ב"הקפה ראשונה" הסינגל החדש של דוד לביא, דוד לקח שיר מהספר האחרון שלי – שיר שהיה נדמה לי כבלתי לחין – והצליח לתפוס אותו לגמרי במוזיקה, במהלך ובביצוע – ובעיקר: הצליח להפוך אותו לשיר שהוא לגמרי שלו, חדש, אחר, מבריק, ואני מעז לכתוב: אפילו המנוני. יחד עם הסופרגרופ שמנגנים בהקלטה – רון בונקר, דניאל זמיר, יהוא ירון, שלו סרור – נוצר כאן שיר שמזכיר מה היה קורה אם אלג'יר ורדיוהד היו נפגשים לערק בתיקון חצות באוקספורדשייר (וגם מזכיר שהרוק הישראלי לא מת, למרות העשור המפוקפק שהוא עבר). מתן חסון אחי המוכשר עשה לשיר קליפ אנימציה מרהיב שלוקח את הדמויים של השיר עוד צעד במסע (אל עבר העולם של רנה מגריט) – והאמת שפשוט הייתי שמח אם תשמעו ותצפו.
ויש בית. ויש בו אישה שאתה אוהב וילד שמנסה לקרוא לך אבא. ויש עבודות, ולימודים, וקניות ברמי לוי, וערמות של כלים שצריך לשטוף, וערמות של ספרים שצריך לקרוא, ותפילות קצרות של בלבתים, ורגעים כאלה של נחת מהמרפסת שקל לשכוח בהם מהמערבולת שרוחשת לך מתחת לקליפה של העור.
ויש את אביב גדג'. ויש לו אלבום חדש עם שם שקראת בו פעם לעצמך; "ילדים של מהגרים". ויש שם, באלבום הזה, תזכורות מהמערבולת שלך, דרישות שלום משונות ממנה כמו "זיקוקים בכלוב", כמו "שלג באלנבי", כמו "אימפריות של חול". ואין שם יום ואין שם לילה בכביש מהיר אחד. וגם אחרי המון שמיעות אתה יודע שזה לא אלבום מושלם – שיש שם די הרבה בעיות – ובכל זאת: החיצים חודרים את השריון.
כמו תמיד, לגדג' יש שלושה סוגי חיצים עיקרים בפח החצים האלבומי שלו. יש את החץ האינטנסיבי, המתפקע ממילים, הגדוש מגיטרות מהירות ותיפוף קצבי. ככה נפתח האלבום החדש בשני שירים של תנופה – "לא מקום לחלשים" (שיר פוסט המחאה שהכזיבה: "אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי / כולם רעבים בשדות היהלומים") ו"כל צעד" – שני שירים שזורקים את החץ הישר אל המטרה.
השיר שבא אחריהם, "אמונתי מנגנת בלילות", שייך לסוג החיצים השני. זה חץ איטי וממוקד, עם כלי מיתר ברקע ומילים מדודות. "אמונתי לא צריכה הרבה מקום" שר שם גדג', "ישנה מתחת לגשר, מטיילת בחצרות / וכשהיא מנגנת אז אפשר פתאום לנשום ולשמוע ולראות". והיא אכן מנגנת, וגדג' שר אותה בקולו המשונה. ובאמת אפשר פתאום לנשום, ולשמוע, ולראות איך חץ מפלח את השירון – ודווקא דרך המעטפת ההרמונית בה נעטף – ואיזה עונג מוזר ומנחם יש ברגע הפילוח הזה.
יש שיר-חץ-איטי-מפלח שכזה בכל אלבום שגדג' מעורב בו. ב"ילדים של מהגרים" זה קורה כאמור עם "אמונתי מנגנת בלילות", באלבום הסולו הקודם שלו ("תפילה ליחיד", 2009) זה הגיע עם "בלוז ראש חודש", באלבום השני של אלג'יר ("מנועים קדימה", 2002, הלהקה של גדג' וגבריאל בלחסן) ב"מול הים עם תפילין", וגם באלבום הראשון של אלג'יר ("נאמנות ותשוקה", 1995) שיצא כשהם היו רק בני 17, זה נמצא בשיר "אזהרות לנפש".
יש גם עוד חץ שמופיע מדי פעם אצל גדג' – ואפשר לקרוא לו החץ המתחכם, הקצת מהתל, שמתריס עם קריצה אבל בעצם לוקח את עצמו מאוד ברצינות (ע"ע "פעמוני המאה" המוצלח ב"מנועים קדימה" של אלג'יר). באלבום החדש זה "המדריך לפליט", יצירה בת כמעט 12 דקות, שמורכבת מארבעה קטעים מחוברים ושונים זה מזה. באחד מהם מתארח זאב טנא, שמדקלם-שיר במאיר אריאל סטייל : "נא לא למות על הדשא / נא לא להרים את הקול / נא לא להאט את הקצב / נא לא לעכב את התור". הפרק של טנא בשיר דווקא מוצלח, אבל באופן כללי יש הרגשה שמשהו בחץ התרעלה של "המדריך לפליט" לא יושב כל כך נכון בתוך הקונטקסט של האלבום כיצירה שלמה. אגב מאיר אריאל וקריצות; גם בשיר "ונוס בתמוז" הנהדר שבה רוחו של המנטור הגדול לקרוץ שוב מתוך הטקסט של גדג': "מבחוץ את מלאה קוצים / ומבפנים עוד ועוד קוצים / אין בך זמן לים / אין בך מים מתוקים".
"ילדים של מהגרים" הוא אלבום שמצדיק את כל הצפיות שתלו בו בסצנת הרוק האלטרנטיבי הישראלי בכלל, ואצל מעריצי החבורה המוכשרת מתלמי אליהו בפרט. הוא נכתב והוקלט בשנתיים האחרונות בתל-אביב, שדה בוקר והודו ומשתתפים בו הלהקה הקבועה והמציינת של גדג' (שמלווה אותו גם בהופעות בשנים האחרונות): רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון על הבס, אביב ברק על התופים ובוריס מרצינובסקי על אקורדיון. חץ מהם מתארחים גם זאב טנא וסולנית להקת "כלבי רוח" הילה רוח.
אביב גדג'. "הבטחנו להיות חזקים מאוד, אבל לא היום".
נדמה שכל החומרים הביוגרפים של גדג' – אלג'יר המולדת ואלג'יר הלהקה, בית הכנסת במושב תלמי אליהו ובית החולים אברבנאל, צרפת, המדבר, הגשר בנתיבי איילון ממנו ניסה להתאבד בקפיצה, האח הביולוגי שלום גד והאח הנפשי גבריאל בלחסן, הכישלונות המקדמים והפרסים האחרונים (החדש שבהם היה פרס אקו"ם לשנת 2013) – כולם מצאו את מקומם בשלוש עשרה הרצועות של "ילדים של מהגרים", יחד עם לא מעט ביקורות על החברה הישראלית. לא תמיד זה מושלם, אבל כמעט תמיד גדג' מצליח לחדור בישירות שלו. להזכיר לך את המערבולת שמתכסה ביום יום האגבי שלך. "בוא ילד, בוא ילד", הוא שר ב"אמונתי מנגנת בלילות"; "הבטחנו להיות חזקים מאוד, אבל לא היום".
חוקר ספרות הגאונים ונצר למשפחת דרשנים ממצרים הוציא כעת ספר דרשות על הרוק הישראלי. דנה ברגר ולהקת אלג'יר לומדים אצלו בקול עם התנאים והרמב"ם
(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 16/9/2011)
שיר חדש: רוני שויקה (כרמל)
"אני מעשן רק כשאני צריך. אף פעם לא יותר ממה שאני צריך", פותח גבריאל בלחסן מלהקת אלג'יר את השיר 'בתוך הצינורות'. "אם היה לי כוח הייתי קם וצועק, בורח, מתפרק, אף פעם לא חוזר יותר", הוא צולל אל תוך הצינורות. בין כדורי ההרגעה בדבש לניסיון להתרכז בחלומות שלו הוא מוצא את עצמו עמוק בתוך הצינורות. אבל על אילו צינורות בכלל אנחנו מדברים? רוני שויקה שמע שם את קול צינורות תפילתו של יונה הנביא במעי הדגה, את "תהום לתהום קורא לקול צינוריך" מתוך ספר תהילים, והוא שומע שם גם את הזוהר ואת המדרשים ויוצר מהם מדרש חדש.
העניין הוא ששויקה לא נראה כמו הטייפקאסט הרגיל של מעריצי אלג'יר. שום דבר באיש השקט והמסודר שיושב מולי לא מסגיר שהוא ב'תוך הצינורות'. אבל אלג'יר (על אגפיה השונים) הם חלק מרכזי בספרו עב הכרס 'שיר חדש' (הוצאת 'כרמל') שראה אור לאחרונה, ומבקש לדרוש דרשות שיוצאות משירי הרוק המנוגנים על במת ה'ברבי'. יש כאן הקריאות הצפויות ב'חיית הברזל' של מאיר אריאלו'עגל הזהב' לאהוד בנאי, אבל גם קריאות מפתיעות המגיעות אל בית המקדש האלטרנטיבי שבונה שלום גד מאלכוהול ואפילו אל ההרכב נאג' חמאדי. שויקה יוצר בספר שפה משותפת בין המאמרים התורניים ובין השירים הפופולריים, והפופולריים פחות, של הרוק הישראלי. זה ספר עמוק ורציני שלא שוכח לקרוץ לפעמים, והוא עמוס הפתעות כמו טקסט מדהים של עוזי וייל וכתבי יד אבודים מהגניזה הקהירית.
שויקה (44) נולד ברחובות וגדל בירושלים. הוא בוגר ישיבה תיכונית ('נתיב מאיר') וישיבת הסדר ('הר עציון'). בעל תואר שלישי בתלמוד עם התמחות בספרות ההלכות של הגאונים. נושאי המחקר שלו מופיעים בספר לפרקים ומעשירים אותו. פרופ' שקולניק האב, גיבורו הדקדקן של יוסף סידר בסרט "הערת שוליים", יכול לכחכח ידיים בהנאה מול דיוקי הפילולוגיה הארמית של שויקה.
"תמיד שמעתי מוזיקה, אבל בתור בחור צעיר לא הייתי הולך באופן קבוע להופעות", מספר שויקה. "לפני עשור שנים הגעתי, די בטעות, לפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet. זאת הייתה זירה מעניינת: חוץ מהקהל הרחב כתבו שם גם אנשים כמו אהוד בנאי, חמי רודנר ואבישי מתיה. נחשפתי שם אל השוליים של המוזיקה הישראלית, לדברים שלא מגיעים בדרך כלל לרדיו. בנוסף נחשפתי שם גם לתרבות ההופעות". הוא התחיל ללכת למועדונים הירושלמים של אותה התקופה, בעיקר 'הצוללת הצהובה' ו'הסינדרום' ז"ל. "בזמנו לא ראיתי הרבה כיפות במקומות האלה, וכשהייתי מגיע למועדונים בתל-אביב אז הכיפות היו נדירות עוד יותר".
מסך אטום של גיטרות
אל אלג'יר הוא הגיע בעקבות הדיבור בפורום. הם עדיין לא הוציאו אז את האלבום 'מנועים קדימה', ושאול מזרחי – המנהל של מועדון ה'ברבי' בת"א – הריץ אותם שבוע אחר שבוע על במת המועדון והתחיל ליצור את ההייפ הנכון לחבורה המיוסרת והמוכשרת מתלמי אליהו. "ערב אחד, ל"ג בעומר שחל להיות במוצאי שבת, אמרתי לעצמי שזו הזדמנות לשבור את צום ההופעות וללכת לראות אותם ב'ברבי'. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שם. הסוד של אלג'יר עדיין לא התגלה באותה התקופה ולא היה הרבה קהל, אבל ההופעה השאירה עליי רושם גדול למרות שלא הבנתי אף מילה. בקושי הצלחתי לעקוב אחרי השירים הארוכים. זה היה בשבילי כמו מסך אטום של גיטרות".
זה מעניין כי עיקר ההתעסקות שלך היא טקסטואלית.
"כן, אבל זה סיקרן, רצתי להבין את המילים. בערב ההשקה של האלבום כבר הייתה לי חוברת המילים. הבנתי שהשיר הכי מעניין – והכי לא מובן – היה 'ירח במזל עקרב'. כמו שכתוב בחוברת, השיר בנוי על סדר העבודה של הכהן הגדול ביום כיפור. זה אמנם היה ברור, אבל כל השאר לא. למחרת יצאתי למילואים של שלושים יום בבקעה. לקחתי איתי את האלבום, מחזור של יום כיפור, משנה מסכת יומא ואת המחשב הנייד. בין טשטוש הגדר והשגרה של המילואים ישבתי לכתוב את הפרק שעוסק בשיר, כמעט כמו שהוא כתוב היום בספר. אחר כך העליתי אותו לפורום. זה היה שרשור של עשרים הודעות שזכו להרבה תגובות".
"ברור, זה לא היה קל. אני אמנם לא גר בצריף בתלמי אליהו, אבל לכל אחד יש איזה צריף שבו הוא גר. המצוקות הן מצוקות אנושיות שכל אחד יכול להרגיש. בלחסן אמר פעם אמירה מאוד קשה וכואבת, שהוא היה מוותר על כל האמנות שלו כדי להיות בריא. בסופו של דבר כולנו חולים במובן זה או אחר. אנחנו פשוט מקטינים את זה. אצל אנשים כמו גבריאל בלחסן הסתירה חזקה יותר וזה מתפרץ החוצה".
שויקה סגר מעגל כשערך את ערב ההשקה לספר ב'ברבי' – כשהפעם הוא משמש כאולם ההופעות הביתי.
לנתק דברים מהקשרם
"שיר חדש" הוא ספר דרשות קלאסי. השיר – כמו הפסוק – הוא פלטפורמה שמשמשת את שויקה להביע את רעיונותיו. הוא לא 'מפרש' את השירים אלא פותח אותם לפרשנותו. במהלך מבריק הוא עובר מהשיר 'חירותי' של דנה ברגר אל האגדתא בקידושין שבה אשתו של רבי חייא בר אשי מתחפשת לזונה המפורסמת חרותא. משם הוא מנווט דרך שילה פרבר והכלבים המשוטטים של אהוד ואביתר בנאי עד ל'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו' שסיפר ר' נחמן מברסלב. "מדרש הוא הטכניקה", הוא מסביר, "והדרשה היא היצירה שלה".
קל לדרוש את השירים של מאיר אריאל, אלג'יר והבנאים כי ברור שהם אמונים על המקורות ומתכתבים איתם, אבל אצל דנה ברגר או שילה פרבר, למשל, יותר קשה לכוון את המהלכים התורניים.
"אני עושה שימוש בשירים בשתי צורות. לפעמים השיר הוא נושא הדרשה, ולפעמים אני משתמש בשיר כאילוסטרציה או כאסמכתא לרעיונות ודרשות אחרות. לפעמים מספיקות מספר מילים משיר של שילה פרבר שייצמדו יפה לרעיון שאני מדבר עליו עכשיו, בלי לבנות על זה דרשה שלמה".
גם כשמתבוננים בספר כדף מקורות התחושה היא שאתה נקי מאפולוגטיקה: טוני מוריסון, ניטשה וניק קייב יוכיחו כמו הרמב"ם או הרב סולובייצ'יק.
"אני חופשי לגמרי מבחינת החומרים שבהם אני משתמש. כל המהות של הדרשה היא לנתק דברים מהקשרם המקורי. המדרש לוקח פסוק וטוען אותו במשמעות חדשה. זה משפיע קדימה ואחורה – נוצרים הקשרים חדשים. אני מאמין שאנחנו נדרשים לייצר לדברים משמעות.
בצורה יותר רחבה אפשר להגיד שבניגוד לגישה האפלטונית שלפיה המציאות היא ייצוג פגום וחלקי בלבד של אידיאות מושלמות, תפיסת העולם שלי היא שהמציאות כשלעצמה אינה מייצגת דבר ואינה מכסה על מהות נסתרת שאנו צריכים לחשוף. אני מעדיף את הגישה הגורסת כי מהות הדברים אינה אצורה בתוך הדבר אלא נוצרת באמצעות המפגש ביני לבין האובייקט. כלומר, לכל דבר אנו נותנים את משמעותו בעצמנו, ולא באמצעות תהליך של גילוי אלא ביצירה של יש מאין. ככה זה גם בשפה: היא אינה אוסף סימנים למשמעויות העומדות בזכות עצמן, אלא יש בכוחה לברוא מציאות חדשה. לכן אני מרשה לעצמי להשתמש בדרשות בדברים שונים כמו אירועים היסטוריים ושאר חומרים שלא שייכים. עבור ההיסטוריונים אירוע היסטורי הוא מושא למחקר מה קרה. עבורי הוא אבן בניין שאני יכול להשתמש בה בדרשה ולהעניק לה משמעות חדשה, נטולת הקשר כרונולוגי וגיאוגרפי. האם הירח היה אדום או לא אדום – זה חסר משמעות לגמרי. אבל ההסתכלות שלנו על הדברים יוצרת את המשמעות. זה מה שאני עושה בדרשה וככה אני מסתכל על העולם. בעיניי הוא יותר מובן כך. זה מקום שקל לי להתארגן בו בגלל מפת המשמעויות שיצרתי".
קידוש הפשט, זלזול במדרש
אני מרגיש שלא כל הפרקים מאוזנים. אחרי "ירח במזל עקרב" – הפרק המרתק על אלג'יר שהולך צעד אחר צעד עם הטקסט ומאיר אותו מחדש – מגיע הפרק "ירח מוכתם בדם". גם הוא פרק מרתק ועמוס אנקדוטות – אבל בניגוד לפרק הקודם נדמה שהקשר שלו לשיר 'דנה ראתה עב"ם' של פונץ' הוא מעט מאולץ.
"כשגמרתי את הפרק 'ירח במזל עקרב' הרגשתי שחסר לי משהו חשוב, חסרה לי השורה 'כשהירח מוכתם בדם'. אומנם התייחסתי לזה מעט בפרק הקודם אבל הרגשתי שזה לא זה. ואז קפצה לי הנבואה של יואל: 'הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא', והבנתי שאני לא יכול לוותר על הנבואה הזאת. ובאמת מכאן יצאתי אל אלכסנדר מוקדון ואל מסעות הצלב, ליקוי חמה, ליקוי לבנה והאמונה באסטרולוגיה. אבל אני לא מסכים שזה לא צמוד טקסט. אני מרגיש שבסוף אני לוקח את 'דנה ראתה עב"ם' ומטפל בו בצורה ישירה. אמנם לא כמו 'ירח במזל עקרב' אלא בצורה שונה. מבחינתי אלו שתי טכניקות שונות, ממש כמו במדרש. יש מדרש צמוד טקסט כמו 'מדרש רבה' ויש מדרשים ספרותיים יותר כמו 'פרקי דרבי אליעזר'".
אולי הקושי שלי להבין את הפער בין שני הפרקים קשור למשהו רחב הרבה יותר. "יש בציבור הדתי-לאומי בעיה מאוד קשה עם המדרש והדרשה", מאבחן שויקה שמגיע ממסורת משפחתית של דרשנות מצד סבו הרב אהרן שויקה (שהיה ראש ישיבה במצרים), המצוטט מעט גם בספר. "אין בתרבות התורנית שלנו היום מקום למדרש. שים לב מתי בפעם האחרונה אמרת: 'שמעתי היום דרשה מדהימה!'. אנחנו שומעים שיעורים, הרצאות ודברי תורה מעניינים אבל אנחנו לא שומעים דרשות. אני חושב שאחת התוצאות של המהפכה – המבורכת בעיקרה – של לימוד התנ"ך בעולם הישיבות הציוני-דתי היה קידוש הפשט ויצירת הזנחה וזלזול כלפי עולם המדרש והדרשה. הדבר הזה גרם לכך שתלמידי ישיבה לא מבינים מה זה מדרש, וגם כאשר הם פוגשים בדרשה הם לא יודעים לזהות אותה. לצערי הדרשנות אינה נחשבת היום כדבר הראוי להתכבד בו, ומעטים הרבנים היודעים לדרוש דרשה הראויה לשמה. אני בוגר המערכת הציונית דתית הקלאסית ואני לא זוכר ששמעתי במוסדות האלה דרשות שהשאירו עליי רושם חזק. לא רק עכשיו, אפילו לא בזמן אמיתי".
מה ההבדל בעצם בין שיעור או הרצאה לדרשה?
"אם הפשט מפרש את הטקסט מנקודת המבט של העבר, ולכן שיעור יבקש ללמוד את הטקסט מהמקום הזה, הדרש הוא דרישה מהטקסט להיות רלוונטי עבורנו בהווה. כשאני הולך לבית הכנסת בשבת אני מצפה שידרשו לי את התורה, כלומר: שיהפכו את הטקסט הקדום לדבר שתובע ממני משהו בחיים שלי כאן ועכשיו".
מצד שני, ישנו הפחד מהטמעת המדרש בתודעה וחוסר היכולת להבין את יחסיותו כמבוגר. לי לקח שנים להתגבר על הגירסא דינקותא של הגננת ולהבין שיש פשט ויש מדרש ובפשט רבקה לאו דווקא מתחתנת בגיל שלוש.
"חכמים אמרו: 'וייתן אל משה ככלתו לדבר אתו' – מה זה ככלֹתו? שאם דברי תורה אינם ערבים על שומעיהם ככלה הערבה על בעלה ביום חתונתם – אז עדיף לא להגיד אותם. זה קריטריון אכזרי שאומר שדברי תורה צריכים להינתן בצורה אסתטית, מענגת. פעם שמעתי את הרב יואל בן-נון מצר על כך שאנשים יוצאים מהשיעור ואומרים 'היה שיעור יפה'. שיעור לא צריך להיות יפה, הוא אמר, שיעור צריך להיות אמיתי. אבל דרשה צריכה להיות יפה. בעיניי אחד המבחנים העיקריים לדרשה הוא היופי. החברה שלנו התרחקה מערכים אסתטיים. בדור שלי זה לא היה משהו שצריך לשאוף אליו. הדרשה יכולה ללמד אותנו רגישות ליופי, לתת מקום לאמנות בבית המדרש, לצאת מתוך התורה אל האמנות".
בספר התנועה שלך הפוכה: מתוך האמנות מגיעים לתורה.
"אני באמת למדתי המון תורה מתוך השירים, הם פירשו לי מקורות קלאסיים. למשל, בפרק 'איש ציפור' אני מדבר על התכלת. במסגרת הניסיונות לשחזר את התכלת היה ויכוח על הצבע המדויק. כלומר, הצבע צריך להיות דומה לשמים, אבל לאילו שמים בדיוק?
יש, למשל, השמים של רמי פורטיס: בהתחלה הם בצבע כחול זך ובהמשך הם משתנים לכחול אדמדם (כשם השיר, ע"ח). רש"י כתב: 'צבע התכלת כרקיע המשחיר לעת ערב'. סיון שביט שרה על 'הכחול האפור הזה', ואהוד בנאי מדבר על שמים סגולים. אם היית שואל אותי לפני כן איזה צבע תכלת יש לשמים, הייתי אומר: תכלת זה תכלת, אין מה להסתבך. אבל כשאתה שומע את השירים, אתה מתחיל להרגיש גוונים שונים שלא שמת לב אליהם, ובמקורות שלנו יש להם מקום. תכלת זה לא גוון אחד ברור, נקי, מובהק, אלא גוון מעורבב. כשחשבתי על זה הבנתי שהרעיון אמור לשקף את העבודה שלנו: בשמים יש אש ומים, וכך גם בנו, כמו ששר שמוליק קראוס: 'בן אדם כעץ שתול על מים, שורש מבקש / בן אדם כסנה מול השמים, בו בוערת אש'. יש בנו גם כחול וגם אדום, התורה נמשלה למים, אבל בוערת בנו גם אש – לכן צבע התכלת לא חד-גוני. את כל העושר הזה אתה מגלה דרך השירים".
קרדיט למבצע
בצורה מפתיעה, כאשר שויקה מביא שירי משוררים – בין אם זה אבן גבירול או דוד אבידן – הוא רושם את שמותיהם בסוגריים והקרדיט הולך אל הזמר המבצע. "זו החלטה שקיבלתי בלב שלם וידעתי שאצטרך להסביר", הוא עונה. "מבחינתי זה שאבן גבריאל כתב את 'אדומי השפתות' זה נחמד מאוד – אבל אם ברי סחרוף לא היה מבצע את השיר, השיר לא היה נכנס לתוך התרבות הישראלית העכשווית. סחרוף למעשה הכריז על השירים של אבן גבירול כרלוונטיים. בלי התיווך שלו השיר היה נשאר במאה ה-11.
"לתת קרדיט למבצע ולא לכותב המילים זה לא דבר מופרך לגמרי. קח למשל את האופרה 'דון ג'ובאני'. באופן טבעי אתה מצמיד את הקרדיט למוצרט, מחבר המוזיקה. מי כתב את הליברית? את מי זה מעניין. אתה משייך את היצירה למלחין המבצע. אותו הדבר במוזיקה הערבית הקלאסית: עבד אל-והאב הוא מלחין ומבצע שהיה מזמין את המילים שלו מאחרים, והם נשארו עלומים בדרך כלל. גם ב'אינתה עומרי' המפורסם: אום כולתום מבצעת, אל-והאב הלחין – אבל מי שכתב את המילים נשאר בצד".
אתה מתייחס ברצינות לטקסטים של הרוק הישראלי, כמו גם בספרו של פרופ' ניסים קלדרון 'יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך'.
"מאוד התרשמתי מהספר של קלדרון. הוא הגיע אליי אחרי שכתב היד שלי כבר היה גמור. מעניין שאנחנו כמעט לא מדברים על אותם אמנים. הוא מתעסק הרבה בערן צור – שבכוונה או לא בכוונה לא נמצא אצלי – וגם רונה קינן ושלום חנוך נעדרים מהספר שלי. ברי סחרוף הוא אחת מנקודות ההשקה הבודדות. אני לא רוצה להיכנס לשאלה האם הרוק הישראלי הוא שירה או לא שירה. קלדרון בחר להבחין בין שירה לרוק, ויש לכך גם היבט ויזואלי בספר שלו – השירה מנוקדת והטקסטים של הרוק לא מנוקדים. השאלה הזאת לא מענייני כי אין לי בספר התייחסות לשירה שהיא לא רוק".
אבל אתה לא מתייחס בכלל לשירים מבחינה מוסיקלית, רק טקסטואלית. באותה מידה יכולת לבחור משוררים עדכניים ולהעביר את הרעיונות דרכם. יש אמירה בכבדות הראש שאתה מעניק לשירי הרוק.
"אני לא יודע איך להעביר את המוסיקה לטקסט ולכן אין התייחסות מוסיקלית. מצד שני, את רוב השירים שאני כותב עליהם ראיתי בהופעה חיה, ואם לא הייתי רואה אותם בהופעה חיה לא הייתי יכול להתייחס אליהם".
למה דווקא הופעה חיה?
"גיליתי שכשיוצא אלבום ואני מקשיב לו בבית – אני לא כל כך מבין אותו. כשאני הולך לשמוע אותו בהופעה זה פתאום מתחיל להתבהר. אני מרגיש את הדברים בצורה הרבה יותר ישירה. החוויה של ההופעה שונה לגמרי. הטוטאליות שלה. הסאונד שלא צריך לדאוג מהשכנים. בבית אתה לא תמיד מרוכז בחוויה של שמיעת אלבום. אבל כשאתה מגיע להופעה והראש נפתח, אתה שומע דברים שלא שמעת קודם. עוד גיליתי שכששירה לא מולחנת אני לא מצליח להתחבר אליה. זה באמת קצת מוזר וזה מפתיע גם אותי. אני אמנם אוהב את שירת ימי הביניים, אבל שירה עברית מודרנית אני כמעט לא קורא. חבר אמר לי פעם שמכיוון שאני מגיע מבית הכנסת, אני רגיל לשיר שירים, לא לקרוא אותם. כמו ששרים את הפיוטים, את שירת הים או את שיר השירים. לכן אני מחפש בשיר את המוסיקליות שמאחוריו".
מוסיקה כשרה
יש מישהו שרצית להכניס ולא נכנס?
"יש אמנים שאני אוהב ומעריך ובכל אופן הם אינם בספר: כנסיית השכל ונקמת הטרקטור למשל. תמיד נשארים דברים בחוץ, אבל לא שחררתי את הספר עד שהרגשתי שאמרתי את מה שחשוב לי להגיד".
הזכרת קודם את ערן צור כדוגמה למי שלא נמצא אצלך. יש אמנים שצנזרת באופן מודע?
"אני מכיר את השירים של ערן צור וראיתי אותו בהופעה. אם אני לא מצטט אותו זה לא בגלל צנזורה, אלא בגלל שהשירים שלו הם עבורי כמו חריקת מסמר על זכוכית. כשלעצמו זה בסדר, שיר לא אמור לעשות נעים. אבל עוצמת הצרימה פוגעת ביכולת ההקשבה שלי".
אבל גם החומרים של גבריאל בלחסן ואלג'יר הם 'חריקת מסמר על זכוכית', לפעמים חריקה קשה הרבה יותר.
"ובכל אופן הם לא צורמים. יש שם זעקה. ערן צור כותב שירים טובים, הוא מבקש לצרום וצורם. כנראה לא הצלחתי להתמודד איתם. לא צנזרתי את בלחסן ולא את שילה פרבר ואני מצטט בספר שיר של הדרה לוין-ארדי ("ראיתי מלאכים", ע"ח) – וצור לא יותר 'בעייתי' מהם.
"אני מגיע ממקום שבו אתה לא מונע מעצמך לשמוע שום דבר, כל עוד זה פן אמיתי של המציאות. גדלתי בבית שבו הייתה ספריית תקליטים מאוד עשירה. אבא שלי היה מסתובב בעולם ומביא איתו תקליטים. היה לנו אוסף של מוסיקה קלאסית, ישראלית, לועזית, ערבית, יוונית וצרפתית. פעם אחת אמרתי לאבא שלי שיש לנו הרבה סגנונות אבל אין לנו גוספל. בנסיעה הבאה הוא הביא סט של ארבעה אלבומי גוספל".
"אני לא מזדהה עם זה. קראתי מאמר של הרב יובל שרלו על נגינה, הוא פנה שם אל המוסיקאים וביקש מהם לנגן לאט. אני לא מקבל את זה. אי אפשר לכלוא את הרוח. אין, בעיניי, מוסיקה כשרה או לא כשרה. יש מוסיקה טובה ומוסיקה רעה. אם היא ביטוי אותנטי של רוח האדם אז היא מוסיקה טובה. אני לא אוהב מוסיקה אינסטרומנטלית שפועלת על הגוף ומכבה את המוח כמו מוסיקת טרנס, ופופ חסידי משעמם אותי. אבל אני לא מסווג סגנונות מוסיקליים לכשרים ולא כשרים". אני שואל את שויקה אם יש אלבום שהוא מחכה כבר לצאתו. "יש מספיק אלבומים שכבר יצאו ולא הספקתי לשמוע כמו שצריך", הוא אומר, חושב כבר על המדרש הבא.
פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ח'/סיון/תש"ע, 21/05/2010
א.
שש עשרה דקות ושלושים ושש שניות נמשך המונולוג החותם את 'עתיד', אלבומו החדש של גבריאל בלחסן שיצא כעת ב'תו השמיני'. שש עשרה דקות ושלושים ושש שניות של וידוי מצמרר, רהוט, הזוי ומתענה, שמתפתל בעצבנות עד שמתפקע לקול אנקות הגיטרה. לרצועה הזאת קוראים בביטוי המדויק מאוד: "כדורי הרגעה בדבש", אתה זקוק לכמה מהם אחרי שזה נגמר. זו לא יציאה חריגה, בלחסן הוא רץ למרחקים ארוכים; רק שני שירים באלבום קצרים מחמש דקות.
נדמה לי שאין הרבה אומנים שמצליחים למשוך אותך במילים כל כך הרבה זמן – ועוד עם מלים קשות ומוזיקה מטרידה – אבל קצת כמו תאונת דרכים שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים, אתה ממשיך להקשיב לקולות שעולים מהתופת. השילוב הזה של התערטלות הנפש הכריזמטית, האמת והכישרון, הכנות והפחד – רק הם, והם הרי כל כך נוכחים באלבום הזה, מונעים ממך לזרוק את הדיסק מהחלון.
ב.
את הסיפור של בלחסן צריך להתחיל ב'תלמי אליהו', מושב, אפשר גם לומר: שום-מקום בנגב הצפוני שיושב ברובו בעולים אלג'יראים-צרפתיים שהתעתדו לעסוק בחקלאות. אוסף אירועים מיסטיים גרמו לגל חזרה בתשובה במושב הקטן, ובלחסן כבר היה חלק ממשפחה דתית בת 11 אחים ואחיות שגרה בבית הצמוד לבית הכנסת. איתו במושב גדל מוזיקאי נוסף: אביב גדג'. השניים היו אומנם חברי ילדות, אך כשהיו נערים אסרו עליהם ההורים להסתובב יחד. כצפוי, האיסור הופר, ומהמדבר צמח מרד נעורים שתורגם ללהקת הרוק המוכרת שבהנהגתם, 'אלג'יר'.
ממש כמו קלישאה על הרכבים מהפריפריה, הוחתמה 'אלג'יר' על חוזה לשלושה אלבומים ב'הד ארצי'. זה היה אחרי הופעה בתל אביב, כאשר חברי הלהקה היו רק בני שבע-עשרה. האלבום הראשון שלהם "נאמנות ותשוקה" יצא ב-1995 ועורר מעט הרמות גבה ובעיקר הרבה התעלמות. הם לא עשו צבא, הלכו לישיבת 'אור החיים', עזבו, התאשפזו ב'אברבנאל', בלחסן חשב שהוא נביא, גדג' ניסה להתאבד בקפיצה מגשר בנתיבי איילון. יותר מדי סמים, יותר מדי מכות חשמל למוח, ושוב הכל חוזר חלילה. בין לבין הוציא בלחסן אלבומים אישיים בחברת התקליטים בבעלות אחיו של גדג', שלום גד (הבסיסט של להקת 'פונץ'): ב-1999 יצא "רכבות" וב-2002 "השנים היפות של גבריאל". האלבומים האלה נשמעו כמו חייו של בלחסן, יומני תיעוד מוזיקאליים מאשפוז במוסד הסגור, מנפש נפצעת לרווחה, ממאניה דפרסיה עמוקה שמבקשת תרפיה ואמונה.
ב-2004, תשע שנים אחרי האלבום הראשון (ובחברת תקליטים עצמאית) הוציאה 'אלג'יר' את האלבום "מנועים קדימה", בלחסן ניגן בגיטרות ושר את השיר הטוב באלבום: 'בתוך הצינורות'. פתאום השילוב הזה של בית הכנסת, דיסטורשן, פיוטים מזרחיים ומוזיקה לא קלה לעיכול נהיה הדבר הנכון בתל אביב; הדיסק נמכר, הרדיו פירגן, ההופעות המפוצצות נראו כטקס פולחן דתי. אבל חברי הלהקה החליטו להתפרק. ב-2006 בלחסן הוציא לבד את "בשדות", ובמונחים בלחסניים היה מדובר באלבום אופטימי יחסית, עדין יחסית, שהאור מאיר בו לפעמים. בשנה שעברה הוציא גדג' אלבום סולו ראשון, "תפילה ליחיד" שמו, ועכשיו, כאמור, מוציא בלחסן (יחד עם ההרכב המלווה אותו 'הבלחסניה') את "עתיד".
ג.
כמעט מתבקש להשוות את האלבומים החדשים של גדג' ובלחסן. ווקאלית ההבדל ביניהם בולט; מול הרוך המתפנק שבקולו של גדג' עומד הקול המלא והמתריס של בלחסן. אם בשירים של גדג' אפשר למצוא מעט חסד, סממנים קטנים של הרמוניה מוזיקאלית, עדינות – אצל בלחסן עדיין שולט הכאוס, הזעם הבוטה, מחלת הנפש. שמו של האלבום מתעתע, כמעט ציני: לא ברור איזה 'עתיד' יש אחרי השירים האלה, אם יש בכלל 'עתיד'. כבר בשיר הראשון 'אדמה חרבה' בלחסן צורח אל התקווה ומבקש את החסד שיביט בו וימלא אותו. אחריו מגיעים שני שירים בשם 'דשא' – האחד קשה ורועש, השני שקט וסנטימנטאלי – שני צדדים של מאניה דפרסיה שמתחלפים להם כל הזמן בבלחסן עצמו ובאמנות שהוא יוצר.
באמצע האלבום מגיע השיר "שטן". בלחסן חוזר בו לטריטוריית בית הכנסת בימים הנוראים. אחד השירים החזקים ב'מנועים קדימה' היה 'ירח במזל עקרב' שהתכתב עם הטומאה והטהרה במעשי הכהן הגדול ביום הכיפורים. באלבום אחר הוא נתן את גרסתו ל'עוקד הנעקד והמזבח' שלפני התקיעות. ב'שטן' הוא פוצח בווידוי בניגון הידוע: "בזיתי, גנבתי, גזלתי וכו'", ולרגע נדמה שהוא משלים עם חטאו אך פתאום הוא אומר: "אלה מעללי, ואלה חטאי, ואני לא מתחרט על כלום חוץ מעל 99 נקודה פסיק תשע מהכל, הייתי רוצה לשים את הראש שלי במקפיא ולצאת לסיבוב בכבישים עם הגשם הזה שיורד עכשיו".
בסוף מגיע 'כדורי הרגעה בדבש'. רוב המונולוג המרכיב אותו נאמר כבר בדיסק קודם ("השנים היפות של גבריאל").
בלחסן הוסיף בתים, עדכן מעט את הדימויים, ובעיקר חספס את העיבוד הקשוח ממילא שליווה את המילים. זה מונולוג תיאטרלי מהטינופת של החיים, מצינורות הביוב של החברה הישראלית, מהקללות הכי בוטות, מהמקומות האפלים שבאדם, מה'התחנה המרכזית' כמקום ממשי וגם כמקום נפשי-מטפורי. יש כאן אמירה חברתית נוקבת, אבל המקום ממנו כותב בלחסן הוא לא המקום הצפוי (כמו שמציין דרור בורנשטיין על השיר הזה) בלחסן אינו הנביא או המטיף בשער. הוא שם את עצמו בתוך רשת הניוול והגועל ושר משם. מתוך רצף האסוציאציות שקודחות במוחו המסויט וההזוי של בלחסן עולה רק ייאוש עמוק וסחי. לפעמים הוא כמו המשוגע של ר' נחמן, כלומר; השפוי היחיד שמדבר בהיגיון בעולם המשוגע הזה, פתאום הוא צורח ברגע של תנופה מעורערת: "ערב ראש השנה אני בולע כדורי הרגעה בדבש, אני נושם את הירח", אבל רוב הזמן הוא על סף התמוטטות: "ימים חלולים של הראש בין הידיים / של תינוק מת בבטן / של שיטוטים בעיניים נפוחות וגוף כבד מייאוש מרעיל / וכדורי הרגעה לסוסים סופניים / אבא מזדקן אמא מזדקנת אחים ואחיות מזדקנים / הזיה, הזיה אחת מטורפת".
ד.
לא כל כך נעים לי לכתוב את זה, אבל לפעמים אני מתפלל על גבריאל בלחסן. ב'רק לעוד כמה שעות' הוא שר: "אני לא יודע להתפלל תמיד שאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם". ואני מתפלל בשבילו תפילות יפות שהוא הקליט בעצמו: את החידוש שעשה ל"אם יהיה זה רצונך" של לאונרד כהן, ואת התקווה הגדולה שנמצאת ב"תפילה צעד 11" (מתוך "בשדות"): "עשה אותי כלי לשלוותך…/ עשה שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם". אולי התפילות עוזרות; האלבום הזה יצא, ובפסטיבל דוקאביב האחרון זכה סרט על בלחסן (ששודר גם בערוץ השני) בבימוי אופיר טריינין בשם "גם כשעיני פקוחות". ואפילו אקו"ם העניקו לו לאחרונה את 'פרס עידוד היצירה'.
אני מרגיש שהסיפור הזה יכול להישמע בקלות כמו הטייפ-קסט הקבוע של אגדת רוק, של מוזיקה לתיכוניסטים מבולבלים, אבל מי ששומע אותו יודע שאי אפשר שלא להאמין לכל מילה. בלחסן חף ממניירות, הוא לא שונא את החיים, הוא מת מפחד מהם. מתחתיו יש רק את התהום. זה חומר קשה מאוד, ראו הוזהרתם.
[והנה דברים שפרסמתי במוסף "ערב שבת" של "מעריב" (30/08/2013) אחרי מותו של גבריאל]
כי אתם עימדי – גבריאל בלחסן ז"ל
ביום שלישי בערב, עם היודע דבר מותו של המוזיקאי גבריאל בלחסן, התחיל בכיכר העיר של הפיסבוק מספוד גדול. פטירתם של גיבורי תרבות הוא תמיד זמן מיוחד ברשתות החברתיות. זיכרונות, הרהורים, הספדים מרגשים והמון קישורי יו-טוב מציפים את הדיפים, והאבל הופך קולקטיבי ומורגש לכמה שעות. גם ביחס לאומנים אחרים שמצאו את מותם בשנים האחרונות, האבל הווירטואלי על בלחסן היה יוצא דופן. המספד לבש פנים אישיות מאוד, כמעט משפחתיות, ומעגל האבלים חרג מהחשודים המיידים אל אנשים שקשה היה לדמיין שיתחברו בכלל לחומרים הללו.
"גם אם אעוף למרחקים, ואתהלך בלבוש מלכות", שר בלחסן בשיר "ברוך הבא" (מתוך האלבום "בשדות"), "לא אירא רע כי אתם עמדי, ועיניכם מולי". האבל שבא עם בשורת המוות הבהיר כמה רבים היו עמו. דבר די מפתיע למי שנחשב, בצדק, לאומן לא קל לעיכול ולא מאוד פופולרי. כמעט כולנו קראו לו "גבריאל", כאליו ישבנו יחד איתו מידי ערב בצריף בתלמי אליהו. כאילו ליווינו את המחלה מקרוב. שמחנו בשמחתו ונעצבנו בצערו. אינטימיות גדולה – ורובנו הרי זרים גמורים – עם הצעקה הקשה שצעק.
וצריך להודות: הרבה אנשים מנסים לצעוק, והרבה מהם צועקים את עצמם דרך האומנות. גם את ברוכי הכישרון שבהם למדנו לא לקחת לגמרי ברצינות. להזדהות אמנם, אבל לפקפק קצת במניעים. לחשוד בזיוף קל, בקידום שמייצרת ההתערטלות.
גבריאל בלחסן היה נקי מכל פקפוק וחשד כזה. הוא היה נפש מעולם התוהו שבאמת לא שיחקה את המשחק ולא זכרה שיש בכלל כללים. היו לו רק אמת שיצאה מתוך בית רעוע שקוראים לו "נפש" וקופסת אכסנה שברירית לא פחות שנקראת "גוף". והאמת שיצאה משם הייתה צעקה, בדרך כלל לא נעימה (אם כי, כמה מהשירים היפים ביותר של גבריאל היו דווקא השירים "הנעימים": החידוש ללאונרד כהן ב"אם יהיה זה רצונך" ו"תפילה צעד 11"), אבל תמיד ברוכת כישרון וכובשת בכנותה.
את הסיפור של בלחסן צריך להתחיל במושב 'תלמי אליהו' שם נולד בשנת 1976, שום-מקום בנגב הצפוני שיושב ברובו בעולים אלג'יראים-צרפתיים שהתעתדו לעסוק בחקלאות. אוסף אירועים מיסטיים גרמו לגל חזרה בתשובה במושב הקטן, ובלחסן היה חלק ממשפחה דתית בת 11 אחים ואחיות שגרה בבית הצמוד לבית הכנסת. איתו במושב גדל מוזיקאי נוסף: אביב גדג'. השניים היו אומנם חברי ילדות, אך כשהיו נערים אסרו עליהם ההורים להסתובב יחד. כצפוי, האיסור הופר, ומהמדבר צמח מרד נעורים שתורגם ללהקת הרוק המוכרת שבהנהגתם, 'אלג'יר'.
ממש כמו קלישאה על הרכבים מהפריפריה, הוחתמה 'אלג'יר' על חוזה לשלושה אלבומים ב'הד ארצי' אחרי הופעה בתל אביב, כאשר חברי הלהקה היו רק בני שבע-עשרה. האלבום הראשון שלהם "נאמנות ותשוקה" יצא ב-1995 ועורר מעט הרמות גבה ובעיקר הרבה התעלמות. הם לא עשו צבא, הלכו לישיבת 'אור החיים', עזבו, התאשפזו ב'אברבנאל', בלחסן חשב שהוא נביא, גדג' ניסה להתאבד בקפיצה מגשר בנתיבי איילון. יותר מדי סמים, יותר מדי מכות חשמל למוח, ושוב הכל חוזר חלילה. בין לבין הוציא בלחסן אלבומים אישיים – יומני תיעוד מוזיקאליים מנפש נפצעת לרווחה – בחברת התקליטים בבעלות אחיו של גדג', שלום גד (הבסיסט של להקת 'פונץ'): "רכבות" (1999) ו"השנים היפות של גבריאל" (2002).
ב-2004, תשע שנים אחרי האלבום הראשון הוציאה 'אלג'יר' את האלבום "מנועים קדימה", בלחסן ניגן בגיטרות ושר את השיר הטוב באלבום: 'בתוך הצינורות'. פתאום השילוב הזה של בית הכנסת, דיסטורשן, פיוטים מזרחיים ומוזיקה לא קלה לעיכול נהיה הדבר הנכון; הדיסק נמכר, הרדיו פירגן, ההופעות המפוצצות נראו כטקס פולחן דתי. אבל חברי הלהקה החליטו להתפרק. בהמשך בלחסן הוציא לבד את "בשדות" (2006), "עתיד" (2010), "גם כשעיניי פקוחות" (2011, גם שמו של סרט דוקומנטארי על בלחסן בבימויו של אופיר טריינין) ו"מדרגות" (2013, עם אחיו ידידה). המוות, שהעסיק רבות את בלחסן והופיע לפעמיים בשירו, קטע את צעקת הנפש המיוחדת הזאת.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות