Fight club יעקב והמלאך (דרוש קצר לפרשת "וישלח")

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
בראשית, לב, כג-לג:

א.

יעקב כל הזמן בורח. בורח מנקמתו של עשו, מרשעותו של לבן, בורח ממשפחתו, מארצו, מעצמו.
יעקב שאנחנו פוגשים מובל בידי אחרים; ילדיו גוררים אותו למלחמות, נשותיו כמו סוחרות במיטתו, אימו אומרת לו מה לעשות. הוא נשאר אפילו כשמחלפים את אשתו באחרת.
אבל הלילה, יעקב יודע, הלילה הזה טומן בחובו הבטחה למשהו חדש. שינוי מיוחל יקרה הלילה, אפשר להרגיש את זה מהצורה בה נשברת הרוח על הפנים.

רגע לפני המאבק שעתיד לשנות אותו, יעקב מתחיל להתקדם אל עבר המקום החדש של עצמו. הוא מעביר את משפחתו וכל אשר לו במעבר היבק וחוזר פעם אחת נוספת, ללא ליווי, אל העבר האחר.

אדוארד נורטון ובראד פיט ב'מועדון קרב'

ב.

עכשיו הוא לבדו. יעקב הפחדן, המהסס, הנגרר, יעקב שכל הזמן עושה ובורח – לא יכול יותר לברוח. מעצמך, בסוף של דבר, אי אפשר לברוח. הפעם הוא חייב להיאבק, פנים בפנים, דם ויזע ושבירת עצמות. רק עם כוח, רק עם בעיטות לרגליים (גיד הנשה מסמל את הרגליים בכלל; הרגלים שבורחות מהתמודדות, הרגליים שהולכות).
ברגע המאבק יעקב נזכר בכוח הפתאומי שגילה בעצמו כשגולל את האבן הכבדה מעל פי הבאר – מאיפה בא הכוח הזה לאיש התם ויושב האוהלים? אולי הוא חש שוב את מגע שער העזים על ידיו החלקות כשהתחפש לעשיו – אותו מרגש משונה שבלבישת המדים; משהו בהם הופך אותך לאדם אחר.

יעקב נאבק. הוא יסיים את הקרב הזה מנצח וצולע. יוכיח שהוא מסגל להתמודד, להגן, לזכות בלי להתנצל, לעשות בלי לברוח. לעמוד מאחרי דמותו ושמו החדש. עלה השחר.

 

"יעקב נאבק עם מלאך", גוסטאב דורה, 1855

ג.

"וַלָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?"
ואתה הרי יודע: זה אתה. הערב שיחקת נגד עצמך. את מי בדיוק את שואל?

עכשיו מחליפים ברכות כמו חולצות בסוף משחק כדורגל. מי שנקרא על שם תנועת ידיו האוחזת בעקב אחיו (שם קל לבוז – "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם"), מקבל את החולצה שמאחוריה רשום "ישראל". שם חדש שעתיד לצופף מאחוריו עם שלם.
יעקב-ישראל מדדה אל הבוקר המואר, הפומבי, הרחוק כל כך מהלילה הפנימי – והוא אדם חדש, אדם מורכב, מסונכרן: הוא הבעיטה הגדולה של חוסר הפחד, הוא העדינות של יושב האוהלים.
יעקב-ישראל הוא הכול ביחד.
אמת, עד למותו יישאר ישראל גם יעקב, שתי התנועות יופיעו בו לחליפין, תנועות ישנות של יעקב עוד יחזרו. אבל הלילה הזה ייתן יכולת לפגוש את עשו ממקום חדש, ללא פחד משתק.

ד.

הסצנה הזאת של יעקב נלחם בעצמו, מכה את עצמו, פוצע את גיד הנשה שלו הקפיצה לי מיד את סרטו של דייוויד פינצ'ר 'מועדון קרב' (Fight Club ארה"ב ,1999. ע"פ ספרו של צאק פלניוק). גם כאן אנחנו מגלים: טיילר דרדן הוא רק פרי מוחנו. כמו היום הזה במשרד של הבוס ככה הינו כל הזמן – מרביצים לעצמנו בחניית המועדון, במרתף, מרימים בשדה אבנים כבדות כאילו היו ניירות. ההתמדות היא בתוכנו. נוח לחשוב שמשהו עומד מולנו בזירה הזאת, אבל יש רק שם אחד על לוח התוצאות.

 

יעקב והמלאך - גרסת רמברנדט