בסרט תיעודי חדש עוקב הבמאי ינאי יעקב ליין אחרי אמו, פסיכיאטרית ורקדנית שעלתה מרוסיה והתחתנה עם האדמו"ר השני לבית אשלג, ואחר מסע חייהם בין קבלה, גאולה, הרואין, ריקוד וניסיון תמידי להציל את העולם מפצצת האטום. פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', 5.12.2014, תחת הכותרת: "הרב שלי עכשיו הוא האין סוף"
יש סיפורים שצריך להתחיל לספר מהאמצע: כשפייגה לונץ הייתה בת 45 היא התחתנה בשלישית עם הרב"ש – האדמו"ר ברוך שלום הלוי אשלג, והוא בן 85 שנים. הפער בין הכלה לחתן היה גדול יותר מארבעים שנות החיים שהפרידו ביניהם: היא רופאה פסיכיאטרית ילידת רוסיה, חוזרת בתשובה עם שני ילדים; הוא בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל "הסולם" ומקובל חשוב בזכות עצמו. "זה היה מוזר להרבה מאוד אנשים", מודה הרבנית פייגה בריאיון שמתקיים בדירת האדמו"ר שמעל בית הכנסת "האר"י אשלג" בבני ברק, דירה שבה היא מתגוררת מאז חתונתה האחרונה ועד היום. "הרבה אנשים היו שמחים אם הרב"ש היה מתחתן עם אישה אלמנה, בת 70, כזו שלא רוצה ללמוד ממנו תורה – ככה זה היה יותר קל ולא היה כל כך מוזר".
ולך זה היה מוזר?
"בכלל לא, כי הכול היה בהשגחה, בלי שום בחירה מצדי. אפשר להגיד שזה 'פשוט קרה'. אבל היה לי מאוד קשה, הדיבורים מסביב לא היו נעימים, והסערות אצלי נשארו סמויות. לפני האירוסין ובמהלך החתונה הרב"ש התייעץ עם הרב ניסים קרליץ (מגדולי הפוסקים הליטאים) על כל פסיק, ובגלל האירועים מסביב החתונה הייתה בהסתר גדול עם מניין אנשים בלבד. היו בה רק חופה וקידושין וסעודה סמלית. אפשר לעשות כמה וכמה סרטים על שלושת החודשים שעברו בין האירוסין שלנו לחתונה. סרטי מתח, סרטי דרמה, סרטים רציניים מאוד".
נכון לעכשיו, סרט אחד כבר נעשה: "מול התוהו שבה", סרט דוקומנטרי יוצא דופן שביים ינאי יעקב ליין, בנה של הרבנית (מנישואיה השניים), שזכה לאחרונה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע של חיפה ויוקרן החל מהשבוע בסינמטקים ברחבי הארץ.
באופן מקרי, נקבעה הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב ליום החתונה של הרב"ש והרבנית, י"ז בכסלו (9.12. יום אחר כך תיערך הקרנת בכורה ירושלמית). ינאי, שהיה ילד בן תשע בזמן החתונה, לא זוכר את הטקס. "אני הייתי במחבוא", הוא מספר, "אצל בעל תשובה שהיה גם בעל אקדח. אנשים איימו עלינו, והרב"ש קיים את החתונה למרות ההתנגדות, ולמרות שהיה מדובר ממש בסכנת נפשות. אחרי החתונה נכנסנו לבית שלו. אני זוכר אותו כמין סוג של לוויתן גדול, ואני הייתי כמו ראשן קטן שצף לידו. הוא הלך למים העמוקים בכל לילה ועלה לעולם ביום, והיו לו נהמות עמוקות כשהוא היה מתבודד בחדר שלו ומנגן ניגונים".
הרב"ש עצמו מופיע בסרט רק בקטעי ארכיון, אבל נדמה שהוא נקודת החיבור של כל קווי העלילה, המתפרסת על פני עשר שנות צילום רצופות. זהו מסע קולנועי מרהיב שיוצא מבית האדמו"ר אל העולם הגדול שבחוץ ומשאיר את הצופה פעור פה לעתים, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – ולהפך. ליין מנסה לחקור בעזרת הסרט את מושג "הבית", חקירה שמתנהלת דרך תיעוד חייו האישים ודרך חיי אמו, "שיש מקומות שלמים לגביה שאני לא יודע אותם עד היום, גם עכשיו, אחרי התחקיר של הסרט".
כך, למשל, לא ברור היכן בדיוק נולדה הרבנית. היא נמצאה בבית יתומים בסנט פטרסבורג, כמעט גוססת מרעב, ואומצה בגיל שלוש על ידי זוג יהודים שחיפשו בבית היתומים ילד יהודי חדש, תחליף לבנם שנהרג במלחמת העולם השנייה. "הזיכרון הראשון שלי הוא המסע איתם ברכבת הביתה, מסנט פטרסבורג למוסקבה", היא מספרת. "למרות המשטר הקומוניסטי אמא לקחה אותי לבית הכנסת, אמרה לי להתפלל לעליון שישמור עליי".
פייגה גדלה להיות רופאה במכון לפסיכיאטריה משפטית, והספיקה להתחתן, להוליד בת בכורה (שחזרה לימים גם היא בתשובה) ולהתגרש בטרם תעלה לישראל בשנת 1978. בארץ היא פוגשת "אלמן רוסי צעיר, באבל גדול ועם ילדה קטנה". הם מתחתנים ומביאים לעולם את ינאי יעקב, וכעבור זמן קצר מתגרשים. אבל המעבר לארץ הקודש מעלה בה אותות רוחניים והיא מגלה, כהגדרת בנה, "סממנים קשים של תשוקה עזה מדי לאלוהים". התסמינים: חיפוש אובססיבי אחרי רוחניות יהודית בכל החזיתות; ליטאים וחסידים, ירושלים וכפר חב"ד, צפת ואלון שבות. לבסוף היא נוחתת, באמצע שנות השמונים, בקהילת חסידי אשלג בבני ברק.
הרב"ש; הרב ברוך שלום הלוי אשלג
חסידות אשלג הוקמה בידי הרב יהודה לייב הלוי אשלג, שנודע בעיקר בכינוי "בעל הסולם", על שם פירוש "הסולם" שכתב על ספר הזוהר. מפעל תורני מונומנטלי שביקש להנגיש את הקבלה לציבור הרחב, ולהוציא אותה מהמרחב האזוטרי המצומצם של חבורת המקובלים. לתפיסתו, מטרתו המרכזית של האדם היא להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט, ומתוך נקודת ההנחה הזאת תמך האדמו"ר גם במגמות הסוציאליסטיות של תחילת המאה העשרים. "האומה" – כתב העת שהוציא – נסגר בידי משטרת המנדט הבריטי באשמת "קידום עמדות קומוניסטיות", ודוד בן גוריון, שאיתו הרבה להיפגש, העיד עליו ביומנו: "אני רציתי לדבר אתו על קבלה, והוא רצה לדבר איתי על סוציאליזם".
בעל הסולם נפטר ביום הכיפורים תשט"ו (1954) ואת מקומו תפסו שני בניו, הרב"ש והרב שלמה בנימין, שפעלו שניהם בבני ברק. בתחילת שנות השמונים הצטרפו לקבוצת התלמידים החרדית של הרב"ש גם קבוצת חוזרים בתשובה, רבים מהם אמנים, "כחלק מהמגמה שהתחיל בעל הסולם, להוציא את מעיינות פנימיות התורה החוצה לאנשים הצמאים", מסביר ליין. "פעם שאלתי את הרב אברהם ברנדווין [אחיין של בעל הסולם. ע"ח] איך הרב"ש קירב כך בעלי תשובה שלא מילאו את כרסם בש"ס ופוסקים לקבלה? הוא אמר לי שהבעיה של החסידים מלידה זה שהכרס שלהם מלאה בצ'ולנט – אז אין להם חיסרון, אבל לחוזרים בתשובה אין עדיין כרס של צ'ולנט – אז יש חיסרון והשתוקקות".
פייגה הגיעה אל הרב"ש בעקבות ספר קבלה ברוסית שכתב מיכאל לייטמן, מי שהיה באותן שנים המשמש של הרב"ש. "משמש משונה מאוד, יש להודות", אומר ליין. "הוא היה יוצא דופן אפילו בקרב חבורת החוזרים בתשובה שסבבו את הרב"ש, משום שהוא לא היה לבוש כמו חסיד, והיה לו טמפרמנט של יהודי־רוסי חסר נחת. זה באמת פלא גדול שהרב"ש קירב דווקא אותו – אבל ייאמר לזכותו שהוא היה משמש פנאט שנתן הכול בשביל האדמו"ר. הוא היה מבוטל מולו לגמרי. ואני אומר זאת ביחס לכך שכיום הוא בראש 'בני ברוך' – קבוצה ענקית ובינלאומית".
עם הגעתה לחסידות מתמסרת פייגה ללימוד (“כל מאמר לומדים שלושה חודשים, עם השיניים“), ובהמשך היא מתמנה למטפלת האישית של הרבנית בבית האדמו“ר, ואף פורשת מהסתדרות הרופאים “בשביל לא להתפתות ולחזור להיות שוב רופאה“. לאחר פטירת הרבנית מעלה לייטמן את ההצעה שתתחתן עם הרב“ש, מה שאכן קרה לבסוף, על אף הקשיים הרבים.
“בכל השנים שבהן הייתי בבית של הרב“ש, כולל אחרי החתונה, עדיין לא התבטלתי עד הסוף“, מספרת פייגה. “שמרתי על ה‘אני‘ שלי, על האגו שלי. לא הבנתי את גודל הזכות – הרי הרב“ש לא הכניס כמעט אף אחד הביתה. רק בחודש האחרון לחייו ראיתי את הרב“ש בלי המסכות. ראיתי אותו כמו שהוא וזאת הייתה עוצמה משתקת, הייתי ברעדה. כמה בכי היה לי כשהבנתי שרק רגע לפני הסתלקותו הבנתי מי הוא היה באמת. תשעה חודשים אחרי הנישואים שלנו הרב“ש הסתלק, ואני הרגשתי בפעם הראשונה בחיים שיש לי בחירה“.
בחירה לצאת לחיים או להישאר בבני ברק?
"הציעו לנו מקומות חדשים ועבודה חדשה. הבחירה להישאר כאן הייתה בתנאים שמאוד לא אהבתי. יש כאן בית כנסת למטה, יש הרבה אנשים ואני אדם שחש אנשים אחרים, זה עומס גדול. אבל ההחלטה הייתה שצריך להמשיך איכשהו את הרב"ש. התחלתי ללמד בבית, ובמשך עשרים השנים שבהן לימדתי עברו כאן אלפים. היום אני כמעט לא מלמדת. יש מספיק אנשים אחרים שיכולים ללמד את הדרך של בעל הסולם ואת העבודה הפנימית של הרב"ש. אני כבר סבתא ולא כל כך נחוצה".
הרבנית פייגה בדרך לאירוע קבלי ברוסיה (מתוך הסרט)
כדרכן של תנועות רוחנית המאבדות את רבן הכריזמטי, גם הסתלקותו של הרב"ש בשנת 1991 הפכה את חסידות אשלג למסובכת קצת יותר. לצד צאצאים שונים של בעל הסולם הפועלים כאדמו"רים חסידים־חרדיים, קמו לא מעט קבוצות יוצאות דופן מתוך החסידות. ביניהן קבוצה שהונהגה בידי הרב אברהם ברנדווין, בנו של הרב יהודה צבי ברנדווין (גיסו ותלמידו הקרוב של בעל הסולם), שפעל בעיר העתיקה בירושלים כאדמו"ר מסטרטין, והרב מרדכי שיינברגר, ראש קהילת "אור הגנוז" ליד מירון, שמנהיג יישוב המנסה לממש כמה מרעיונותיו הסוציאליסטיים של בעל הסולם.
אבל שני הפלגים המוכרים ביותר שיצאו מאשלג הם אלו שלקחו עד הקצה את רעיונות הרב"ש בדבר הפצת הקבלה, ולא רק לעם ישראל: תנועת "בני ברוך" שהוקמה על ידי מיכאל לייטמן, ו"המרכז לחקר הקבלה" שהקים שרגא ברג. לייטמן, שמוכר ציבורית גם בזכות "ערוץ הקבלה" הטלוויזיוני שלו, פועל ברחבי העולם וזוכה להצלחה מספרית גדולה לצד ביקורת לא מבוטלת של רבנים אורתודוקסים רבים, ונחשב כשנוי במחלוקת גם באשלג עצמה (אם כי הקשר ההדוק שהיה לו עם הרב"ש לא מוטל בספק).
לעומתו, ברג נחשב כמוקצה גמור בחסידות. המרכז שהקים בלוס אנג'לס חולש על יותר מ־50 סניפים ברחבי העולם, ומקבץ תחתיו אוסף סלבריטאים עונדי חוטים אדומים ושותי מים קדושים, שהידועים שבהם הם הזמרת מדונה והשחקנים אשטון קוצ'ר ודמי מור. ניו אייג' קבלי ומסחרי. "אני אישית אוהב את לייטמן ואפילו את ברג", מצהיר ליין, "אני כנראה אחד הבודדים מאשלג שלא רואים בו עבודה זרה גמורה. יש שם המון קליפות כמובן, אבל אני מצליח לראות גם צד מבורך בהפצה שלו".
הרבנית, אישה שמתגלה בסרט ולאורך הריאיון כמי שלא חוששת להביע דעות נחרצות, מתעקשת לשמור על דיפלומטיות ביחס לממשיכי הדרך. "אני מכבדת את כולם, כל אחד ממקומו, אני לא נגד אף אחד". רק לבסוף היא מתרצה להגיד ש"'בני ברוך' הם כמו הילדים שלי". באחת הסצנות הטעונות בסרט אומרת הרבנית לינאי: "כל העולם בנים שלי. יש לי 'בני ברוך', מיליוני אנשים״. "ואני?", שואל אותה הבן הביולוגי. ״אתה ליד זה", היא עונה.
את רואה צורך בממשיך רשמי של רב"ש, אדמו"ר מוסכם במקום כל הפלגים?
"רב"ש היה האחרון להשיג השגה פרטית, עכשיו ההשגה היא השגה כללית. הרב שלי עכשיו הוא האינסוף. רב"ש לימד אותנו לפנות ישר לאין־סוף – אין שום דבר באמצע. אני גם לא אוהבת את המילה הזאת, אדמו"ר. כל אחד היום אדמו"ר, כל אחד מקובל. צריך בירור של המילים, שלא יהיו ריקות. רב"ש לא היה אדמו"ר, הוא היה איש פנימי. נכון, הוא שירת חברה, אבל זה היה ההסתר שלו, הוא הסתיר את עצמו, את הפנימיות שלו, כרב קהילתי. גם היום אני חושבת שצריך להיות ממושמע לקבוצה שאליה אתה שייך, אבל עכשיו אין לי קהילה. הבית הזה הוא מקום עבודה רוחני, שדה התרחשות, אני כמעט לא יוצאת ממנו, יש לי הספרים כאן".
ינאי יעקב ליין ו הרבנית פייגה אשלג בבית האדמו"ר (צילום: אריק סולטן)
גילוי נאות: ינאי ואני חברים. בית הכנסת של אשלג ממוקם ברחוב חזון איש בבני ברק, לא רחוק מבית הוריי ברמת גן. כמה מהחברים הטובים שלי בילדותי היו בני קהילת החוזרים בתשובה שהתכנסה סביב הרב“ש. “הוא יצר קהילה של אנשים שקמים בשתיים וחצי בבוקר ולומדים ביחד זוהר“, אומר ליין, “ומצד שני הם גם חיים באתוס עבודה חמור מאוד. רב“ש אמר שאדם צריך להיות נעוץ בעולם הזה, בייחוד אם הוא לומד את הספירות הגבוהות ביותר, ולכן צריך להביא 100 דולר הביתה כל יום. הוא שלח אנשים לעבוד במס הכנסה, בדואר. הייתה תקופה שהוא עצמו עבד כפועל בניין. מהשילוב הזה יצאה עוצמה יוצאת דופן“.
אבל נדמה לי שזה יצר גם בלבול גדול. אני זוכר שבתור ילד לא הבנתי האם החברים האשלגיסטים שלי הםבאמת "חרדים" או מזרוחניקים מפותחים רוחנית, או אולי פשוט אנשים על הקצה. אצל רבים מההורים שלהםלא היה ברור לאיזה חינוך שולחים את הילדים, וכשאני מתבונן היום על החבר'ה שגדלו איתי ועל המקוםהרוחני שלהם בעולם – נראה כאילו העוצמה שהנהיג הרב"ש לא הצליחה לשרוד את מבחן הדור השני.
"נכון, עזבנו את בני ברק. אבל חלק מאיתנו, הילדים של בעלי התשובה, התחברנו יחד בירושלים וגילינו את עצמנו כצרכני קבלה כפייתיים. רצינו לקום גם אנחנו מוקדם בבוקר וללמוד יחד. רובנו יצאנו לחיפוש שכלל נטישה של הדרך, ועכשיו אנחנו חוזרים. אולי זה גם הסיפור של דור ההורים – הם יכלו לקבל את הרב"ש רק אחרי גולה כבדה מאוד. כמה פעמים בחיים שלי הייתי ממש על סף מוות, ופתאום התחלתי לשיר ניגון שהרב"ש שר וממש ניצלתי מהמקומות הכי הזויים שיש, כשהייתי מותש ושיכור על מדרון ללא ברקסים".
מדרון ללא ברקסים זאת הגדרה עדינה. אתה חושף בסרט, בכנות גדולה, את קורות חייך בצד האפל של גושדן.
"אחרי שהרב"ש נפטר הייתי בעצבות גדולה מאוד, וגם בתחושת אשמה. במקביל, מהר מאוד השתלט עליי היצר הרע, והייתי בתשוקות גדולות להכיר את מ"ט שערי הטומאה של העולם. אמא שלי בבית האדמו"ר ואני מתחיל להסתובב בשדה אחר, תופס טרמפים בשבת לתל אביב, בגולה פנימית עם יותר מדי הרואין, יותר מדי לילות מסוממים בכיכר. העיפו אותי מכל מוסד, מכל ישיבה. בצער רב אמא ויתרה על המחשבה שהיא יכולה לשלוט בי, היא הבינה שאי אפשר. עברתי לגור אצל אבא שלי ואשתו – אבל לא הרגשתי שם בית, וגם אצל אמא בבני ברק לא הרגשתי בבית. חייתי בתחושה כרונית של חוסר בית.
"הקב"ן שכנע אותי להתגייס לצה"ל ולהיות לוחם, ובזכות המערכת והחוקים הבלתי נסבלים עברתי בפועל גמילה מהסם בזמן הטירונות. ככה ידעתי שאני יכול לחיות בלי הסם. הצבא היה גם גמילה תרבותית; אחרי שנים ששמעתי רק דארק אייטיז בריטי מדוכדך התחלתי פתאום לשמוע אהוד בנאי ולראות את ארץ ישראל כאהובה שנטשתי".
מתי אתה מתחיל לתעד את חייך במצלמה?
"התחלתי לצלם בשלב מוקדם מאוד, כבר בשלב הפוסט־פנקיסטי שלי. אחרי הצבא ניסיתי להתקבל ללימודי קולנוע בסם שפיגל ללא הצלחה, אבל הצלחתי להתקבל ללימודי ניו מדיה בבצלאל, ולאחר מכן, אחרי שאיימו להעיף אותי מבצלאל, ברחתי שוב לסם שפיגל והפעם התקבלתי. בסם שפיגל כבר גיליתי שאני בהיריון עם הסרט הזה, שהולך כנראה לשנות את העולם שלי. ידעתי שהזרע יפגוש בביצית ושחייב לצאת ממנו ילד גדול מאוד. מבחינת הלימודים עצמם הייתי תלמיד בעייתי מאוד, אבל הצלחתי לסיים את סם שפיגל – בית הספר היחידי שסיימתי בחיי – למרות שאת סרט הגמר העלילתי שלי, 'המעיין הנעלם', לא מאשרים שם לצילום. בסופו של דבר צילמתי אותו בכל זאת, עם משה איבגי בתפקיד הראשי, זכיתי בפסטיבל חיפה והגעתי גם לפסטיבל קאן".
לקראת אמצע הסרט מצטרפת לסיפור גיבורה נשית חדשה; חמלה, אשתך, ובהמשך גם הילדים.
"אלוהים חמל עליי ונתן לי את חמלה, ואחר כך את הילדים. את הלידה הטבעית באמבטיה של אליה, היום בת שלוש וחצי, אפשר לראות בסרט בצורה צנועה מאוד. הלידה של אור־שלום, שהיום בן שנה, הייתה ההבנה שכאן עוצרים את תהליך התיעוד. חמלה, כמוני, היא נשמת תוהו, ומאידך טיפוס מאוד ביישן ונסתר, מלאה בענווה. בסרט יש גם מריבות קשות שלנו, אבל אנחנו בוחרים לבנות את בית המקדש הזוגי. כשהיא ראתה את הסרט היא ראתה אותו כיצירה, היא תפסה את עצמה כשליחה למסר הזה שאנחנו מעבירים. חוץ מזה היא אמרה לי: אני יוצאת הכי טוב בסרט, הכי שפויה".
צילום: ינאי יעקב ליין (מתוך הסרט)
באחת הסצנות היפות ביותר בסרט, מדגימה הרבנית פייגה למצלמה של בנה תנועות ריקוד ביום שמש רוסי, על מדרגות תיאטרון הבולשוי במוסקבה. היא אומנם נסעה לרוסיה כדי להשתתף כאורחת הכבוד בכנס קבלי גדול, אבל המולדת מוציאה ממנה גם את הרקדנית שהיא יכלה להיות. "אמא הייתה טובה מאוד בזה", אומר ליין, "היא יודעת את הגוף שלה ברמות שרק רקדן מנוסה יודע ואוהב, ומאידך היא תמיד פחדה מהגוף, רצתה להגביל את הצד הבהמי שבו".
יש משהו יוצא דופן ברבנית שרוקדת ככה בגוף חופשי בסרט. היא לא חוששת מה"מה יגידו" המפורסם?
"תמיד ידעו שהיא יוצאת דופן, גם בתור חילונית היא הייתה יוצאת דופן. בבני ברק היא נתפסה תמיד כלא מפוענחת. דוסים אולי עלולים להיבהל מהסצנה הזאת, אבל תלמידות שלה שראו את הסרט בפסטיבל אמרו לי שבזכותו הם התאהבו בה מחדש. חשוב לי להגיד שרק בשנים האחרונות היא יותר ויותר משתחררת. רוב ילדותי היא ניסתה להיות רבנית דוסית. עכשיו, בגיל שבעים, נפתח איזה פקק, היא עוברת שינוי ויוצאת ממנה גם הרקדנית שכלואה בגוף הרבנית הדוסית".
את עדיין לא ראית את הסרט.
פייגה: "ואני גם לא אראה".
ינאי: "היא תראה לבסוף, אבל בינתיים היא מתמידה באמירה שהיא לא רוצה לראות. ביום האחרון שעוד היה אפשר לשנות משהו בעריכת הסרט הצעתי לה שוב לראות, אמרתי שאני אוהב אותה גם אם זה על חשבון האמנות, שלא מעניינת אותי האמנות – אני רק רוצה שיהיה לה טוב. היא חשבה קצת ואמרה שכל בחירה שאני אעשה זאת בחירה טובה. תן לסרט לחיות, יש לו שליחות, תוליד אותו".
פייגה: "זה הדבר הכי חשוב, שיבינו את השליחות של הסרט".
מה השליחות שלו?
פייגה: "אנחנו צריכים להציל את העולם מפצצת האטום – בעל הסולם זעק את זה, וגם הרב"ש. זה הדבר היחיד שמעניין אותי. אתה לא צריך ליפול מקומה 12 ורק אז לקבל את ההכרה, מספיק להבין את זה מנפילה מקומה 8. כל אמנות שמחזקת אמונה בתכלית עוזרת להשיג חיבור בין אנשים. דרך העבודה שנתן לנו הרב"ש נותנים לנו אמצעי להגיע לכוח החיבור בתוכנו, בתוך האומה ובכל העמים. אם נגביר את כוח החיבור לא יהיה צורך בהגשמת כוח הפירוד של מלחמת האטום".
ינאי: "לדעתי השליחות של הסרט שלי היא לעורר את האהבה עד שתחפץ. לפעמים אני חושב שהבורא בעצמו כל כך מבסוט על הקיום של אמא. הלוואי שהיא הייתה יודעת כמה הומור, שמחה ועזות של קדושה היא מעוררת בהוויה. הקדוש ברוך הוא משתעשע מהקיום שלה כמחזה אבסורד בלי חוקי אנוש ונורמות, בלי קצה. וכמוה אני מאמין שאני שליח של רצון עתיק, רק שבגלל נסיבות חיי לא יכולתי להמשיך לחיות את המלחמה על התיקון ממקום של כאב ופחד ממלחמת העולם השלישית – אלא מתוך אמונה חזקה שתכלית הבריאה היא כפי שבעל הסולם אומר: 'להיטיב לנבראיו'.
"ומשום כך אני דורש מאמא, מאבא, מאשתי, מעצמי, מחבריי, מעמי ומאלוהים שתתגלה האהבה בכל יום מחדש, ועל כן אני עוסק בתיקון הלב שלי ומאמין שזה משפיע החוצה – אפילו אם זה בצורת סרט. הסרט צועק לעולם את הצעקה הענקית הפנימית שלי – 'מהר אהוב כי בא מועד וחוננו כימי עולם'. על כל הפשעים תכסה האהבה".
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות