחד השמות שקשה להתעלם מהם במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות. הקונטרבסיסט (והבסיסט) היחף שמלווה את רות דולורס וייס, אביב גדג', גלעד כהנא ורבים אחרים סומן מזמן כהבטחה גדולה. ההרכבים שהיה שותף בהם, כמו גם העבודה שלו כנגן וכמפיק (ובראש הפקת יצירת המופת של רות דולורס וייס מ-2008 – "בעברית") גירו את האוזן, וזו ביקשה עוד מהבחור שעומד בדרך כלל מאחור.
לאט לאט הוא התחיל להופיע במרכז הבמה עם חומר משלו. ההופעות הקטנות גדלו בהדרגה למסיבות מרובות משתתפים, השם שלו נלחש מפה לאוזן ומבלוג לפורום כסוד של יודעי דבר. עכשיו, אחרי תקופת עבודה, הסוד נאסף אל תוך אלבום בכורה.
צריך להבין שכבר זמן רב לא היה דיבור מפרגן כל כך בסצנת האינדי הישראלית כמו הדיבורים סביב יהוא ירון. אנחנו אמנם רק בראשית השנה האזרחית, אך דומה כי מקהלת קובעי הטעם כבר דאגה להכריז על "דברים יומיומיים כאלה" כאלבום השנה של 2011. לכאורה, חיבוק חם שכזה הוא הדבר הטוב ביותר בשביל ירון. אבל החיבוק הזה הופך, לטעמי, לחיבוק דוב. כובד הכתרים שמונחים על ראשו של ירון יוצר ציפיות עצומות וחוסם האזנה נקייה, שאחריה יסתבר שאכן מדובר באלבום טוב ומעניין אך לא ביצירת המופת שה'הייפ' מנסה לקדם.

אבל הרשו לי להצטרף למקהלה: הבחור מוכשר. מאוד. אי אפשר להיות אדיש אל המוזיקה והמילים שלו ואל הצורה שבה הוא עוטף ומגיש את השירים. ירון מצליח לשמר בדיסק את תחושת האנרגיה החזקה מההופעות שלו, הכוח שזורם מהפה הפעור שכמעט בולע את המיקרופון חודר גם את הרמקולים הביתיים. האווירה הקברטית שמאפיינת את ההופעות מוצאת גם היא את מקומה באלבום: רצועות קצרות וארוכות, מסלול מגוון של סגנונות מוזיקליים ומצבי רוח. לפעמים הוא אגרסיבי ("קומי"), לפעמיים נוסטלגי ("קיים ונעלם"), מלא פאתוס ("ההרודיון שלך") או מבקש רוך ("דגל שחור"). כל שיר מותאם למצב שלו, וירון – שאיננו מבצע "מדויק" – שר את מה שהשיר מבקש.
ההשפעות ניכרות: מטום וייטס וניק קייב ועד אביב גדג' ורות דולורס וייס. אבל במפת המוזיקה הישראלית הוא מזכיר בעיקר את שלומי שבן (שגם היה האורח המיוחד בהופעת ההשקה החגיגית של האלבום) – בצורת ההגשה, בתיאטרליות, בטקסטים ("ערפל סמיך", למשל, הוא שיר שלומי שבני טיפוסי). ירון פחות קומוניקטיבי משבן, ונראה שהרדיו לא ימהר לחבק אותו כפי שהוא מחבק את הפסנתרן המחונן, אבל הוא מפצה על הנגישות בהעזה מוזיקלית גדולה יותר.
עד כאן מחמאות. אבל יש גם צד שני: "דברים יומיומיים כאלה" הוא אלבום שיוצר עומס על המאזין. לשמוע אותו זה כמו להביט בתמונה צבעונית מדי ולהסתחרר אל הרצפה. המעבר בין השירים מבלבל ולא תמיד חלק. המאזין נותר מותש לאחר השמיעה, למרות שנדמה שהיה כאן ניסיון ליצור אלבום מגובש ומדויק. יש לירון חומרים רבים יותר מתריסר השירים שהוא בחר (אני זוכר לפחות שיר אחד נפלא ששמעתי ושלא מצאתי באלבום), וניכר שמה שנמצא כאן הוא חלק מניסיון להדק את האלבום לכדי יצירה אחת.

הכתיבה והיצירה מעסיקים את ירון לאורך האלבום והוא מרבה לכתוב עליהם בארס-פואטיקה. כך ב"זה לא זמן טוב לכתוב שירים" ובמחוות היפות למאיר אריאל ("שוב אני מוצץ גבעול שמישהו אחר השאיר") ולשלום גד, וכך, כמובן, גם בבחירה לבצע את שירו של נתן זך "שלושה שירים שלא נכתבו (חלק א)". זאת בחירה מעניינת בכמה מובנים: ככותב ירון דווקא רחוק מזך ונוטה לכתוב טקסטים מסתוריים יותר ושיבוץ השיר מדגיש את זרותו. בנוסף, המילים של זך לא מתמסרות בקלות ללחן של ירון, וגם הבחירה בשורה מהשיר ככותרת האירונית של האלבום (אין, כאמור, יותר מדי יום יומי ב"דברים יומיומיים כאלה") היא מעניינת. ובכל זאת, בעזרת ביצוע מיוחד ומפתיע ירון הופך את השיר (ואת הכותרת) לשלו. האלבום הוא טוב. צריך רק לקחת אותו בפרופורציות המתאימות, ולשמוע באוזן נכונה.


 

ואי אפשר להתאפק; רות דולורס וייס מבצעת את השיר היפה מאוד מאוד של אביב גדג' "בלוז ראש חודש" יחיד איתו (לא כל כך משנכנס אדר וכו'):


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter