"האידיאל שלכם הוא להקים כאן ברונקס חדשה" – המשורר אלן גינזברג פוגש את פרופ' גרשום שלום בירושלים

בסתיו 1961 הגיע משורר הביט היהודי-אמריקאי אלן גינזברג (1926 – 1997) לביקורו הראשון  בישראל. כמה חודשים קודם לכן פורסם בארצות הברית ספרו השני "קדיש ושירים אחרים" שבמרכזו פואמה מופתית, איומה ומבריקה המוקדשת לחייה ולמותה של אמו, נעמי, אשר התמודדה עם הפרעות פאראנואידיות.

למרות גילו הצעיר, היה גינזברג משורר מוכר בשלב מוקדם זה של חייו. ספרו הראשון "יללה ושירים אחרים" (1956), ניסח מבט ביקורתי על אמריקה מלאת הסופרמרקטים ומדוללת הרוח, ועל מקומו של הדור הצעיר, המבולבל והזועם, בעידן הקונפורמיסטי והחומרני. "ראיתי את טובי המוחות של בני דורי נטרפים לדעת, רעבים, אחוזי אימה ערומים", כותב גינזברג בפתח הפואמה המרכזית, בשירה טבעית, חופשית וגֵ'אזִיסְטִית המאפיינת את הזרם הספרותי של "דור הביט" (הכולל בין היתר גם את ידידיו המתוסבכים ג'ק קרואק וויליאם בורוז). הספר עמד במרכזו של משפט שערורייתי, לאחר שהואשם כ"תועבה" בשל תכניו ההומוסקסואלים, אלא שניצחנו של גינזברג במשפט הפך אותו במהרה לאייקון מרכזי בינלאומי של "תרבות הנגד", מין משורר-נביא של אמריקה החדשה המבקשת להשתחרר מהמסכמות ולחפש מחדש את דרכה.

מדינת ישראל הצעירה הייתה אחת התחנות הראשונות בקדחת המסעות שאחזה את גינזברג לאורך שנות ה-60.  נדמה שהמשך המסע – הכולל ביקור ראשון בהודו ואימוץ פרקטיות של מיסטיקה מזרחית –  יהיה משמעותי יותר בחייו של המשורר, אך גם החודשים שהעביר בארץ הקודש הותירו חותם מעניין בכתיבתו ובזיכרונותיו, וניתן אולי להבין דרכם גם את משיכתו למזרח.

גינזברג לן בדירת ידידתו עתל ברוידא ברחוב הירקון בתל אביב, עישן אופיום וחשיש מול חופי הים התיכון, נפגש עם קרובי משפחה, טייל בגליל וכתב על חוף הכינרת שיר-טריפ בשם "Galilee Shore", שזכה למספר תרגומים (נתן זך, ערן צלגוב, גיורא לשם) ויהדהד בהמשך בשירים של אחרים, כמו בשירו של יונתן ברג (מתוך הספר "היסטוריה") והשיר "משורר וילד" של אהוד בנאי (מתוך האלבום "רסיסי לילה"). גינזברג כותב ב-"Galilee Shore" תמונות קצרות מתוך מסעו בישראל, מהרהר בישו, מביט על סוריה ומזכיר את עלייתו לרגל אל שניים מענקי הרוח היהודים של התקופה: "לגעת בזקנו של מרטין בובר / לראות את גרשום שלום בפני הגולגולת שלו שורך את נעליו" (מאנגלית: זך).

גינזברג המיסטיקן שלא פסק מלהתעניין בתורות רוחניות, נמשך אל פרופ' שלום (1897–1982), ששמו כבר יצא בעולם כגדול חוקרי הקבלה בדורו, והגיע לפגוש אותו ואת אשתו פניה בביתם ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים. מעניין לציין שכעבור עשור בדיוק, יעלה גם הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס לרגל אל ביתו של שלום, שמוזכר גם הוא בפואמה שכתב בורחס.

זיכרון המפגש עם אלן גינזבורג הצעיר, עלה בשיחות שקיים שלום עם מוקי צור בחורף תשל"ד (והובאו לדפוס בספר דברים בגו,  עם עובד, 1975) אגב שיחה על התבוללות ועל משיכת הדור היהודי-אמריקאי החדש אל תורות המזרח. וכך מספר שלום:

"פעם ביקר אצלי המשורר אלן גינזבורג. הוא בחור סימפטי מאוד, דמות אמיתית. מוזר, מטורף, אך אמיתי. חיבבתי אותו מאוד. שוחחנו אתו, אשתי ואני, שיחה מעניינת מאוד, ואשתי כדרכה שאלה אותו 'למה אינך עולה לארץ? (אני איני שואל אף אדם.. אדם יודע אם עליו ללכת או לא, זהו כלל גדול אצלי. אם אדם רוצה לבוא אפשר לדבר עמו. אבל אינני מוצא בי את הכוח לומר לאיש שעליו לבוא לארץ ישראל. אך אשתי שונה). הוא הביט בי ואמר: 'מה אני?..  הרי כל האידיאל שלכם הוא להקים כאן ברונקס חדשה. כל ימי אני בורח מהברונקס, ואני בא למדינת היהודים ואני מוצא שכל האידיאל הגדול של הציונים הוא לבנות כאן ברונקס ענקי. אם עלי לחזור לברונקס, אני יכול להישאר בה'. אמרנו: 'ואולי אתה טועה..' אבל היה משהו בדבריו. הוא אמר: 'אני הולך להודו לעשר שנים', ואחרי שלושה חודשים כבר היה מחוץ להודו. באיש כזה יש מעין תגובה על עזובה אמיתת בה שרויים יהודים באמריקה. אנו מוצאים כמותם, במידה מסוימת, גם כאן בישראל".

למה התכוון גינזברג בדבריו על הברונקס? האם ראה במדינת היהודים שְטֵייטְל ענק, מין "גטו יהודי מבחירה" כדוגמת השכונות היהודיות בצפון אמריקה? מאפית קניש בלב המזרח התיכון? או שהזמן הקצר בו בילה בארץ הספיק למשורר חד האבחנה להבין שהבורגנות תנצח את החלום הציוני. שנים לפני שישראל תישטף באמריקניזציה הוא יראה אותה עירומה תחת האידאלים הרשמיים בחומר וברוח, כמי שבסך הכול רוצה להיות רובע נוסף של ניו יורק. ברונקס של המזרח התיכון.

כך או כך, שלום ראה בגינזברג דמות מייצגת של השבר הרוחני בדור הצעיר של יהדות ארה"ב. הוא הבין שעבור יהודי שכמותו תורות הסוד של המזרח הרחוק מושכות הרבה יותר מתורות הסוד המסורתיות של אבותיהם היהודים. הוא אפילו מזהה את תחילת התהליך שיוביל את הדור הבא של היהודים-הישראלים אל האפשרויות שמציע המזרח, בהעדר אפשריות מלהיבות מבית.

שלום טעה לגבי יחסו של גינזברג להודו; לא מדובר בעוד תחנה במסעו, כי אם מרכז רוחני שישנה את חייו. הוא יצא ויכנס מתת-היבשת ההודית בשורה של סקנדלים שראויים לרשימה בפני עצמה. לימיים יוכתר לאחד המשוררים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20 ולמבקר גדול לא פחות של אמריקה. הוא כיהן ככהן ניו-אייג', תירגל מדיטציה, ניסה סמים פסיכדליים והגדיר את עצמו לבסוף באופן אוקסימורוני כ"יהודי-בודהיסטי", מה שיהפוך לימים לתנועת ה-JuBu. מדינת ישראל וזהותו היהודית אומנם העסיקה אותו כל העת, והוא אף שב לביקור בארץ בשנת 1986 (יחד עם הצלם האמריקאי רוברט פרנק), אך נראה שהמפגש עם מדינת היהודים המתחדשת לא הצליח לערור בו את החוויה אותה ביקש, למרות התרשמותו העמוקה משלום ובובר. בקריאה מחודשת של הזיכרונות מאותה התקופה, לא נותר אלא להסכים עם דברי שלום, שאנו מציינים החודש מאה שנים להולדתו: "היה משהו בדבריו".

מתוך הגיליון החדש של כתב העת "ננופואטיקה"(הוצאת "מקום לשירה") שערכתי יחד עם ד"ר גלעד מאירי ומוקדש למשורר אלן גינזברג במלאות עשרים שנים למותו.

מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי

פורסם במסגרת "לבי במזרח – הציונות הדתית והמזרחים" גיליון מיוחד של מוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

בואכה חג הפסח, אגב הוויכוח הנצחי אודות איסור הקטניות, התלקח בישיבה בה למדתי דיון סוער שגלש לסוגיית "הציונות הדתית והמזרחים". אחד הרבנים גרס שהסוגיה הזאת היא פולמוס של האתמול. אמת, כך טען, "בעבר נעשו טעיות", אבל היום "עם-ישראל והציבור-שלנו" מעורבבים זה בעדתו של זה ומפריחים את הבעיות בעצם קיומם כיהודים חדשים, ארץ-ישראלים, מיזוג גליות שנולד מן הים. "קחו למשל את חסון", הוא אמר והצביע בידו על המקום בו ישבתי כראיה אנושית חותכת, "ילד תערובות של חצי-חצי, מה אתה יותר ספרדי? אשכנזי? ברוך השם עכשיו הכל שטויות!".

הדברים שלו נאמרו מלב-טוב ושואף הרמוניה ברוח הרב-קוק, אבל אני זוכר איך צמד המילים "ילד-תערובת" טלטל אותי. במחשבות שלי "הכל" לא היה "שטויות". כמו הרב, כך גם לא מעט מחברי (האשכנזים) הופתעו לפעמים מעצם העיסוק בנושא הזה: הרי סטטוס החצי-חצי אמור לשחרר יהודים שכמוני ממה שנתפס בעיניהם כמשחק ילדותי של בחירת קבוצות כדורגל.

אבל שאלת הזהות העדתית – זו שהוצגה בדיון כסרך עודף שכור ההיתוך הבן-גוריוני לא הצליח למצער לפתור – רלבנטית בעיניי באופן אישי וכללי. בוודאי בעולם דתי שמקדש את מושג המסורות ובית אבא (עם כל ההלכות והמנהגים שנגזרים ממנו), ודורש ממך להכריע תדיר לאיזה תרבות אתה שייך. בפרפרזה לדברי המשנה אפשר לשאול; מה יעשה מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי?

מתוך "המשגיחים" סרטו של מני יעיש

גם ארבע שנים אחרי החתונה שלנו, אני עדיין מתחמק מלהראות לאשתי את הסרט שעשתה משפחתי לכבוד בר-מצווה שלי. לא פלומת השפם המגוחכת שאני עוטה שם מביכה אותי, כמו הגולמיות של התוכן; זה היה סרט שעסק בשטחיות בקונפליקט העדתי בו נמצאתי, והוא היה, כדרכם של סרטי בר מצווה, נרקיסיסטי להחריד.

התסריט, אותו כתבתי בעצמי, ניסה להראות את היתרונות הגלומים בחצי-חצי; אני מסרב לקום שם לסליחות הספרדיות בזמן חודש אלול כדי לישון עוד, ומהצד השני אוכל קטניות בפסח לתאווה בפה מלא במבה. ברקע הופיעו שני תרבויות מוזיקאליות שונות, נוסחי תפילה שונים וכמובן, פולקלור האוכל; דג חריימה טריפוליטאי מול חביתיות הפנקייקס האמריקאים. זה כנגד זה ברא האלוהים, ואני, חתן דנן, נהנה מכל העולמות.

הסרט התקבל באהבה על ידי הקהל השבוי של מוזמני האירוע. במקום שבו גדלתי – כרך בורגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת –  משפחה "מעורבת" עדיין הייתה אקזוטיקה קלה. הסרט אמר בדרכו המגושמת את האמת: כילדים למדנו שתי שפות של תרבות, שני סוגים שונים של שולחן שבת. מה שהותר כאן נאסר שם ולהפך. הבעיה הייתה הטון המתקתק: כאילו יש שילוב אמיתי, כאילו שלא ברור איזו תרבות עדיפה, ועם איזה צד מוטב להזדהות כדי להצליח בחברה. הראיה: הלהקה האיומה והיקרה שנגנה בבר המצווה ביצעה לאורך הערב שירי פופ-חסידי-אשכנזי ואחר כך "שירי ארץ-ישראל". שיר מזרחי אחד הוקצה באופן סימבולי לייצג את מיזוג הגליות של המשפחה. באוטו שלו, דלת האמות הפרטי, אבא שלי שומע דיסקים של קובי פרץ ודקלון. אבל למה לעשות לילד פדיחות?

כמובן, אין את מי להאשים מלבד את עצמנו, איש לא כפה עלינו את המוזיקה באולם. אנחנו בחרנו מרצוננו החופשי את מה שזוהה כבחירה "הנכונה" והעדיפה. אבל צריך לזכור שהתחנכות במוסדות הלימוד של הציונות הדתית והרצון להשתלב בהם חברתית – פרושם התחנכות והשתלבות בתוך תרבות דתית-אשכנזית. לטוב ולרע. כל טענה אחרת כרוכה בהיתממות.

"השילוב" העדתי האהוב כל כך על האידאולוגיה הציונית-דתית (כחלק מהמקף הקדוש המחבר בין "ציונות" ל"דתיות"), פירושו מתן שמורות טבע קטנות למסורת המזרחית במין נדיבות של מנצחים. תפילה, מוזיקה, אוכל ומנטליות הם רק הצדדים החיצוניים של הסיפור, הקלים יותר להדגמה. שהרי בשם השילוב מצטמצמת מסורת שלמה של הגות, הלכה, תפיסת עולם וקודים חברתיים לכדי עלי תאנה בצורת קישוט חמסה קטן ואוריינטליסטי על דלת הבית המשותף.

אבי נולד בארץ למשפחה שעלתה מהעיר טריפולי שבלוב, אמי ומשפחתה נולדו בניו-יורק ועלו לארץ בסוף שנות השישים.  את הצד האמריקאי של משפחתי הבנתי באמת רק אחרי שגרתי תוקפה במנהטן, לא רחוק מהמקום בו הם חיו. את הצד המשפחתי של אבי היטבתי להבין מקטנות, והזדהיתי אתו באופן טבעי. ולמרות זאת, כילד וכנער, הפנמתי את הרמיזות הבוטות ששדרה לי החברה, ששאלה ללא הרף "מה אתה בעצם?" ודרשה ממני לבחור צד. אני בחרתי להשתכנז.

התודעה המזרחית פרצה אצלי רק כשנכנסתי לעולם הישיבות. בדרך כלל, עד שאתה לא נהיה "האחר" אתה לא מבחין בכך. הרוב, כל רוב, לא יבין על מה המהומה. כמו באולפנות וישיבות תיכוניות מוצלחות אחרות במרכז הארץ, כך גם במקום בו התחנכתי ארע הפלא הגדול: בדרך נס רוכזו רוב התלמידים המזרחיים בכיתה אחת (עם כמה תלמידים אשכנזים חלשים) בעוד בכיתות האחרות היו רוב התלמידים האשכנזיים (עם כמה תלמידים מזרחיים חזקים). אנשים שכמוני היו קלף הג'וקר – אלו שיתאימו לכל כיתה ולכל טיעון. ג'וקרים לומדים לשחק מוקדם את המשחק.

אינני יודע האם זה עדיין המצב בישיבות, אני כן יודע להגיד שבכל מערכת בה הייתי בחיי – מלבד בצבא – נמניתי עם המיעוט המזרחי. המראה שלי מסגיר את המוצא; אנשים שנראים כמוני משחקים בפרסומות מוסכניקים או שחקני כדורגל, אף פעם לא רואי חשבון או כחלק ממשפחות מאושרות. אבל אם כילד התאמצתי להתמזג עם הרוב ולבטל את השוני לטובת המיינסטרים, בשנים האחרונות אני מקבל את האחריות שמביאה אתה הזיהוי כמיעוט. אחריות שהיא לא תמיד נעימה. לפעמים האחריות הזאת נראית מופרכת לחברים אשכנזים שנמצאים איתי במערכת, שהרי; "אתה לא בדיוק מזרחי".

הם צודקים. אני סוג של סוכן כפול עם מאהבת בצד המזרחי. המצב הזה יוצר תודעה שונה מתודעתם של "מזרחים שלמים". ביוגרפית, חיי נקיים מחויות של אפליה, ולמעט הערות גזעניות ומבטי התנשאות לא נפגעתי מהנושא בצורה ישירה. לא גדלתי בפריפריה. לא סתמו לי את הפה. מי שקרא לי "ערס" בעיקר שעשע אותי. ולכן, אולי, אין בי כעס. אין בי זעם. יש לי רצון להכרה בנזק שנעשה ובמניעתו לעתיד לבוא, בחלוקה מאוזנת ונכונה יותר של אבות המזון התרבותיים-תורניים-חברתיים, ובעיקר של הפסקת האפליה במקומות בהם היא עדיין נמצאת – והיא אכן עדיין נמצאת, לצערי הרב –  בישראל 2014.

ולפעמים, כשאני מביט בבן שלי, שרק רבע מהמטען הגנטי שלו מצפון-אפריקה (מה לעשות והאישה שאותה אני אוהב אשכנזייה גמורה), נדמה לי שאולי הרב צדק שם בדיון בישיבה. איזה משמעות בכלל יש לרצון שלי לחנך אותו לתודעה מזרחית, להתעקש ולהטמיע אצלו גירסא דינקותא של מנהגי עדות המזרח בעולם שאליו הוא יגדל?

כשהמחשבה הזאת עולה אני נזכר שמבחן האינסטינקטים הטבעי של הזהות, לפחות מבחינתי, הוא מבחן ההעלבות: האם אתה נעלב או לא נעלב כאשר עולבים בקבוצת הזהות שלך? (עלבו בישראלים ונעלבת? – ישראלי אתה בזהותך, עלבו בדתיים ולא נעלבת? לא דתי אתה בזהותך). אני נזכר איך שמעתי ברדיו את טומי לפיד עולה לשידור אצל רזי ברקאי אחרי שהושמע השיר "שלכת" של עמיר בניון. לפני שדיבר בענייני דיומא ביקש לפיד לפתוח בהתייחסותו למואזין המסלסל ששר לפניו: "אנחנו כבשנו את טול כרם" הוא שאל את ברקאי, "או טול כרם כבשה אותנו?". אני, שהייתי בעיצומו של תהליך השתכנזות מואץ, ששמעתי את עמיר בניון רק באוזניות כדי שאף אחד לא ידע – נעלבתי. הייתי בהלם מההעלבות – שהרי מה לי ולזה? אבל נדמה שהבנתי שלמרות הכל – אני ואבי וסבי מפחידים את ה"ג'נטלמן האירופי" (כך הוא אהב לקרוא ולהגדיר את עצמו) – אין לאן לברוח.

אדם מוגדר מתוך המרחבים בהם הוא מרגיש בנוח, מרחבים שונים של זהויות. כשהכנסנו את בננו לבריתו של אברהם אבינו סימנו אותו, סימן גס וחד-משמעתי, כיהודי. שם המשפחה וצבע העור שלו ימשיך לסמן אותו כמזרחי גם בעתיד, קשה לי להאמין שכנבואתו של אותו הרב, הסימן הזה יתמוסס כ"שטויות".

וכך כתב עורך הגיליון, אלחנן ניר, בפתח הפרויקט:

מה לשאלה המזרחית ולנו?

כשחשבנו לעשות גיליון על מערכת היחסים בין הציונות הדתית למזרחיות, סיפרתי על כך לידיד טוב. הלה, בוגר ישיבות חרדיות־ליטאיות, התפלא על עצם הרעיון שלי. הרי הציונות הדתית היא החברה הפנים־ישראלית היחידה שבה אין אפליה עדתית והיא נטולת כל חלוקה לספרדים ואשכנזים, אמר. והוסיף בלהט: הרי רק אצל הכיפות הסרוגות כולם מתחתנים עם כולם, כולם לומדים עם כולם – אז למה לך לייצר דיון על בעיה שכלל לא קיימת?

קשה היה לי לדחות לחלוטין את דברי הידיד, שהרי אין להכחיש שבחברה זו לא נמנעו מלשאת אלו את אלו – כפי הקיים, למשל, בחברות החרדיות השונות (והיזכרו נא ב"פרשת עמנואל", שלא הייתה אלא התפרצות געשית של האפליה הקיימת, ואף על פני השטח, בחברות אלו), ועשיתי לי ניסוי קטן. שאלתי מניין נשאלים האם לדעתם נושא זה ראוי לגיליון מיוחד וראו פלא: חמשת האשכנזים אמרו שאין כל אפליה, אין מה להקדיש לכך גיליון ובכלל מדובר על "נון־אישיו" ועל שיבה בכוח לשנות החמישים, ואילו חמשת המזרחיים אמרו שמוכרחים להקדיש לכך גיליון אחד, אפילו רצף גיליונות.

איך נוצר הפער שתיארתי בין אנשים שנולדו, גדלו והתבגרו יחד? איך זה שעבורי ועבור חברי – שאנו והורינו נולדנו כאן – הנושא הזה עדיין רלוונטי, והחלוקה בין “ספרדים“ ל“אשכנזים“ עדיין מתפקדת?

הראי“ה קוק כתב במאמר “לשני בתי ישראל“ על כך שהתחייה הלאומית־חילונית אינה מוצאת עניין בשימור העדתיות, אך דווקא המסורתיות משמרת אותה. בשל כך עליה לזכור כי “יד ה‘ עשתה זאת לקבץ את אלה שני בתי ישראל [הספרדי והאשכנזי], בצורה כל כך נכרת בצביוניהם השונים פה בארץ ישראל, כדי שיהיו מוכנים לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה של ההשפעה הטובה, הנותנת לכל אחד מהם את תפקידו ופעולתו בחיי האומה הכלליים“. אלא שזו עצמה השאלה, כיצד אכן ניתן כאן מקום לכל אחד וכיצד דווקא חברה שהתבגרה ממדיניות כור ההיתוך הבן־גוריוניסטי (ודה־פקטו היו שותפים למדיניות זו גם הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, זה בפסיקותיו וזה בסידורו) וצועדת אל עבר רב־תרבותיות מאפשרת לכל אחד להביא את קולו אל תוך מנעד הקולות הרחב והמקומי.

וכאן שוב חוזרת השאלה אל עבר הציונות הדתית – חברה משימתית, אידיאולוגית לעילא וכנראה גם עדיין מעט־הגמונית – האם תשכיל לשלב תפיסה רלטיביסטית שבה ההטרוגניות הקיימת בתוכה תהיה ממשית ומלאה. הצעד הראשון בעיניי בדרך לכך הוא יצירת מניינים משותפים ושוויוניים, אבל “על אמת“ (וראויים לברכה המניינים הבודדים שכבר פועלים כך). לא מניינים אחד ליד השני ורק קידושים ואירועים משותפים, אלא שכל קהילה תתכנס ותשב עם עצמה ותראה כיצד היא ממננת כנכון לה את נוסח התפילה ומנגינותיה ואת מבנה הישיבה, וכיצד היא צועדת בצעד קטן לקהילה אך גדול לכל החברה כאן המבקשת את היחד.

ובמקביל יש לקיים שיעורים והיחשפות־עומק אל הפסיקות של גדולי המזרח בדורות האחרונים, אל הפייטנים והמקובלים (ותורת האר“י היא אבן יסוד לכך, ולו רק משום שהוא היה מודל של “חצי [ספרדי] חצי [אשכנזי]“). כי האוצרות הללו שייכים לכולנו. ובמקביל גם כדאי לזכור פנייה פוליטית אל ציבורים נוספים ואולי ובקרוב גם יהיה כאן רב ראשי אחד.

על דעת המקום (סיפור קצר)

זה היה ערב ראשון של סליחות בלוס אנג'לס ואני התפללתי עם העבריינים הישראלים בהמבורגר־בר בשדרות פיקו שהוסב לבית כנסת. דלפקי העץ היו מכוסים מפות לבנות, ואת התפריט הגדול הסתיר שלט עם טקסט התפילה של "מודים דרבנן". מתחתיו התנדנד כמו שרשר זהב על החזה שלט אחר, המדווח על ה"מודים דרבנן" שמעל כנדבת "נתנאל פרץ נ"י לרפואתו והצלחתו", וגודל האותיות המכריזות על הנדבה שוות לגודל אותיות התפילה.

נתנאל פרץ הביא אותי לסליחות. נפגשנו לראשונה באותו הבוקר, בטיילת של חוף וניס. הוא עשה סיבוב בין באסטות הבגדים שבבעלותו, ורדה בנערים הלטינים שמכרו את הסחורה המזויפת תחת השמש הקליפורנית. בין לבין, זמזם לעצמו את פיוט הסליחות; "לך אדוני הצדקה", ואני שעברתי לידו המשכתי מתוך אינסטינקט את המילים; "ולנו בושת הפנים".

הפנים של פרץ דווקא נהרו לכיווני, כאילו מצא חבר אבוד באירוע משפחתי משמים ומעיק. הוא הציג את עצמו בלחיצת יד נטולת שם פרטי, ושאל אם ארצה להצטרף הערב לאמירת סליחות בבית הכנסת כמנהג הספרדים. לא רציתי. אחרי שנים של הצמדת היד המאוגרפת אל הלב בווידוי הימים הנוראים, בקשתי להשתחרר הפעם בטיול הזה מניגון התפילה העייף שחודש אלול מביא אתו. אבל פרץ היה זר נלהב, ולא היה טעם לפרט בפניו מהלכי נפש. שקרתי. אמרתי שיש לי תכניות אחרות במערב העיר. פרץ התבונן בי בעיניים כמו סוחר טוב שמזהה הזדמנות אצל לקוח, והציע עסקה: אם תבוא הערב לבית הכנסת – תצא מהבאסטה עם חליפת פוטר של 'אדידס' מתנה. אני אזכה במצווה, אתה בחליפה. סגרנו.

הגעתי לכתובת בשדרות פיקו לקראת חצות, פנס רחב האיר פוסטר עצום של משפחה לבנה מאושרת, חגה מעל שולחן ערוך, וחץ אדום כיוון את האושר אל דלת הכניסה מימין. פרץ עמד שם כאב גאה של נער בר מצווה, לבוש בחולצה לבנה מכופתרת וכובע מצחייה שחור שכיסה את פדחתו. הוא קיבל כל אחד מהמתפללים בשלוש נשיקות על הלחי, גם לי, וסיפר איך יזם את המעבר לכאן לפני כחודש, אחרי שירו על שמי בן־גיגי בפתח בית הכנסת בקולומבוס אבניו. הקהילה המקומית – יהודונים כוזרים כאלה, ככה הוא קרא להם – דרשה שיסתלקו מההיכל המהוגן, והנכס הזה בדיוק התפנה. השגחה פרטית מהשמיים.

אאודי שחורה נעצרה מול הכניסה והשתיקה את התגנדרותו של פרץ. הוא הטיב את חולצתו בתוך מכנסי הג'ינס והכריז בצעקות שהרב הגיע, הרב הגיע! בתגובה שלפו המתפללים את הטלפונים החכמים מהכיסים ובאינסטינקטים של צלמי פפרצי הניפו אותם מעל הראשים, מתאמצים לקבל תמונה טובה. כבוד הרב נראה מצדו כאחד שמורגל הן בצילומים והן בנשיקות שהומטרו על ידו ועל זקנו. הוא אחז בכתפו של אברך צעיר ומגולח, ויחד הם פילסו דרך בתוך הקהל אל במה מאולתרת, היכן שעמדה עד-לא-מזמן עמדת מילוי המשקאות הקלים. פרץ הניח לרגע את האייפון ומנה באצבע פיקודית את הגברים למניין. ח"י מתפללים הוא אמר לרב בתום המפקד, והרב, מרוצה ממספר שיש בו ברכה, פתח בדרשה מהחומרים המוכרים: ידו של הקב"ה פתוחה עכשיו לקבל שבים, והרי אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען.

אני נשענתי על כיסא בר גבוה שמיונז קרוש היה דבוק למשענתו, וכוס תה מהבילה עם נענע ודבש הונחה לידי בידי שַׁמָּשׁ שחור ומבוגר שהועסק בבית הכנסת. כשהרב סיים לדרוש ניתן האות לפתוח באמירת הסליחות עצמם. האברך הצעיר החל להקריא את הפיוטים בקול סמיך ומסולסל, והקהל חזר אחרו כעדר על המשפט; "דלפה מתוגה נפשי הענוגה". התבוננתי בחבורת הגברתנים האלה, שנראים כאילו התלבשו לאודישנים בסופרנוס, ולא מצאתי תוגה ולא נפש ענוגה, ופרץ בדיוק לפת את אשכיו בתנועה בלתי רצונית, וצחקתי עם התה החם בתוך חלל הפה, מתאמץ שלא לחשוף את עצמי כאחד שבא להתפלל רק בגלל אתנן.

ולמרות זאת, היה לי נעים לשמוע את החזן המגולח, והקול שלו היה ערב לאוזן  והזכיר את קולו של אהרון דבוש, החזן בבית הכנסת של ילדותי. שמעתי איך הוא מושך את הברות המילים במנגינה וחשבתי על אבא שלי, שבוודאי הוציא באותו בוקר את הדיסקים הצרובים של הסליחות מהבגאז', ובטח שומע אותם שוב ושוב במכונית שלו, מרעישות לכל עבר בחלון פתוח. ידעתי כמה הוא היה שמח לראות אותי מסלסל סליחות במניין בגלות, ולא היה לי טלפון חכם כמו של פרץ לצלם בו את עצמי ולשלוח סרטון הונאה לאבי מבן סורר ומורה שכמוני.

הסליחות הסתיימו, והמתפללים יצאו בעקבות הרב להתברך בהרכנת ראש בתוך האאודי. אני נשארתי בחלל התפילה המרוקן שעדין נישא בו ריח סטייק מטוגן כמו ריח בושם שנותר אחרי צאת אדם מהחדר. פרץ אמר שעם ריח כזה אין הרבה ברירות, והציע לי להצטרף אליו להמבורגר בטיילת. על חשבונו. ולמרות שביני לבין עצמי הכרזתי על צמחונות לקראת השנה החדשה, נעניתי להצעה בחזירות של מטיילים תפרנים.

פרץ לא העיף מבט בתפריטים שהגישה לנו המלצרית, והזמין בידענות שאין בה מקום להתלבטויות שתי עסקיות של חצות. עד שהאוכל הגיע הוא פירט בפניי את זרועות התמנון העסקיות שלו: יש גניבות קטנות עם אמסלם, ויש את באסטות הבגדים על החוף ויש גם באסטות שמוכרות סרטי פורנו צרובים בשכונות של האסייתיים – ולא חס ושלום אצל היהודים, כי למכור פורנו ליהודים זה חטא, ככה אומר הרב. שאלתי אותו מי בכלל קונה היום דיסקים צרובים כשיש אינטרנט בכל טלפון, ופרץ ענה; תתפלא, תתפלא.

אחר כך הגיע שלב החקירה הנגדית והוא התחיל לתחקר אותי בשאלות. התשובות שלי היו קמצניות. עניתי בפרטים טריוויאליים, גאוגרפים, נטולי גילוי לב. לא ספרתי לו שבאתי לאמריקה מתוך משבר רוחני עמוק ואהבה שהלכה והתאדתה. אמרתי שהגעתי לטייל ולעבוד, כמו כולם, ופרץ היה אדיב להציע לי לעבוד אצלו, אם אני נשאר בחוף המערבי מספיק זמן.

רינגטון רועש של מנגינת "אדון הסליחות", עלתה מהאייפון של פרץ. הוא ענה במהירות ובערבוב קולני של פקודות בעברית, באנגלית בספרדית. הקללות לכולם נאמרו בערבית כאליו הייתה שפת קללות בינלאומית. הקשבתי לו מפקד על מבצע העברת סחורת הסרטים שהוא תכנן, וחמדתי להשתעשע אתו. לשחק משחק מטופש ומיותר. להתגרות בו כמו אפס שיורק על היד שמאכילה אותו.

המלצרית הניחה בינינו עסקיות של חצות, ופרץ חטף את האומצה עם מפית ובירך "המוציא לחם מן הארץ" בלי ליטול ידיים. איך זה מסתדר לך, שאלתי אותו, להיות סרסור עם צלצול של "אדון הסליחות"?  אני לא סרסור, הוא אמר נעלב והבשר בין שיניו, אני רובין הוד – מעביר כספים מהמקומות הרעים לטובים, אתה יודע שחוץ מבית הכנסת אני תומך כלכלית גם בשלושה אברכים? בסדר, אמרתי, אבל בשביל מה ההצגה: למה הכית את עצמך על החזה לפני שעה וצעקת "אשמנו, בגדנו, גזלנו" אם אתה לא מתכוון לזה. פרץ הניח את האומצה החצי אכולה על הצלחת ובחן אותי שוב, בפעם השנייה מאז הפגישה שלנו ליד הבאסטה, מתעכב על כל זיף בפניי באור המעומעם של המסעדה. הפסקתי לטבול את הצ'יפס במיונז והסתכלתי חזרה כמו חניך בתנועת נוער שאמר את הסיסמה הלא נכונה במודע.

בוא, בוא החוצה הוא אמר בתום הסקירה, וזרק כמה דולרים ליד פחיות השתייה.

יצאתי אחריו והתחלתי לחשוש שבמקום למצוא ספה לנחות בה הלילה אני עומד למצוא אגרוף בפנים. פרץ הלך ממוקד מדק העץ של הטיילת לכיוון החוף, מתעלם מזוג בחורות שברכו אותו לשלום בעברית, דואג לבדוק בתנועת ראש שאני אכן הולך מאחוריו. הוא נעמד על קו הגבול בין החול היבש לחול הרטוב והתחיל להתפשט; כובע מצחייה, נעלים, מכנסיים, טבעות מאצבעות מהידיים, גופיה, שעון מזויף של קריטיה, ארנק תפוח, תחתונים לבנות. הוא הניח אותם בערמה על כיסא ים מקופל והתחיל לצעוד אל עבר המים. אני טובל עכשיו, הוא אמר לי בקול שהלך והתרחק, ומתנקה מכול החטאים. ככה זה מסתדר לך?

הדמות שלו נעלמה לתוך החור השחור והשמיעה קולות חיכוך במים. ספרתי שבע עליות וירידות, הפסקות קצרות לתפיסת אויר, ושוב צלילה. הוא ממלמל פיוטים במנגינה בכל עליה: חטאנו לפניך; רחם עלינו; הדור בנפלאות; ותיק בנחמות; זוכר ברית אבות.

התקרבתי לחוף והכנסתי את אצבעות הידיים שלי לבדיקה – השמש צלתה את האוקיאנוס השקט במשך היום עד שהמים היו חמימים, מזמינים. התפשטתי.  פרץ זיהה אותי בתוך המים. בקול שלו היה שמחת ילד קטן בחופש הגדול. זה נראה לך בסדר, הוא שאל אותי, אם אני אשתין כאן במים והרגע טבלתי באותם המים בקדושה?

[הסיפור "על דעת המקום" הגיע לשלב הגמר בתחרות פרס ספיר ליצירה צעירה לשנת 2014, ופורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", ערב יום הכיפורים 2015]

כל אחד והבוב שלו

קצת באיחור  – היה אמור להתפרסם כחלק מפסטיבל בוב דילן בארץ הקודש – אבל הנה הקיסם שלי (וגם תרגומים של ארז ניר לשירים של הטרובדור הגדול)

את החלק הראשון של "כרוניקות", האוטוביוגרפיה המקוטעת שכתב, בוחר בוב דילן לפתוח בסיפור החתמתו בחברת "קולומביה רקורדס".

אחרי השיחה עם המנהל מופנה דילן אל איש יחסי הציבור שאמור להנפיק ידיעה קצרה על החתמתו. האיש, בילי שמו – ש"נראה כאילו לא התמסטל מג'וינט אפילו פעם אחת בחייו" – מתחיל לשאול את הבחור הצעיר שאלות. "מאיפה אתה?" פותח בילי, "אילינוי" מתחיל דילן את מסכת השקרים. דילן מוכר לו שם סיפור; שעבד בתור נהג של משאית לחם, שהיה פועל בניין בדטרויט, שזרקו אותו מהבית, שאין לו משפחה, שהגיע לניו יורק ברכבת מטען – "אתה מתכוון רכבת נוסעים?" מנסה לתקן אותו בילי – "לא", מתעקש דילן, "אני מתכוון רכבת מטען".

לבסוף הוא שואל אותו כמו מי הוא רואה את עצמו בזירת המוזיקה של היום, דילן אומר לו: "כמו אף אחד". אלו המילים האמתיות היחידות שדילן אמר בדיאלוג הזה, כל השאר היו דליים של שקרים. "באמת לא ראיתי את עצמי כמו אף אחד אחר" כתב דילן המבוגר על הנער שסחב את הגיטרה שלו בבנין ענקית התקליטים של שנות ה-60. היום, חמישים שנה אחרי אפשר להגיד שהוא צדק – בוב דילן לא דומה לאף אחד אחר. הוא אחד האייקונים הגדולים ביותר בתרבות הפופולארית של המאה העשרים, אבל גם האייקון המתעתע ביותר.

בשנת 2007 ניסה הסרט "אני לא שם" ("I'm Not There") לשרטט על המסך הגדול כמה אפיזודות מחייו של דילן. הבמאי, טוד היינס, חיפש דרך טובה לחשוף מעט מאלף הכובעים שחובש הטרובדור האמריקאי על ראשו. הוא קיבל החלטה מעניינית להשתמש בשישה שחקנים שונים – כל אחד מהם מגלם את דילן בתקופה אחרת בחייו. ככה שלצד הבחירות המתבקשות כמו הית' לדג'ר וריצ'רד גיר דילן מגולם בצעירותו גם על ידי השחקן השחור מרקוס קארל פרנקלין, ואפילו על ידי השחקנית קייט בלנשט (שעושה את התפקיד המוצלח מבין כולם). אבל נדמה שגם כאשר דילן מיוצג על ידי אישה או ילד שחור – הסרט עדין לא מצליח לגעת בכתב החידה שנקרא בוב דילן. ככה זה שאפילו שמך הוא סוגיה לא פתורה.

אמת, הוא נולד בשנת 1941  בדולות', מינסוטה, בשם רוברט אלן צימרמן – אבל בסביבות גיל העשרים כבר החל להציג את עצמו כ"בוב דילן". בוב הוא כמובן שם חיבה של רוברט, אבל על הדילן מתנהל ויכוח ארוך: מאן דאמר על שם המשורר הוולשי האהוב עליו דילן תומאס (דילן הכחיש ואישר באופן לא עקבי), מאן מאמר על שם הכינוי של דודו, ויש יותר מביוגרף אחד שטוען שזאת בכלל האנטישמיות במינסוטה. הוד רוממתו עצמו אומר שאינו זוכר למה שינה את שמו דווקא לדילן.

"נולדתי מאוד רחוק מהמקום שהייתי צריך להגיע אליו" הוא אמר פעם "והייתי צריך לעשות דרך מאוד ארוכה כדי להגיע הביתה". בן המלך שהתחלף עשה אותה במובנים רבים, גיאוגרפים-נפשיים: מ" Highway 61 Revisited" המוביל ממינסוטה אל ערש המוזיקה של ניו אורלינס, וכמובן הדרך אל ניו-יורק שם יצא האלבום הראשון  Bob" "Dylan (ב-1962) – אלבום שהכיל ברובו גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז, ושלא חשף יותר מדי מה מסתיר שם הילד שמפוחית הפה שלו נדמית כמו גשר לשיניים.

דילן אומץ בשלב מוקדם כקול והפנים של תנועת המחאה לזכויות האזרח בארה"ב. "Blowin' in the Wind" הושר בהפגנות כמעין המנון, ודילן הפך יחד עם ג'ואן באאז לזמרי הבית של ההפגנות (כולל במצעד בוושינגטון בו נאם מרטין לותר קינג את נאום "יש לי חלום" המפורסם שלו). אבל דילן כמו דילן – אין דבר שקשה לו יותר מחיבוק קבוצתי לחוץ: תוך זמן קצר הוא סירב להגיע להפגנה נגד המלחמה בווייטנאם, העליב את חברי האגודה שהעניקו לו את "אות תומאס פיין" והזדהה עם רוצחו של הנשיא קנדי. גם את מעריצי מוזיקת הפולק הוא הכה בהלם שהעז לעלות להופיע בפסטיבל ניופורט (פסטיבל הפולק החשוב בעולם) עם גיטרה חשמלית וסאונד מלוכלך במקום הגיטרה האקוסטית. דילן סולק בבוז מהבמה ועורר סקנדל גדול. עם " Like A Rolling Stone" הוא שינה את החוק הקובע שסינגלים חייבים להיות קצרים משלוש דקות ועם המשורר אלן גינזברג הוא יצר שפת דימויים חדשה שגינזברג קרא לה "שרשרת של הבזקי תמונות". את אפס קצהו של התקופה אפשר לראות ב" "No Direction Home – סרטו הדוקומנטרי הנפלא של מרטין סקורסזה – 208 דקות רבותי, וזה רק על השנים 1961 עד 1966 – השנה שבה עבר דילן תאונת אופנוע ששינתה את מהלך חייו.

כשנגיע לחוף

תרגום: ארז ניר

עוד יגיע הזמן שהרוח והים

יחדלו לנשוב רק לרגע,

והשקט שקרה לפני בא הסערה

כשנגיע לחוף מבטחים.

והים ייבקע והספינה תיפגע

והאבנים על החול ירעדו,

הגאות תעלה והרוח תגאה

ויעלה השחר.

יצחקו הדגים בינות לפלגים

והשחפים הדואים יחייכו,

האבנים על החול יפצחו במחול

כשנגיע לחוף מבטחים.

וכל המשפטים שמהדרך מסיטים

לא יישמעו באזנינו,

וכבלי הים ינתקו ואינם

ובמצולות הים יאבדו.

השיר יעלה כשהתורן יתגלה

והספינה תגלוש אל המזח,

וכל ספן עייף כבד מהשמש יתכבד,

כשנגיע לחוף מבטחים.

ומהחול יסתבב לו שטיח של זהב

שרגלינו העייפות עליו תדרוכנה,

והחכמים והים שוב יזכירו לכולם

שעיני העולם כולו תלויות כאן.

האויב יתעורר וימאן להזכר

וישפשף עיניו לראות האם חולם הוא,

וכשיראה אותנו כאן ידע שבא הזמן

כשנגיע לחוף מבטחים.

וינסה להסתתר או אולי להתפשר

אך נעמוד מולו איתן זמנך עבר,

ובקרב הניצת נכבשנו כגוליית

וכחילות פרעה יטבע הוא.

גם הזהות הדתית של דילן מתעתעת לא פחות.  הוא אמנם נולד כדור שלישי למהגרים יהודיים שברחו לאמריקה מאימת הפוגרומים במזרח אירופה (שמו העברי "שבתי זיסל בן אברהם"), אבל מערכת היחסים שלו עם מוצאו מורכבת מאוד.

על אף שהדימויים התנ"כיים והארומה המיסטית היו עוד בשירים הראשונים, את הקרירה שלו דילן החל בניסיון להמעיט, כמעט להסתיר, את משמעות היותו יהודי. כמו הציונים הטובים הוא נולד מהים, מאמץ סיפורים שונים, שמות חדשים, מורד את מרד הצעירים הגדול. האיש שלא הופיע בפסטיבל המפורסם של וודסטוק הפך שם נרדף לרוח המקום: פוסטר של דילן בחדר סטודנטים אמריקאי היה פוסטר שסימן את החופש, גם את החופש מהדת. אבל דילן, אם תתנו לו הזמנות לשבור את המיתוס של עצמו: בתחילת שנות השמונים, אחרי תקופה יצירתית בינונית במיוחד, הוא הכריז על עצמו כנוצרי שנולד מחדש (ואף הוציא כמה אלבומים בעלי אופי נוצרי, אחד מהם – Slow Train" Coming" אפילו ממש טוב) והותיר את מעריצו המומים.

פניית הפרסה של דילן חזרה אל הדת – ועוד על הנצרות – הייתה בלתי נתפסת. מי שהוכתר כנביא חילוני התבקש להזדכות על התואר. כשהאנטר ס. תומפסון , ממציא "עיתונות הגונזו" האמריקאית, ביקש לכתוב בשנת 1971 על דבר שלעולם לא יתרחש, הוא בחר ב "בוב דילן יעלה לרגל לוותיקן ויישק לטבעת על אצבעו של האפיפיור". בתחילת שנות השבעים האפשרות הזאת הייתה ריאלית כמו שלום ישראלי-פלסטיני. והנה, מופע האימה הזה התגשם לפני העולם כלו כמה עשורים לאחר מכן, כאשר דילן – הוא ולא שרף -הופיע בפני יוחנן פאולוס השישי בכיכר פטרוס הקדוש. א-לוהים אדירים שבשמים, אתה ודאי מתלוצץ.

אבל הרומן עם הנצרות לא היה ארוך מדי. כעבור כמה שנים הוא ימצא את עצמו עטור תפילין ומעוטף בטלית ברחבת הכותל המערבי, עורך בר מצווה לבנו. הוא גם יסתודד קצת עם הרב מנחם כהנא, ויפלרטט עם החסידות. עד היום הוא עולה מפעם לפעם לתורה בכל מני קלויזים של חב"ד בארה"ב.

דווקא עם ארץ הקודש הוא מנהל יחסיים יציבים בסך הכל. ישראלים אוהבים אותו – רון מיברג יאיר לפיד ויהונתן גפן התקוטטו לא פעם על הזכות להיות הסמכות לענייני דילן בארץ – ודילן, כך נדמה, מחבב את הישראלים חזרה. הוא תרם תשובה ציונית הולמת בדמות "Neighborhood Bully" (שגם בוצע על ידי אריאל זילבר באלבום "אנבל" תחת השם "בריון השכונה") – את המילים המתארות מדינה הקטנה מוקפת אויבים שאין לה לסמוך אלא אל עצמה יכול לקרוא בנימין נתניהו בנאום הבא בקונגרס.

הוא גם קופץ לפה מפעם לפעם,  באחת האפיזודות הוא אפילו שקל לעבור לקיבוץ. ההופעה הזאת היא הפעם השלישית שהוא עולה כאן על במה: ב-1987  הוא נסע באוטובוסים מקהיר להרצליה ונתן שתי הופעות איומות בירושלים ותל אביב (דילן כתב פעם שההופעה בתל אביב הייתה הגרועה ביותר שנתן בחייו). בפעם הבאה, ב-1993, הוא נתן שלוש הופעות פיצוי הולמות. דילן הוא גם כנראה האומן הלא-ישראלי המבוצע ביותר בישראל: משלומי שבן ועד מאיר אריאל, אהוד בנאי ושי גבסו, דני ליטני ודייויד ברוזה – נדמה שכל אחד ניסה את כוחו.

אז בוב דילן בן שבעיים ותודו שלא חשבתם שהוא יחזק מעמד.

הקרירה שלו הוספדה כל כך הרבה פעמים, עד שנדמה שהיה טבעי יותר שידפוק על שער הגן ויצטרף למועדון ע"ש ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון. אבל הנה הוא היה כאן שוב והופיע מול העיניים הבוחנות של מעריצים מבוגרים באצטדיון רמת גן, ונדמה שאף אחד לא יכול להגיד מי זה בדיוק האיש הזה עם הכובע על הבמה: יהודי ממינסוטה או נוצרי שנולד מחדש בסן דייגו, שחקן קולנוע כושל או צייר לא רע, הבחור עם "קול נייר הזכוכית והדבק" (כמו שאמר עליו דייוויד בואי) או הקול המדויק ביותר לשיריו, הנביא הגדול של התנועה לזכיות האזרח או תומך של ארגונים גזעניים, האיש עם הפנים החלקות ביותר בעולם או האיש עם השערות המוזרות ביותר על הפנים, אדם שיצר סביבו תעשיית בוטלגים שמשתווה רק לביטלס ואדם שנעצר לא מזמן על שוטטות כי איש לא זיהה אותו, הפרזנטר של חברת "קדילאק" או נווד הדרכים הצועני, משורר שהמילים שלו הכריעו גורלות או "בסך הכל זמר פופ" (כמו שהוא מצהיר על עצמו) מיזנטרופ ואוהב אדם, יהיר וצנוע, גדול הסינגר-סונגרייטרים החיים, אינדיבידואליסט קיצוני, מוכיח ומגוחך וגאון, והמפסיד הקבוע בכל תחרות כפילים של עצמו – יש זיקיות שמשתנות פחות מהטרובדור האמריקאי הגדול הזה. איך הוא כתב פעם: "כל האמת שבעולם נערמת לשקר אחד גדול".

פעמוני החופש

תרגום: ארז ניר

 

הרחק בינות שקיעת השמש ושברי צלצול חצות

נחבאים במבואה ורעמים נזעמו,

כמו כדור מלא הדר היכה צללים בתוך קולות

נדמה כמו צלצול פעמוני החופש שרעמו.

קוראים לכל לוחם שכוחו הוא לא בקרב,

קוראים הם לפליט שבלי כלי נשק הוא נסחב,

ולכל חייל חסר סיכוי בלילה נעזב

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

בכור היתוך לוהט של עיר, הבטנו בחטף

פנינו נחבאים כשהקירות שוב סגרו,

כשהדי פעמוני חתן לפני משב המון גשמים

התמזגו בפעמוני ברק חדרו.

צלצול רק למורד, צלצול למגרפה,

צלצול לאותו חסר מזל ולזה שלא ציפה,

צלצול חודר למנודה שאת מותו צפה,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

מבעד טיפוף קסום מוטרף של הברד המשתולל,

השמים נפתחו בשיר פרוע,

שצלצולי הכנסיות שלחו רחוק אל האוויר

ומותירים רק קולות רעם קטוע.

הומים לעדינים, ולטובי הלב,

הומים לכל מי שלוחם על מה שהוא חושב,

ולצייר ולאמן הרבה לפני זמנו כותב,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

בקתדרלה של הערב מעשיות הגשם חתומות

הוויות חסרות צורה של חוסר טעם,

קוראים הם ללשונות מבלי מקום להתבטא,

מובנים מאליהם יותר מפעם.

קוראים הם לעיוורים, לחרשים ולאלמים,

לאם הבודדה שאת שמה כלל לא יודעים,

ולפורע חוק תועה שיצרו המרדפים,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

על אף מסך ענן לבן באופק הזוהר

ערפל דק מהפנט החל לנוע,

ברקי מכות חשמל המשיכו להבזיק לבודדים,

שנודדים כדי שירשו להם לנוע.

קולות למחפשים בדרכם הדוממה,

לאוהבים הבודדים שליבם עוד לא רימה,

ולכל נשמה בכלא נאצלת ותמימה,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

כוכבים בעינינו בשיכרון צחוק ממכר

כך נתפסנו בלי תחושה של זמן ורגע.

והקשבנו רק עוד פעם, ומבט רק אחרון

מכושפים עד שהצלצולים נדמו.

צלצול לכואבים שתרופה אין לכאבם,

לרבים המבולבלים נאשמים בתוך תוכם,

ולכל אדם תלוי ברחבי כל העולים,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

גוספל בבית הכנסת (נשמה קרליבך ומקהלת הכנסייה הבפטיסטית השחורה)

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏18/02/2011 תחת השם: "קרליבך והכומר")

"Higher and Higher"
Neshama Carlebach & The Green Pastures Baptist Church Choir

הרב אברהם יהושע השל (2 מימין) ומרטין לותר קינג (4 מימין) בהפגנה הגדולה של התנועה לזכויות האזרח בסלמה, אלבמה, 1965.

מערכת היחסים בין יהודים לשחורים בארה"ב היא מערכת מורכבת, שנעה בין שותפת גורל לעוינות הדדית ולעתים אף גרוע מכך. בכל זאת, ברגע מסוים באמצע שנות השישים של המאה הקודמת התקיים שיתוף פעולה חשוב בין שתי הקהילות כחלק מהמאבק השחור למען שוויון זכויות.
התמונה המפורסמת ביותר מההפגנה הגדולה של התנועה לזכויות האזרח בסלמה (אלבמה, 1965) מראה את אחד מגדולי מנהיגיה הרוחניים של יהדות ארה"ב, אברהם יהושע השל, צועד בראש עם מרטין לותר קינג. תמונת הרב היהודי והכומר הבפטיסטי ההולכים שלובי ידיים ומקושטים בשרשראות פרחים הונצחה לתוך רגע אחד הקשוב לרצון ה' ולשעת המבחן של המציאות. השל אמר לאחר ההפגנה שחש כי רגליו הצועדות "מתפללות". אלמלא נרצח כמה ימים לפני חג הפסח של 1968, היה מסב קינג בשולחן ליל הסדר של השל.
יחד עם השל, ובחוגים מעט שונים, התפרסם באותם שנים גם ר' שלמה קרליבך. כמו השל, גם קרליבך חתר אל דרכים חדשות ובלתי אמצעיות אל הא-לוהים, וכמו השל הוא הפנה את מבטו הטוב גם אל אלה שאינם נמנים עם העם היהודי (סיפורים יפים בנושא אפשר למצוא אצל תלמידיו ובספרה של יוטא הלברשטאם-מנדלבאום "הרבי מקרן הרחוב"). נשמה קרליבך – תמיד הבת של ר' שלמה – הוציאה לאחרונה את אלבומה השביעי במספר (האלבום התפרסם בצפון אמריקה לפני כשנה ורק עכשיו מופץ בשוק הישראלי). כמו באלבומיה הקודמים, מאז החלה את הקריירה המוסיקלית שלה בגיל 15, היא ממשיכה לבצע גרסאות חדשות למאות השירים שהותיר אחריו אביה. אך בניגוד לאלבומים הקודמים, ב"Higher and Higher" היא מעִזה ליצור דבר חדש – שיש בו המשך ישיר למסורת הרעיונית של ר' שלמה – ואף מצליחה לחזור אל אותו שילוב ידיים יהודי-נוצרי-שחור משנות השישים.

קרליבך משתפת כאן פעולה עם הכומר רוג'ר האמבריק ומקהלת "Green Pastures" של הכנסייה הבפטיסטית השחורה. המבנה של הכנסייה במזרח הברונקס (צפונית למנהטן) היה בעברו בית כנסת שהוקם על ידי מהגרים יהודים וננטש עם הזמן ועם שינויי האוכלוסייה. בין הכנסייה ובין הרב אבי וייס נוצר קשר, והוא מזמין אותם בשנים האחרונות לבית הכנסת שלו שבשכונת ריברדייל (גם היא בברונקס) לשיר בכל "יום מרטין לותר קינג" – החג הלאומי האמריקני המציין את יום הולדתו של קינג. מתוך ההופעות הללו נוצרה היכרות בין המקהלה ובין קרליבך והדברים הבשילו להקלטת אלבום משותף.
כשלעצמו, הרעיון של מקהלת גוספל בבית הכנסת כבר נוסה כמה פעמים, בעיקר כהלצה קומית (למשל בסרטו של אדוארד נורטון "לשמור אמונים"). אבל האלבום המשותף של קרליבך והבפטיסטים חף מהומור, וגם מצליח לברוח (רוב הזמן) מתחושת הגימיק.
הוא נפתח במקהלה השרה את "אשא עיני" באנגלית. המבטא וצורת ההגשה המאפיינים את ה-Southern gospel לא מאפשרים לטעות. אחר כך מגיחה נשמה קרליבך ומפתחת דיאלוג בין שירת הסולו שלה למקהלה על פי הכללים הקבועים של הגוספל: נשים שחורות גדולות גוף וקול עולות לעוצמות רגשניות ברקע. קרליבך משתמשת נכון בווקאליות של המקהלה ובמשחקי הקולות שנוצרים ביניהם. "אשא עיני" כמו גם "כי בא מועד" שמגיע לקראת סוף האלבום נשמעים טבעיים מאוד לצורת ההגשה הזאת.
ב"הנה אל ישועתי" קרליבך לוקחת את גרסת ההבדלה המפורסמת של אביה ומצרפת לה מקצב אפריקני מלווה. זה שיר שכמעט אפשר לראות; מחול אש מלווה בנהמות שבטים וכליזמרים המתערבבים יחד להוציא את השבת. מין שילוב של הניגונים ב"קרליבך שול" באפר ווסט סייד ושל במות ברודווי המציגות את "מלך האריות" כמה רחובות מתחת במיד-טאון מנהטן.
שיר הנושא של האלבום ""Higher & Higher נשמע כמו רגע השיא במופעי ההתרמה הגרנדיוזיים שמפיקים מוסיקאים אחרי אסונות טבע באצטדיונים גדולים. קולות שונים שרים שורות בודדות בתור ארוך )קול גבוה ואז נמוך וכו'), הפזמון מגובה במקהלה, עד שהשיר מתפוצץ בקתרזיס אימתני. יש לזה עוצמה, אבל נדמה שזו עוצמה של קיטש. אולי נכון היה לאזן את השיר למקום רגשני פחות ומדויק יותר.

ר' שלמה ונשמה קרליבך

בניגוד גמור לאביה שהפך את הרשלנות ההפקתית לאחד מסימני ההיכר שלו, נשמה מקפידה על הפקה ברמה גבוהה. העיבודים מוקפדים מאוד, האיכות של המקהלה הגדולה ניכרת, וגם קולה שלה בעל נוכחות טובה.
אבל האמת היא שהקסם של ר' שלמה לא היה קסם מוסיקאלי בלעדי. המוסיקה הייתה אמצעי שבו השתמש היהודי המיוחד הזה לאסוף נפשות ולצרף אותן, אבל כשלעצמה היא לא תמיד עמדה. נדמה לי שמתוך ההבנה הזאת רוב האמנים שמנגנים קרליבך (משלמה כ"ץ וחיים דוד סרצ'יק ועד הביצועים של אהוד בנאי) נצמדים פחות או יותר אל גבולות הגזרה שהתווה ר' שלמה: ביצועים מינימליסטים, לרוב מבוססי גיטרה, מעובדים בפשטות ומלאי עוצמה ספונטנית.
נשמה קרליבך, בדומה ללהקת "המושב" (Moshav Band""), מנסה באלבום הזה לקחת את השירים של אביה אל מקומות מוסיקליים חדשים. רוב השירים אכן עומדים באתגר הזה ומצלחים לרענן את המוכר, מעטים מהם (כמו "ושמרו" ו"הוא אלוקינו") יפים כשלעצמם אך אינם מחדשים דבר. בנוסף, מצורפת לאלבום רצועת בונוס בשם Back to You"", שהוא מין ניסיון מוצלח ליצור שיר מיינסטרים רגיל, אבל אכן אין כאן מקומו.
מי שיחפש סיבות דתיות לפסול את האלבום הזה ימצא אותן בקלות: משירת הנשים ועד שיתוף הפעולה עם נוצרים (אגב כך, כדאי לקרוא את הראיונות המעניינים של אלחנן ניר ויואב שורק שהתפרסמו בנושא במוסף 'שבת' לפני שבועיים). מי שיחליט לשמוע אותו יקבל אלבום מפתיע ולא רע בכלל.

פגוש את העיתונות – על תקשורת לאדם ברוך

אדם ברוך הרבה לכתוב על תקשורת. אותה הוא מנסה לנסח, לתבוע ממנה דיוק, אחריות, והגינות – "הלכות תקשורת". אנתולוגיה של 40 שנות כתיבה.

[התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏‏12/11/2010 ‏ה'/כסלו/תשע"א]

• אדם ברוך – תקשורת: אנתולוגיה, 2008-1972
  עורכים: שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב
  דביר, 2010, 412 עמ'

באחד מקטעי הארכיון המופעים ב'מות האדמו"ר' – סרטו המפוספס מעט של רון מיברג על אדם ברוך – מתראיין ברוך בתוכניתו של יאיר לפיד. זה הולך קצת כמו במשחקי כדורגל, כשלעתים מזדמן מפגש שיש בו מן הסימבולי; שני עיתונאים בשחור, עם 'פרסונה' ונוכחות ברורה, קסקט מול ג'ל בשיער וקהל צופים באולפן.
"במובן מסוים", פותח לפיד, "ההלכה והעיתונאות הם הפכים. ההלכה מבוססת על זה שהיא לא מתחדשת והעיתונות כן מתחדשת – אי לכך יש ביניהן סתירה. כשאתה פותח כל שבוע מדור עם איזשהו 'פסקון' אתה מייצר, אולי, תחושה אנכרוניסטית קצת".
"וזה לא טוב?", שואל אותו ברוך, "ההלכה מתחדשת, ואני שמח על הגילוי המדעי הזה שהעיתונות מתחדשת". לפיד אומר: "אם אתה רוצה להתעמק בהלכה אתה הולך להלכה, אף אחד לא צריך את העיתון שיהפוך לרבי שלו". וברוך, מרצין פנים, עונה לו: "הותרת אותי חסר מילים". בהמשך הוא יוסיף: "אני לא יודע לדבר בשם 'אף אחד'. אני בקושי יודע כל שבוע לדבר בשם עצמי. אתה אומר 'אף אחד לא צריך את זה'. אנחנו יודעים מעט מאוד על 'אף אחד'. הבה נתאמץ לדעת על עצמנו ובעיקר לדבר בשם עצמנו".
כדאי לראות את כל הקטע הזה. לא תמללתי הכול, ודאי לא את שפת הגוף שמשחקת שם משחק שלם. הדיאלוג הזה יכול לשמש כמעין מבואה לספר 'אדם ברוך: תקשורת' – אנתולוגיה חדשה המרכזת כשלוש מאות טקסטים של ברוך שנערכו על ידי אלמנתו שירה אביעד, העיתונאי והחבר הקרוב רינו צרור ומפיקת הפרויקטים שלו מורן שוב. דמותו של ברוך כפי שהיא מצטיירת ב'תקשורת' היא של אחד שתופס אותך במילה. מבקר קפדן, מדויק, נכון לפרק כל דימוי, כל משפט. אמרת 'אף אחד', מדוע אמרת 'אף אחד'? מי הוא בכלל 'אף אחד'? בשם מי אתה מדבר (ערוץ 2, הקונסנזוס)? את מי אתה משרת? הטקסטים שאליהם מתייחס ברוך נקראים על ידו בדקדקנות. לעתים נחשפים כותביהם בערוותם, לעתים זוכים לשבחים. בכל הקטעים – על אף הנשכנות הסמכותית הטבעית שלהם – נמצא נדיבות וסולידריות כלפי עולם התקשורת הישראלי.

הספר הוא תוצאה של עבודת ארכיון מקיפה שמתפרסת מטוריו הארוכים של המדור 'קשר עין' (החל ב-1972) עד הדיוק החסכני שאפיין את הטור 'שישי', שאותו כתב עד סמוך למותו (2008). בדרך הם עוברים כמעט בכל תחנה של העיתונות הישראלית: 'ידיעות אחרונות', 'מושג', 'מוניטין', 'כותרות ראשיות', 'מעריב', 'חדשות', 'העולם הזה', 'שישי תקשורת/תרבות' ו'גלובס' – בכולם ברוך כתב, ברובם ערך. טביעות האצבע שלו, שחורות מדיו עיתונים, ניכרות בכולם. יותר מהכול מוצע כאן שיעור חשוב בתקשורת – כיצד צורכים אותה, כיצד יוצרים אותה.
אחד הדברים המרשימים באנתולוגיה הוא היקף הזמן והמילים. אנחנו מולָכים בחלוקת פרקים כרונולוגית, ורואים את שקבע לפיד – העיתונות אכן התחדשה. ברוך כצרכן אדוק ומעודכן מגיב כל הזמן; הוא מבכה את סגירתו של כל עיתון, מאתר כשלים, נורמות. הוא מלווה את חייו ומותו של 'מושג' (מגזין האמנות שערך, 13 גיליונות) במכתבי הפתיחה והסיום המופיעים צמודים, בפתח תמיד: "קורא יקר". בעוד עשרים שנה הוא יתחשבן עם "האספסוף" שסגר את העיתון, וגם עם עצמו ("כל אחד אספסוף בתורו"). יהיו גם מכתבי הפתיחה של 'מוניטין' ו 'שישי'. תמיד "קורא יקר". יש משהו נוגע ללב ב"קורא יקר" של ברוך.
חלק מהקטעים נכתבו בתקופות הניו-יורקיות שלו. הם כתובים בסגנון מדווח, יותר מתבונן ממבקר. ספוגים מהשפע של דוכן העיתונים בכניסה לרכבת התחתית, מעשרות ערוצי הטלוויזיה, מחומרי הגלם של צלמת הדיוקנים האמריקנית אנני ליבוביץ'. ברוך הביא משהו מתרבות המגזינים האמריקנית לישראל, בתפיסה, בעיצוב, במהות. למשל היחס לצילום מגזיני כאמנות. הוא מטפח את הצלמים שלו (אלכס ליבק, גדי דגון, מיכל היימן), אוצר תערוכות מתוך התמונות השוטפות של העיתון. מנסה ללמד 'קריאת צילום'.

באחד הטקסטים הראשונים מתייחס ברוך לסגירתו של המגזין האמריקני 'לייף'. הנאשם המרכזי: הטלוויזיה. "הטלוויזיה הייתה העיתונאי היחיד שהגיע לירח", כותב ברוך, "ולכן הציבור קרא את הטלוויזיה ולעיתונים האחרים לא היה מה למכור". את הטלוויזיה בישראל של אותם ימים, ערוץ ציבורי יחיד ומוגבל, מגדיר ברוך כ"טלוויזיה שנראית כפרודיה מתמשכת על טלוויזיה". ייקח זמן רב עד שהיא תסגור עיתונים.
הוא לא עקבי ביחסו למסך הקטן. לפעמים הוא רואה בו איום גדול על העיתונות הכתובה, לפעמים מחוץ למשחק (במלחמת המפרץ הראשונה הוא עוד כותב ש"הטלוויזיה לא מפחיתה את הרעב לעיתונים"). לבסוף יוכרע שהיא המגרש האמיתי – רוב הטקסטים מהשנים האחרונות יעסקו בערוצים המסחריים, ברשות השידור, בכבלים ובלוויין. אבל האצבע תמיד על הדופק, מתכוננת לדבר הבא: בזמן שרזי ברקאי מבקש להעלות לשידור את "האחראי על האינטרנט" (במה שייזכר כאחת מנקודות הניתוק הבוטות ביותר של הדור הישן) ברוך מציג את האינטרנט כ"יבשת חדשה". באחת הפסקאות הוא מייחל שהרשת תהיה אלטרנטיבה אמיתית למונופול של ערוץ 2 ומדורת השבט שלו.
כמה מילים על היחס של אדם ברוך לערוץ 2 בכלל ולמהדורת החדשות שלו בפרט. הוא כותב עליהם המון, מנתח את המגישים, הפרשנים, הצלמים, את הפרדיגמה. בתור מי שצופה במהדורת החדשות לעתים נדירות בלבד זה נראה לי מעט משונה, אך ההבנה של ברוך היא שרוב אזרחי המדינה מקבלים את האינפורמציה שלהם מערוץ 2, וכיוון שאינפורמציה תקשורתית היא ערובה לדמוקרטיה בריאה ראוי להתייחס לעניין ביסודיות. במובן מסוים ברוך רואה את ערוץ 2 ככישלון, תקלה אבולוציונית. בזמן מונופול רשות השידור הייתה הטלוויזיה שופרו של הממשל. שותפות אינטרסים והעדר תחרות גרמו לה להיות זרוע ביצועית של מממנה. הערוץ השני (וגם ערוץ 10) היו אמורים לפתוח את האפשרויות, לשחרר אותן. במקום זה ברוך מוצא מהדורת חדשות שאיננה יודעת להפריד בין 'בידור' ל'חדשות', כתבים צבאים הממשיכים במסורת דוברי הצבא, ורייטינג המזכיר שבסופו של דבר מדובר רק בכסף. ערוץ 2 החליף את ערוץ 1 ונהיה 'בית' – הקונסנזוס הישראלי, המרחב הציבורי הגדול. "טלוויזיה שיש לה מדינה", כותב ברוך יותר מפעם אחת.

לא נפקדה מ'תקשורת' רוחה של ההלכה. ההלכה כקוד אתי, מוסרי, ההלכה כתקנון. האם מותר למצלמתו של ניסים משעל לפלוש קרוב כל כך אל פניו של המרואיין, ביודעו שצילום כזה מדמה את פניו של המרואיין כ"'שדה קרב' שדוחה הדר, אסתטיות, מסתורין"? האין הוא מחויב להודיע על כך למרואיין? האין הוא מחויב לעשות זאת גם למתחרהו הפוליטי של המרואיין? ובעניין אחר: האומנם עשה כדעת ההלכה הרב ישראל אייכלר, כשפרש מדיון ב'פופליטיקה' בנושא מיסוד הזנות בישראל מתוך "צניעותם של תלמדי חכמים"? תשובתו של ברוך דוקרת, עניינית, לא משתמעת לשני פנים.
ברוך מבקש להחיל את חוק "כבוד האדם וחירותו" על הרגע המזעזע שבו דודו טופז זורק כדורי שוקולד לתוך פיה הפעור של אישה שמנה, גם אם היא עצמה אינה מודעת לפגיעה בכבודה האנושי; דורש מעיתונאים לפרסם את הגילוי הנאות שלהם במקום שבו הוא נצרך, ובעיקר מודע ליכולת של התקשורת להשתמש באדם כחומר בערה לסיפוק הרייטינג. הוא איננו סומך תמיד על הממונים שלא יבואו לידי כישלון וביזיון הבריות.
היחס של ברוך אל המסך הקטן מתורגם לפרקטיקה כמעט הלכתית: הוא מבקש ממך לא לכבות את הטלוויזיה בשעת הלוויות קרבן פיגוע "למען יאריכון ימיך כבן אדם", ומתחבט האם מותר – מבחינה הלכתית – להחרים את המכשיר כנגד חוב שאינו נפדה, ונוטה להשיב: "בהיות הטלוויזיה כמעט חייו, קהילתו, אזרחותו ומפלטו של החייב, אולי אין על פי ההלכה להחרים אותה".
ההלכה מובאת בדפי הספר גם על ידי פסקים (אם כי בצורה מצומצמת הרבה יותר מספריו האחרים, מטבעו של הנושא), בעיקר מפי הרב עובדיה יוסף. בין השניים היו כידוע קשרי חיבה והערכה הדדיים. בספר מובא טור ארוך שבו מסכם ברוך את כישלונו להסביר את הרב יוסף ל'ישראלים' דרך ראיון שערך עימו ב'מעריב'. ברוך מופתע מתגובות הלעג ומהעוינות, ובמילות הסיכום שלו ישנה נימה רגשית מפתיעה.

אדם ברוך הרבה להשתמש במושג 'סוכן זיכרון'; אישיות מרכזית השומרת את המת בתודעה התרבותית-תקשורתית, ואינה נותנת לו להיעלם אל תהום הנשייה של הזיכרון הציבורי. דן בן אמוץ נעלם, פנחס שדה כמעט נעלם. חנוך לווין נשאר, מאיר אריאל כמעט חי ונושם. מי שנשאר – היה לו מי שידאג לסעוד אותו אחרי מותו. "אין חיים אנושיים בלי זיכרון, בלי אשראי-זיכרון", הוא כותב באחת הפסקאות שעוסקות בתרבות המדיחים והמודחים בתקשורת הישראלית.
רצה הגורל והנה 'סוכני הזיכרון' של ברוך הקימו את האנדרטאות שלהם באותו הזמן. 'תקשורת' ו'מות האדמו"ר' משהים את אדם ברוך בינינו ונותנים לדמותו במה מכובדת להיאחז בה. ההשוואה ביניהם אינה הגונה. כל אחד מהם מושך, במדיום אחר, לכיוון שונה. ובכל זאת, חידת אדם ברוך אינה קרובה לפתרון בסרטו של מיברג (יישארו ממנה בעיקר עדותה ודמותה המדהימה של אמו, נחמה רוזנבלום). אם ישנו מפתח, הוא נמצא בטקסטים הרבים שהשאיר אחריו. עבודה רבה עוד מצפה לסוכני הזיכרון. המבחר שמכונס ב'תקשורת' הוא נקודה נוספת שממנה אפשר לנסות ולבאר את דמותו.

• "ריאליזם, חסד, משיחיות, מכולת" ; אדם ברוך על גבול שני עולמות
• אתר עם כל קטעי ההלכה שאדם ברוך פרסם בין השנים 2002-2008

פגוש את העיתונות – עמיחי חסון על תקשורת לאדם ברוך

"אמריקה נתתי לך הכול ועכשיו איני כלום" /אלן גינסברג, ניו יורק ודור הביט

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010, תחת הכותרת: 'אדם ללא מסכות')

Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg

National Gallery of Art Washington, D.C

אלן גינסברג על הגג על בניו יורק (מתוך התערוכה)

הייתי צריך לנסוע עד וושינגטון די. סי. כדאי למצוא את ניו יורק. רק שם, הרחק מההמולה האורבאנית ומהסצנה האמנותית, בלב השלווה הירוקה והמנומנמת שבין המונומנטים האמריקניים הגדולים, בעיר שסניפי ה'סטארבקס' שבה נסגרים בשמונה בערב – שם מצאתי משהו שחיפשתי זמן רב בכרך הגדול.

בבניין המערבי של ה'גלריה הלאומית לאמנות' מוצגת כעת התערוכה Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg – כשמונים צילומים שצילם המשורר היהודי-אמריקני אלן גינסברג (1926-1997), ממנהיגי 'דור הביט', מיסטיקן, פעיל חברתי, בחור מסובך ומוכשר כמו שד.

התבוננות בצילומים של גינסברג היא כמו דפדוף באלבום משפחתי פרטי. הוא צילם הכול: חברים, מצבים, משפחה, טיולים בעולם. שנים לאחר הצילומים, בניסיון לשמור על מה שכינה 'קדושת הרגע', הוסיף מתחת לכל תמונה מחשבות שעלו בו (יחד עם הפרטים היבשים: שמות, מקומות, תאריכים). בכתב יד צפוף אך מסודר הוא הופך את האינטימיות של התמונות לקרובה מתמיד, אישית, ממוענת.

גינסברג החל לצלם בשנת 1953, הפסיק לזמן מה וחזר לתחביבו בתחילת שנות השמונים בעידודם של הצלמים ברניקי אבוט ורוברט פרנק. באחת התמונות הראשונות – שלוש שנים לפני פרסום הפואמה השערורייתית "יללה" (שלהוצאתה לאור קדם משפט ארוך וסוער על גבולות חופש הביטוי בארה"ב) – הוא נראה כאדם מן היישוב: מגולח, ממושקף, עצור. החולצה בורחת רק מעט מחגורת המכנסיים. ניו יורק שנשקפת מגג ביתו היא עיר אחרת מזו שגרתי בה בחודשים האחרונים. לא מזהים הרבה במרחב מלבד השפיץ המחודד של האמפייר סטייט בילדינג. 'המון אנטנות חדשות', כותב גינסברג מתחת לתמונה. מאיר אריאל כתב פעם שיר עם אותם הדימויים.

רחובות ניו יורק מציצים בתמונות מכל מקום; מחלונות החדרים, מהגגות, מתגלים למלוא גודלם בבתי הקפה של האיסט וילג', במדרכות האפר ווסט סייד, בסנטרל פארק, בטיימס סקוור (טרם הפך מלכודת דבש של תיירים ומזכרות) כשהוא מלא ספסרים ונרקומנים וביטניקים תמוהים המהלכים ביניהם. זאת לא העיר שהסתובבתי בה בחודשים האחרונים, ובכל זאת יש תחושת רשימו עמוקה מאוד. רשימו אישי: אני מכיר את הרחובות האלה מתמונות סבי וסבתי, רות והסקל זליגמן, טרם עלייתם לארץ, עומדים מוקפדים במידטאון מנהטן בשחור לבן. אני מכיר אותם מכורח ילדותה של אמי בעיר הזאת. אני מכיר אותם מחייו של יורם קניוק כפי שנכתבו ביצירת המופת 'חיים על נייר זכוכית'. אני מכיר אותם מסרטים, שירים, הצגות, סיפורים, גא'ז. יש כאן רשימו כללי, עמוק, קולקטיבי, של התרבות המערבית כולה. מכאן נסעה אותה הרוח אל העולם.

אני מחפש בין התמונות את דיוקן נעמי, אִמו חולת הרוח של גינסברג, אשר לה הקדיש את פואמת ההספד המפעימה "קדיש". אבל דיוקן המהגרת היהודייה-רוסייה המבוגרת, שבו אני חושד בהתחלה, מתגלה כתמונת סבתו רבקה. היא יושבת אל השולחן ולצידה פרוסת עוגה. פניה קשות, מבטה מהורהר. היא לבושה סוודר כהה ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת חפתים עבים. הנה גינסברג, מבוגר יותר, במקדש בודהיסטי. קוף מטפס על אדן המרפסת, זקנו הפרוע מכוסה במעט בשאל. והנה בוב דילן המבוגר, מיתוס מהלך מביט משועשע למצלמתו בפארק.

במובן מסוים זהו ספר המחזור של דור הביט: ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, פרנצ'סקו קלמנטה, טימותי לירי ואחרים נראים כאן לאורך הזמן. דור פורץ דרך, שטוף סמים והזיות, פשע, פילוסופיה, מין, אמנות ואמונות. אנחנו רואים אותם עומדים ביחד מחוץ לחנויות ספרים אחרי הקראות פומביות, יושבים בבתים וכותבים, מסתובבים בטבע נפעמים, הולכים בעולם אבודי דרך ומוצאי מציאות.

הם גדלים מול עדשת המצלמה: ויליאם בורוז הצעיר (שעתיד לכתוב בקרוב את 'ארוחה ערומה') עומד זקוף ובטוח, משקיף על ניו יורק מגג הדירה. ופתאום בורוז בגיל העמידה, מצולם מהמושב האחורי במכונית, כובע של מאפיונר איטלקי מסתיר את פניו. ולבסוף בורוז הקשיש, קירח ורפוס בחצר ביתו בקנזס. רק ז'קט ג'ינס מרופט מזכיר שהאדם הזה היה פעם טירוף הנעורים בעצמו. טירוף מהלך.

על שער קטלוג התערוכה מופיע צילום פורטרט של ג'ק קרואק הפוער את פיו ברחוב שבע. גינסברג אהב לצלם את קרואק, הסופר שטבע את הביטוי 'דור הביט' וכותבו של 'בדרכים'. הוא מצלם אותו נשען על קיר לבנים ומעשן סיגריה, בתמונה שתהפוך לאחד האימאג'ים המזוהים ביותר עם קרואק. הוא מצלם אותו בערפולי חייו האלכוהוליים ורושם מתחת לתמונה: "הוא נראה אז כמו אביו המנוח, אדום פנים ושמן". קרואק היה ונשאר, כנראה, הסמל המזוהה ביותר עם דור הביט. במכתב ב-1957 כתב לו גינסברג להיזהר מזה: "יש בך כל כך הרבה דברים אחרים, למה שתכבול את עצמך לתנועה הזאת ותיאלץ לדבר עליה כל פעם שמישהו ישאל מה דעתך על מזג האוויר".

ג'ק קרואק בתצלום של אלן גינזברג (מתוך התערוכה)

אלן גינצבורג עומד ערום מול המצלמה, פעמיים. בתמונה הראשונה הוא צעיר, רזה מאוד, ביטניק מגודל שיער, זקנו מבולגן כשל רב שאינו מקפיד על סידורו. הוא עומד על החוף ומאחוריו אי, בידו קנה נחל שגבוה מדמותו, הוא מביט במצלמה בחדות אדישה. התמונה נידמת כאותם צילומים אנתרופולוגים של ילידים משבטים לא מוכרים; הנה יליד שבט הביט בטקס הנודיזם.

התמונה השנייה מעניינת לא פחות: גינסברג כבר אדם מבוגר. כרס מפוארת מקדמת את גופו. במקום שהיה שיער נפער חור קרחת גדול. גינצבורג מכניס את עצמו בין שני ארונות המראה של חדר השינה ומצלם. המצלמה משתקפת, וגופו שלו נראה כהשתקפות שבתוך ההשתקפות. כמו אותם תיכוניסטים ברשתות החברתיות המצלמים את עצמם במצלמת הטלפון הסלולארי דרך מראת האמבטיה או המעלית.

הוא חשוף לחלוטין. אולי נכון יותר לכתוב: חשוף מדי. הנכונות להתפשט לגמרי היא אחד מסודות הקסם של שירתו של גינסברג, וכנראה גם של אלן האיש. אך באותה נשימה היא קללתו הגדולה. המקום שבי שמתקשה עם גינסברג – מקום שכמעט ולא יכול להכיל אותו – והמקום שבו אני עומד נדהם מול הכישרון והכנות, יוצאים מהרגע הזה שבו אדם כותב את חייו ללא שקר, ללא מחיצות. אבל לעתים זה כמו להתבונן בשמש, קשה מדי, מסמא, לא נעים.

אולי בגלל זה התערוכה הזאת מכה חזק כל כך בבטן. הנה אדם ללא מסכות, הנה חברים, הנה ניו יורק, סן פרנסיסקו, הודו, העולם. הנה חיים שלמים בשחור לבן: נעורים עד זקנה, רגעים פשוטים. גם מי שאינו מכיר את שירתו וחייו של גינסברג יכול למצוא עניין בסיפור הזה (ובכלל, אם מזדמן לכם, ה'גלריה הלאומית לאמנות' היא חלק מקומפלקס המוזיאונים החינמיים של עיר הבירה האמריקנית, ובערכת הקבע שלה היא מציעה קלאסיקות טובות של פיקאסו, מודיליאני, גוגן, ואן גוך, רותקו ועוד).

בסוף, אמריקנים כמו אמריקנים: בחנות המזכרות אין כמעט מרצ'נדיז שקשור לדור הביט ולא נמכר. כל דבר יכול להפוך לספל, גלויה, מברשת לניקוי האסלה, מגנט למקרר. המהירות שבו אייקון מקבל כאן את תוקפו היא בלתי נתפסת: במוזיאון השכן להיסטוריה אמריקנית מוצגים כבר פריטי לבוש של ברק אובמה לצד הדגל הענקי שהתנוסס על מצודת מקהנרי במלחמת 1812.

• אוספי תמונות מהתערוכה ברשת:
• National Gallery of ArtBeat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg 1 / Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg 2
• 'אמריקה' / אלן גינסברג (ברקלי, 17 בינואר 1956) מאנגלית: תומר ליכטש

עמיחי חסון על אלן גינסברג התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010