בסוף כולם בוכים: חייו ומותו של ר´ אלעזר בן דורדיא

אלעזר בן דורדיא / עמיחי חסון

כְּשֶׁנִּהְיֵיתִי אֶלְעָזָר בֶּן דֻּרְדְּיָא
נָשִׁים נִפְתְּחוּ לְפָנַי בַּחֲלוּקִים קַלִּים
בָּאֳנִיָּה הַמַּפְלִיגָה צָפוֹנָה
אֶל כְּרַכֵּי הַיָּם
אֶל אִיֵּי הַגּוֹיִים.

עַל הַסִּפּוּן לֹא קָרְאוּ לִי רַבִּי
קָרְאוּ לִי קֵיסַר הַחוֹבְלִים
אַפִּיפְיוֹר הַנָּשִׁים.
הָיִיתִי הוֹלֵךְ בַּסְּפִינָה שֶׁהָיְתָה אַדְמָתִי
מֵעוֹלָם לֹא עָצַרְתִּי לְהַסְבִּיר
כַּמָּה מְעַט הָיָה תָּלוּי בִּי

מְבַקֵּשׁ לַעֲגֹן בִּנְמֵלִים זוֹלִים (כְּמוֹ יְקָרִים.
לֹא הָיָה אִכְפַּת לִי, הַאֲמִינוּ לִי,
לֹא הָיָה אִכְפַּת לִי מִשְּׁמִי בַּגּוֹיִים)
עוֹצֵר בְּסוֹפֵי הַכְּרַכִּים לְבָרֵר בְּיָדַיִם רֵיקוֹת
לְלֹא הוֹעִיל: מִקְדָּשִׁים הֵגִיפוּ דְּלָתוֹת בְּבוֹאִי
זַבָּנִים כְּעוּרִים נָעֲצוּ עֵינַיִם רָעוֹת
יְלָדִים נוֹפְפוּ תְּנוּעוֹת מְגֻנּוֹת מֵהַגְּזוּזְטְרָה.

מֵעוֹלָם לֹא עָצַרְתִּי לְהַסְבִּיר
כַּמָּה מְעַט הָיָה תָּלוּי בִּי
כְּשֶׁנִּהְיֵיתִי אֶלְעָזָר בֶּן דֻּרְדְּיָא
וְקָנִיתִי עוֹלָמִי בְּשָׁעָה אַחַת
בְּבֵית הַזּוֹנוֹת הַמְזֹהָם בְּיוֹתֵר
גַּם רַבִּי נִשְׁבַּר וּבָכָה

• בעקבות שיעורים של הרבנים רא"ם הכהן, יאיר דרייפוס ושג"ר

• והתניא: אמרו עליו, על ר' אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.

פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

הלך וישב בין שני הרים וגבעות.
אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים!
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'.
אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים!
אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'.
אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים!
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'וחפרה הלבנה ובושה החמה'.
אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים!
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'ונמקו כל צבא השמים'.

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי.
הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו.
יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
[והא הכא בעבירה הוה ומית! התם נמי, כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא].

בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת.
ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי.

(בבלי, עבודה זרה דף י"ז, עמוד א')

א.

התשובה מכילה בתוכה הבטחה; תמיד יש לאן לשוב, תמיד ישנו סיכוי להינצל. אך במובן מסוים ידיעת אפשרות התשובה מעכבת את התשובה בפועל. פתח המילוט שמציעה החזרה בתשובה ממוסס ומטשטש את הקיים, ומאפשר לנו לחיות את חיינו בבקשה לתשובה אך לא בעשיית תשובה בפועל.

לפעמים התורה מציבה גבול. הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת: הדבוק במינות (עבודה זרה) לא יכול לשוב בתשובה, ואם ישוב- כבר לא יוכל לחיות. בעולם של חז"ל עבודה זרה מסוכנת יותר ממיניות. מעבירות מיניות אפשר, בדרך כלל, לשוב בתשובה ולהישאר בחיים. עבודה זרה היא סיפור מורכב הרבה יותר. אך יש גם מקרי קיצון של חזרה בתשובה על חטאי עריות המובילות אל המוות. כדוגמא לאפשרות כזאת מספרת הגמרא את סיפור חייו ומותו של רבי אלעזר בן דורדיא. חיים של דביקות מינית שנגמרים בתשובה של רגע אחד, טוטאלי לחלוטין, שלא מאפשר להמשיך ולהתקיים בעולם הזה.

ב.

סיפורו של אלעזר בן דורדיא הוא סיפור על תאווה ללא גבול. עומק החטא נמצא בחוסר היכולת לראות את האחרים כסובייקטים אנושיים, רגישים, ייחודיים. מבעד למשקפיים שטופות התאווה ישנם רק אובייקטים של סיפוק צרכים, אובייקטים נטולי פנים או נשמה. הרב יאיר דרייפוס מעיר שעיקרון העריות כשלעצמו הוא לא הדבר החמור כאן. הדבר החמור הוא רוח העבירה של הזנות, רוח שלא נמדדת ברמה ההלכתית, לא העבירה הפורמאלית אלא אווירת חייו של אדם השקוע באיסור, חיים שבהם הכול מותר, חיים ללא פנים.

אלעזר בן דורדיא מנסה למצות את כל ההנאות שיש לעולם הזה להציע, והוא עושה זאת באקטיביות מעוררת השתאות, 'לא מניח', לא מרפה, כל הזמן בתנועה; כובש, הולך, נוטל, עובר.
הגמרא פותחת את הסיפור במילים 'אמרו עליו'; 'אמרו עליו' היא שפה של מיתוס, של אקט שמכוון כלפי חוץ ושמודע למסתכלים בו. זוהי שפה של שיטה, לא 'בעיית יצר' אלא אורח חיים שמשמעותו 'תורת יצר'. תורה שאמרה לי ללכת לכול הזונות שבעולם, פטיש שמתרגם פנטזיה לשיטה; העולם מאפשר לך – אז קח.

ג.

אלעזר בן דורדיא מגיע לזונה הגדולה מכולן, לאותה אישה חסרת פנים שכמעט ואינה מושגת. פתאום היא מדברת – אפילו לא אליו, שהרי לא מפגש בין נשמות יש כאן; היא מדברת לעצמה, ואומרת: אלעזר בן דורדיא אין לו חלק לעולם הבא, אין לו תיקון[1]. המשפט הזה תופס אותו במקום ערום, פגיע, מקום שחושף ברגע אחד את הסיטואציה באור אחר. הוא מבין שהגיע אל הסוף, ובסוף אין כלום. הפנטזיה נפגשת עם המציאות, גועל מחליף את התאווה. הוא מבין שהוא הפסיד את הכול: אין לו לא העולם הזה ולא העולם הבא. הוא מתחיל את הריחוף אל תחתית החבית. הוא אבוד.

במקום האבוד, אומרים טיילר דירדון והרב שג"ר, שם מתחילה העבודה האמיתית. כשאדם חש שעוד יש לו סיכוי הכול מקבל פרופורציות של 'לא נורא', תמיד תהיה עוד הזדמנות; אך כשאתה מגיע לתחתית הבאר אתה יודע: הכול נורא, אין עוד הזדמנות.

אלעזר בן דורדיא נבעט אל מחוץ לעולם, אל הטבע: 'העולם' הוא אנשים, חברה, ציביליזציה, ואלעזר בין דורדיא איבד את מעמדו בין בני האדם. הוא נפלט חזרה אל המקום שקדם לבריאה שלו. ושם, במקום הזה, אין עוד מה להשיג, אין יותר מה לכבוש. הוא מפסיק ללכת ויושב, מניח לראשונה בחייו.
הגעת, הוא אומר לעצמו. גם לנידחת שבזונות הגעת, עד כרכי הים, עד סוף העולם.

הוא מבקש רחמים (מצב ביניים: לא חטא, לא תשובה) מגרמי הטבע. אבל הטבע אומר לו: אנחנו באותו מצב, גם לנו אימא אמרה את אותם דברים קשים, כולנו אבודים. אף אחד לא הולך לרחם עלייך.
הוא מתחיל להפנים: באמת אין לי סיכוי להינצל, העסק אבוד.

ד.

ועכשיו מה נשאר? נשאר לבכות. אבל על מה בוכים? בוכים על הכול, על הזמן שהתבזבז, על החטאים והעבירות, אבל בעיקר על ההתרגשות מהתשובה: "אין הדבר תלוי אלא בי" – אני הסיפור. כל הזמן אני מחפש אצל אחרים; הולך לזונות, מבקש רחמים מהטבע, מחכה שמישהו יבוא ויעיר אותי – אבל אני הוא כול הסיפור.

עכשיו אלעזר בן דורדיא חוזר להיות אדם: כמו עוּבר הוא מכניס את ראשו בין רגליו, ונולד מחדש. כשהוא נרגע מהקדחתנות המכשילה, כשאין לו כבר מה להשיג ולאן לרוץ, הוא עוצר, מרפה. מונח בתנוחת ילד שעוד לא נולד פוגש הוא את עצמו לראשונה. מופתע הוא שאינטימיות כזאת הינה עוד אפשרית: עד היום הוא לא הצליח ליצור אינטימיות, לא עם עצמו ולא עם אחרים. אין לו אישה משלו, הניכור העצמי הוביל אותו אל הזונות, הוא ברח מהמגע הבין-אישי שלא בין בשר לבשר. דויד גרוסמן כותב בספרו 'דבש אריות' על הליכתו של שמשון לזונה בעזה דברים שנדמה שנכונים גם כאן: "מי שירצה יוכל לקרוא כאן, בין השאר, ביטוי למשאלה עמומה של שמשון לכך שעצם המגע האינטנסיבי באחרים, ודווקא בזרים, יעניק לו דבר מה שאולי חסר לו בשורש טבעו: תחושה של קיומו הממשי, ושל גבולו הברור והמובחן של הקיום הזה".

ה.

בדרך כלל הסיפור הזה מובא בתור דוגמה קלאסית לתשובה הירואית. המשפט 'אין הדבר תלוי אלא בי' מובא אצל הרמב"ם כחוויה של כוח, של אדם שמגלה את העוצמה הפנימית שבו. בעקבות דבריהם של מו"ר הרב רא"ם הכהן והרב שג"ר נדמה שאין מנוס מלקבוע: מדובר כאן בטרגדיה, ולא בכדי היא נגמרת במוות.
פתאום אלעזר בן דורדיא הבין דבר נורא, את הלא-כלום המוחלט של חייו. אדם חי בתחושה שהחיים מזמנים לו 'סיפור גדול' (או 'חלום גדול', 'הזדמנות גדולה'), אבל רגע לפני מותו הוא מבין שאף אחד לא מזמין לו שום סיפור. אדם חי בעולם, הולך מהעולם, וכלום. ואחרי ההבנה הזאת אלעזר בן דורדיא כבר לא יכול לחיות. המציאות לא מסוגלת להכיל אותו. אין כאן סיפור של חטא, תשובה והתמודדות שלאחר התשובה בחיים עצמם.

בסוף הסיפור מסופר על בכיו של רבי. הבכי הזה מסגיר את הטרגדיה, זהו בכי של תדהמה. וכשהבכי נגמר, במשפט האחרון של הסיפור, רבי אומר: "לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי" – זו לא רק קביעה, אומר הרב שג"ר; זוהי התמרמרות. התמרמרות על הדגם, על הסבל, על האידיאליזציה שהסיפור הזה עלול לעודד, על התיקון שמגיע רק בחידלון.

ו.

בסיכומו של דבר, הסיפור של אלעזר בן דורדיא הוא על אדם שחטא עד הסוף, כמעט סחט את החיים עד תומם, ומצד שני עשה תשובה עד הסוף, עד המוות שהגיע כשכבר לא נותר מה לסחוט. ברגע אחד הוא הבין: אין בכל העולם הזה מי שירחם עלי. רק ה'. ואז נגלה לו סוד החירות, חירות של תשובה: אני לא משועבד, 'אין הדבר תלוי אלא בי'.

בסוף כולם בוכים – ר' אליעזר בן דורדיא, רבי יהודה הנשיא, הרב שג"ר – כל אחד וסיבתו שלו. והכול, כמו דמעות בגשם, נבלע בעולם. מים מטהרים פוגשים מים מטהרים.

1. [1: מתבקש להשוות את האגדה לסיפורו של 'אחר' (אלישע בן אבויה) במסכת חגיגה טו ע"א, הן מצד חטאי העריות והן מצד שאלת התשובה. (בתרגום:) "יצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים – חוץ מ'אחר'. אמר: הואיל ונטרד אותו איש מאותו עולם יצא ויהנה בזה העולם. יצא אחר לתרבות רעה. יצא ומצא זונה, תבעה. אמרה לו: אתה לא אלישע בן אבויה? עקר צנון מהערוגה בשבת והביא לה. אמרה: אחר הוא". הרב רא"ם הכהן, מסביר שחטאו המרכזי של 'אחר' היה שהקשיב לבת הקול האומרת שאינו יכול לחזור בתשובה. בסיפורנו הזונה מתפקדת כ'בת קול' של אלעזר בן דורדיא, שהרי אף היא אומרת לו שאין מקבלים אותו בתשובה; אך כאן אלעזר בן דורדיא לא מקשיב לה, ואכן סוף הסיפור שונה לחלוטין.]

• לעיון נוסף: מאמרו של הרב שג"ר הזהיר במצוות ציצית: תשובתו של ה'אנטי-גיבור'