Posts Tagged 'ר' נחמן מברסלב'

המלך בשדה (סיפור קצר)

עמיחי חסון, סיפור קצר, הארץ

[הסיפור הומלץ בידי השופטים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת תשע"ד, (מוסף "תרבות וספרות", 5 במאי 2014), והתפרסם גם באנתולוגיה: "דרושה חברה לתקופת החגים – אחד-עשר סיפורים קצרים לימי אלול-תשרי" (הוצאת אינדיבוק, 2014)]

מכוניות חופשיות שורפות את האספלט בכביש המוליך אל חופשת שלהי הקיץ באילת, משאירות אחריהן ענן עשן שחור, שמתקדם בעקשנות אל עמדת השמירה של מחלקה 2, נקודה קטנה במדבר. אבות מכריסים מצביעים עליה מחלון המכונית הממוזגת ואומרים; תראו ילדים, הנה חיילים על טנק. אחר כך הם צופרים לשומר העייף במחוות הזדהות מגושמת, וממשיכים בנסיעה מואצת אל הבוּ‏פֵה האינסופי של ארוחת הבוקר במלון, רגע לפני שהחופש נגמר וחוזרים לחיים ו"דבר אתי ביום ראשון". ואת מי מעניין בכלל, חוץ מאשר את המ"פ הטַוָּוסִי של הפלוגה, שהדבר הזה שהם שומרים עליו בפתח שטח האש "חמישים דרום" הוא נגמ"ש פומ"ה הנדסי ולא טנק, ושהוא לא מתניע כבר שעתיים וחצי.

עד שיבוא הגרר מוטלים סביבו שמונה ביינישי"ם וסמל חילוני, ומ"פ שהולך ובא בג'יפ שלו, סובב את העמדה לראות שבאמת, אחד מהחיילים עומד תמיד בשמירה ו"שומר כמו שצריך" – עם וסט מצ'וקמק וכומתה כסופה על הראש ומכשיר קשר ביד ומחסנית בהכנס – למען יראו וייראו הנופשים המדרימים מחיילי מחלקת בני ישיבות ההסדר באימון המתקדם של חיל הנדסה קרבית.

השמירה בסבבים, והכומתה לוחצת על ראש החייל השומר ונדבקת לכיפה שמתחתיה. מי שלא בסבב מתבטל בטלה מתוקה ומנחמת כפי שרק בטלה במדים יכולה להיות. הספרים נשלפים מהווסטים: משניות קטנות עם פירוש קהתי; ספרים מספרייה לעם; דפי מגזין של "בלייזר" מוחבאים היטב בתוך חוברת מורשת קרב; ספרוני ברסלב בעטיפות צבעוניות. טלפונים סלולריים לחיילים אסורים בפקודה.

ליד הצֵלנית המאולתרת יושב רוזמן וקורא בקול את "מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן מברסלב. הציציות שלו יוצאות מהמכנסיים ונחות על הקרקע כמו ידיים רפויות, שוקעות בחול הפודרה שנלעס תחת גלגלי הפומו"ת עד שהפך אבקה. רוזמן אומנם בא מאותה הישיבה כמו שאר המחלקה, אבל הוא כבר לא אתם. עוד שנה, כשהם ישתחררו חזרה אל בית המדרש הסלעי והסרוג שלהם, הוא יעזוב לישיבה אמיתית בצפת, ככה הוא אומר להם, ישיבה של ברסלב, שלא מקדשים שם את הנשק והגסות של הצבא, שלא מחפפים בה בהלכה כי המג"ד אמר שיש תרג"ד, שלומדים שם כי רבינו אמר שעיקר כלי זינו של המשיח הוא תפילה, שאפשר לכבוש את כל העולם בניגון. רוזמן גם אומר שאחרי שיעזוב לא ידבר עוד עם אף אחד מהמחלקה, אבל בינתיים הם מגבים אותו מול המפקדים, מנסים להסביר למה הוא מגיש קבילות כשלא נותנים לו לטבול במקווה אחרי קֶרִי לילה, ולמה רק הוא מוחא כפיים באמצע השקט של תפילת עמידה, ולמה הוא ממלמל "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני שהוא זורק לפח, שבת אחרי שבת, את כל העיתונים שמגיעים לפלוגה.

רוזמן יושב קרוב, אבל ארתור הסמל נהנה להתבונן בו דרך המשקפת, רואה איך הוא קורא בספרון, וחופן בידו מדי פעם קצת מחול הפודרה, ושופך אותו על ראשו – כמו חתן בחופתו, שהעפר נמשח על פדחתו כזכר לחורבן המקדש וירושלים. ארתור שאל אותו מה הוא עושה, ורוזמן אמר שהוא מסמן את הגלות על המצח, לזכור אותה במקום הטֹטָפֹת.

ארתור לא נכנס לזה. הבוז שלו חרישי. עוד שנה וחצי, כשישתחרר ויטייל בעולם, הוא ינסה להסביר לתיירות נורדיות בטְרֵק על הדתיים שהיו לו על הראש בצבא. אנקדוטה. אולי לארתור לא אכפת, אבל לאלישיב שיושב לידו אכפת מאוד. הוא מפחד שהשם הרע שרוזמן מוציא למחלקת הבינישי"ם גובלת ב"חילול השם" חמור, כזה שעוד עלול להפריע לו לצאת לקורס קצינים. גלות?! צועק אלישיב לרוזמן; איזה מין דבר זה יהודי עם מדים ונשק בארץ ישראל שאומר שהוא בגלות?! רוזמן עונה לו שהמדים האלה הם גלות ושכולנו בגלות, גלות הנפש והגוף, וששם, כמו שאומרת בת המלך בסיפור של רבי נחמן,  לא טוב. המקום הזה לא טוב.

שני פרחי התנאים עוד היו ממשיכים להתווכח, אלא שארתור רואה במשקפת את הג'יפ של המ"פ מתקרב. בתיאום שאין לו דבר עם המקרי, הוא אומר מיד, שאם כבר תקועים כאן, הגיע הזמן לחזור על נוהל הרמת השד"מ; הרמת שדה מוקשים. בכל זאת הנדסה, חבר'ה, לקום. בפקודה לקום. והנה זה קורה כמו תגובה למלת קסם: בחוסר חשק הספרים נסגרים והמכנסיים מנוערים מהפודרה. רוזמן גומר את הסיפור, מחייך אל ארתור ומצטט את השורה האחרונה: "ואיך שהוציאה לא סיפר. ובסוף הוציאה".

עכשיו המ"פ משעין את נוצות הטווס שלו על הג'יפ ומתבונן בארתור מצייר קווים בחול ומפלס בהם שדות מוקשים דימיוניים. למשמע הקריאה שלו קורסים החיילים המדמים את תהליך ההרמה בגופם; מחול הזוי של גברים ירוקים מתמוטטים אל קרקע מובסת, נצבעים באיפור יבש, מסוכר.

בעוד הם על הרצפה, קרב המ"פ אל ארתור וטופח על עורפו כמו אח גדול ותחמן ואומר שזה טוב מאוד. טוב מאוד. ואחרי רגע הוא אומר, והפעם בשקט, הגרר יבוא רק מחר בבוקר. יש שם עומס ואין מה לעשות. וכבר צעקתי על ברזאני. ושמע, אני צריך איזה מַעְרוּף קטן ממך; נעלה את כולם בטיולית לבסיס, אבל אתה תישאר כאן הלילה לשמור עם שני חיילים, ערן יארגן לכם חמגשיות לארוחת ערב.

ארתור מנסה לא להזיז את שרירי הפנים. הוא מהנהן בראשו לאות הסכמה, והמ"פ עוזב את עורפו ופונה אל הג'יפ. רוזמן, עדיין שכוב על הקרקע, לוחש שהכול חרא, שהם כמו יהודונים בשְטֶטְל שמפחדים מהפריץ – מזדחלים כי איזה ילד עם דרגות צעק לזחול – ועכשיו גם ארוחות ערב חרא. ואלישיב מגיב מולו; תראו-תראו את הבחור עם הפאות אומר לנו יהודונים! וארתור הסמל אומר לאלישיב לשתוק, ופונה אל רוזמן, שמחייך את ניצחונו הקטן ופוסק, יש לך שבת רוזמן. ואלישיב, שעכשיו תורו לחיך, פונה אליו ואומר; איך זה לסגור ארבעים וארבע יום, הא רוזמן? ובעוד האצבע של ארתור מנתרות אל גופו של אלישיב, פותח המ"פ את החלון ומסכם; כל הכבוד שני קונילמל, אתם נשארים כאן הלילה לשמור.

הג'יפ נעלם מהאופק והבטלה חוזרת לשגרתה. רוזמן ואלישיב תופסים כל אחד את ספרו בידו ואינם סרים ממנו ימין ושמאל. ארתור משחרר את שרירי הפנים ונפנה להחיות את רוחו בשאריות הבטרייה של הטלפון הסלולרי, בזמן ששאר החיילים מחסלים חפיסות חטיפים עד אחרון פירוריהם. במכשיר הקשר חודלים המטווחים הסמוכים אש לכבוד החשיכה, ורוזמן מתעייף מלנסות לקרוא באור מועט ורק מביט אל השמים.

מששקעה השמש סופית, קם רוזמן מהקרקע כמו מסוכת אבלים בתום שבעה והכריז; נגמר אב! זמן מעריב ראשון של חודש אלול! והוא מוחה כפיים ומרים אנשים מבטלתם וצועק; מלכו של עולם יורד לשדה יהודים, המלך בשדה! המלך בשדה! שלושה חברים קמים לרקוד אתו במעגל סביב הפומ"ה התקולה כמו בריקוד סביב בימת החזן בימי הישיבה, והרובים נחבטים בעצמותיהם בכל קפיצה. הקול שלהם, שהתרגל לצעוק "הקשב!", משחזר עכשיו צעקות מזמן אלול בבית המדרש, ויש בו כנות גדולה כל כך, עד שאפילו אלישיב נשבר, וקם אל המעגל כמי שאינו רוצה לפרוש מהציבור. רק ארתור נשאר לשבת וצועק ממקומו;  חבר'ה מספיק, מספיק בפקודה. ורוזמן עונה לו; הקשב הסמל! המלך בשדה מוקשים הסמל! המלך בשד"מ! המלך בשד"מ!

הפודרה פורחת בתזוזות הרגליים של הריקוד הישר אל פניו של ארתור, שמתרומם סוף סוף ונעמד באמצע המעגל, מנסה לתפוס את מבטו של רוזמן הסובב בקרוסלת החיילים המהירה. אתה מסתבך יא טמבל, הוא אומר לרוזמן, אין לך מושג כמה אתה מסתבך. רוזמן תופס בתגובה את ידו של ארתור ומכניס אותו כנגד רצונו למעגל, גורר אותו יד ביד כמו קרוב-רחוק שהוכרח לרקוד במעגל החתונה.

ארתור לא מבין מדוע, אבל ההתנגדות שלו פוסקת. הוא משתלט על קצב הריקוד המהיר כמו שמשתלטים על נשק. רגלים וידיים זזים, גופים רבים רוקעים בסופת חול לילית סביב גוויית המשוריין. ארתור מוצא את עצמו צורח בלי שליטה; המלך בשד"מ! המלך בשד"מ!

דרושה חברה לתקופת החגים – לרכישה

מודעות פרסומת

קלוז-אפ נפשי: הרב מנחם פרומן, ר' נחמן וקורוסאווה

[פורסם לראשונה בynet ביום פטירתו הראשון של הרב מנחם פרומן]

רנן אמר שהוא רוצה שיבוא גם רב לכנס, ואני הצעתי את הרב מנחם.

רנן זה רנן שור, מנהל ביה"ס 'סם שפיגל' לקולנוע בירושלים, והכנס הוא כנס פתיחת השנה שעברה שהוא אירגן בסינמטק תחת הכותרת "הקלוז-אפ הקולנועי", אני הייתי בתפקיד עורך התוכן של האירוע, והרב מנחם פרומן היה הסוס הטרויאני שלי.

למדתי אצל הרב מנחם, רבה של ההתנחלות תקוע ורב בישיבת עתניאל כמה שנים, ומאז גררתי אותו לכמה אירועים. כדרכו – ובפרט אחרי שמחלת הסרטן פרצה בגופו – הוא אמר ישר כן. הרב מנחם היה מהאנשים שמגיעים. תמיד. אף פעם לא היה צריך לשכנע אותו. שאלתי אותו מה הוא רוצה להקרין לפני דבריו, והוא אמר; "משהו ממזרח אירופה, אולי מ'דקלוג' של קישלובסקי, אולי משהו של טרקובסקי". כמה ימים אחר כך הוא שינה את הכיוון הגיאוגרפי למזרח הרחוק: סצנת החיצים מ'כס הדמים' של קורוסאווה. "אחר כך" הוא אמר, "נדבר על ר' נחמן".

הרב מנחם פרומן. צילום: מרי צחי

"כס הדמים" (1957), סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה הוא אדפטציה חופשית ומדממת במיוחד ל"מקבת" של ויליאם שייקספיר. קורוסאווה לוקח את הטרגדיה הסקוטית אל יפן הפיאודלית של ימי הביניים, ובטכניקה משולבת ששואבת השראה הן מהמערבון האמריקאי והן מתיאטרון ה'נו' היפני המסתורי הוא מגיע אל סוף אלים, אכזרי ומהמם. את הסוף הזה – מכל הסרטים שנוצרו במאה השנים האחרונות – בחר הרב מנחם להקרין לפני דבריו.

צריך להזכיר שהנושא הרשמי של הכנס היה "הקלוז-אפ הקולנועי", ושבהקשר הזה "כס הדמים" הוא בחירה קצת משונה; בגלל כל ההשראה הזאת מתיאטרון ה'נו' יש בו מעט מאוד קלוז-אפים. מקסימום מדיום קלוז-אפ. "נדמה לי", אמרתי לרב מנחם בהיסוס טלפוני שבוע לפני, "שבסצנה שבחרת אין קלוז-אפ אחד מבחינה צילומית". הרב מנחם שתק קצת ואמר: "הקלוז-אפ שם הוא קלוז-אפ נפשי".

כעבור שבוע, בסינמטק ירושלים, הוא מחכה שיגמרו להקרין את מטווח החיצים על המסך הגדול – אולי הקטע הכי קשה שהוקרן באותו היום – ואחרי שתיקת ההלם שאחזה בקהל כשחץ אחרון פילח את צווארו של הגיבור ויצא מצדו השני, הרב מנחם עזב את כיסא הגלגלים בעזרת אשתו הדסה והועלה אל הכיסא שהונח במרכז הבמה.

הוא התיישב בלי להביט בקהל. הוא הביט בספר. תמיד כשאני חושב על הרב מנחם יש לו ספר ביד: 'זוהר', 'מי השילוח', 'ליקוטי מוהר"ן', 'משנה תורה', סידור. וכמו תמיד אצל יהודים אתה לא יודע מי שומר על מי – הספר על היהודי או היהודי על הספר. הפעם זה היה ספר נהדר של ד"ר צבי מרק: "התגלות ותיקון בכתביו הגלויים והסודיים של ר' נחמן מברסלב", והוא בחר להקריא מתוכו את "מעשה משריון"  – סיפור קצר, גנוז וסודי של ר' נחמן מברסלב שעד למחקרו של מרק נודע ממנו רק משפט הפתיחה.

והנה, למרות הסוד, הרב מנחם מקריא את הנוסח המלא של הסיפור:

 "עוד דיבר עמהם אז, ואמר כשהולכים במלחמה לובשים שריון שקורין 'פנצר' ואעפ"כ אם יהיה מורה בהם ויכוונם למקום שאין מגיע שם השריון כי אין השריון מקיף כל הגוף, ואם יכוונו למקום שאין מגיע שם השריון או אם יהיו רובים בחזקה מאוד שישברו גם השריון עצמו אזי בוודאי יהרגוהו, אבל ע"י מה שעושין שריון שכשיהרגוהו יחיה עוד, ואם יהרגוהו עוד הפעם יחזור ויחיה"

מילים סתומות. הפירוש המקובל לסיפור דורש אותו על סוד מצוות הייבום (מצווה המחייבת אדם לקחת לאישה את אשת-אחיו המת, אם זה לא הספיק להשאיר אחריו צאצאים), כפי שהוא מתואר בידי הדמות המסתורית 'סבא דמשפטים' בספר הזוהר. שם נכתב כי נשמת האדם המת בלא בנים מתגלגלת בבן שנולד אחר כך לאשתו שנישאה לאחיו ממצוות הייבום.

אבל הרב מנחם לא אמר את זה. הוא שתק. והקהל שתק. שתיים-שלוש דקות של שתיקה. ואחרי אנחה גדולה הוא סגר את הספר והתחיל לדבר. לא כולם הבינו שהאדם שעומד לפניהם מדבר עכשיו על עצמו, שהוא נע כבר כמעט שלוש שנים בין החיים והמוות.

הוא אמר: אדם יודע שהוא הולך למות. שימיו – מרגע שיצא מאוויר העולם ועד הרגע שיראה את האדמה מלמעלה – ספורים. ובכל זאת, אדם לובש שריון במלחמת החיים. אלא שהשריון לא מבטיח כלום. השריון לעולם לא יקיף את כל הגוף. תמיד יכול לבוא משהו גדול יותר שישבור את השריון לרסיסים, תמיד יישאר טפח לא מכוסה ודרך הטפח הזה יחדור החץ – ממש כמו בסרט של קורוסאווה שראינו עכשיו. אלו חייו של האדם; כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה.

ובכל זאת – אמר הרב מנחם אליבא דר' נחמן – יש תועלת בשריון. לא סתם לובשים אותו כשיוצאים למלחמה; השריון הזה (הוא הרים את ידו ממסעד הכיסא כלפי מעלה) יש בו כוח! אדם למרות אפסותו הגדולה לא באמת מת! "שכשיהרגוהו יחיה עוד, ואם יהרגוהו עוד הפעם יחזור ויחיה".

"הדברים של ר' נחמן הם סוד" הוא אמר, "אבל מי שיקשיב להם טוב יצליח להבין. הייתי רוצה לשכנע אתכם שקורוסאווה הכיר את הסיפור הזה של ר' נחמן, אבל אתם כנראה לא תאמינו".

ארבעה דוברים אחרי הרב מנחם עלתה לבמה פרופ' חביבה פדיה. גם היא בחרה להקרין סצנה מסרט של קורוסאווה: "איקרו" משנת 1952. בסצנה מגלה הגיבור מפיו של הרופא שהוא חולה בסרטן, ובהמשך נראה ניסיונו להשלים עם מותו הקרוב, ומחשבותיו – שהופכות גם למעשים אקטיביסטים – להותיר חותם משמעותי בעולם.

הרב מנחם, שגופו העייף נאכל מסרטן בעודו מנסה להספיק כמה שיותר מחזונו הרוחני, ישב עם הדסה אשתו בשורה הראשונה והתרגש מהדברים. חביבה הפנתה אליו כל הזמן את המבט, כמו בדיאלוג פרטי. ידיעת המוות, היא סיכמה לבסוף, מכריחה אותנו להקשיב. ואני חשבתי שזה פחות או יותר מה שקרה לרב מנחם בשנתיים האחרונות, מאז שהמחלה התפרצה. אחרי שנים שבהם ניצב בציבוריות הישראלית והדתית כקוריוז, דמות שוליים סהרורית של מתנחל-פעיל שלום, משורר ללא קהל ואדמו"ר עם מעט חסידים – המחלה הכריחה אנשים להקשיב לו ברצינות בפעם הראשונה. ופתאום המעט הפך להרבה. השיעורים בתקוע, עם אהוד ואביתר בנאי וברי סחרוף הביאו המונים, המפגשים הבין-דתיים שלו כבר לא זכו לבוז.

הוא היה אמור ללכת בסוף סשן ההרצאות, אבל החליט לבטל את השיעור שלו בערב ולהישאר עד הסוף. בעשר וחצי בלילה, אחרי עשרות דוברים וסרטים, ואחרי שאמר לי שהוא התגעגע לקולנוע מאוד, קם הרב מנחם מהכיסא, לבש שריון והחל להתפלל ערבית לצד מוכר המזון העייף של הסינמטק. כמה שבועות אחר כך נפטר.

לְהָקֵל אֶת כְּאֵב מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת – שני שירים בעקבות ר' נחמן מברסלב

אִישׁ הַיַּעַר מְדַבֵּר

אֲנִי מוֹסִיף מִקֹּדֶשׁ לְחֹל בְּמִלְחִיּוֹת
עֲמוּסוֹת שֶׁהֵבֵאתִי מִמְּקוֹם יִשּׁוּב
מוֹשֵׁחַ בָּהֶן עֲצֵי יַעַר לְהַסָּקָה
מוֹרֶה לְעַצְמִי הֶתֵּר לְהַשְׁלִיךְ
סְפָרִים אֶל כִּבְשַׁן הָאֵשׁ
לְמַעַן נֵחַם וְלֹא נִקְפָּא.

הֵם מִסְתַּכְּלִים בִּי לֹא מְבִינִים כֵּיצַד
מִלִּים הוֹפְכוֹת קְטֹרֶת בִּבְעִירַת אוֹתִיּוֹת
כֵּיצַד חֹם הוֹפֵךְ שָׂפָה לְדַבֵּר בָּהּ צָרְכֵי יוֹם־
יוֹם יוֹשְׁבִים שְׁלוּבֵי יָדַיִם עַל הַמַּחְצָלוֹת,
אֲנִי שׁוֹבֵר מַקְלוֹת קִנָּמוֹן אֶל הָאֵשׁ
לְהַנְעִים לָהֶם רֵיחַ.

מַדּוּעַ הֵם שָׁבִים אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
בָּנִיתִי אֶת בֵּיתִי בָּאֲוִיר
שֶׁיִּכָּשְׁלוּ לָבוֹא בּוֹ וַעֲדַיִן
הֵם דּוֹפְקִים וּבְפִיהֶם בַּקָּשׁוֹת:
נְפָשׁוֹת שְׁחֹורוֹת מְבַקְּשׁוֹת אֶת הַשֶּׁקֶט
חַד־הַקֶּרֶן מְבַקֵּשׁ מִקְלָט מֵהָאֲרִי
עֲלָמוֹת יָפוֹת מְבַקְּשׁוֹת לַחַשׁ מַרְפֵּא
לְהָקֵל אֶת כְּאֵב מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת
גַּם נְסִיכִים גַּם עַם הָאָרֶץ תּוֹעִים פֹּה
רָאִיתִי בְּנֵי שְׁפָחוֹת נִרְדָּפִים בִּידֵי בְּהֵמוֹת

רַק הָאַיָּלָה בָּהּ אֲנִי נוֹתֵן עֵינַיִם
אֵינֶנָּה מַגִּיעָה אֶל בֵּיתִי לְעוֹלָם.

 

"ליקוטי שירות – אסופת שירה בעקבות רבי נחמן מברסלב", הוצאת 'משיב הרוח' ו'ידיעות ספרים'

 

מִסְדַּר בֹּקֶר

הָאֲוִיר נִהְיָה כָּבֵד,
מַחֲנִיק.

הַמִּדְבָּר כְּבָר לֹא מַזְמִין אוֹתְךָ.
אַתָּה מַזְמִין אֶת עַצְמְךָ: רָחוֹק,
מְטֻשְׁטָשׁ.

נִדְמֶה שֶׁעַד בּוֹא הַבֶּעטְלֶיר הַשְּׁבִיעִי אֶעֱמֹד כָּאן.
אֲנַסֶּה שֶׁלֹֹּא לִפֹּל מֵרַגְלַי, לִקְרֹס
לְתוֹךְ נַעֲלַי הַשְּׁחוֹרוֹת
הַכְּבֵדוֹת.

כְּשֶׁיִּגְמְרוּ הַיְתוֹמִים אֶת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה
אֶרְקֹד בִּפְּרוֹטֶזוֹת מְמֻלָּאוֹת
בְּחֹמֶר נֶפֶץ
אֲגַלְצֵ"חַ יָפֶה
לְאוֹרוֹ הַמְרַפֵּא שֶׁל מָשִׁיחַ

 
(טירונות הנדסה קרבית, מחנה בהל"צ, קיץ תשס"ז)

להמשיך לקרוא 'לְהָקֵל אֶת כְּאֵב מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת – שני שירים בעקבות ר' נחמן מברסלב'

עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')

  • התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (‏25/06/2010) תחת הכותרת 'מנגנים כשרים מאוד'

אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר ה'מנגן הכשר' (צילום: אתר חב"ד און-ליין)

בסוף זה קרה. בניגון האחד לפני אחרון שביצעו 'הלב והמעיין' קם הקהל מהכיסאות והתחיל לרקוד. בתחילה נוצר מעגל קטן בצידי האולם של 'מוזיאון ארץ ישראל' ברמת אביב, ובתוך כמה דקות עבר המעגל המוגדל אל מרכז הבמה, דוחק את אביתר בנאי אל הנגנים, משתלהב, מתגבר, נסחף. זה לא מראה פשוט באולם שרגיל לארח רסיטלים של ברהמס, אבל היה בזה משהו צפוי: מי שחשב שאפשר לתת לחיליק פרנק לנגן ולאנשים לשבת לא לקח בחשבון שכימית השילוב הזה נועד להתפוצץ. במובן מסוים ההופעה, וגם הדיסק, עושים עוול לחבורת הנגנים המעולה הזאת; במיטבם 'הלב והמעיין' הם כמו כוכבי זמר מזרחיים, מדויק יותר: זמרי חתונות. תנו להם שמחה של מצווה, קצת משקה, רחבת ריקודים גדולה, וזה יפרוץ.

כל דבר יש לו לב
אבל לפני הכול, פרטים. 'הלב והמעיין' הוא הרכב בן ארבעה נגנים בהנהגת חיליק פרנק ונאור כרמי, ששואב את שמו מאותו משל מפורסם של ר' נחמן המופיע בסיפור 'מעשה בשבעה קבצנים'. פרנק הוא חסיד ברסלב ונגן קלרינט נודע המופיע באופן קבוע באירועים חסידיים חשובים (הוא מפורסם במיוחד בנגינתו הרצופה בל"ג בעומר אצל רשב"י במירון). כן הוא חבר ההרכב 'אזמרה', והאלבום המשותף הוא האלבום השמיני שהוא חתום עליו. נאור כרמי הוא חסיד חב"ד חוזר בתשובה ונגן קונטרבס וטנבור, מייסד ההרכב 'התזמורת העממית' ובוגר להקות אתניות רבות ('הברירה הטבעית', 'בוסתן אברהם', 'שחרית', 'אנסמבל היונה'). יחד איתם מנגנים האקורדיוניסט אריאל אלאייב והכנר אורן צור.
האלבום הראשון של ההרכב יצא בתחילת השנה והוקדש לניגונים ממסורת חסידות ברסלב. ברובם נשמר רוחו של הניגון ללא המילים, אך לפעמים צורפה למנגינה שירה, ואפילו מקהלה קטנה המורכבת מילדיו של פרנק. אלבום יפה, אין דרך אחרת לתאר אותו. השילוב בין פרנק וכרמי מאזן את שניהם לכדי יצירה נקייה, עדינה, לעתים ממש שמימית ('חדש ששוני', למשל). הבחירה להקליט ניגונים שאינם מהפופולריים ביותר התבררה כנכונה מאוד, והיא מאפשרת חשיפה למסורת הברסלבית האותנטית, בניגוד לטון המאפיין את בעלי התשובה המתרגמים אותה לעיבודים אלקטרוניים.
פרנק עובר בשנים האחרונות תהליך מבורך, שבו הוא יוצא מהנישה הדתית המצומצמת אל מחוזות רחבים יותר. בניגוד לאלבומיו הראשונים, שהיו מעוצבים בגרפיקה חובבנית אך בעלת חן, המאפיינת את השוק החרדי, פרנק בגרסתו החדשה מגיש אלבומים המעוצבים באסתטיקה מוקפדת, עם חוברות מפורטות המסבירות את מסורות החסידות והניגונים.
במקביל לאלבום החל ההרכב להעלות סדרת מופעים, חלקם בחסות 'בית אבי חי' בירושלים, ברחבי הארץ, המוקדשים למסורת הניגון החסידי בכלל: חב"ד, ברסלב, קרלין, ויז'ניץ ועוד. גם הם מלווים בהסברים – לעתים מעט מיותרים – שמספרים את הסיפור מאחורי כל ניגון. בהופעה ב'מוזיאון ארץ ישראל' אירח ההרכב את אביתר בנאי לערב ניגוני חב"ד. הם היו במיטבם: נאור כרמי הראה לקונטרבס דברים שהוא מעולם לא חשב שאפשר לעשות בו, חיליק פרנק כישף בקלרינט את האולם, וכך גם אריאל אלאייב האקורדיוניסט, אורן צור הכנר והמתופף אילן קצ'קה. הרפרטואר המגוון נע בין ניגונים מוכרים יותר למוכרים פחות, משקטים לשמחים, מארוכים לקצרים. הקושי העיקרי היה לשבת בכיסאות. גם הוא, כאמור, נפרץ לקראת הסוף.

פרדוקס המנגן הכשר
היה מעניין לראות את הקהל שהגיע להופעה. כמה חב"דניקים, מעט חילונים חובבי פולקלור חסידי, דתיים-לאומים ובעיקר אנשים רבים שביקשו 'מנגן כשר' שיספק יותר משעה וחצי של מוזיקה טובה. אולי אפילו התעלות רוחנית. העניין הוא ש'מנגן כשר' הוא לא דבר פשוט בכלל. את המושג 'מנגן כשר' טבע ר' נחמן בתורה ג' בליקוטי מוהר"ן. כדאי לעיין בתורה הזו כולה (וגם בתורה ס"ג בתניינא), אך עיקרו של עניין הוא שדווקא מתוך חשיבותה של המוזיקה ישנה משמעות עצומה לאדם שמשפיע אותה. כאשר אתה שומע את נגינתו של אדם לא מתוקן, אומר ר' נחמן, עלולות להיות לכך השפעות רוחניות מזיקות. לעומתו, המנגן הכשר נהיה משפיע רוחני ראשון במעלה, הבונה בנפש שדות כוח של קדושה והשתוקקות.
אמנם ר' נחמן מראה דרך שבה "התיקון הוא שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם" – ובעצם נותן לגיטימציה גם לאנרגיות שליליות שהיהודי יכול לנתב אותן עד יניקת נבואה – אך המסקנה העקרונית היא זהירות גדולה בכל מה שנכנס לנפש, ובפרט דרך המוזיקה. אפילו המשיח הברסלבי (כפי שמתואר ב'מגילת סתרים', ובדומה ולהבדיל לאותה צוללת צהובה של הביטלס) הוא מין מנגן שכובש את העולם בקסם נגינתו. כמובן, הדברים עמוקים הרבה יותר, אבל מניסיוני אני יודע שהמושג הינו דינאמי, קל לשינוי, ומעל לכול בעל משמעות פרקטית בעייתית. התוצאה ברוב המקרים יוצרת רשימת חיסול משלה. הקריטריונים לעולם לא יסתדרו עם המציאות: גם אם נסכים שג'ים מוריסון הוא 'מנגן רשע', יהיה קשה הרבה יותר להסכים לגבי 'סגור רוס' (Sigur Rós) – חבורת גויים איסלנדים שעושים כרגע את המוזיקה הרוחנית המעניינת ביותר, בעיניי, או לגבי קליפת הנוגה הגדולה שממנה מורכבת רוב המוזיקה בעולם.
והצרה הגדולה מכולם: קל להתחפש ל'מנגן כשר'. רוב המשתייכים לפופ החרדי (המכונה, משם-מה, 'מוזיקה חסידית' אף על פי שאין כל קשר בינו לבין 'חסידות') משחקים את המשחק הזה. כך גם כל מיני מתחזקים למיניהם המתהדרים לפתע בפולקלור יהודי מצועצע כחלק מהטרנד ששוטף את המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות.
בהסתכלות לאחור משונה להתבונן בטרנד הזה: אני עדיין זוכר את הרעד שעבר ב'היכל התרבות' בתל אביב כשעלה לפני שש שנים המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול". החלום שמישהו ייקח את האוצר היהודי ויעשה איתו עבודה אמנותית אמיתית התגשם שם. אבל לא נראה שמישהו שיער עד לאן הדברים יתגלגלו. נדמה לי שעד אז כל הפיוט שהיה במוזיקה הישראלית הסתפק ב'אסדר לסעודתא' שהתחבא בסוף 'רחוב האגס אחד' של אהוד בנאי.
מאז הטפטוף הפך למבול. כמעט כולם השתתפו בחגיגה הזאת, כולל אמנים לא צפויים כערן צור ורונה קינן, אך האמת היא שרק מעט ממנו יישאר איתנו לטווח הארוך ('אדומי השפתות' של ברי סחרוף ורע מוכיח על פי אבן גבירול). רובו היה לא היה. חלק גדול מהקופצים התגלו כקרבנות אופנה.
מבט אחד חטוף ב'לב והמעיין' יסגיר שלא בטרמפיסטים מדובר כאן. הם לא חלק מהטרנד הזה. אמת, התהליך שהוא יצר אִפשר את ההכרה שלה זוכה 'המוזיקה היהודית' כאפשרות לגיטימית – לפעמים אף מלהיבה – בתוך המוזיקה הישראלית, והוא מאפשר להם לפעול מחוץ לקהל השבוי של חובשי הכיפות. אך חשוב להבין שהם אינם כאן כי 'זה מה שהולך'. הם עושים את המוזיקה הזאת כי זה מה שהם, וזה מה שהם יודעים לעשות.

כל בוקר קצת
אחרי שפרסמתי במוסף זה ביקורת על אלבומו החדש של גבריאל בלחסן, קיבלתי מספר הודעות דוא"ל ששאלו למה, בעצם, לשמוע את מה שהם הגדירו כ"מנגן לא מתוקן, אולי אפילו רשע". השבתי להם שבנוסף לפרשנות המקובלת של דברי ר' נחמן, אני קורא את המושג הזה קריאה נוספת: מנגן כשר הוא מנגן אמיתי, אותנטי. הוא איננו מזייף את מקומו ואת מעשיו ואת אמנותו. הוא בא מהלב. אין הרבה מוזיקאים שיענו על שתי ההגדרות, או אפילו על אחת, אבל אין ספק שחבורת הנגנים של 'הלב והמעיין' הם 'מנגנים כשרים מאוד'. חיליק פרנק ונאור כרמי הם עובדי ה' באמת, חסידים באמת, בעלי תפילה ומוזיקאים מטורפים וטוטאליים.
בחלק מהניגונים התארח אביתר בנאי כסולן ווקאלי, ובסוף המופע דובר על אלבום משותף במתכונת דומה. אם לשפוט על פי הערב הזה יש למה לחכות, אך גם לקוות שבנאי יהיה דומיננטי יותר משהיה בהופעה. נראה שהוא הרגיש נוח בתפקיד האורח, ויש בזה מימד מטריד.
לא פשוט לי לכתוב על אביתר בנאי, למרות שבמובנים מסוימים הוא כל הסיפור. יש הרגע הזה שבו מפקיעים ממך את מה שאתה תופס כ'שלך': כשהסופר הפרטי שלך הופך פתאום לכוכב רבי מכר, כשההורים ואתה שומעים יחד את מה שהיה עד לא מזמן להקת האינדי המחתרתית, כשהאדם שדיבר אל נימי הנפש שלך מתגלה כאחד שמדבר לכולם. בשביל מי שהיה עם אביתר בנאי בתיאטרון הרוסי, על הרצפה בארבעים מעלות, בבראשית, בדיו הכהה השפוך, הייתה מין תחושה מוזרה לראות את החיבוק הדתי שעוטף אותו בשנים האחרונות. פתאום הרבנים מהישיבה התיכונית, שאסרו עלינו ללכת להופעות שלו, עמדו עכשיו כמה מטרים לידנו, מתנענעים במגושמות במהלך השירים. זה היה מוזר ומשמח באותה מידה.
אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר 'המנגן הכשר'. יש שירים שהוא כבר לא שר, יש הופעות שנראות כהתוועדות חסידית לכל דבר. ב'כל בוקר קצת' – השיר היפה ביותר באלבום האחרון – הוא מבקש להגיע "עד השיר הנקי, האמיתי", מין תשובה לשיר 'מנגינה יקרה' מהאלבום הראשון, שם הוא כתב: "אין לי ברירה: או לבוא לבוש או לבוא נקי". אז הוא בא נקי. אבל העניין הוא שבנאי היה מנגן כשר כבר מההתחלה. את 'יש לי סיכוי' (ה'ארבע בבות' הפרטי שלי. כבר כמה שנים, רגע לפני 'כל נדרי', אני מתפלל אותו לעצמי) הוא כתב הרבה לפני שציציות התחילו להשתלשל מחולצתו. אנחת רווחה אמיתית הייתה עבורי הגילוי שהוא לא הפסיק ליצור, שאלבומו האחרון והיפה הורכב מחומר מקורי ולא מפסוקים מולחנים. הפחד הזה, שמי שהופכים ל'מנגנים כשרים' יפסיקו להיות אמנים יוצרים, הוא העקב-אכילס של המהלך אל עבר השיר הנקי.
מעניין יהיה לשמוע את האלבום המשותף שעתיד לצאת בקרוב. השאלות הגדולות הן האם המנגנים יצליחו לכלוא את האנרגיות העצומות של המפגש בתוך דיסק, והאם המנגן הכשר יביא את עצמו ולא רק ילווה את שהיה.

אחד היה אברהם – לבירור נסיונו של אברהם אבינו ועניין ההשמטה של ר´ נחמן

"אחד היה אברהם" (יחזקאל לג) – שאברהם עבד השם רק על-ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם וזהו: אחד היה אברהם. וכן כל הרוצה לכנס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנס כי אם על ידי בחינה זו שיחשב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעינים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, ורק יהיה בבחינת: אחד היה אברהם – כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל:
(השמטה \ ליקוטי מוהר"ן תניניא, ר' נחמן מברסלב)

א.
אברהם מופיע פתאום. אנחנו פוגשים אותו והוא כבר נשוי, וכבר עוזב את ארצו ומולדתו בדרך לארץ כנען, וכבר מת עליו אביו. כשיאמר לו הא-לוהים 'לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ' הוא יורה לו לעשות את מה שתכנן לעשות ממילא[1] ובכך יאשר את המצב הקיים.

התורה מתחילה את הסיפור מהאמצע. למה אלוהים מדבר עם אברהם? מדוע דווקא הוא? מה הבקשה הגדולה ללכת להיכן שמועדות פניך? המדרשים ינסו להשלים את הרקע: הם יספרו על הילד אברם ששואל 'מי ברא אלה?', על חיפוש האלוהים שמתחיל בשמש ובירח ונגמר באינסוף, על אברהם הלועג לאלוהי תרח ושובר את תרפיו. אבל דווקא בתמונת המדרש ההרואית הזאת – אברהם המנפץ את פסלי אביו – תתגלה האמת שיודע כל תיכוניסט שמרד אי פעם בחייו: זה לא סיפור גדול לשבור את אמונות ההורים. השלכת הכיפה, הוספת הזקן, התיק הזרוק עם הבגדים – המעבר לעצמאות מחשבתית היא בקשת החיים הבסיסית בה אתה לא יוצא באמת נגד עצמך.

ב.
אברהם יוצר אלוהים חדש – האלוהים שלו. באמונתו החדשה אין פסלים, ואין קרבנות אדם, אלוהים אחד, חי ומקיים את העולם בטובו הגדול תמיד. אברהם יוצא להפיץ את האמונה החדשה בעולם. באוהלו הפתוח ישמעו נוודים אודות האל המנוגד כל כך לעולמם הפגאני, ידבר על חמלה, על אחדות, על חיים. אברהם ושרה יחיו את התגשמות ההבטחות: יצחק יולד ממקום שנותר בו רק צחוק, ובית אברהם יחיה ברווחה.

כשיאמר לו אלוהים 'לֶךְ-לְךָ' בשנית כבר יבקש ממנו לשבור את 'האלוהים שלו'. שלו – ולא של אביו. את אמונתו הפרטית, את חייו. לא רק את יצחק יתבקש אברהם לעקוד על המזבח, אלה גם את מלכות השמיים שיצר לעצמו. ייקח את החמלה, את ההבטחה, את החיים, ייקח את כל מילותיו לאנשים שיספרו על צביעתו בשוק, ייקח את אלוהיו השונה שלא מבקש את קרבן האדם (ובטח שלא קרבן הבן), ויעקוד את ארצו הרוחנית, ומולדתו העצמית, וביתו שלו תחת המזבח.

ג.
אבל ברגע האחרון: 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר'.
ואולי דווקא כן לשלוח? אולי זה הניסיון? איזה ציווי תקף – הדיבר הראשון או השני? איזה אלוהים מדבר אלי בכלל, זה שדרש להקריב, או זה האומר לי כעת להניח? האם אלוהים מתחרט? האם להרפות?
אברהם מרסק את השאלות והתשובות כולן. נפשו עכשיו היא סכיזופרניה אלוהית שעומדת מול אינסוף כפשוטו: מול אינסוף תשובות ושאלות ומעשים וניסיונות, והיא שבורה לאלפי רסיסים המפוזרים על גבי המזבח. הוא עומד לאבד את האשה שאיתו, ובמידת האמת גם את בנו, והולך להישאר רק עם אלוהים.

ד.
כשנה לאחר מותו של ר' נחמן מברסלב יצא לאור חלקו השני של ספר התורות המרכזי שלו 'ליקוטי מוהר"ן' (המכונה גם 'ליקוטי מוהר"ן תניינא'). חדי העין יבחינו שלפני תורה א' הוסיף ר' נתן (תלמידו הבכיר של ר' נחמן ועורך הספר) 'השמטה' תחת השם 'אחד היה אברהם'. ה'השמטה' מדברת על הטוטאליות שבמעשה האברהמי, טוטאליות בה כל דבר – ואף הדברים הקרובים ביותר – עלול להיות 'מניעה'. יהודי הדורש את קונו באמת, אומר ר' נחמן, יהיה כאברהם אבינו; אחד, יחידי, בודד.

נדמה לי ש'אחד היה אברהם' ו'אחד היה נחמן' – שר' נחמן לא מדבר אלא על עצמו. אפשר להתבונן בנסיעתו של ר' נחמן לארץ ישראל[2], באמירותיו לחסידיו, בהתנהלותו כמנהיג חסידי שנוי במחלוקת שאינו חושש לעשות דברים שאינם מקובלים – ולמצוא את העקדות המנחות בחיי ר' נחמן, לעתים קרובות ללא שה שימתיק את הקרבן.

ה.
מה מציעים לנו, בסופו של דבר, אברהם/נחמן אם לא את טירוף האלוהים האחד, את המפגש עם הטוטאליות שבשבילו ילדותיך ימכרו לשפחות, בנך ייעקד, אשתך תמות מרוב צערה, והאנשים יצחקו ויבזו אותך ואת דרכך.
אבל בסוף, בסוף יהיה א-לוהים.
ואולי זאת פשר ה'השמטה' – 'השמטה' ולא 'תורה'. ר' נתן בוחר להניח את הדברים מחוץ לסדר 'ליקוטי מוהר"ן תנינא' ולא בתוכם. ללא מספור, ללא מקום מסודר, מושמטים. תורה כזאת, מחליט ר' נתן, לא יכולה להיות בסדר. דרישתה היא כמו ניסיונו של אברהם: מעל הסדר, מעבר לטוב ולרע – באלוהים.

(שבת פרשת 'לך לך' תשס"ז)
————————————–

      [1] סוף פרשת נח, בראשית יא, לא: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.
      [2] שבחי הר"ן, סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל, אות ו: "וכאשר שמעה אשתו זאת שלחה בתה אליו לשאול אותו איך אפשר לו להניח אותם. מי יפרנסם והשיב כך: את תסעי למחתנך אחותך הגדולה יקח אחד אותה להיות בביתו משרתת קטנה שקורין ניאנקע אחותך הקטנה יקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות ואמך תהיה משרתת קעכין וכל מה שבביתי אמכור הכל על הוצאת הדרך וכאשר שמעו זאת בני ביתו געו כולם בבכי ולא היה לו שום רחמנות עליהם".

להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter