Posts Tagged 'שלומי שבן'

כישרון ועומס: דברים יומיומיים כאלה ליהוא ירון

    (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏11/03/2011)

יהוא ירון ; "דברים יומיומיים כאלה"

יהוא ירון הוא אחד השמות שקשה להתעלם מהם במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות. הקונטרבסיסט (והבסיסט) היחף שמלווה את רות דולורס וייס, אביב גדג', גלעד כהנא ורבים אחרים סומן מזמן כהבטחה גדולה. ההרכבים שהיה שותף בהם, כמו גם העבודה שלו כנגן וכמפיק (ובראש הפקת יצירת המופת של רות דולורס וייס מ-2008 – "בעברית") גירו את האוזן, וזו ביקשה עוד מהבחור שעומד בדרך כלל מאחור.
לאט לאט הוא התחיל להופיע במרכז הבמה עם חומר משלו. ההופעות הקטנות גדלו בהדרגה למסיבות מרובות משתתפים, השם שלו נלחש מפה לאוזן ומבלוג לפורום כסוד של יודעי דבר. עכשיו, אחרי תקופת עבודה, הסוד נאסף אל תוך אלבום בכורה.
צריך להבין שכבר זמן רב לא היה דיבור מפרגן כל כך בסצנת האינדי הישראלית כמו הדיבורים סביב יהוא ירון. אנחנו אמנם רק בראשית השנה האזרחית, אך דומה כי מקהלת קובעי הטעם כבר דאגה להכריז על "דברים יומיומיים כאלה" כאלבום השנה של 2011. לכאורה, חיבוק חם שכזה הוא הדבר הטוב ביותר בשביל ירון. אבל החיבוק הזה הופך, לטעמי, לחיבוק דוב. כובד הכתרים שמונחים על ראשו של ירון יוצר ציפיות עצומות וחוסם האזנה נקייה, שאחריה יסתבר שאכן מדובר באלבום טוב ומעניין אך לא ביצירת המופת שה'הייפ' מנסה לקדם.

אבל הרשו לי להצטרף למקהלה: הבחור מוכשר. מאוד. אי אפשר להיות אדיש אל המוזיקה והמילים שלו ואל הצורה שבה הוא עוטף ומגיש את השירים. ירון מצליח לשמר בדיסק את תחושת האנרגיה החזקה מההופעות שלו, הכוח שזורם מהפה הפעור שכמעט בולע את המיקרופון חודר גם את הרמקולים הביתיים. האווירה הקברטית שמאפיינת את ההופעות מוצאת גם היא את מקומה באלבום: רצועות קצרות וארוכות, מסלול מגוון של סגנונות מוזיקליים ומצבי רוח. לפעמים הוא אגרסיבי ("קומי"), לפעמיים נוסטלגי ("קיים ונעלם"), מלא פאתוס ("ההרודיון שלך") או מבקש רוך ("דגל שחור"). כל שיר מותאם למצב שלו, וירון – שאיננו מבצע "מדויק" – שר את מה שהשיר מבקש.
ההשפעות ניכרות: מטום וייטס וניק קייב ועד אביב גדג' ורות דולורס וייס. אבל במפת המוזיקה הישראלית הוא מזכיר בעיקר את שלומי שבן (שגם היה האורח המיוחד בהופעת ההשקה החגיגית של האלבום) – בצורת ההגשה, בתיאטרליות, בטקסטים ("ערפל סמיך", למשל, הוא שיר שלומי שבני טיפוסי). ירון פחות קומוניקטיבי משבן, ונראה שהרדיו לא ימהר לחבק אותו כפי שהוא מחבק את הפסנתרן המחונן, אבל הוא מפצה על הנגישות בהעזה מוזיקלית גדולה יותר.
עד כאן מחמאות. אבל יש גם צד שני: "דברים יומיומיים כאלה" הוא אלבום שיוצר עומס על המאזין. לשמוע אותו זה כמו להביט בתמונה צבעונית מדי ולהסתחרר אל הרצפה. המעבר בין השירים מבלבל ולא תמיד חלק. המאזין נותר מותש לאחר השמיעה, למרות שנדמה שהיה כאן ניסיון ליצור אלבום מגובש ומדויק. יש לירון חומרים רבים יותר מתריסר השירים שהוא בחר (אני זוכר לפחות שיר אחד נפלא ששמעתי ושלא מצאתי באלבום), וניכר שמה שנמצא כאן הוא חלק מניסיון להדק את האלבום לכדי יצירה אחת.

הכתיבה והיצירה מעסיקים את ירון לאורך האלבום והוא מרבה לכתוב עליהם בארס-פואטיקה. כך ב"זה לא זמן טוב לכתוב שירים" ובמחוות היפות למאיר אריאל ("שוב אני מוצץ גבעול שמישהו אחר השאיר") ולשלום גד, וכך, כמובן, גם בבחירה לבצע את שירו של נתן זך "שלושה שירים שלא נכתבו (חלק א)". זאת בחירה מעניינת בכמה מובנים: ככותב ירון דווקא רחוק מזך ונוטה לכתוב טקסטים מסתוריים יותר ושיבוץ השיר מדגיש את זרותו. בנוסף, המילים של זך לא מתמסרות בקלות ללחן של ירון, וגם הבחירה בשורה מהשיר ככותרת האירונית של האלבום (אין, כאמור, יותר מדי יום יומי ב"דברים יומיומיים כאלה") היא מעניינת. ובכל זאת, בעזרת ביצוע מיוחד ומפתיע ירון הופך את השיר (ואת הכותרת) לשלו. האלבום הוא טוב. צריך רק לקחת אותו בפרופורציות המתאימות, ולשמוע באוזן נכונה.


 

ואי אפשר להתאפק; רות דולורס וייס מבצעת את השיר היפה מאוד מאוד של אביב גדג' "בלוז ראש חודש" יחיד איתו (לא כל כך משנכנס אדר וכו'):

מודעות פרסומת

מאיר אריאל לא מת: ראיון עם האחים אריאל

יש לשירים של מאיר אריאל תכונה משונה: הם נכנסים לך לביוגרפיה. הופכים להיות שיריך, נוף נפשך, המילים שאיתן אתה מנסה להסביר. על "רישומי פחם בצבע", "עצמאי בשטח" וגם שיחה עם האחים אריאל.

התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏10/12/2010

מאיר אריאל לא מת. או לפחות – כשם אחד משיריו של בוב דילן שתרגם אריאל לעברית – המוות לא היה הסוף. רחוק מכך. מי שהסתלק מהעולם לפני אחת עשרה שנים כשהוא אמן מוערך, אך מוחרם ואזוטרי למדי, מוצא את עצמו היום במרכזה של התרבות הישראלית. אייקון שרבים רוצים לחסות בצילו, מין סוד "האש שלי תוקד". אומר זאת כך: כשמספר האלבומים שהוציאו לכבודך אחרי מותך מתחיל להשתוות למספר אלבומי חייך – אתה יכול להיות בטוח שמקומך הקנוני מובטח. "רישומי פחם בצבע", אלבום (וספר) גרסאות כיסוי לאחד הדיסקים המעניינים ביותר של אריאל, יוצא כרגע במסגרת פרויקט "עבודה עברית" ומצטרף לשנה פורייה במיוחד. יואב קוטנר ערך לאחרונה את כל השירים של אריאל לאלבום צבעוני ועב כרס בשם "עצמאי בשטח" (הוצאת "כנרת"), "האחים אריאל" ממשכים לנגן ברחבי הארץ את שיריו, ועל אף התלאות הרבות התקיים גם השנה המופע הקבוע לזכרו.

חשוב להדגיש שמפעל ההנצחה סביב דמותו של אריאל מתנהל בינתיים בהיגיון ובהגינות. בניגוד לשיטת סחיטת הלימון עד תומו, המאפיינת בדרך כלל את תעשיות הפוסט-מורטם של מוסיקאים (ע"ע ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון למשל) איש לא ינסה למכור לכם כאן את אותו האלבום בעטיפה חדשה. ועדיין כל הדברים האלו נוגעים רק באפס קצהו של הבאר הגדולה ששמה מאיר אריאל, רק בטיפת מים מתוקים.

שיר מחפש פראייר

מאיראריאל נפטר בקיץ 1999, בעקבות טיפול רפואי רשלני במחלת קדחת הבהרות. השנים שקדמו למותו לא היו קלות. הוא עבר סופית מתל אביב לפרדס חנה, ומספר אמירות תקשורתיות שנויות במחלוקת (במיוחד בגנות ההומוסקסואליות) גרמו להחרמת אלבומיו והופעותיו. "במשך תשע השנים האחרונות של אבא הייתי צמוד אליו", מספר בנו שחר אריאל, "ואני חושב שהייתי חרד לכבודו הרבה יותר ממנו. חרד מזה שלא באים אנשים, שלא קונים תקליטים. אבל אבא היה ממש מבסוט מזה, ולימד אותי שיעור גדול בענווה. הוא הרי הכיר בגודלו. תמיד הוא נתן לי את הדוגמה של האריה שלא צריך לעבור חיה חיה ולהגיד לה 'אני אריה! תביא כבוד!'. הוא ידע שהוא אריה, וכל מי שראה אותו ראה אריה. אז לא היה שום עניין להצטדק אם יש לי אחות או אין לי אחות".

אנחנו יושבים לפני הופעה של "האחים אריאל" ב"חאן החמור הלבן" בצפת. "האחים אריאל" הם הרכב משפחתי הכולל את שני בניו של מאיר, שחר (41) ואהוד (33). הם שרים בעיקר את החומר של אביהם, לפעמים מתערבבים קצת פיוטים, לפעמים מעט חומר עצמאי. בינתיים, שעה לפני שהם עולים לבמה, אנחנו מערבבים יין אדום וקפה שחור בכוסות שונות. שחר ממלמל טרם הברכה על היין: "ברוך שנתן את הענבים נטף נטף אל כוסי" בקול מוכר מאוד.

הדמיון לאבא מאיר בולט. כשמורידים את סממני התשובה (על כך בהמשך) מתגלים תווי פנים זהים להפליא. גם שפת הגוף, ההגשה של המילים והתחושה הבלתי אמצעית שהם משדרים נדמים כמעשי ילדים המחקים את אביהם. כשאני שואל את אהוד אם הוא מעז לשנות שורות בשירים הוא עונה "בדחילו ורחימו. אני בדיאלוג איתו", ומדמה את העניין לאיסור האמוראי לחלוק על תנאים.
איך הוא קיבל את ההיענות החלשה ליצירותיו בחייו?
שחר: "לא הייתה לאבא הפוזה של האמן המורם מעם, המבואס. הוא העדיף את ההופעות של השלושים איש, העדיף לראות את העיניים של שלושים אנשים. אני חושב שכחלק מתהליך התשובה הנסתר – ובלי קשר לתהליך התשובה – הוא הכיר בערכו של אדם באשר הוא אדם. בשבילו זה היה שלושים יקומים שונים – שהקב"ה לא ברא את העולם אלא בשבילם ממש – שמצאו אותו ראוי ובאו להקדיש לו שעתיים. בשבילו זה היה כמעט יותר מדי. אני, אם לא היו מגיעים עשרה הייתי נעלב, נפגע אישית. פעם אחת, כשבאמת באו רק עשרה, אמרתי לו: 'אבא, בוא נחזיר להם את הכסף וניסע הביתה. את הדלק לא כיסינו בכל מקרה'. הוא אמר לי: 'השתגעת?! מניין? ספר תורה יוצא בפורום הזה! מול מאה איש אני נותן שעה ורבע, מול עשרה אני נותן שעתיים וחצי'. היה לו טוב להיות בתוך עמו – כמו ב'שיר התעסוקה' – 'קחני על מחנה בני ישראל אצל ההר'. הוא חש מאוד בנוח עם זה".
ההכרה המאוחרת מפתיעה אתכם?
שחר: "הוא ידע שבעתיד יגלו אותו, שיעברו איזה עשר שנים עד שיעלו עליו. הוא לא פקפק ביכולת של הציבור להבין, ולא ביכולת של הכתיבה שלו להיות לא תלויה בזמן ובמקום. הוא היה אומר לי: הדברים שלי לא קלים לעיכול, לא מתרפסים לשום אוזן, לא מחפשים שום קהל. הם מחפשים רק את היוצאים מהכלל, החריגים, האנשים הרגישים. 'הרגיש מרגיש', הוא תמיד אמר. בשבילם אני כותב. הוא הרגיש נאמנות מוחלטת למתי המעט שהיו יושבים עם אלבום בסלון ושומעים אותו בריכוז רב".
אהוד: "אני חושב שכשבאו לו השירים הייתה לו האפשרות לבחור אם לעשות אותם קליטים יותר או קליטים פחות. והוא בחר להיות נאמן לשיר עצמו – כמו לאמת – גם אם היא לא נכנסת לשתיים וחצי דקות. הרי הלחן הוא לא – איך אגיד את זה – הכי מרגש מיידית. אז כשהוא ישב וכתב שיר שהיה לו בלב או בראש או באוויר (כמו שהוא היה אומר: 'שיר נמצא באוויר ומחפש את הפראייר שייכנס דרכו לעולם') הוא היה כותב את האמת של השיר. והאמת של השיר לאו-דווקא מובנת לאדם מיד, והוא לא מתלהב ממנו מיד ומוכר הרבה עותקים. הוא כאילו אמר: אני מחכה לבנאדם בסיבוב. אולי בפעם הראשונה זה לא ידבר אליו, אבל באיזה סיבוב, על איזה חוף, באיזה טיול, פתאום – האמת. האמת לא צריכה עדים, ולא תירוצים. היא שם. מי שרוצה להתחבר אליה מוזמן. האדם הזה כתב כאן משהו, ושר את זה בצורה המסוימת שלו וזה הקדים את זמנו. עכשיו עושה רושם שהגענו אליו, לשירים שהוא כתב. אנחנו מגיעים אליהם ככל שהזמן עובר".

אברך ונער גבעות

ב"עצמאי בשטח", האנתולוגיה שערך מבקר המוסיקה יואב קוטנר, אפשר לעקוב, כרונולוגית, אחרי ההתפתחות הרוחנית של אריאל. נמצאים שם כל שיריו המולחנים, בתוספת ציורים שלו, טקסטים נוספים ותצלומים (חלקם משעשעים; לשיר "נרקומן ציבור" צורפה תמונה של אריאל כשמאחוריו אהוד אולמרט ופוליטיקאים נוספים). המפגש עם המילים ללא הלחנים וההגשה המוכרת מדגיש את האיכות הפואטית של השירים, ומזמין התעמקות בעברית החד פעמית שלו. מעניין שמתוך עשרות הביטויים שטבע אריאל בחר קוטנר דווקא את "עצמאי בשטח" לעטר בו את הספר. למרות שהיו מצלחים ממנו, יש ב"עצמאי בשטח" משהו מדויק מאוד בהתנהלות המאיר-אריאלית.
יש בו, למשל, את האנרכיסטיות המתריסה שהחלה עוד כשהיה "הצנחן המזמר" וגילה פנים שלא כהלכה בשירה של נעמי שמר – "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור". יש בו גם החיבה לעשב המתוק, וגם להיותו אולי היחיד מהברנז'ה הקיבוצית (שלום חנוך ושות') שאהב והעריך מוסיקה מזרחית ("כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היה השיר היחיד בעברית שאריאל הפיק עבורו גרסת כיסוי, לצד שיתופי פעולה עם שלמה בר ושלומי שבת).
מהלך עצמאי נוסף היה התקרבותו, שנים לפני הצונאמי הגדול, אל עולם היהדות. הרצועה החותמת את אלבומו "…וגלוי עיניים" (1984), נקראת "פרקים מיומנו של חוזר בתשובה". בשיר מתבקש אריאל להירגע על ידי כולם ("רצתי לרופא – אמר לי תירגע / רצתי לעורך דין – אמר לי תירגע"), אך דבר לא מרגיע אותו "עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עלי / ונרגעתי". את השיר הוא מסיים במילים הקסומות והסתומות האלו: "שעשועים אני לפניך / געגועים אני אליך / תעתועים אני עדיך".
הפרקים הללו התרחבו עם השנים והיו כמאמרו: שעשועים מתגעגעים ומתעתעים. הוא התחמק מהגדרה רשמית של תשובה על אף שהגיע לידי מעשה. במכתב לדב אלבוים שפורסם ב'ידיעות אחרונות' כשנתיים לפני מותו הוא כותב:

"אינני חוזר בתשובה. בכל אופן, לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון: מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה ובעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש, כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו. מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל – מה אכפת לי. מה שמסדר לך את הראש – מקובל עליי".

הילדים של מאיר אריאל כבר עברו לשלב הבא: אהוד מגודל זקן ופאות, ממוסגר רק בכובע שונה המבדיל אותו מאברכים אחרים; שחר בכיפה לבנה גדולה וציצית המונחת על החולצה, כנער גבעות מבוגר. אנשים, לפעמים קשה להם לראות את זה. הדמיון גדול, כאמור, ומאיר אריאל עם פאות זה לא פשוט לנפש מקיבוץ משמרות. במופע המחווה האחרון לאביהם הם שרו גם משירת הקודש וגררו תגובות מעורבות מהקהל. התגובות האלה מעניינות בעיניי, כי נדמה שהן מפספסות את המהלך שבו מוליך אריאל את עצמו ואת קהל שומעיו. הוא אינו נרתע, והוא מעוניין לבחון הכול מחדש, לרשום בפחם שחור על דף לבן סקיצות קיום, כפי שהדברים באים לדי ביטוי באלבום אחד לפני האחרון שהוציא בחייו.

חתיכת בוץ מתוחכם

באוסף הכפול והפופולרי כל כך של מאיר אריאל ("המיטב", NMC) מופיע רק שיר אחד מ"רישומי פחם" – "שמעתי שאת נמצאת". אין זה מקרה. "רישומי פחם" הוא האלבום המרכב ביותר של אריאל. קודר, עמוק, נבואי, הגותי, תוקפני, מינימליסטי, לא קליט, קשה מאוד לעיכול. "התלבטתי רבות למה להוציא את זה. ורציתי לא להוציא את זה. ושאפתי לא להוציא את זה, אבל ראיתי שאני לא יכול שלא להוציא את זה", אמר אריאל ב-1996 כשיצא האלבום. מה שהתחיל כ"מחזמר ליחיד" בפסטיבל עכו לתיאטרון הפך לאלבום נזירי ואינטימי בהפקת שחר אריאל. שירה וגיטרה (ומעט קלידים ולפעמים גם אקורדיון וצ'לו) – "כאילו אני יושב לפניך בחדר שלך ושר לך את התקליט".
אלבום קונספט על קפיטליזם, תעשייה, אפסות האדם, האלוהים, הארץ. ובעיקר הכול על אודות מאיר אריאל: מקיבוץ משמרות שם חלקת האדמה "בס בבלון" והניגון "הורה נופלת מהרגליים" (שנכתב על פי "הורה משמרות" של חיים חנוך, אביו של שלום חנוך), דרך '1984' של ג'ורג' אורוול, ועד חזון דניאל והאגדתא התלמודית על טיטוס מחריב המקדש. בלי יחסי ציבור, כשהוא נמכר בתחילה רק בחנות אחת בתל אביב, נוצר קהל קטן ומעריץ לאלבום המשונה הזה.
המוסיקאי איל תלמודי עשה צדק גדול בהחלטה לחדש דווקא את השירים הקשים הללו במסגרת "עבודה עברית", ולהוסיף לרישומים צבע חדש. קולו של מאיר אריאל שר את הקטע הארמי מתוך "חיית הברזל" פותח את האלבום' וכעבור כמה שניות נכנס ברי סחרוף וממשיך לשיר את חזון דניאל במאה העשרים; "תקופת המתכת, עידן הברזל" – הגלדיאטור נשאר, הקולוסאום פשוט נהיה כל-עולמי. הגרסה של סחרוף טובה מאוד, ועדיין אינה משתווה לביצוע התיאטרלי, המדויק והמהפנט של שולי רנד לשיר.

עמיר לב מבצע את "הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם" בהגשה הקבועה שלו – קול מחוספס מקריא את המלים באדישות – ובעיניי זו גרסה מפוספסת מאוד שמעדיפה את הצורה על חשבון השיר. לעומתו, שלומי שבן עשה גם הוא את השטיק הקבוע – קברט מגובה בפסנתר מכשף – רק שהוא מתאים להפליא בהקשר של השיר "דמוקראסי" שהוא מבצע. שבן והפסנתר מקימים לתחייה את חלום הבעתה של אריאל שבו הדמוקרטיה נראית כבמה המתפלשת בשפכיה. "פעם שרתי את 'דמוקראסי' מול קהל דתי", מספר לי אהוד אריאל, כששאלתי אותו אם הקהל הזדעזע, הוא אמר: "אני הזדעזעתי. אבל זה היה בחנוכה עם היוונים והדמוקרטיה שלהם והרגשתי שאני ממש חייב". שאנן סטרייט (סולן ה"דג נחש") מפתיע בביצוע לא רע בכלל ל"שיר המקצוע", ו"אוי דיוויז'ן" עושים יפה את "סיאוחתו אעפעס #3". מעל כולם עומדת רונה קינן שמפליאה בחידוש סוחף ל"בס בבלון". קינן כמו מפרשת את השיר מחדש ומטעינה אותו באנרגיה גדולה. עוד משתתפים בחידושים: בני בשן ("פה גדול"), נעם ענבר ומאיה דוניץ ("שמעתי שאת נמצאת"), נעם רותם ("שיר התעסוקה") ו"לוס כפרוס" ("זנב הלטאה של שיר המקצוע").

חוץ מהדיסק ישנו גם ספר, 94 עמודים מעמיקים שמציעים (מלבד מילות השירים) מאמרים והערות על האלבום, ועל שירים ספציפיים. פרופ' חביבה פדיה כותבת דברי טעם על מקורות ההשראה של "חיית המתכת" ו"האדם אינו אלא", אהוד בנאי כותב טקסט יפה שנכון לגביו לא פחות משהוא נכון לגבי אריאל. רוביק רוזנטל על השפה האריאלית וגם יואב קוטנר, יהושע סובול, פרופ' נסים קלדרון, פרופ' אביעד קליינברג, רוני סומק, אורי ליפשיץ, פרופ' סמי שלום שטרית ורבים אחרים.

נכנסים לביוגרפיה

האחים אריאל עולים להופיע בבמה הצנועה של "חאן החמור הלבן". אנשים טובים בחמור הלבן. המבנה המקומר והמשופץ נותן אווירה חמה. צפת, אמרנו. הילדים מבצעים יפה את השירים של אבא ומוסיפים להם את הכיוונים שלהם. בסיום "שני מקסיקנים" ("מחלק מוסר השכל") אומר שחר: "היינו יכולים לשיר את זה על יוונים חמודים או שהיינו יכלים לשיר את זה על יהודים, למשל. נגיד שני בתים בשיר. בית ראשון: מי כתב? מה התרחש? כתב אותו שלמה המלך, מה שהיה קורה זה שהייתי לוקח את המשפחה על עגלה, יוצא לשלושה שבעות טרק לירושלים, עוצר בדרך, חברים, מעיינות, מגיע לירושלים, קונה בשר, פוגש את עם ישראל, מקריב קרבנות, עושה קטורת נכנס להזיות".
ואז מה קרה? הלך הבית. מי החריב? נבוכנדצר, בבלים. "זה לא היה בית כל כך מצחיק", אומר אהוד. "אתה יודע, אצל המקסיקנים הוא כמעט נפל והיה מצחיק". אחרי הבית השני וסיומו הדומה מסכמים השניים: "אם הינו שרים את זה על יהודים במקום על מקסיקנים, לא היה להיט. אולי ביום הזיכרון ובתשעה באב".
הם מנגנים את "בלוז כנעני" – שיר ההספד שכתב אהוד בנאי על אביהם. בנאי גייס את האקליפטוס הענק של "ארול", את פרדס חנה-כרכור, את הבלוז ושולחן השבת ויצר שיר געגוע והספד. אקליפטוס ענק. אין דימוי נכון יותר מאקליפטוס ענק. מצד אחד מכאן, ממש מעבר לכביש, ליד כל חורשה של קק"ל, האקליפטוס שייבש את ביצת "בס בבלון" שליד קיבוץ משמרות. וגם, ממש לא מפה, משם, מהמרחבים, מהטבע האחר. מאיר נולד מהאקליפטוס. מפה ומשם.
יש לשירים של מאיר אריאל תכונה משונה: הם נכנסים לך לביוגרפיה. הופכים להיות שיריך, נוף נפשך, המילים שאיתן אתה מנסה להסביר. בסוף כל משפט שאתה אומר יושב מאיר אריאל עם נרגילה, ואתה מבקש לגמול לו טובה. כל שנותר לך זה לשמוע שוב ושוב.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter