Posts Tagged 'שירה'

"מלך היהודים" – ראיון עם יאיר קדר בעקבות סרטו על ביאליק

[פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, תחת הכותרת "היהודי האהוב בדורו", 6.6.2014]

"הילד מהשטייטל שהפך למשורר לאומי". חיים נחמן ביאליק

לפעמים, כשמזדמן לי לעבור ברחוב בלפור בתל אביב, אני מביט באולם "אוהל שם" שניצב שם בבניין מספר שלושים, ומבכה את הירושה שיכלה להיות לי. סבא של סבתי, הנדבן והתעשיין הציוני־אמריקני שמואל (סם) בלום, תרם את המגרש ואת הקמת האולם הגדול שבו לכבוד יובל השישים של חיים נחמן ביאליק. אקט של הערצה גדולה למשורר, שתחת חסותו נערכו במקום מפגשי "עונג שבת" (היום משמש האולם כמשכן "תיאטרון אורנה פורת", וכך קרסה ההזדמנות שלי לנכס בתל אביב).
באחת התמונות שמסתובבת במשפחה נראה ביאליק נואם בטקס הנחת הפינה לאולם שנתרם לכבודו והוא נראה מאושר, הן מהנדבה והן מהנאום. אבל אחרי צפייה ב"מלך היהודים", סרטו החדש של יאיר קדר על חייו של ביאליק, אני מתחיל לתהות למי להאמין: למראה העיניים של התמונה המאושרת או לכתביו הפרטיים של ביאליק, שמוקראים בסרט בקולו של חיים טופול, ובהם הוא מתאר כמה היה מאוס עליו הצורך לנאום ולשמש "סמל לאומי" של העם היהודי.
כשאני שואל את קדר על העניין, הוא טוען שלא צריך להאמין בהכרח למילים הברורות שכתב בנושא. "ביאליק מתַקשר הרבה פעמים דרך תלונות", אומר קדר בראיון שמתקיים יום לאחר הקרנת הבכורה של סרטו בפסטיבל "דוקאביב", "הקיטורים הם מרכיב תרבותי אצל הרבה רוסים באותה תקופה. ההצגה של 'אני לא רציתי בכבוד, זה נכפה עליי'. מין משחק בסגנון שדומה לשמעון פרס. אבל ברור שהיו לביאליק יחסים אמביוולנטיים עם היותו איש ציבור. זה החמיא לו והעיק עליו בו זמנית. אנחנו רואים בסרט את השלט שנתלה על יד ביתו, שמבקש להגביל את שעות הביקור אצלו לימים ולשעות מסוימים. אנשים רצו שהוא יצא מהבית בשביל שיוכלו לרקוד סביבו 'הורה'. הוא היה היהודי האהוב בדורו. העובדה שסבא שלך בוחר להקדיש ליום ההולדת שלו אולם גדול מעידה על הערצה יוצאת דופן. 100 אלף אנשים נכחו בהלוויה שלו בשנת 1934".

"מלך היהודים" הוא הסרט השלישי של קדר במסגרת פרויקט "העברים". קדמו לו הסרטים "לאה גולדברג בחמישה בתים" (2011) ו־"7 הסלילים של יונה וולך" (2012). בדומה להם גם כאן מובאת הביוגרפיה של המשורר בשילוב אנימציה יפהפייה, ראיונות עם חוקרים (כמו חיים באר, זלי גורביץ', אריאל הירשפלד, דן מירון, ארי אלון, חביבה פדיה ואחרים) וגם ביצועים מחודשים לשירי ביאליק בביצוע נינט טייב. התוצאה המרשימה מבקשת ומצליחה לגאול את ביאליק מהפסל שבו התאבנה דמותו שלא בצדק.
"ביאליק הוא המשורר העברי הגדול הראשון", אומר קדר, "ראש וראשון למשוררים שיבואו אחריו. היו לפניו פייטנים גדולים שכתבו בשפת הקודש, כמו משוררי ספרד, אבל הוא פותח את תקופת השירה העברית. והוא סובל משימוש יתר; מניכוס מילים שלו בנאומים של פוליטיקאים, מאימוץ גדול שלו בידי הממסד. זה דבר לא פשוט ליוצר ולפעמים זה יוצר חיץ בינו לבין הקהל, שלא קורא אותו כי הוא מחשיב אותו כממוסד. וחבל, כי המדף שלו הוא המדף הכי יפה של התרבות העברית החדשה. צריך כמובן לגשר על פערים גדולים כשניגשים לביאליק. כשיצאתי לתחקיר ולמסע הביוגרפי של הדמות שלו יצאתי לעולם אחר, וצריך לייצר את זה גם אצל הצופה. אפילו מהדברים הפשוטים: ביאליק בא מעולם של כרכרות וסוסים, ואחר כך עובר לחשמליות באודסה. זאת תודעה אחרת. צריך לאהוב את העבר, לאהוב מסעות לעבר, בשביל להיכנס לזה".

אחרי הצפייה יש תחושה שהניכוס שלו כ"יהודי חדש" לא מוחלט כל כך. באחד הרגעים היפים בסרט מקריא זלי גורביץ' את פתיחת השיר "ים הדממה פולט סודות". בהתחלה הוא מקריא אותו כמו שיהודי דובר עברית ב־2014 קורא אותו ומעיר שזה נשמע כמו סלוגן של "שייטת 13". אחר כך הוא מקריא אותו כפי שביאליק קרא את השיר: בהגייה אשכנזית שמשמשת היום רק יהודים־חרדים, ופתאום המוזיקה של השיר נשמעת שונה, כבר פחות "היהודי החדש" שנולד מהים.

"ביאליק מציג את המעבר. הוא היה סמל הציונות, אבל גם האיש שמביע סימפתיה ליידיש, למשל. בשנת 1926 הוא עורר סערה כשאירח סופרי יידיש חשובים כמו י"ל פרץ ושלום אש. צעקו עליו – איך אתה לא מגן על העברית? אני חושב שהמפגש איתם התאפשר לו בגלל שהוא פעל בתקופה של פרה־מדינה. לא בטוח שזה היה עובר אחר כך".

איך מתחילים לעבוד על סרט על ביאליק, מבחינת הנרטיב של הסרט?

"עבדתי בשיתוף פעולה עם האנשים המרכזיים בחקר ביאליק. אבנר הולצמן שימש מין יועץ מלווה לסרט, ואריאל הירשפלד סייע בשאלת בחירת השירים שחשוב שיופיעו. דרך ההדרכה של הולצמן הגענו לנרטיב המרכזי של הסרט, שאפשר להגדיר אותו כנרטיב 'הברווזון המכוער שהופך למלך'. הילד מהשטייטל שנראה כמו סוחר ובונה לעצמו שם של משורר לאומי כמעט מאפס. אחר כך, כשהוא עם השם המחייב, הוא צריך להתמודד עם דיכאון, עם מערכת מסובכת של יחסים עם נשים, וגם עם השתיקה שלו כמשורר. כמו בסרטים הקודמים, אנחנו מתחילים ביום שהוא נולד ומגיעים עד היום שבו נפטר, ולא עוסקים בשאלת ההתקבלות שלו. בסרט אני שם את הביוגרפיה של הדמות במרכז".

אחד הדברים שהפתיעו אותי בסרט הוא היעדרה של התקופה שבה למד ביאליק בישיבת וולוז'ין. שם כתב את "אל הציפור" ומאוחר יותר התייחס לתקופה הזו ולעולם בית המדרש בשיר "המתמיד".

"היו שנים עשר בתים אפשריים בחייו של ביאליק, ובסופו של דבר היינו צריכים לוותר על חלק מהם ולבחור מה להכניס לסרט של 60 דקות. עשינו כבר אנימציה לוולוז'ין אבל זה ירד בסוף. צריך לזכור שבמבט על הוא למד בישיבה רק כמה חודשים. היו עוד ויתורים בסרט – ויתרנו על מאהבות ומחזרות, וויתרנו גם על תקופת ברלין של ביאליק, בעיקר בשל חשש לבלבול של הצופה. בסרט המהלך הוא מאודסה לארץ־ישראל, בלי גרמניה. הסרט הוא תמונות מחיי ביאליק, לא הסיפור השלם, לא אנציקלופדיה".

ביאליק פעל בתחילת המאה ונפטר ב־1934, כך שניתן להניח שלא היה לך הרבה חומר מצולם להשתמש בו.

"בדרך כלל אבני הבניין של סרטים בסגנון הזה הם חומרים מצולמים ומוקלטים של הדמויות, אבל אין הרבה חומר גלם מביאליק, ומה שיש שוכפל בסרט. אגב, גם אצל לאה גולדברג, שנפטרה מאוחר יותר, המצב לא היה יותר טוב. אבל במקרה של ביאליק אין בכלל אנשים שהכירו אותו, כולם מתו. במהלך התחקיר לסרט שמעתי שקיים ציטוט באחד הספרים שנכתבו על ש. אנ־סקי שלפיו ביאליק הוקלט בעודו מקריא בקולו את 'הדיבוק' בעברית. ממש אוצר. לקח זמן לאתר את החוקר שכתב את הספר, ולבסוף הוא סיפר שלא שמע את ההקלטות בעצמו, אבל ידע שהן נמצאות בספריית ורדנסקי בקייב. אנחנו אחרי מסך הברזל, אז אפשר כבר לברר את זה, ואחרי תכתובות רבות התקווה נגנזה בבוקר מאכזב אחד. לודמילה מהספרייה ענתה שההקלטות נערכו על צילינדר של פונוגרף – מין שיטת הקלטה על גלילי שעווה שהמציא אדיסון – והם למרבה הצער לא שרדו. השעווה נמסה ואיתה נעלמה גם ההקלטה, כנראה היחידה של קולו של ביאליק”.

האנימציה הרבה שבסרט באה לכסות על היעדר חומרים מצולמים או שאתה רואה בה אלמנט של לכתחילה?

"האנימציה היא ביטוי של החופש של הסרט, ומהבחינה הזאת היא לא באה כתחליף לחומר תיעודי חסר, אלא באמת לכתחילה. אצל ביאליק זה היה אתגר מיוחד כי מיטב המאיירים והמעצבים היהודים־ציונים כבר עסקו בדמותו במשך חמישה דורות, והיה צורך בתחקיר ובהרחבה של הדמות שלו כפי שהיא עוצבה באיורים האלה".

אני מרגיש שהאנימציה כאן הלכה שלב אחד קדימה מהסרטים הקודמים. למשל כשאותיות דף הגמרא מתגלות כאנשים.

"הרעיון שאתה מדבר עליו בא מהשפעת העבודות של האמנית מיכל רובנר, וגם מהספר 1Q84 של מורקמי. עבדתי על האנימציה עם האנימטור ירון שין, המכונה JEWBOY, וחיפשנו דרך לקשר בין אנשים לאותיות. היה אפילו ניסיון שכל אות בשורה של שיר תהפוך להיות דמות – האנשה של אותיות – אבל זה התגלה כבלתי אפשרי, כי לא היה אפשר לקרוא את זה. בסופו של דבר עבדנו בימי צילום עם מסכים ירוקים, הבאנו אנשים והשתמשנו בתנועות שלהם כשהם מתפללים או הולכים בשביל ליצור את האנימציה”.

יאיר קדר, יליד 1969, הגיע אל הקולנוע הדוקומנטרי אחרי קריירה ארוכה כפעיל חברתי וכעיתונאי. בעבר הוא ערך את המגזין "מסע אחר" ואת ירחון הקהילה ההומולסבית "הזמן הוורוד". הוא מעיד על עצמו שתמיד רצה לעשות קולנוע, "אבל רק בגיל ארבעים הגיע הסרט הראשון". לאור השליטה שלו במדיום הקולנועי, מפתיע לגלות שהוא לא למד מעולם קולנוע בצורה פורמלית, ואת הפערים הוא משלים בעזרת אנשי המקצוע
שהוא מגייס להפקות.
ביאליק, כאמור, מצטרף ליונה וולך וללאה גולדברג, כסרט השלישי בסדרת הסרטים שקדר הוא היוצר הראשי שלה. "הרעיון הראשוני היה ליצור פרויקט בן חמש־עשרה דמויות, כשביאליק ווולך מסמנים את הקצוות הכרונולוגיים", הוא אומר, "אבל היה קשה ללכת על זה מבחינת תקציב, וכשהבנתי את זה פירקתי את הפרויקט לחתיכות ובפועל הסרט על לאה גולדברג בא קודם. בחלום שלי זאת אנתולוגיית סרטים בלתי נגמרת על גדולי התרבות העברית, משהו כמו סדרת American Masters או סדרות סרטים דומות של ה־BBC. בעולם מתוקן ראוי ששירות הסרטים הישראלי או הערוץ הראשון ייתנו מימון מלא ולא חלקי למיזם הזה, שנתמך על ידי גופים אחדים אבל באופן מאופק יותר ממה שנדרש”. קדר רץ אחרי הערוץ הראשון כמעט עשר שנים, ובסופו של דבר הם רכשו את חמשת הסרטים הבאים בסדרה: זלדה (בבימויו של קדר; נמצא בשלבי עריכה מתקדמת), יוסף חיים ברנר, זאב ז’בוטינסקי, רחל (בבימוי סיון ארבל) ור’ דוד בוזגלו (בבימוי רפאל בלולו).

אתה בעצם קובע כאן קאנון חדש. למשל, בבחירה לשים את ר' דוד בוזגלו לצד רחל יש אמירה משמעותית.

"אני לא אומר שאני ראוי לקבוע מי בקאנון, וצריך לזכור שתמיד תהיה שאלה של ייצוג בדברים כאלה. כל הגמוניה וכל קאנון תמיד יותקפו, כשכרגע נדמה שהמותקפים הם מהצד הציוני והאשכנזי. הניסוי של 'העברים' הוא להביא קאנון שכולל יצירה עברית מודרנית יחד עם יצירה של פיוט, כמו למשל של בוזגלו. אני רואה את זה כהנעה הדדית, כהגדרה מחדש. אני שואל האם יש קאנון שבו זלדה ורבי שלום שבזי וז'בוטינסקי יכולים להיות בו ביחד בלי קבוצה שרוצה לרמוס ולהשתלט על ההגדרות. יש רשימה של דמויות נוספות שראויות להיכנס לפרויקט, וכשייגמר סבב העבודה הנוכחי נראה איך זה חי ולאן זה ממשיך".

מודעות פרסומת

יומולדת לבלוג ושלושה שירים

האמת היא, שאני לא ממש משתגע על ימי הולדת. לא שונא, אבל גם לא ממש מהחוגגים הגדולים. לא ציינו כאן את המאורע בשנים הקודמות, אבל השנה חיפשתי תירוץ להעלות כמה שירים וחשבתי שיומולדת זה תירוץ לא רע. הם כאן בסוף הפוסט, לפני זה כמה מילים מסכמות (למי שאין כוח  מוזמן לגלול למטה אל השורות הקצרות).

לפני שלוש שנים (07/04/2010) התפרסם כאן הפוסט הראשון. אני עדין למדתי בישיבה, למוסף שבת של מקור ראשון לא היה אתר וחשבתי שיהיה נכון להעלות את הרשימות לטובת מי שאין לו את העיתון המודפס. הבטחתי לעצמי אז לכתוב גם מעבר לזה (ואפילו הקפדתי על כך בחצי השנה הראשונה), אבל בפועל הבלוג הפך לארכיון אינטרנטי לדברים שאני מפרסם מעל במות שונות.

קצת סטטיסטיקה: הרשימה הנקראת ביותר באתר היא "כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית" (פורסמה במקור בכתב העת "דעות") ואחריה צמד רשימות על אדם ברוך: "פגוש את העיתונות – על תקשורת לאדם ברוך" ו'"ריאליזם, חסד, משיחיות, מכולת" ; אדם ברוך על גבול שני עולמות". לא רחוק משם נמצאים צמד סקירות של הופעות "עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')" ו"ניצוצות: הרב מנחם פרומן מארח את ברי סחרוף בתקוע" – שקיבל תנועה רצינית מאז שהרב מנחם היקר הלך מאיתנו.

סוגרים את עשיריית הרשימות הנצפות: '"אמריקה נתתי לך הכול ועכשיו איני כלום" /אלן גינסברג, ניו יורק ודור הביט" (הפתעה גדולה בשבילי: אני מאוד אוהב את הרשימה הזאת אבל לא חשבתי שיש לה הרבה קהל), הוורט " Fight club יעקב והמלאך (דרוש קצר לפרשת "וישלח")", ראיון עם האחים אריאל – "מאיר אריאל לא מת" ושתי ביקורות אלבומים "מזרח תיכון חדש: "דודו טסה והכוויתים"' ו"הכוכב של מחוז גוש דן: "רסיסי לילה" לאהוד בנאי".

אגב, הפוסט שנקרא הכי פחות הוא: "המלך מת, יחי המלך" (על מבקרי קולנוע ודירוגים) וממש אחריו נמצא דווקא פוסט שאני אוהב במיוחד: "על מדרונות הר הגעש; יונסי ו'סיגר רוס' (Sigur Rós)"

ועוד אגב: וורדפרס החביבים מאפשרים לראות איך אנשים מגיעים לבלוג, דרך איזה אתרים אחרים ודרך חיפש מילים בגוגל. יש די הרבה שעשועים בעניין הזה, תנועה ערה של אנשים שמחפשים אוכל טריפוליטאי ולא פחות מאחד עשר אנשים שהגיעו לבלוג אחרי שחיפשו "האם משה פרץ גיי"  או בחיפוש "רק שרחוקים מבינים שאוהבים".

אני דיסגרף. מה שאומר שהטקסטים שלי מלאים בשגיאות כתיב, ואלמלא מרים אשתי היקרה שעושה את ההגהות (וגם מגיהה לעצמה עכשיו את התודה הזאת) הדברים היו מלאי שיבושי אותיות. וזה הזמן להודות לה ולמגיבים (הלא רבים יש לציין) על הרשימות. מקווה שימשיך להיות כאן מעניין.

והנה שלושה שירים לחגוג איתם כל אחת מהשנים האחרונות (שירים נוספים אפשר למצוא תחת הקטגוריה "שירה חדשה"):

א.

נִסָּיוֹן במוטוריקה עֲדִינָה

הַנֶּשֶׁק תָּמִיד צָמוּדְלַגּוּף
מִתְפַּתֵּל בָּאוֹטוֹבּוּס לֹא נוֹגֵעַ בְּאַפְאֶחָד
מְפַלֵּס דֶּרֶךְ בֵּין הַמּוֹשָׁבִים לְמָקוֹם מְרֻפָּד
לְכַתֵּת חַרְבוֹתַי לְאִתִּים חֲנִיתוֹתַי לְהַצְלֵב רֹאשִׁי לְשִׁפּוּעַ
לִמְרֹחַ לֶחְיִי עַל זְכוּכִית כְּפוּלָה
מְמֻגֶּנֶת, מְלֻכְלֶכֶת מְאֹד,
מַכְבִּידָה לִרְאוֹת סִימָנֵי גְּאֻלָּה.

(בקעת הירדן, חורף תשס"ח)

* התפרסם בגיליון החמישי של כתב העת "עתר" (בהוצאת מכללת הרצוג, ינואר 2013), שהוא למעשה גרסה חדשה של כתב העת "מבוע",  בעריכת אבישר וסיון הר שפי היקרים.

ב.

זִכְרוֹנוֹת מִכּוּר הַבַּרְזֶל

כְּשֶׁתַּעֲלֶה דֶלְתַת הַנִּילוּס אֶשְׁכַּח שֶׁסִּפַּרְתִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם
בַּלֵּילוֹת שֶׁנִּזְרְקָה בִּי שֵׂיבָה לִפְנוֹת בֹּקֶר שֶׁהָיִיתִי פַּעַם עֶבֶד
בְּכוּר הַבַּרְזֶל שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי טַעַם מִטָּה מֻצַּעַת כָּרִים וּכְסָתוֹת

וּבַחִזָּיוֹן שֶׁרָאִיתִי בְּצָהֳרַיִם חַמִּים בִּגְבוּל הַמִּדְבָּר:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְדֶלְתַת הַנִּילוּס מְצִיפָה אֶת זִכְרוֹנִי
בַּמַּיִם שֶׁהָיוּ דָּם וְהָיוּ עֶרֶשׂ חַיַּי מִקְוֵה הֻלַּדְתִּי הַמִּתְחַדֵּשׁ
וּמַלַּח הַיָּם הָאַחֲרוֹן מוֹשֶׁה אוֹתִי עֲטוּף שְׂמִיכוֹת
אֶל הַחוֹף וּצְחוֹק גָּדוֹל מְמַלֵּא פִּי
וּלְשׁוֹנִי גַּרְגִּירֵי חוֹל

* התפרסם בגיליון 5 (כרך פ"ו) של כתב העת "מאזניים" (בהוצאת אגודת הסופרים העבריים בישראל, אוקטובר 2012) בעריכת ציפי שחרור, שעוסק בספרות בראי המקרא.

ג.

הַסּוֹדוֹת

כְּשֶׁלְּעַצְמָם, אין הַסּוֹדוֹת כְּבֶעָבָר,
הֵם פְּשׁוּטִים פָּחוֹת.
הַנָּשִׁים בְּאֶרֶץ קֶדֶם לֹא מַבְעִירוֹת כַּדֵּי מַיִם עַל הַפְּתִילִיּוֹת.
יוֹסֵף אֵינֶנּוּ. חֲלוֹמוֹתָיו הִתְגַּשְּׁמוּ בְּצוּרָה מְשֻׁנָּה:
יְלָדָיו בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת, מַעֲלִימִים אֲלֻמּוֹת לָעֲגָלִים.
הַתּוֹרוֹת עוֹדָן נִכְתָּבוֹת בִּכְתָב צָפוּף בֵּין קִירוֹת נְמוּכִים.
הָאֲדָמָה עֲדַיִן לֹא רָעֲשָׁה. גַּם לֹא הַיָּם.

זָכִיתִי וְנֶעֶשְׂתָה לִי התּוֹרָה סַם שֶׁרַבִּים מִתְאַוִּים לְטָעֳמוֹ.
אֲנִי מוֹלִיךְ אוֹתוֹ בְּשַׁיְרוֹת גְּמַלִּים בְּדֶרֶךְ בֵּית לֶחֶם,
מַחְלִיף תְּמוּרַת אַבְנֵי חֵן טוֹבוֹת.
בָּנַי מְלַוִּים אוֹתִי אֶל הַבֻּסְתָּן כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב.
בֵּיתִי עוֹמֵד בְּאוֹתָהּ הַפִּנָּה הַכְּחֻלָּה בְּדִיּוּק.

פְּשׁוּטִים פָּחוֹת, הַסּוֹדוֹת, אֲבָל יָפִים יוֹתֵר:
גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל סִפְרִיָּה עִם בֹּקֶר
חוֹשֵׂף דַּפִּים רֵיקִים, יְבֵשִׁים.
נְהָרוֹת נִשְׁפָּכִים אָחוֹר אֶל מוֹצָאָם.
סֶכֶר סְמַרְטוּטִים מַחְזִיק מַעֲמָד בְּלַיְלָה רְדוּף זְרָמִים.

וְאָמְנָם,
הָאֲדָמָה עֲדַיִן לֹא רָעֲשָׁה.
גַּם לֹא הַיָּם.
אִישׁ לֹא פָּתַר אֶת הַחִידוֹת.

* התפרסם בכתב העת 'שבו' גיליון 25 (בהוצאת אבן חושן), בעריכת עוזי אגסי

דברים שאי אפשר לשמוע / בבית הכנסת יד הגיבורים (שני שירים)

דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ

כָּל הַלַּיְלָה אָמַרְתְּ דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ
וְסוֹפָם שֶׁנִּשְׁמְעוּ כִּלְחִישַׁת מוֹתֵךְ,
קוֹל שׁוֹפָר מִתְפַּקֵּעַ מִתְּעֻזָּתוֹ
כְּהִתְפַּקְּעוּת עַצְמוֹתַיִךְ מִתּוֹךְ גּוּפֵךְ.
כְּהִתְפַּקְּעוּת הָעוֹלָם מִתּוֹךְ בּוֹרְאוֹ.

אַף אֶחָד לֹא יַאֲמִין לָךְ אֵיךְ שָׁקַעְתְּ
בְּלִי לַהֲגוֹת מִלּוֹת רַחֲמִים,
נִמְנַעְתְּ מֵהֶן בְּסֵתֶר שֵׂעָר
מֻטֶּלֶת בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל אֲגַם
מִתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ.
לֹא מַשְׁגִּיחָה בִּטְבִיעָתֵךְ.

אֵינֶנִּי מַאֲמִין לָךְ.
אֲפִלּוּ עַכְשָׁו שֶׁקְּטֹרֶת הַדִּין עוֹלָה מִכִּלְיוֹנֵךְ
(רְאָיָה נִצַּחַת כַּמָּה דִּינָא קַשְׁיָא יֵשׁ בְּחַיֵּינוּ)
אֵינֶנִּי מַאֲמִין וְבְּיָדִי הוֹכָחוֹת:
קִיּוּמֵךְ נָמוֹג מִזְּמַן כְּשֶׁהָלַכְתְּ לְבַדֵּךְ בַּשֶּׁלֶג
לֹא הָיָה אִישׁ שֶׁרָאָה אוֹתָךְ וְלֹא רָעַד
כְּשֶׁמּוּלוֹ רָקְדָה שִׂמְלָה לְלֹא גּוּף.

מִי הָאִשָּׁה שֶׁטָּבְעָה מִמִּלּוֹתֶיהָ
בְּבָקְרוֹ שֶׁל לַיְלָה נְטוּל רַחֲמִים
בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל אֲגַם מִתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ?

וַדַּאי לֹא אַתְּ.
וַדַּאי אַתְּ יוֹדַעַת מֵהֵיכָן
הִגִּיעָה אַחֶרֶת.

[התפרסם בכתב העת 'שבו' גיליון 25]

 .

[שיר מתוך המחזור 'דיוקן משפחתי חדש']

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יָד הַגִּבּוֹרִים
א
טַלִּית אָבִי בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים מְכַסָּה אֶת רֹאשִׁי,
פֶּלֶג גּוּפִי הָעֶלְיוֹן מִתְחַלֵּק בָּהּ עִם גּוּפוֹ.

אָנוּ שָׁוִים בִּגְבָהֵינוּ אַךְ רֹאשִׁי מִתְכּוֹפֵף תַּחַת כַּפָּיו
שֶׁאֵיטִיב לְשָׁמְעוֹ חוֹזֵר לְאַט עַל הַבְּרָכוֹת
מְכַוֵּן אוֹתָן לְגָבְהִי, לְצֶבַע עֵינַי,
לְחֻלְצַת הַפַּסִּים הַכְּחֻלָּה שֶׁלְּעוֹרִי.

הֶבֶל הַבֹּקֶר יוֹצֵא מִפִּיו עִם רֵיחַ הַקָּפֶה
וּכְמוֹ הַבְּרָכוֹת –
הַכֹּל נִסְפָּג בַּבַּד.
ב
אָבִי קוֹנֶה לִי עֲלִיּוֹת לַתּוֹרָה,
גַּם זוֹ דַּרְכּוֹ לְהַרְאוֹת אַהֲבָה.

שׁוֹכֵחַ כַּמָּה אֲנִי יָרֵא מִסֵּפֶר
פָּתוּחַ תַּחַת אוֹר הַנִּבְרָשׁוֹת.

כְּשֶׁשְּׁמִי נִקְרָא לַעֲלוֹת "בְּכָבוֹד"
אֲנִי מוֹרִיד כּוֹסִית קְטַנָּה שֶׁל עַרַק
מְיַשֵּׁר טַלִּיתִי עַל מַדְרֵגוֹת הַבָּמָה.

.

[התפרסם בכתב העת כתובת גיליון  5]

בָּעֶרֶב הַחַם בְּיוֹתֵר (שיר והזמנה לשמעון אדף)

בָּעֶרֶב הַחַם בְּיוֹתֵר

בָּעֶרֶב הַחַם בְּיוֹתֵר אֲנַחְנוּ עֲנָקִים
רוֹמְסִים בְּרַגְלֵינוּ שְׁאֵרִיּוֹת מְצוּדוֹת
מְכוֹפְפִים אֲלֻמּוֹת אוֹר יְחִידוֹת
בְּלַיְלָה רֵיק שֶׁל סְפַר הַמִּדְבָּר.

הַתֵּאָבוֹן גּוֹבֵר בָּנוּ.
אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לָצוּד נְפָשׁוֹת,
שׁוּלְיוֹת אָדָם יוֹרוֹת חִצִּים אֶל רָאשֵׁינוּ
שֶׁלֹּא נָבוֹא לִמְקוֹם אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר.

מַזָּלֵנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ גְּלָמִים עֲשׂוּיֵי אוֹתִיּוֹת
וְלֹא שׁוֹלֶטֶת בָּנוּ הָאֵשׁ
וְלֹא שׁוֹלְטוֹת הַנָּשִׁים
וְלֹא שׁוֹלֵט הַנָּחָשׁ
מַזָּלֵנוּ כְּשֶׁהַכֹּל יִגָּמֵר
אֵד גָּדוֹל יַשְׁקֶה אֶת הָאָרֶץ
אֲנַחְנוּ נִפְרַח.

ימי אהבה לשירה של 'משיב הרוח'

השבוע יערך פסטיבל 'ימי אהבה לשירה' של 'משיב הרוח' בפעם החמש עשרה. בין שלל האירועים (תוכנית מלאה אפשר לראות כאן ובפיסבוק), יתקיים גם מפגש שלי במוצאי השבת (3/12 ז' בכסלו, בשעה 18:30) עם המשורר והסופר שמעון אדף בבית הקפה 'בן עמי' (רחוב עמק רפאיים 38)  במושבה הגרמנית בירושלים.

הנושא הכללי של הפסטיבל השנה הוא ספר תהילים והמפגש יעסוק גם במחזור השירים של אדף בעקבות 'שיר של יום' (מתוך ספרו הראשון 'מונולוג של איקרוס') ובכתיבה שלו בכלל.

אשמח עם תקפצו ותגידו שלום

לְהָקֵל אֶת כְּאֵב מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת – שני שירים בעקבות ר' נחמן מברסלב

אִישׁ הַיַּעַר מְדַבֵּר

אֲנִי מוֹסִיף מִקֹּדֶשׁ לְחֹל בְּמִלְחִיּוֹת
עֲמוּסוֹת שֶׁהֵבֵאתִי מִמְּקוֹם יִשּׁוּב
מוֹשֵׁחַ בָּהֶן עֲצֵי יַעַר לְהַסָּקָה
מוֹרֶה לְעַצְמִי הֶתֵּר לְהַשְׁלִיךְ
סְפָרִים אֶל כִּבְשַׁן הָאֵשׁ
לְמַעַן נֵחַם וְלֹא נִקְפָּא.

הֵם מִסְתַּכְּלִים בִּי לֹא מְבִינִים כֵּיצַד
מִלִּים הוֹפְכוֹת קְטֹרֶת בִּבְעִירַת אוֹתִיּוֹת
כֵּיצַד חֹם הוֹפֵךְ שָׂפָה לְדַבֵּר בָּהּ צָרְכֵי יוֹם־
יוֹם יוֹשְׁבִים שְׁלוּבֵי יָדַיִם עַל הַמַּחְצָלוֹת,
אֲנִי שׁוֹבֵר מַקְלוֹת קִנָּמוֹן אֶל הָאֵשׁ
לְהַנְעִים לָהֶם רֵיחַ.

מַדּוּעַ הֵם שָׁבִים אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
בָּנִיתִי אֶת בֵּיתִי בָּאֲוִיר
שֶׁיִּכָּשְׁלוּ לָבוֹא בּוֹ וַעֲדַיִן
הֵם דּוֹפְקִים וּבְפִיהֶם בַּקָּשׁוֹת:
נְפָשׁוֹת שְׁחֹורוֹת מְבַקְּשׁוֹת אֶת הַשֶּׁקֶט
חַד־הַקֶּרֶן מְבַקֵּשׁ מִקְלָט מֵהָאֲרִי
עֲלָמוֹת יָפוֹת מְבַקְּשׁוֹת לַחַשׁ מַרְפֵּא
לְהָקֵל אֶת כְּאֵב מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת
גַּם נְסִיכִים גַּם עַם הָאָרֶץ תּוֹעִים פֹּה
רָאִיתִי בְּנֵי שְׁפָחוֹת נִרְדָּפִים בִּידֵי בְּהֵמוֹת

רַק הָאַיָּלָה בָּהּ אֲנִי נוֹתֵן עֵינַיִם
אֵינֶנָּה מַגִּיעָה אֶל בֵּיתִי לְעוֹלָם.

 

"ליקוטי שירות – אסופת שירה בעקבות רבי נחמן מברסלב", הוצאת 'משיב הרוח' ו'ידיעות ספרים'

 

מִסְדַּר בֹּקֶר

הָאֲוִיר נִהְיָה כָּבֵד,
מַחֲנִיק.

הַמִּדְבָּר כְּבָר לֹא מַזְמִין אוֹתְךָ.
אַתָּה מַזְמִין אֶת עַצְמְךָ: רָחוֹק,
מְטֻשְׁטָשׁ.

נִדְמֶה שֶׁעַד בּוֹא הַבֶּעטְלֶיר הַשְּׁבִיעִי אֶעֱמֹד כָּאן.
אֲנַסֶּה שֶׁלֹֹּא לִפֹּל מֵרַגְלַי, לִקְרֹס
לְתוֹךְ נַעֲלַי הַשְּׁחוֹרוֹת
הַכְּבֵדוֹת.

כְּשֶׁיִּגְמְרוּ הַיְתוֹמִים אֶת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה
אֶרְקֹד בִּפְּרוֹטֶזוֹת מְמֻלָּאוֹת
בְּחֹמֶר נֶפֶץ
אֲגַלְצֵ"חַ יָפֶה
לְאוֹרוֹ הַמְרַפֵּא שֶׁל מָשִׁיחַ

 
(טירונות הנדסה קרבית, מחנה בהל"צ, קיץ תשס"ז)

להמשיך לקרוא 'לְהָקֵל אֶת כְּאֵב מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת – שני שירים בעקבות ר' נחמן מברסלב'

הדוב והנחש

  • מילים ולחן אביתר בנאי (מתוך האלבום 'אביתר בנאי' , 1997)

הנחש בא להפיל את הדוב.
לכאורה, הקרב חסר סיכוי: הדוב יכתוש את המטרד הקטן ברגע שיתקל בו. אבל הנחש – כאותו אבטיפוס מהחטא הקדמון – ערמומי ומלוכלך. הוא בא להפיל את הדוב בשנתו, בהפתעה, במאזן משתנה.

הנחש פועל בחכמה: לא רץ כמו שאהיד אל המטרה. אלא זוחל לאט, מקפיד לא להעיר את האנשים הלא נכונים. מתקרב. נושך.

מוות של דוב צריך להיות הרואי. במהלך מאבק, בקרב עם אדם או חיה גדולה. דוב צריך ליפול עם נאקות כאב ושאגות פחד בקול הפיצוח הנורא ברגע בו פוגע הקליע בבשר.
אבל הפעם הדוב ייפול בשנתו, כשהוא לא מוכן. הוא ייפול במוות עם משתיק קול: לא יספיק לזעוק את צעקת המוות שלו. הנחש יעשה את זה בשקט, בנשיכה קטנה (הנשיכה כנשיקה: קטנה, אינטימית, מתעתעת. המוות: פשוט, אסתטי, נטול דם, שקט). הדוב לא תכנן ליפול ככה. הנחש הוא לא מסוג הדברים שמטרדים אותו.
מי שיראה את הדוב הגדול הבריא והחזק מוטל מת ביום שאחרי לא יבין על מה ולמה.

הנחש מסתלק בזהירות מזירת הפשע. שומר על קור רוח גם בחזרה, לא מתמהמה, לא מדבר. שותה ושוכח. עכשיו כמו נקבר העניין. הדוב מת. (אם דוב נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו). הנחש ימשיך לחפש דובים חדשים להפיל, עד שיפיל את כולם.

עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')

בְּעָמְדֵךְ אַגַּב הַשְּׁבִיל

בְּעָמְדֵךְ אַגַּב הַשְּׁבִיל מְנַסָּה שֶׁלֹּא לְהַרְאוֹת
אֶת שֶׁרָאִיתִי מִבַּעַד הַלְּבוּשִׁים הָרַבִּים שֶׁהִתְכַּסֵּית
בַּהֲלִיכָתֵךְ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁתִּהְיִי בּוֹ כְּאַחַד הָאָדָם
לְבַל יַבְחִינוּ שֶׁאַתְּ זָרָה תָּמִיד מִין אַרְגָּמָן
לֹא מֻכָּר וְעָמַדְתְּ כָּכָה אַגַּב הַשְּׁבִיל כְּחֵלֶק
מִנּוֹף הַיַּעַר וְדָהִית אֶת צִבְעֵךְ עַד שֶׁהוֹרִיק
אָז הֵבַנְתִּי אַתְּ כְּמוֹ מִשְׁאֶלֶת הַמָּוֶת
רוֹצָה לִהְיוֹת אַךְ אֱנוֹשִׁית וְדַי.

 

* פורסם ב"משיב הרוח", גליון כ"ט


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter