Posts Tagged 'Balkan Beat Box'

מעגל הגיר הבוכרי

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏28/10/2011)

The Alaev Family And Tamir Muskat

משפחת אלייב היא סוג של מוסד. מאז 1972 היא קיימת כלהקה משפחתית שמשמרת ומחדשת את המוזיקה הבוכרית המסורתית. על הבמה אפשר לשמוע ולראות שלושה דורות; הסבא אלו אלייב, שני הבנים אריאל ואמין, וארבעה מהנכדים: אמיר, צביקה, אלן ואביבה.

על האלייבים עברה בשנים האחרונות תופעה שמוכרת יותר מהתחום הגסטרונומי: השמועה על המשפחה שמבשלת אוכל בוכרי על פתיליות ומגישה אותו בהרבה אהבה פשטה ברחבי הארץ. אנשים הגיעו, התפריט תורגם ליותר משפה אחת ובתהליך הדרגתי הוחלפו הפתיליות בכיריים חשמליות ומבריקות. זה, בדרך כלל, הרגע שבו מבקר המסעדות נהיה סנטימנטלי. הסוד התגלה להמונים, המשפחה התמסחרה והאוכל איבד את קסמו האותנטי. אבל במקרה המוזיקלי של משפחת אלייב, נדמה שהמצב הפוך: רק טוב יצא מהרמונט, הוא הנגיש את הצלילים האוזבקים ויצר אחת עשרה רצועות שמנסות (ולרוב גם מצליחות) להיות 'גרוב בוכרי'.

אפשר להתחפש לרגע לבלוג המצוין 'סיפור, כיסוי' ולהתבונן על התהליך בפער בין עטיפות האלבומים: על עטיפת 'המשיח בוא יבוא', אלבומם הקודם מ-2007, מצולמים בני המשפחה על הדשא בפארק עם התלבושת הבוכרית המסורתית (שמשמשת אותם גם היום להופעות). גרפיקה חובבנית המאפיינת אלבומים מזרחיים משנות התשעים מציגה את שמם ומציעה שני מספרי טלפון להזמנת אירועים.

לעומת זאת, האלבום החדש כבר מתהדר בכותרת אנגלית: "The Alaev Family And Tamir Muskat. איור מוצלח ומודע לעצמו קורץ למאזין המעודכן. אין זכר לטלפון הזמנה לבר-מצווה. הפער הזה הוא תמצית המהפך שקרה לז'אנר המכונה 'מוזיקת עולם' בכלל – ולמוזיקה העדתית בפרט – לאורך העשור הקודם. מהרכבים ואמנים שמכוונים אל העדות פנימה, הופקו השירים הישנים מחדש וכוונו לא רק לבמות בארץ, אלא אף (ולפעמים בעיקר) אל האורות של העולם הגדול.

אם להאמין לסבא אלו אלייב, הוא כבר הספיק לטעום מהאורות הללו בעבר כאשר ליווה אמנים בבירות אירופה. אבל מאז שעלתה המשפחה לארץ (1991) היא מנגנת בעיקר את החומרים הבוכרים, מלווה אמנים אחרים (לאחרונה הקליטה המשפחה את האלבום הפרסי החדש של ריטה), וגם משחקת לחלופין דמויות שונות בהפקת המחזה של ברטולט ברכט "מעגל הגיר הקווקזי".

בהופעות נדמה שכל המשפחה מתעסקת עם כלי הקשה שונים, אבל החלוקה העקרונית נותנת לסבא אלו את הדויירה והשירה, אריאל (שמוכר גם מההרכב החסידי 'הלב והמעיין') מנגן ב'גרמוני' – אקורדיון בוכרי המאפשר לנגן גם רבעי טונים – אמין באלופון, אלן בדויירה, צביקה בקלרינט ובקרן מיוחדת (מעין שופר ארוך מנחושת), ואת ההצגה גונבים הבת הצעירה אביבה על הכינור ואמיר (שמלווה את דודו טסה כבר שנים) על הקאנון.

אל הסלון המשפחתי שלהם הוכנס המפיק תמיר מוסקט, איש להקת ה'בלקן ביט בוקס'. מוסקט הוא הבחור החיצוני שהוטל עליו להוסיף גרוב מעודכן למסעדה הביתית. אלייב ידעו במי הם בוחרים: די להאזין לצליל שהוא יצר באלבומים של 'הבילויים' ("שכול וכישלון") ושל אפרת גוש, וכמובן בבלקן, כדי להבין שמדובר במפיק שיודע בדיוק איזה צליל הוא רוצה לקבל. מוסקט החליט להשאיר את המשפחה בטריטוריה שלה ולכוון את הסאונד על מקום פחות מפוזר ויותר מדויק. למרות הפוטנציאל, ההפקה לא גולשת אל המרחב האלקטרוני או הסימפול הנגיש, שני מקומות שהז'אנר האתני נהנה לנפוש בהם. זאת בחירה מעניינת שצריך להעריך ואני מניח שהיא קשורה לעובדה שהדור המבוגר נמצא כאן כדי לקבוע את הכללים. את מלוא הפוטנציאל ההתפתחותי נגלה, אולי, באלבום הסולו של אמרי אלייב. בינתיים מוליך אותם מוסקט בשבילים המסורתיים: השפה נשארת לא ברורה, המקצבים מזמנים ריקוד והמטבח ממשיך להוציא מנות צבעוניות אל השולחנות. לא סתם אני חוזר אל הדימוי של האוכל: בדרך כלל אנחנו נכונים להכניס אושפלאו לפה מאשר מוזיקה בוכרית למערכת של האוטו. זה חבל, בעיקר בגלל שבוויתור הזה אנחנו מפסידים צלילים ומוזיקאים נפלאים.

בכל זאת, צריך לציין שהמיטב יוצא מהמשפחה על הבמה. בחודשים האחרונים יצא לי לראות אותם בהופעה חיה בצוללת הצהובה בירושלים ובחגיגת יום ההולדת של בלוג המוזיקה הנפלא 'קפה גילברטר' ב'בארבי' תל אביב. את ההופעה ב'בארבי' הם פתחו, וכנראה קנו שם עדת מעריצים חדשה. הם משתוללים על הבמה, הדור המבוגר בתיאטרליות והצעירים בכלי הנגינה. הם מזהים את הקהל ויודעים מתי לעוף ומתי להרפות. מהבחינה הזאת האלבום הוא באמת כמו סניף של המסעדה שנפתח ברמת אביב.

שעת הצוענים: 'שכונה' ל'מארש דונדורמה'

  • התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (‏09/07/2010 ‏כ"ז/תמוז/תש"ע) במדור 'צליל ביקורתי'

'שכונה' ,'מארש דונדורמה'

הפגישה הראשונה שלי עם 'מארש דונדורמה' התרחשה לפני כמה שנים מול הטלוויזיה. ראיתי אז את 'אבידות ומציאות' – הסדרה העצובה והמשונה של שבי גביזון ודנה מודן – וכל פרק נתן תחושה כאילו לקחת קפסולת דיכאון מרוכזת. אני לא זוכר הרבה מהסדרה מלבד תמונה, או יותר נכון מנגינה אחת שנחרתה בראשי: תזמורת צועדת ברחובות תל אביב ומנגנת ניגון קסום, מהפנט, שמפר לרגע את העליבות ויוצר תקווה קטנה אצל האנשים הקשים במסך. לתזמורת קראו 'מארש דונדורמה'. הנגנים הופיעו כמו הזיה, לא הייתי בטוח שהם באמת קיימים. מאז יצא לי לפגוש בהם במקומות שונים, ולמדתי שהם מין הרכב כזה שפשוט נתקלים בו, לפעמים בדרך לשוק או לעבודה.
השם הביזארי לקוח משמה של גלידה תורכית, שרשימת המצרכים המקורית שלה כוללת חלב עיזים, שלג, אבקת סחלבים מיובשת וכפית אחת של מסטיקא. לעומת זאת, רשימת המצרכים המוסיקלית כוללת חמישה סקסופונים, שלוש חצוצרות, שני טרומבונים, ארבעה מתופפים וסוזאפון אחד – בסך הכול חמישה עשר נגנים שבאים מרקעים שונים ויוצרים תזמורת גדולה שמנגנת יחד כבר חמש שנים. מאז ההופעה הראשונה (שהתקיימה, אגב, בשוק מחנה יהודה בירושלים) הם הספיקו להפוך ללהקת פסטיבלים מבוקשת בז'אנר ולהוציא שלושה אלבומים: 'מארש דונדורמה' ב-2005, 'טעמים חדשים' ב-2007 ועכשיו את 'שכונה'.
זה אכן אלבום שכונתי. הוא הוקלט בתוך ארבעה ימים, כשהלהקה דוחסת באולפן גם קהל, שלעתים אפשר לשמוע את מחיאות הכפיים שלו. האלבום כולל לא פחות משבעה מלחינים שונים מההרכב (ועוד קאבר אחד לשיר של גורן ברגוביץ', המלחין של רוב סרטי קוסטריצה ומנהל קרקס בלקני משל עצמו), ובאמצעות ריבוי הסגנונות הוא הופך לאלבום צבעוני במיוחד. למרות זאת, הצליל של 'מארש' הוא צליל אחיד שניתן לזהות בקלות. אין כאן אקלקטיקה מקרית אלא יד מכוונת שאוספת את הרצועות לאלבום מגובש. מהפתיחה המזרחית ב"הצד התימני שבך" דרך הדו שיח החסידי-ערבי ב"איסמעיל בא אל ההר" ועד האפרו-ביט-פאנקי ב"אלימות נגד נשים" – בכולם בולטת האנרגיה של ההרכב כולו, כתזמורת מגובשת ומזמינה.

'שכונה' – כשמה של אחת הרצועות – הוא אלבום שעושה שמח. קחו אותו לבית אבות ותראו קשישים מזיזים איברים שהם חדלו להשתמש בהם מזמן. אין זה דבר של מה בכך לעשות שמח, אך מצד שני ישנה תחושה שלא קורה כאן 'אירוע' מיוחד מדי מבחינה מוסיקלית, או הפתעה גדולה.

'מארש דונדורמה' היא חלק משמעותי מהטרנד הצועני-בלקני שפשט על המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות. למתקפה הזו היו סממנים מקדימים: ההצלחה הרבה שבה אמיר קוסטוריצה על סרטיו ('חתול שחור, חתול לבן', 'שעת הצוענים') ולהקתו (No-Smoking Orchestra) מתקבלים בארץ, הייבוא המאסיבי של הרכבים מעולים כמו 'גוגול בורדלו' (Gogol Bordello) מרחבי העולם, הרומן המתמשך של הישראלים עם מה שמוכנה 'מוזיקת עולם' ונספחיה ('שוטי הנבואה' ושות') ועם המוסיקה היונית שטופת האוזו; תוסיפו לזה את זיק הכליזמר השוכן בכל להקת חתונות חסידית והנה לכם תמצית ההצלחה.
מלבד 'מארש דונדורמה' ו'בום פם' (שהוציאו לאחרונה את אלבומם השלישי Alakazam), הלהקה המזוהה ביותר עם הזאנ'ר היא ה'בלקן ביט בוקס' (Balkan Beat Box), אולי ההרכב הישראלי המצליח ביותר כרגע בעולם. אבל 'מארש דונדורמה' הם לא ה'בלקן ביט בוקס'. בניגוד לפצצת הגרוב התל אביבית שמסתפקת בווריאציות על מנגינות, ב'מארש' נותנים למלודיה זמן להתפתח ולהיבנות. אין כאן ביטים אלקטרוניים, ואין אותה אווירת קרחנה מטורפת שמאפיינת את ה-BBB. 'מארש' היא האחות הירושלמית המתוחכמת יותר, המגניבה מעט פחות, אבל השמחה לא פחות. 'שכונה' הוא אלבום שבא בעסקה: בסך הכול הקיץ קשה בלבנט, ו'מארש דונדורמה' מציעים מסיבת רחוב גדולה עם ערק לארוחת בוקר כדי לשמוח קצת בחום. אם זה מה שהולך להפוך את הקיץ לנסבל יותר, אני לא רואה סיבה שלא להסכים.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter