כל אחד והניגון שלו

מנגנים ויז'ניץ – חילק פרנק ונאור כרמי

דלתי תשובה – נדב בכר ואורן צור

עתיקא קדישא – יצחק מאיר וחברים

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 30/12/2011)

ניגונים מסתובבים בעולם. כמו סיפורים שלפעמים מיוחסים לבעל שם טוב ולפעמים לבודהא, מפתיע לגלות לאן מתגלגלות מנגינות. בפעם הראשונה שבה שמעתי מאות חסידים מתוועדים לצלילי הניגון שהכרתי כפתיחה של הסרט "ספרות זולה", חשבתי שאפילו הבמאי, קוונטין טרנטינו, לא יכול לעשות סצנה טובה יותר. רק אחר כך גיליתי שהניגון הזה מסתובב בחצרות חסידיות כבר עשרות שנים כחלק מניגוני מירון, לשם הוא הגיע (לפי רוב העדויות) מגבול יוון-תורכיה. כך מנגינה שהתחילה במועדוני הלילה של המזרח התיכון נחתה על שולחנות התוועדות החסידים, ולבסוף הגיעה גם לסרט המייצג של שנות התשעים. כל אחד והניגון שלו.

חיליק פרנק ונאור כרמי הוציאו עכשיו את הדיסק "מנגנים ויז'ניץ". אם הוא נשמע לכם כמו פסקול לאחד הסרטים הצועניים של אמיר קוסטוריצה – אתם לא טועים. לרוב אלו אותן המנגינות באותם הכלים. חלקם מופיעים גם באלבומים של להקות ישראליות-בלקניות כמו 'מארש דודנדורמה' או 'בום פאם', מיעוטם נוצרו במיוחד בבית המדרש של החסידות, אבל כולם מנוגנים בויז'ניץ כחלק מעבודת ה'.

מספרים שהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ היה מחפש בדרכים ניגונים צועניים, מאזין לשירי השיכורים בבית המרזח, שומע בקשב רב את מנגינת קבצני הרחוב. אחר כך הוא הביא את הצלילים הללו אל שולחן השבת והמועדים שלו. את הפסוק "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה", פירש הרבי כך: "'זמרת הארץ' – הרי אלו שירי הגויים, עמי הארץ. 'כליכם' – הרי זו שבת קודש, ו'מנחה לאיש' – הרי היא מתנה לבורא עולם".

בתחקיר שערך נאורכרמי לקראת הפרויקט הוא מצא כמאתיים ניגונים שמוצאם צועני, במישרין ובעקיפין. התוצאה של המפגש החדש – כמו המפגש הקודם באירופה – מרתקת. כרמי (קונטרבס) ופרנק (קלרינט) צירפו את משפחת קרוייטר (משפחת נגנים יהודית יוצאת מולדביה) שמוסיפה כינור ואקורדיון, ואת אילן קצ'קה על תופים וכלי הקשה. כולם התכנסו לאלבום שהוקלט בהופעה חיה ב'בית אבי חי' בירושלים, ושהאנרגיות שלו עוברות היטב למאזין הביתי. הם נעים בין מצבי רוח שונים, שמחה ותוגה, ניגונים רומניים וניגונים לחגים. בכולם בולט השילוב המתבקש כל כך בין כליזמרים ומוזיקה בלקנית. הביצוע הטוב ביותר בעיניי הוא דווקא חסידי כמעט לגמרי, 'ניגון הקפות' של ההקפה השישית המכוון כנגד ספירת היסוד וממריא לגבהים.

במובן הרחב צריך להכיר בתרומתם של פרנק וכרמי על ההרכבים השונים (כמו 'הלב והמעיין') לרנסנס שמתחולל במוזיקה החסידית האמיתית. אחרי שנים של חצוצרות פומפוזיות ולחנים מתקתקים שנשמעו כמו הגרסה המגוירת של הארוויזיון, נתנו השניים באלבומיהם מקום לניגונים כמו שהם מנוגנים בחצרות החסידות.  אין מה לחשוש: הארוויזיון לא נגמר, דפדוף מהיר במודעות העיתון שאתם מחזיקים בו כעת יזמין אתכם לחזות בו בקיסרה או בבנייני האומה. פרנק אולי לא יגיע בקרוב לקיסריה, אבל בקצב האלבומים שהוא מוציא הוא מתחיל להקיף ולמפות את עולם הניגונים.

חיליק פרנק הוא גם אחד מהאורחים באלבום המפתיע "דלתי תשובה" של נדב בכר ואורן צור, שמתרכז ברובו סביב ניגונים ממסורת חב"ד. השניים, שהתחברו מוזיקלית עוד בגלגולם הקודם נטול הזקן, פותחים בלחן היפה ביותר לפיוטו של האר"י "בני היכלא". יש שמייחסים את הלחן לאדמו"ר הזקן מחב"ד ויש לר' הלל מפאריטש – אחד מחשובי חסידי חב"ד בדורות הראשונים. כך או כך מדובר בביצוע מדויק ופשוט שמצליח לתפוס את הזמן החמקמק בין השמשות, רגע לפני ששארית השבת מתפוגגת לה בסעודה השלישית. מנחם קפלן מתארח כזמר טבעי ב"בני היכלא", עם ניואנסים והגשה נכונים. דווקא בשיר השני שבו הוא מתארח – "עזרני אל חי"  – הוא נשמע זר ואבוד בלחן המרוקאי למילים של ר' רפאל ענתבי מפייטני חלבּ.

עוד שידוך שעשו בכר וצור, בין ארז לב ארי לשיר "קול ביער", עולה יפה מאוד. השיר, המיוחס לסבא משפולי, מתלמידי הבעש"ט, נכנס בעיקר למחזור הניגונים של חב"ד. מעניין להשוות את הגרסה הזאת לביצוע של מתיסיהו (שלא מפסיק לעשות כותרות בזמן האחרון) לניגון שנקרא אצלו Father in the Forest (מתוך האלבום Shake Off" the Dust… Arise" 2004). בעוד מתיסיהו יצר שיר רגאיי רקיד ביידיש, בכר וצור בוחרים לשיר בשפת הקודש (השיר נכתב בשתי השפות וגם באוקראינית). הם שומרים על אלמנט ההשתפכות הרעיוני, ולב ארי מטעים נכון כל כך את הדיאלוג בין האב שמבקש מבניו לבוא לביתו "כי לא אוכל לשבת יחידי" ובין הבנים הקוראים "אבינו, אבינו, איך נלך? השומר עומד בשער המלך".

בעיניי, האלבום הזה מציב את בכר וצור במקומם הטבעי. האפיזודה המשונה של להקת "א גרויסע מציאה" שבה היו שותפים השניים, מין ניסיון ליצור 'שוטי הנבואה'/'הדג נחש' בעל ארומה יהודית-דתית, היה אומנם דיסק מעניין מבחינה מוסיקלית אבל מביך ברמה הטקסטואלית. ב'דלתי תשובה' צור מזכיר שוב שהוא אחד הכנרים הגדולים בארץ, בכר מתגלה כגיטריסט לא רע בכלל, והטיפול של השניים בניגונים מרשים במיוחד.

גם באלבום השלישי, 'עתיקא קדישא', מתארחים רבים. יצחק מאיר פותח את השולחן המשפחתי לפני אבי בניון, אייל שילוח, יוסי גיל, צביקי רובין ושלמה אברמסון. זהו האלבום השני של מאיר, שממשיך את הקונספט שזכה להצלחה גדולה באלבום "נשמות חדשות". קל להבין את הפופולריות הזאת: 'עתיקא קדישא' הוא כנראה הקומוניקטיבי באלבומים שנסקרים כאן. לרוב נצמדים מאיר והמעבד ערן קליין ללחן המוכר ולעיבוד הפשוט. גם החוברת המלווה והבהירה מסייעת להבנת הנשמע. עשרים ושלוש רצועות יש באלבום הכפול: אחד מוקדש לזמירות בית הכנסת, והשני אל ניגונים משולחן השבת. השולחן של מאיר אוסף לתוכו מגוון רב מאוד. ניגונים ממסורות ברסלב, באבוב, חב"ד ור' שלמה קרליבך, יושבים יחד עם לחנים מישיבות 'מתנגדים' ועם לחנים חדשים.

אלבום של שאלות: ראיון עם ארז לב ארי

• התפרסם במוסף ראש השנה תשע"א של 'מקור ראשון'

"קשה לי להתחבר לגל השירים הרוחנקים האלה בסגנון של 'תהיה שמח'. זה לא משהו שאני יכול להקשיב לו, אולי רק בחפלות". ארז לב ארי.

לפעמים צריך רק שורה אחת, ישירה, פשוטה, לא מתחכמת: "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר" שאל ארז לב ארי באלבומו הקודם, 'שמחת הפרטים הקטנים', שייצא ב-2007. נראה לי שזה היה הרגע שלב ארי קנה אותי. הוא לא היה הראשון ששאל את זה; מאיר אריאל שר ב'היכנסי כבר לאוטו וניסע': "מה את כל כך צודקת, מה את כל כך באמת חושבת שאת, הצדק היחידי עלי אדמות עלי אדמות?", יהודה עמיחי פסק כבר מזמן כ"מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב", ובכל זאת – לב ארי נכנס למועדון המכובד הזה, שצדק לא מהווה בו מטרה עליונה, וניסח את העניין מחדש. חוצמזה הייתי אז חייל בטירונות ולמפקד שבא אלינו כל בוקר לפקוד עלינו מטלות קראו בשם המשפחה 'צדק', מה שנתן לשורה פרשנות חדשה בחמש וחצי בבוקר.

במובן מסוים, ארז לב ארי הצליח להיכנס אל תוך הדי.אן.אי של המוזיקה הישראלית. השאלה אם במהירות או באטיות תלויה בצורה שבה מספרים את הסיפור. אפשרות אחת: אלבום בכורה ראשון בגיל 37, 16,000 עותקים בעידן של הורדות כנורמה, ושורה של להיטים שנחרשו ברדיו ('מה אעשה', 'צדק', 'ליבבתיני','אנה אפנה'). אפשרות שנייה: אלבום בכורה ראשון רק בגיל 37, אחרי שנים של לווי אמנים אחרים בגיטרה (ממאיר בנאי, אתי אנקרי ועד לאה שבת), ולהקות קטנות ('כשניקו תתחיל לדבר', 'אייל קופמן והנגרים'). כך או כך 'ארגמן' אלבומו החדש של לב ארי, חותם סופית את מקומו בשרשרת הגנום של המוזיקה הישראלית, אלבום בעל חותם גנטי מובהק של אהוד בנאי וברי סחרוף (עם בנאי משתף לב ארי פעלה לעתים קרובות, וגם עם סחרוף יופיע בקרוב) אבל גם בעל מרחב אישי ייחודי. כיף לפרגן לארז לב ארי. הוא מרוויח את המחמאות בצדק, הוא אדם כנה וצנוע, לעתים ממש ביישן.
'ארגמן' הוא אלבום שונה מקודמו. בוגר, מקצועי ומהודק יותר. לב ארי מספר ששיר הנושא – והשיר הטוב ביותר באלבום לטעמי – ניכתב בכלל לאלבום הקודם: "'ארגמן' היה השיר היחיד שהיה לי ולא הכנסתי ל'שמחת הפרטים הקטנים'. זה הרגיש אז לא כל כך קשור. היה דיסק שלם גם בלי השיר הזה. היום אני מבין שזה קרה כדי שזה יהיה השיר של האלבום הזה. הוא היה צריך להיות שיר נושא. בגירסה הקודמת הייתה לו צורה אחרת לגמרי, יותר איטית, ארוכה. הוא היה כמעט 12 דקות"
אחת התחושות החזקות ב'ארגמן' היא שמדובר באלבום של שאלות. אם ב'שמחת הפרטים הקטנים' הייתה מין אוירה של 'שיר השירים' – בשפה, ברומנטיקה במנגינה – ב'ארגמן' נדמה ששומעים יותר את שלמה המאוחר של קהלת, או מזמורי תהלים.
"יש בזה הרבה. למרות שהאלבום הקודם יצא לפני שנתיים, השירים שלו נכתבו לפני שבע-שמונה שנים ורק נאספו שם. זה היה זמן אחר של החיים, הייתי עוד רווק ובדיוק הכרתי את אשתי, זה היה זמן של חיזור. אחרי זה התחתנו, ואחרי החתונה מגיעות גם מריבות, ואז כתבתי את 'מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר'. היום, לעומת זאת, כתבתי את 'בסוף היום זה רק אני וזה רק את והילדים ואלוהים וכל השאר הבל הבלים'. אלו תקופות שונות, שירים שבאו ממקום אחר. היום אני אב לשלושה ילדים, וזה מכתיב סדר יום שונה ופחדים שונים. אז לא היו לי כל כך הרבה פחדים."
איך נכתבו השירים לאלבום הזה?
"חלקם באו מאוד מהר, אחר כך נהיה קצת לחץ להשלים את זה לאלבום. עקרונית אתה יכול למשוך את זה שנים, כמו עם האלבום הראשון, שם באמת יש את כל תקופות החיים. לא ידעתי אז מה יצא מזה, חוויתי חוויות וכתבתי שירים. באופן עקרוני אני לא כל כך 'ממציא שירים', אני כותב את מה שאני עובר, מתרגם את החוויות לכתיבה. המקרה היוצא דופן הוא 'אנא אפנה' השיר שליווה את 'סרוגים'; הם הגיעו אלי עם שלושה פרקים, שיש להם כבר סיפור ונושא. ואחרי שראיתי והתחברתי יצא מין שיר בהזמנה. אצלי עד שכבר מגיע שיר אז הוא לרוב ניכנס לאלבום, אין לי 20 שירים שמתוכם אני בוחר 10. את האלבום הזה אספתי והגענו לתשעה וזה היה שלם.
דווקא לחנים יש לי המון. אבל בדרך כלל – למרות שה' יכול להפתיע אותי – כשיש לחן אין לו מלים. זה משהו שבא ביחד אצלי: או 'ניגון' או שיר. לא קרה עדיין שהיה לי לחן והצלחתי להלביש לו מלים, למרות שניסיתי המון. בכלל, כשאני מחפש זה לא בא. זה יכול לבוא במקרה שאני בקניות בשוק. אבל אני מרגיש שיש ערך לחיפוש, כלומר: אם לא הייתי יושב בלילה הקודם ומנסה לכתוב כנראה שבבוקר בשוק לא היה מגיע כלום."

אני פוגש את לב ארי באולפן הביתי שהוא בנה מעל הדירה שלו בשכונת 'יד אליהו' בתל אביב. הוא עקר לכאן לפני כמה שנים מנווה צדק, "לא מעבר קל" כהגדרתו, "'יד אליהו' לוקחת אותי אחורה למקום שבו גדלתי בקריות. יש כאן שוק ושכונה ומשהו יותר חם, אבל האמת נראה לי ששם היה לי יותר ספייס". הוא חי היום מהמוזיקה "לא רק מהמוזיקה שלי, אבל כבר כמה שנים ברוך ה' רק מוזיקה". האלבום הוקלט כאן בחדר הזה המלא גיטרות ודיסקים, את המיקסים עשה יחד עם ארתור אליהו, שם מנגן בבס. פטריק סבג עיבד וכתב איתו חלק מהשירים, אורן צור תרם כינור דומיננטי וז'אן פול זימבריס תופים. תורם נוסף לאלבום היה דני אמיר שתרגם את 'פרמיטיבים' שירו של האומן האמריקאי טי בון ברנט (T Bone Burnett). המוזיקה היא פולק אמריקאי, והטקסט החידתי שמלווה אותה מספר רסיסי מעשה על זקן שגר בקצה העיר ש"הוא בז לאושר ובז לבושה" ולאישה ש"רוצה אותי פרא ורוצה אותי רך", ופותח בכלל בפרימיטיביים שעוטים מסיכות וצבעים להניס את אויבי העם. "אני חייב להודות שלא הכרתי את השיר לפני שעוזי פרוייס מאן, אמ,סי, שהוא גם מנהלי האישי בא אלי איתו" מספר לב ארי, "התרגום מאוד נאמן לטעמי, ולמרות שבהתחלה השיר היה מעט זר, היום אני מרגיש שהוא חלק ממני"
יש בשיר הזה טון מחאתי מובהק
"יש כאן מחאה; מי הם 'אויבי העם'? את מי הם מניסים? מי המניס? אני לא רוצה להכניס לשאלות פוליטיות של שמאל וימין. אבל אני כן יכול להגיד שבאופן כללי הנהגה של ממש אין כרגע משום צד. אז כן, זה בעצם סוג של פרימיטיביים, והם עוטים על עצמם מסכות וצבעים של מנהיג שבא 'להניס את אויבי העם'. אבל אני כבר לא יודע מי האוהב ומי האויב, וכנראה שעד שיבוא המשיח זה יישאר נורא מבולבל."
טקסט נוסף שלא אתה כתבת הוא "מלחמה אבודה" של דוד אבידן (מופיע במקור בספר "משהו בשביל מישהו") מה משך אותך לשיר הזה?
"בשלב חיפוש השירים, חיפשתי הרבה וזה לא קרה. יש לי חבר טוב שגר בישוב 'אלון' והוא כל הזמן אמר לי תבוא אלי, תשב. תכתוב אצלי קצת. הבית שלו יושב על לוקיישן שחולש על כל המדבר וזה נשמע טוב. נסעתי אליו, ולא קרה כלום. אבל כשהוא החזיר אותי לתחנה ראיתי באסטה של ספרים עם ספר של דוד אבידן בעשרים שקל, אמרתי אוקי, ולקחתי את הספר. הדבר הראשון שתפס אותי היה השיר הזה. בפועל הייתי צריך לקצר אותו מעט כי הוא ארוך. זה שיר שבעצם מדבר על השואה, ואני מרגיש שכשאתה קורא את השיר אפשר לראות את היהודי הזקן והמותש – שהוא נמר שכבר לא מזיק, פחות חזק ומסכן – אבל עדיין נמר. אני רואה את האנשים ש'חלמו על ארצות חמות וימים טובם של נקמה' – כשאתה נמצא בסבל כזה וחווה רוע מזן כזה, ימים טובים בשבילך הם ימים של נקמה. לא של שלום. בכלל, אבידן היה מאוד חילוני אבל הוא מאוד דתי בעיני. אני מרגיש שהבורא נוכח אצלו בחיים."
יש תחושה של הרהור שמלווה את השירים, אולי יותר מכל בשיר הסוגר 'בבוא יומי'
'בבוא יומי' זה שיר שמדבר על היום בו אתה עומד למעלה. ומה תגיד אז? שגברה עליך תשוקתך? זה שיר על המבוכה הזאת. את הסוף שלו, בו אני מצטט מתפילת יום כיפור אני רואה כמחאה; מחאה נגד ה'אני המצליח' ה'אני ועוצם ידי', ה'אני ראש ממשלה' – מה אנחנו? מה חיינו? מה חסדינו? מה גבורתינו? אנחנו כל היום מתגאים בגבורות, בעיקר כלפי חוץ. בעיני כל מה שאני לומד ומתרגל – הכל זה בשביל שלום בית. יותר קל לי להיות איש נחמד מחוץ לבית, שם אני אדם סבלני ונימוסי. אבל בסוף היום העבודה האמיתית זה לא ההצגה שאתה עושה בחוץ – אני אומן ואני רגיש וכל זה – אלא הבית. אני לא מפחד משירים עצובים. שיר עצוב יכול לשמח אותי מאוד, הוא נוגע באיזה רגש חבוי. יש הבדל בין שיר עצוב מהסטרא אחרא שמוריד אתך, לבין שיר עצוב, נוגה, שיכול להעלות. קשה לי להתחבר לגל השירים הרוחנקים האלה בסגנון של 'תהיה שמח'. זה לא משהו שאני יכול להקשיב לו, אולי רק בחפלות".

בדרך כלל מקוטלג לב ארי כחלק מהטרנד היהודי שכבש את הפליליסט בשנים האחרונות. אבל בניגוד לאחרים אין בו אילוץ, או גזירת קופן. הצורה החלקה בה הפיוט והפסוקים משתלבים בטקסט האישי שלו מוכיחה שלא לשם הנפנוף הוא מביא אותם אלא מחדרי ליבו. "אני חושב שאחת השאלות ששאלו אותי הכי הרבה היא 'האם אני חלק מהטרנד היהודי במוזיקה הישראלית', ותמיד עניתי שאני חושב שזו לא אופנה חולפת. פשוט יצא שהרבה אנשים הוציאו ביחד אלבומים דומים. והייתה פתיחות לקבל אותם, והיום זה כבר לא מפחיד כמו פעם, שאריק איינשטיין כתב על אורי זהר שירי פרידה אחרי שחזר בתשובה"
קשה לפספס את הבד העבה שמונח על הראש שלך, אתה מרגיש מסומן?
"אני לובש את זה כי זה יפה לי, ולא ברור מה זה – זה יכול להיות כובע או כיפה. אני שומר מצוות, שבת, תפילין – אבל הסדר יום שלי הוא עדיין לא סדר יום של אדם דתי. הכיפה הזאת קשורה למצב שאני נמצא בו. כנראה שכשאני אשים ציצית אני אדע שזהו. ואני באמת כבר הרבה זמן חושב על זה".
איך היה המעבר המאוחר מגיטריסט לזמר שעומד בקדמת הבמה?
"אני לא זמר מקצועי כזה, אני פשוט שר את השירים שלי. אין לי יכולת ווקליות יוצאות דופן, לא למדתי פיתוח קול. בעיקרון זה לא הכי טבעי לי. שנים הייתי גיטריסט ואת זה אני יודע לעשות טוב מאוד. עכשיו הרבה יותר קל לי להופיע מלפני כמה שנים, נניח. בהתחלה ההופעות היו קשות מאוד, כמעט ולא יצא לי קול. אבל עכשיו זה זורם. השינוי הוא גם שינוי בחיים – לפני חמש שנים הייתי אדם יותר סגור ולא היה לי קל לעמוד מול אנשים ולחשוף הכל."
זה שונה לעומת הדיסק?
"הקושי הוא בעיקר בהופעות. הדיסק, ברגע שהוא יוצא, הוא מנותק ממך, זה כבר לא ממש שלך. יש לו חיים משל עצמו, אני לא מכיר את מי שקנה אותו, אני הולך ברחוב ושומע אותו מהמכולת. המפגש האמיתי קורה על במה, מול קהל."
אתה מחליף עכשיו את אמיר צורף כגיטריסט בהופעות של אביתר בנאי, זה קצת לחזור שוב למקום הזה?
"זה כיף לחזור להיות גיטריסט עוד פעם, לחזור להיות נגן בפינה שלי, עם האפקטים של הגיטרה. אני נהנה מאוד לעבוד עם אביתר, זו חוויה מדהימה וזה כיף. אני שומע את השירים שלו הרבה בזמן האחרון, ויש שם משהו כל כך טהור ועמוק ורגיש ונקי מאוד מאוד. פתאום אני מבין את הטקסטים יותר, והשירים מתגלים לי מחדש. בינתיים אני מחליף את אמיר רק לכמה הופעות אבל אני מקווה שיהיו יותר. אנחנו עושים בהופעות גם שירים שלי את 'צדק' ו'אנא אפנה', ושרים ביחד את 'תחרות כלבים' ואת 'מה אעשה'."

• הסבר יפה על עטיפת האלבום מתוך הבלוג "סיפור, כיסוי."