על מדרונות הר הגעש; יונסי ו'סיגר רוס' (Sigur Rós)

התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (‏06/08/2010‏ כ"ו/אב/תש"ע)

יונסי "Go", הר געש וולקני המכוסה בשכבת קרח.

בלילות, כשהחום בשפלה הופך לבלתי נסבל, אני מדליק מזגן בחדר וצולל אל אי נורדי קפוא. כל החושים שלי פתוחים, תרים אחרי אנשים שעושים מהמוזיקה אש. כל טמפרטורה שיורדת מקרבת אותי יותר. צאצאי ויקינגים יודעי נגן ממלמלים בשפה זרה שאני לא מכיר, אבל מבין היטב, לוקחים קשת וצ'לו ופורטים בעזרתה על גיטרה, ממיסים קרחונים בתיפוף מהיר.
בבוקר אני מתעורר עטוף בפוך, לידי ספר טלפונים איסלנדי ומפת תיירים משומשת. אני יוצא לסקור את האי. איסלנד היא מין מקום שבימים שבהם לא נפלט ממנה ענן אפר היא נראית כגלויה אקזוטית; כתבה קצרה על גייזרים ותמונות של מזחי דייגים פסטורליים ב'נשיונל גיאוגרפיק'. אבל קצת כמו מקרה שדרות הישראלי, באי המבודד הזה על 320,000 תושביו צומחים כמה מהכישרונות המוזיקליים המעניינים ביותר שפועלים היום במוזיקה העולמית: ביורק (Bjork) – כנראה המטרוניתא הכי אקסצנטרית ומתוחכמת בכיתה – להקת האוונגרד 'מום' (múm), אמיליאנה טוריני (Emiliana Torrini) בתפקיד הילדה היפה , ומעל כולם כוכב הצפון הזוהר; 'סיגר רוס' (Sigur Rós)‏ עם הסולן ומנהיג ההרכב יון ת'ור בירגינסון המכונה יונסי ("Jónsi").

אם טשרנחובסקי צדק והאדם באמת אינו אלא תבנית נוף מולדתו, אולי כדאי לתאר אותם כך: 'סיגור רוס' הם הר געש וולקני המכוסה בשכבת קרח דק שרק מחכה לרגע שבו יתפוצץ ויפזר לבה רותחת ומבעבעת על פני השלג הקר של העולם. או אולי: ענן אפר נזיל שנחצב מהמקום שבו הכול רתח ומתפרס עכשיו על פני רדיוס נפשי בלתי נתפס.
אבל בעצם, הם משום-מקום; חלק גדול מהשירים הם ב'הופלנדית' (שפת ג'יבריש המתבססת על איסלנדית שהומצאה על ידי ההרכב), חלק אחר אינסטרומנטלי. אתה לא מבין הרבה, אבל זה כל הקסם. קצת כמו ספרים של יואל הופמן או שירים של פאול צלאן. יש בהם משהו מהאלמותיות של האמנות בטהרתה; כמו לראות תמונה יפה ומסתורית ולדעת שככה נראה יופי. ככה בדיוק.
אז מה הם בעצם מנגנים? אני לא בטוח שאפשר להגדיר. לפעמים זה נשמע כמו מוזיקת העתיד, פסקול מטורף לסרט מדע בדיוני אפל, לפעמים כמו הדבר העתיק ביותר שהוקלט אי פעם על גבי מכשירים אלקטרוניים. לפעמים זו ערגת האיילה אחרי שהכיש אותה הנחש, רגע לפני שהמים מרווים את העולם. אם תלחצו אותי לקיר אצטט לכם מויקיפדיה: "פוסט רוק בשילוב אלמנטים קלאסיים, אקספרימנטליים ומינימליסטיים", הם עצמם טוענים שהם עושים "מוזיקה ללוויתנים". או במילים אחרות; לכו לשמוע את זה, אחרת לא תבינו לעולם.
מאז הקמתה ב-1994 עד היום שחררה 'סיגר רוס' חמישה אלבומי אולפן ועוד ארסנל שלם של אלבומי בוטלג, הופעות ורמיקסים (למי שרוצה לטעום מעט מומלץ להתחיל בערוץ ה- YouTubeשל 'סיגר רוס' . רוב השירים מלווים בקליפים שהם למעשה עבודות וידאו-ארט יפות ופיוטיות). לאחרונה הפסיק ההרכב את פעילותו המשותפת, ויונסי הוציא את 'Go' – אלבום סולו ראשון (קדם לו פרויקט משותף עם בן זוגו בשם Jonsi & Alex – Riceboy sleeps) וקומוניקטיבי מעט יותר מהאלבומים הרגילים של להקת האם.

יונסי שר הפעם באנגלית, בערך. כלומר, הוא לא שר ברור כל כך, אבל זה לא משנה. במובן מסוים מדובר באלבום מפתיע. זה לא החומר הרגיל של 'סיגר רוס'. אם אלבומים היו עונות אפשר היה להגיד שזה אלבום האביב של יונסי, אחרי שנים של סתיו וחורף מלנכוליים ומיסטיים. כבר מהשיר הפותח Go do פורצים מקצבים קליטים, עתידניים, מלווים בהרמוניה. מין שיר פופ עם טוויסט. המגמה הזאת נמשכת גם בשיר השני Animal Arithmetic.
אבל אז מגיע Tornado ומתחילה הסופה. שמיים מתקדרים ומתפוצצים ללא הכרה. הקול הגבוה והדרמטי של יונסי, קול הפלסֶ‏ט המטורף הזה, מטלטל את המערכת. ומשם Boy Lilikoi הוא כבר כניסה לעולם אלקטרוני, מלא צבעים שמתפוצצים לך באוזן וגורמים לך לרצון עז לקום ולרקוד, מין פנטזיה נאיבית ומשונה. בהמשך ניפגש עם קטעי תיפוף ודאנס, ורגע לפני הסוף יופיע Grow till tall, חלום שמופרע בריצודים עצורים, תפילה שמשתבשת במחשבות זרות. יופי כואב. הרצועה החותמת Heniglas היא ה'סיגרוסית' מכולם, צ'לו מתעדן לאיטו מגב ההר, אור קלוש לפנות ערב. מחזה שתם.
למרות שאני נורא מתאמץ, כשאני כותב על 'סיגר רוס' המילים יוצאות כמו ביקורת של טעימות יין או קטלוגים של תערוכת אמנות מודרנית. אבל אל תתנו לזה להטעות, זה באמת עובד. האלבום החדש של יונסי הוא סיבה טובה להצטרף לסירה שנעה בין הקרחונים.

אנחנו יכולים לגלות לקוראים של הספר הזה סוד כמוס, אבל אסור שיגלו אותו לקוראיהם של ספרים אחרים; על 'מצבי רוח' ליואל הופמן

'מצבי רוח', יואל הופמן, כתר 2010
מחיר מומלץ 98 ₪, 191 פסקאות

• פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', 26.03.2010 תחת השם: ההופמני משתהה

מי הם בעצם קהל הקוראים של יואל הופמן? הופמניים בפוטנציה יכולים להיות אדם המשתהה באמצע הרחוב למשמע מילה משונה או טריוויאלית (נגיד המילה 'מזלג' או 'אפיסטמולוגיה'), אישה הבולשת באוטובוס אחרי מבטאים זרים, נערים צעירים עם חיבה לתורות מזרחיות, צלם המצלם פרח ואומר בקול: 'דוב'. מין אנשים כאלה שאינם פוחדים להתפלא למרות שיודעים שהכול אפשרי.
הם לא רבים, ההופמנים, מולם עומדת מקהלת האצבעות המונפות הקוראת ללא הרף: המלך הוא עירום. תחת רצף האסוציאציות לא מסתתר כלום. לדידם הופמן הוא פרה קדושה הנמלטת מסכין הקצבים הביקורתית פעם אחר פעם בשל חוסר הכנות של קוראיו להודות שלא הבינו דבר.
בעיני חוסר ההבנה הוא הסיבה שאני קורא את הופמן. אני קורא אותו כלחש מדיטטיבי, כמפה יפה שאינה מתפרשת כל צורכה, כסוד המגלה טפח ומכסה טפחים, אני קורא אותו וחיוך גדול מרוח על שפתי – מעטים הדברים בעולם שמצחקים כמוהו.

כמו ספריו גם הביוגרפיה הפרטית שלו אפופה במסתורין. הופמן נחשב לאדם שלא מתראיין לעולם, סרבן עיקש ועקבי של יחסי ציבור, שתי תמונות בלבד (באחת שפם דק ומשקפיים, בשניה שפם עבה ומעילרכוס היטב) מסתובבת באינטרנט ובמערכות העיתונים.

"דברים כאלה מתרחשים פעמים או שלוש על אפם ועל חמתם של הסופרים הריאליסטים". יואל הופמן

הופמן נולד ברומניה ב1937 למשפחה ממוצא אוסטרו-הונגרי ועלה ארצה בהיותו בן שנה. הוא למד באוניברסיטת קיוטו ביפן ובאוניברסיטת תל-אביב, וחי מספר שנים במנזרים במזרח. כיום הוא מתגורר במעלות אשר בגליל ומשמש כפרופסור רב תחומי באוניברסיטת חיפה.
מלבד ספרו הראשון ('ספר יוסף') המכיל ארבע נובלות קונבנציונאליות פחות או יותר, תשעת ספריו הבאים כתובים בסגנון המזוהה כ'הופמני': פרגמנטים קצרים מנוקדים וממוספרים, בדרך כלל מודפסים על צדו האחד של הדף, לעתים מלווים באיורים משונים, תמונות או הערות צדדיות המפרשות את המלים הזרות. מלבדם פרסם הופמן ספר ילדים מטורלל ('בפברואר כדאי לקנות פילים'), ערך ותרגם מספר אנתולוגיות של סיפורי זן ושירי הייקו (הוא נחשב למתרגם חשוב מסינית ויפנית לעברית ולאנגלית), ספריו תורגמו למספר שפות והוא חתן קבוע של פרסים ספרותיים.

191 פסקאות קצרות ומנוקדות מרכיבות את 'מצבי רוח'. עלילה – לפחות במובן המקובל של המושג – אין בנמצא. החיים והבדיון מתערבבים להם בפרגמנטים שמסרבים להיכנס להגדרה ספרותית חד משמעית. לפעמים בא הסופר ופונה אליך מתוך הדף לעשות מעשה, לפעמים מוסבר ההבדל שבין אווזי הבר לפרופסורים באוניברסיטאות, לפעמים המחבר הוא 'אני' ולפעמים הוא 'אנחנו'. יש כאן התחלה של סיפור קצר, ומלון לאורחים שקופצים כמו סארמאגו, ישעיה ליבוביץ' ועוד הרבה קרובי משפחה שונים ומשונים. "החיים נפלאים מאוד" כותב הופמן באחת מהפסקאות "ודברים כאלה מתרחשים פעמים או שלוש על אפם ועל חמתם של הסופרים הריאליסטים".

מי שצורך את מנת ההופמן שלו פעם בכמה שנים לא יתאכזב גם הפעם, מי שלא מכיר יוכל לתפוס צד בויכוח ובלבד שיזכור לאן הוא נכנס. אתם מוזמנים לבחון את עצמכם מול פסקה 100:

בכלל. מה ששט שט. אין מה לעשות. החדשות נחלקות למרכיבים דקדוקיים. הברות לחוד ועצורים לחוד. לפעמים אתה שומע, כמו בצ'כית, מלה עם שבעה עשר עצורים. כל אשה פורשת זרועות. סדינים לבנים עפים ברוח. פתאום בא דוקטור זמלויס (שמצא את הסיבה לקדחת היולדות). אתה שותה אספרסו וחושב על סלט כרוב. מהפך ופשטא הם שני הומוסקסואלים. אתה הולך להום סנטר ומבקש אזניות ונותנים לך צפורים. נדמה לך שמתחת לרחוב זורמים מים. אתה רואה את קרני השמש אחת לאחת כמו בציור ילדים. אין אדם אהוב יותר מן האינסטלטור. יואל הופמן הוא שם של אבקה. בכל מקום אתה שומע את המואזין. הערב הוא בוקר אף שהוא ערב והבוקר הוא בוקר ואף על פי כן לא מתבלבלים.

יש משהו משונה בלכתוב ביקורת על ספר של יואל הופמן בשפת הביקורת הרגילה, כי נדמה שהוא לא נמדד בכלים הללו; יואל הופמן הוא ז'אנר בפני עצמו, שום דבר לא דומה לו, מי שלא נחשף לכתיבתו לא יבין מה הולך על הדף, מי שמכיר ואוהב ימשיך להימשך בעבותות של מסתוריות, תימהון וקסם.