עוד חוזר הניגון: "נדודים", "מה לאהובי" ו"נג'ארה"

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 25.10.2013]

בראיון שערכה רחלי ריף מעל דפי מוסף זה עם יאיר הראל, האיש מאחורי אתר "הזמנה לפיוט", התעקש הראל שעולם הפיוטים עדיין לא הפך למיינסטרים. אני לא בטוח אם הוא דיבר בהצטנעות או בהיתממות, אבל קשה להתעלם מהעובדה שעולם הפיוט הפך בשנים האחרונות לז'אנר לגיטימי וכבד משקל במוזיקה הישראלית, הרבה מאוד בזכות פעילותו המבורכת של הראל ושותפיו.

נדמה שאין כמעט אמן – מערן צור ורונה קינן ועד בני משפחת בנאי – שלא ניסה את כוחו בטקסטים הקדומים. סוג של סמל סטטוס. אחרי קצת יותר מעשור, קל לראות בפרספקטיבה את נקודת השיא ("אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח) ואת הניסיונות שעבדו פחות ("אלמליח־לרוז־שטרית", למשל) ואת מבול המבקשים להצטרף לחגיגה. שלושת אלבומי הפיוטים החדשים שיצאו לאחרונה – "נדודים" של הלובים, "נג'ארה" של אנסמבל היונה ו"מה לאהובי" של נקמת הטרקטור – נמצאים ברשימה המוצלחת של הז'אנר. הם אומנם שונים זה מה, אבל שותפים לנקודת המוצא החפה מגימיקים, ומלאה בכבוד ואהבה לחומרי הגלם העתיקים.

"נקמת הטרקטור" היו שם קודם, הרבה לפני שהמילה "טרנד" הוצמדה למילה "פיוטים". כבר באלבום הבכורה שלהם, לפני כרבע יובל, הופיעה גרסת רוק ל"אדון הסליחות". אחר כך הם המשיכו ל"אחד מי יודע" (בהפקת המחול "קיר" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע), ואת "אל נורא עלילה", השיר שחותם את הדיסק החדש, הם מבצעים כבר שנים בהופעות.

אחרי שמונה אלבומים ואינספור פרויקטים, "מה לאהובי" הוא סוג של שיא במפגש הרוק הלא מתחנף שהטרקטור נותנים לקהל המאזנים הלא גדול אך המאוד אוהד שלהם. אבי בללי, מנהיג הלהקה, הפיק מוזיקלית את האלבום והלחין את כל השירים של אבן עזרא פרט לשניים ("דדי יפת תואר" שהלחין רועי ירקוני, ו"אל נורא עלילה" שהוא לחן מסורתי עממי(, תחילה בשביל “פסטיבל העוד“, ולאחר מכן כחלק מפרויקט זיכרון אישי לאביו שנפטר במהלך העבודה על החומרים. לעיבודים שותפים כל החברים של ההרכב הנוכחי שכוללים מלבד בלילי את אופיר לייבוביץ‘, אביב ברק, גליה חי ורועי ירקוני.

את רבי משה אבן עזרא (1055־1140), משורר, פייטן ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד נדמה שאין צורך להציג, לפחות כל עוד שר החינוך לא מימש את איומו לבטל את בחינת הבגרות בספרות. הוא נודע כמי שלצד שירת קודש כתב גם שירי חול על חייו בגרנדה, והסליחות שלו מילאו את מחזורי התפילות שנקראו בחודש שעבר בבית הכנסת. השילוב בין חשק, אמונה, אפלה, סליחה, אהבה, געגועים וחשבון נפש הוא ממילא חומרי הגלם שמעסיקים את ההרכב. גם הרוק המתקדם שלהם נפגש כאן בצורה מוצלחת עם הצלילים האנדלוסיים, ושומר עניין מהפתיחה המעט קודרת של “עד אן (בגלות)“ ועד הסיום הקופצני של “אל נורא עלילה“.

שני אורחים מיוחדים ומוצלחים מתארחים בשירה, שניהם בשירים מ“שירי היין“ של אבן עזרא. יורם חזן מכנסיית השכל מצטרף ל“שתה אחי“ ושלמה בר ב“כתונת פסים“. בר נשמע כמו החזן הוותיק בבית הכנסת, שליח ציבור ששר על חשק היין באותה התשוקה ששמורה לשירי שער השמים, בעוד חזן משחזר את הקצב הערבי שבו נכתבו שיריו של אבן עזרא, בשיר שהיה נכנס בקלות גם לאלבום החדש של כנסיית השכל: “שתה אחי והשקני עדי כי / ביד הכוס יגון לבי אמגן / ואם אמות לעיניך מהרה / תחייני כנגן המנגן“.

ומהיין אל הערק. כשאשתי נכנסה למשפחה ומצאה את עצמה בבית הכנסת הטריפוליטאי שלנו הסברתי לה שבאופן עקרוני מנגינות הפיוטים כאן מאוד פשוטות. קשה מאוד להסתבך איתן גם אחרי כמה כוסות של ערק אחרי הקידוש שנערך בצד בזמן מכירת העליות לתורה. הפשטות היחסית הזאת הופכת את העבודה של יניב רבה וינקלה סגל, המעבדים והמנהלים המוזיקליים של “נדודים – מסע אל הפיוט הלובי“, למרשימה כל כך. הם השאירו את המנגינות עצמן, אבל שינו ועדכנו את המעטפת. לפעמים בצורה מפתיעה מאוד. כבר בפתיחה, בפיוט המפורסם “אבי חנני“, הם לוקחים אותו הרחק מחופי הים התיכון אל חוף הים האדום. סולן האלבום יצחק חיון (אחד הפייטנים המוכשרים של העדה, יחד עם אחיו שאול חיון) משודך לרביד כחלני (“ימן בלוז“) ויחד הם שרים בעברית וערבית, אבל אין ספק שהגרוב התימני גובר על הרוח הטריפוליטאית בסערת כלי הקשה ומקצב.

חוץ מכחלני מתארחים גם ארז לב ארי ושי גבסו בפיוטים מוכרים (“יעלה יעלה“ ו“יגדל“ בהתאמה) וברי סחרוף בפיוט שלא הכרתי בשם “שור לעמל“, טקסט שנכתב כנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת ועוסק בהתחזקות לקראת הגאולה. הדיאלוג הקולי בין סחרוף וחיון לעוד המהפנט של יניב רבה הופך את המנגינה הפיוטית הזאת לקסם אחד גדול.

"נדודים" שהופק ביוזמתו ובתמיכתו של "מרכז אור שלום" ומנהלו פדהצור (פדי) בנעטיה הוא חלק מסדרת "גיבורי תרבות" של הוצאת "נענע דיסק" (שגם "אדומי השפתות" יצא במסגרתו) והוא אלבום נהדר בעיניי. אם כי אני חייב להודות שקשה לי לשפוט אותו באוזניים נקיות. אפילו מצאתי את תמונתו הדורת הזקן של סבא רבא שלי, רבי רפאל דאבוש זצ"ל (אב בית הדין היהודי בטריפולי), מעטרת את חוברת האלבום. אבל נדמה לי שבזכות עבודתם המפתיעה של רבה וסגל הוא יכול לעניין גם אנשים מחוץ לעדה (כמו גם אלבום הפיוטים הטריפוליטאיים של האחים גיא ורועי זוארץ). מה גם שלא כל היצירות שנבחרו להיכנס הן ממוצא לובי מובהק, וחלקן לא מוכר גם לבני העדה. העיבודים מנצלים את הנקודה הגיאוגרפית של לוב כמקום שמשופע במוזיקה ערבית, אפריקנית, תורכית ואיטלקית, בשפע גדול שכולל גם קאנון, קאחון, קלרינט תורכי, בוזוקי, גיטרה, קמנצ'ה, טאר, כינור, צ'לו, פסנתר וכלי הקשה.

על עטיפת האלבום של "אנסמבל היונה" מצויר דרוויש סוּפי בריקוד מסתובב, במה שנדמה כהצהרת כוונות על מטרתו, שלא רחוקה מאותם דרווישים המבקשים את הא־לוהים דרך האמנות המיסטית. המוזיקה והפיוט שעושים כאן "אנסמבל היונה" הם גם אמצעים להשגה רוחנית, ובהקשבה דרוכה הם אכן מסוגלים להעביר את המאזין למצב נפשי אחר.

האנסמבל הוקם על ידי המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, והיא גייסה לפרויקט את אחיה, הרב יהודה עובדיה פתיה, שישמש סולן בשירו של המשורר והפייטן רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555 – עזה, 1628) בלחן שנשמר במסורת המשפחתית של משפחת פתיה ומקובלי בגדד. מבין שלושת האלבומים שנסקרים כאן, "נג'ארה" הוא הצנוע ביותר מבחינת התעוזה המוזיקלית. הוא שומר רוב הזמן על הסגנון הערבי המקובל, אבל הוא עושה זאת בדיוק הפקתי ומוזיקלי (בין הנגנים נמצאים גם נאור כרמי ואסף זמיר מההרכב החסידי "הלב והמעיין" ואליהו דגמי מ"הלווים") שכל צליל בו נבחן ושויף על ידי האחים פתיה־פדיה, שמצדיקים את הריכוז שדרוש להאזנה.

 ——-

מה לאהובי – משיריו של משה אבן עזרא

נקמת הטרקטור

אנובה מיוזיק


נדודים

הלובים

נענע דיסק


נג‘ארה

פיוטים מיסטיים

אנסמבל היונה (נענע דיסק)

הישרדת פיוטיים – גיא ורועי זוארץ

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 10.5.2013]

גיא ורועי זוארץ- "לדינו ופיוט מבית אבא" / זאפה ירושלים, אפריל 2013 (צילום: עזרא מנצור)

קל לטעות בגיא זוארץ. לא רבים מצפים ממנחה מבוקש של תוכנית ריאליטי ("הישרדות", "רוקדים עם כוכבים") להסביר בידענות את תולדות הפיוטים שהוא עומד לשיר – אבל זה בדיוק מה שגיא זוארץ עושה, יחד עם אחיו הגדול רועי, שניהם עם כיפות שחורות שנבלעות בתפאורה של מועדון הזאפה בירושלים.

בניגוד לאמנים אחרים שתפסו טרמפ על טרנד הפיוטים שמשתולל במוזיקה הישראלית בעשור האחרון, זוארץ לא היה צריך להמציא מיתולוגיה של סבא וסבתא מבית הכנסת. מי שיבוא לבית הכנסת הטריפוליטאי שלנו, "יד הגיבורים" ברמת גן, ימצא אותו לפעמים מפייט כחלק מהעדה. החיבור האמיתי והלא מאולץ של האחים זוארץ אל החומרים הוא אולי חלק מההצלחה של המופע "לדינו ופיוט מבית אבא" (בניהולו האמנותי של אלי גרינפלד), שאותו הם מריצים בשנתיים האחרונות, והופעת הבכורה שלו אף הוקלטה כאלבום בעל שם זהה.

חלוקת העבודה בין האחים מציבה כצפוי את גיא בפרונט כזמר ומגיש, בעוד רועי (שהיה שותף, בין השאר, להפקת "מציאות נפרדת", האלבום הראשון של "היהודים") אחראי לעיבודים, להפקה המוסיקלית ולנגינת הקלידים. המופע מורכב מחטיבת שירים בלאדינו וחטיבת פיוטים טריפוליטאים, יחד עם מעט חומר מקורי. הערבוב האישי בין המסורות שעליהם גדלו הזוארצים יוצר שילוב מעניין בין שתי תרבויות לא רחוקות,  אם כי שונות למדי.

לאדינו ("ספאניולית") נשמעת טוב גם לאוזניים שלא מבינות כמעט דבר מהשפה היהודית שפיתחו צאצאי מגורשי ספרד. הקסם הצלילי שלה, רב ההוד והרומנטיקה, עובר במוזיקה הישראלית מיהורם גאון דרך הג'אזיסט אבישי כהן, שלמה ארצי, וכמובן משפחת לוי (ובפרט יסמין לוי) שיחד עם נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון משמשים שגריריה הבלתי רשמיים.

אחת הפריצות המשמעותיות והראשונות של זוארץ הייתה כששיחק בהפקה המחודשת של המחזה שכתב נבון, "בוסתן ספרדי", בתיאטרון הבימה. זוארץ מספר שעל אף השורשים הנכונים, הוא לא הצליח להגות את העיצורים חי"ת ועי"ן נכונה כסולן הפיוט "אדון הסליחות". וכך הוא מצא את עצמו מקבל שיעורים פרטים בטלפון, בשש בבוקר, מהנשיא בדימוס שניסה לחנך עד שהתייאש בסופו של דבר מהכוכב הצעיר. אלא שדווקא בהופעת הבכורה זוארץ הגה נכונה את האותיות, ובשש בבוקר ביום שלמחרת חיכה לו בבית זר פרחים על ההישג לתפארת העדה הספרדית.

יחד עם "אדון הסליחות" מופיעים גם רומנסות אחרות ומוכרות בלאדינו, שירי אהבה ותשוקה, יחד עם שירי הלל לערק ולדמויות תנ"כיות: "אברהם אבינו", "Adio Kerida“ (“שלום יקרה“) וכמובן Morenica"“ (“שחרחורת“) – אחד משירי החתונה המפורסמים והעתיקים ביותר שנכתבו בלאדינו המטופל יפה גם בידי האחים.

דווקא על מנגינות הפיוטים בנוסח יהדות טריפולי (לוב) פסח טרנד הפיוטים המדובר. בניגוד למסורות התימניות/מרוקניות/פרסיות שנדמה שכבר כוסו מחדש מכל מקום אפשרי, ישנם מעט מאוד ביצועים מודרניים בנוסח הזה למעט כמה ניסיונות של דוד ד‘אור ואלבום של גבריאל חסון (יש קשר משפחתי רחוק).

הזוארצים מעשירים כאן את הרפרטואר הטריפוליטאי באופן משמעותי: “שופט כל הארץ“ (רבי שלמה אבן גבירול) מקבל טוויסט של רגאיי, “אל נורא עלילה“ (רבי משה אבן עזרא) מגיע בגרסה הסטנדרטית, ו“מן המצר קראתי י־ה“ מתוך תפילת ההלל של ראש חודש מבוצע באיטיות רגישה – רחוק מאוד ומעניין לא פחות מהביצוע המהיר והאינטנסיבי שנהוג בנוסח הטריפוליטאי שבו כל הציבור כאיש אחד מכריז “פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָ־הּ“.

החידוש המוצלח ביותר נמצא דווקא באחד הפיוטים המכוסים ביותר: "עת שערי רצון" (ר' יהודה בן־שמואל אבן־עבאס). הפיוט שמושר בתפילת ראש השנה מופיע בהרבה מסורות בניגון מונוטוני־מדיטטיבי, כהכנה לתקיעות השופר שבין תפילת שחרית לתפילת המוסף. הזוארצים לקחו את המנגינה הטריפוליטאית הבסיסית והוסיפו לה דרמה, בכלים המלווים ובשירה שמתגברת מבית לבית (אגב, ביצוע מעניין ודומה בכיוון הזה ישנו גם באלבומו האחרון של יוני גנוט, "אות לאות").

מדי פעם זוארץ שר גם מעט חומר אישי, כמו "כל הבשורות", שיר הנושא מאלבום בכורה שהוקלט ב־2009 ונגנז זמנית (אחרי שיצאו ממנו לא מעט סינגלים לרדיו) – מילים של זוארץ ולחן של אלילת נעוריו, הכוהנת הגדולה של המוזיקה המזרחית בישראל, אהובה עוזרי.

הערך המוסף שמביא איתו זוארץ מגיע מעולם ההנחיה הטלוויזיוני. הוא מצליח להחזיק  את השירים כמופע שלם, ועוטף את המוזיקה בסיפורים אישיים: מלבד האנקדוטות עם יצחק נבון, הוא מספר על הצטופפות המשפחתית תחת הטלית של סבא בברכת כוהנים של יום כיפור בבית הכנסת "יד הגיבורים", משחזר הליכות ילדות בשוק לוינסקי אל מסעדת "בורקס פנסו", לאכול בורקס קשקבל שטובע בליטרים של שמן, וחוזר לסיפור משפחתי על רב חובל יהודי מסלוניקי שמצא את עצמו שבוי בשוק העבדים של טריפולי ונפדה בידי הקהילה.

המופע הולך רוב הזמן יד ביד עם חמש עשרה הרצועות של האלבום המוקלט, אבל אין ספק שהחומרים עוברים טוב יותר על הבמה. האנרגיה שהם מייצרים דורשת מהקהל לשתף איתם פעולה: תשאלו את המלצריות של הזאפה, שהתבוננו בעיניים מודאגות על השולחנות שכמעט קרסו עם כוסות השתייה שעליהם בגלל הקהל שלא הפסיק לדפוק על השולחנות בקצב מתואם.

כל אחד והניגון שלו

מנגנים ויז'ניץ – חילק פרנק ונאור כרמי

דלתי תשובה – נדב בכר ואורן צור

עתיקא קדישא – יצחק מאיר וחברים

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 30/12/2011)

ניגונים מסתובבים בעולם. כמו סיפורים שלפעמים מיוחסים לבעל שם טוב ולפעמים לבודהא, מפתיע לגלות לאן מתגלגלות מנגינות. בפעם הראשונה שבה שמעתי מאות חסידים מתוועדים לצלילי הניגון שהכרתי כפתיחה של הסרט "ספרות זולה", חשבתי שאפילו הבמאי, קוונטין טרנטינו, לא יכול לעשות סצנה טובה יותר. רק אחר כך גיליתי שהניגון הזה מסתובב בחצרות חסידיות כבר עשרות שנים כחלק מניגוני מירון, לשם הוא הגיע (לפי רוב העדויות) מגבול יוון-תורכיה. כך מנגינה שהתחילה במועדוני הלילה של המזרח התיכון נחתה על שולחנות התוועדות החסידים, ולבסוף הגיעה גם לסרט המייצג של שנות התשעים. כל אחד והניגון שלו.

חיליק פרנק ונאור כרמי הוציאו עכשיו את הדיסק "מנגנים ויז'ניץ". אם הוא נשמע לכם כמו פסקול לאחד הסרטים הצועניים של אמיר קוסטוריצה – אתם לא טועים. לרוב אלו אותן המנגינות באותם הכלים. חלקם מופיעים גם באלבומים של להקות ישראליות-בלקניות כמו 'מארש דודנדורמה' או 'בום פאם', מיעוטם נוצרו במיוחד בבית המדרש של החסידות, אבל כולם מנוגנים בויז'ניץ כחלק מעבודת ה'.

מספרים שהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ היה מחפש בדרכים ניגונים צועניים, מאזין לשירי השיכורים בבית המרזח, שומע בקשב רב את מנגינת קבצני הרחוב. אחר כך הוא הביא את הצלילים הללו אל שולחן השבת והמועדים שלו. את הפסוק "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה", פירש הרבי כך: "'זמרת הארץ' – הרי אלו שירי הגויים, עמי הארץ. 'כליכם' – הרי זו שבת קודש, ו'מנחה לאיש' – הרי היא מתנה לבורא עולם".

בתחקיר שערך נאורכרמי לקראת הפרויקט הוא מצא כמאתיים ניגונים שמוצאם צועני, במישרין ובעקיפין. התוצאה של המפגש החדש – כמו המפגש הקודם באירופה – מרתקת. כרמי (קונטרבס) ופרנק (קלרינט) צירפו את משפחת קרוייטר (משפחת נגנים יהודית יוצאת מולדביה) שמוסיפה כינור ואקורדיון, ואת אילן קצ'קה על תופים וכלי הקשה. כולם התכנסו לאלבום שהוקלט בהופעה חיה ב'בית אבי חי' בירושלים, ושהאנרגיות שלו עוברות היטב למאזין הביתי. הם נעים בין מצבי רוח שונים, שמחה ותוגה, ניגונים רומניים וניגונים לחגים. בכולם בולט השילוב המתבקש כל כך בין כליזמרים ומוזיקה בלקנית. הביצוע הטוב ביותר בעיניי הוא דווקא חסידי כמעט לגמרי, 'ניגון הקפות' של ההקפה השישית המכוון כנגד ספירת היסוד וממריא לגבהים.

במובן הרחב צריך להכיר בתרומתם של פרנק וכרמי על ההרכבים השונים (כמו 'הלב והמעיין') לרנסנס שמתחולל במוזיקה החסידית האמיתית. אחרי שנים של חצוצרות פומפוזיות ולחנים מתקתקים שנשמעו כמו הגרסה המגוירת של הארוויזיון, נתנו השניים באלבומיהם מקום לניגונים כמו שהם מנוגנים בחצרות החסידות.  אין מה לחשוש: הארוויזיון לא נגמר, דפדוף מהיר במודעות העיתון שאתם מחזיקים בו כעת יזמין אתכם לחזות בו בקיסרה או בבנייני האומה. פרנק אולי לא יגיע בקרוב לקיסריה, אבל בקצב האלבומים שהוא מוציא הוא מתחיל להקיף ולמפות את עולם הניגונים.

חיליק פרנק הוא גם אחד מהאורחים באלבום המפתיע "דלתי תשובה" של נדב בכר ואורן צור, שמתרכז ברובו סביב ניגונים ממסורת חב"ד. השניים, שהתחברו מוזיקלית עוד בגלגולם הקודם נטול הזקן, פותחים בלחן היפה ביותר לפיוטו של האר"י "בני היכלא". יש שמייחסים את הלחן לאדמו"ר הזקן מחב"ד ויש לר' הלל מפאריטש – אחד מחשובי חסידי חב"ד בדורות הראשונים. כך או כך מדובר בביצוע מדויק ופשוט שמצליח לתפוס את הזמן החמקמק בין השמשות, רגע לפני ששארית השבת מתפוגגת לה בסעודה השלישית. מנחם קפלן מתארח כזמר טבעי ב"בני היכלא", עם ניואנסים והגשה נכונים. דווקא בשיר השני שבו הוא מתארח – "עזרני אל חי"  – הוא נשמע זר ואבוד בלחן המרוקאי למילים של ר' רפאל ענתבי מפייטני חלבּ.

עוד שידוך שעשו בכר וצור, בין ארז לב ארי לשיר "קול ביער", עולה יפה מאוד. השיר, המיוחס לסבא משפולי, מתלמידי הבעש"ט, נכנס בעיקר למחזור הניגונים של חב"ד. מעניין להשוות את הגרסה הזאת לביצוע של מתיסיהו (שלא מפסיק לעשות כותרות בזמן האחרון) לניגון שנקרא אצלו Father in the Forest (מתוך האלבום Shake Off" the Dust… Arise" 2004). בעוד מתיסיהו יצר שיר רגאיי רקיד ביידיש, בכר וצור בוחרים לשיר בשפת הקודש (השיר נכתב בשתי השפות וגם באוקראינית). הם שומרים על אלמנט ההשתפכות הרעיוני, ולב ארי מטעים נכון כל כך את הדיאלוג בין האב שמבקש מבניו לבוא לביתו "כי לא אוכל לשבת יחידי" ובין הבנים הקוראים "אבינו, אבינו, איך נלך? השומר עומד בשער המלך".

בעיניי, האלבום הזה מציב את בכר וצור במקומם הטבעי. האפיזודה המשונה של להקת "א גרויסע מציאה" שבה היו שותפים השניים, מין ניסיון ליצור 'שוטי הנבואה'/'הדג נחש' בעל ארומה יהודית-דתית, היה אומנם דיסק מעניין מבחינה מוסיקלית אבל מביך ברמה הטקסטואלית. ב'דלתי תשובה' צור מזכיר שוב שהוא אחד הכנרים הגדולים בארץ, בכר מתגלה כגיטריסט לא רע בכלל, והטיפול של השניים בניגונים מרשים במיוחד.

גם באלבום השלישי, 'עתיקא קדישא', מתארחים רבים. יצחק מאיר פותח את השולחן המשפחתי לפני אבי בניון, אייל שילוח, יוסי גיל, צביקי רובין ושלמה אברמסון. זהו האלבום השני של מאיר, שממשיך את הקונספט שזכה להצלחה גדולה באלבום "נשמות חדשות". קל להבין את הפופולריות הזאת: 'עתיקא קדישא' הוא כנראה הקומוניקטיבי באלבומים שנסקרים כאן. לרוב נצמדים מאיר והמעבד ערן קליין ללחן המוכר ולעיבוד הפשוט. גם החוברת המלווה והבהירה מסייעת להבנת הנשמע. עשרים ושלוש רצועות יש באלבום הכפול: אחד מוקדש לזמירות בית הכנסת, והשני אל ניגונים משולחן השבת. השולחן של מאיר אוסף לתוכו מגוון רב מאוד. ניגונים ממסורות ברסלב, באבוב, חב"ד ור' שלמה קרליבך, יושבים יחד עם לחנים מישיבות 'מתנגדים' ועם לחנים חדשים.

ניצוצות: הרב מנחם פרומן מארח את ברי סחרוף בתקוע (רישומים)

א.

לקראת האמצע באה התמונה שעורכי העיתונים נוהגים לאהוב: הרב מנחם לימד "זוהר", לצדו ישב ברי סחרוף עם גיטרה, בצידו השני ישב ראש המנהל האזרחי במדי ב' ומימינו זיאד; ידיד פלסטינאי של הרב מנחם – כל זה קרה בקראוון שמאכלס את בית הכנסת של תקוע ב'. תמונה קלאסית.

לא בדקתי האם פרסמו את זה בעמוד האחורי של אחד העיתונים, אבל באיזשהו מקום אני מקווה שלא. אני מקווה שלא כי קלה דרכה של התמונה הזאת להגיע אל המקומות שיש בהם אקזוטיקה וגיחוך, ואילו מי שהיה אתמול בתקוע יודע שהיה שם בעיקר אמת וקסם.

הרב מנחם פרומן וברי סחרוף בהזדמנות אחרת (צילום: עומר מירון)

ב.

בעקבות מחלתו מזמין הרב מנחם מוזיקאים לשיעורים ביום ראשון. לפני שבועיים הגיע אהוד בנאי, השבוע בא ברי סחרוף. האווירה, למרות מצבו של הרב, טובה. הערב התחיל עם "עוד חוזר הניגון" ו"ניצוצות". אחר כך הרב מנחם החל ללמד פשט "זוהר" על תנועה ותפילות.

אני לא כל כך הקשבתי ל"זוהר". הייתי עסוק בלהתבונן בו, בסוודר הלבן הנצחי שלו ובבלייזר הרבנים שמונח מעליו. מניח ומוריד משקפיים בקריאת הטקסט.

אם אני קצת תלמיד של הרב מנחם אני תלמיד במבט עיניים. תלמיד של התבוננות. הוא היה חלק מהיום יום בישיבת עתניאל, ואני אהבתי להסתכל עליו מתפלל לפני השיעור בצד ארון הקודש, לראות איך הוא רוקד, אומר "שמע ישראל" (בפעם העשרים ביום), מספר סיפורים. על אף שלמדתי איתו לא מעט חבורות ליליות בזוהר, נדמה לי שברוב הפעמים לא ממש הקשבתי למילים שהוא אמר. הקשבתי לגוף, לתנועות, לקול. גם אתמול בתקוע הייתי מהופנט. מי שהביט בו כשברי שר את "חיית הברזל" של מאיר אריאל יודע על מה אני מדבר: הוא התפלל כל מילה ומילה.

הרב מנחם בתפילה משותפת לגשם עם אנשי דת מוסלמים ונוצרים בעין חניה

ג.

ברי סחרוף הוא אדם שובה לב. באמת. מחייך בביישנות לאורך הדברים של הרב מנחם, כמעט ולא מדבר. למרות שזו לא הפעם הראשונה שהם נפגשים, אין בניהם דינאמיקה של שיחה. יש שם נגיעות, מחוות פיזיות של הערכה ואהבה.

יחד עם שניאור, יהודה כץ, נגן ערבי מופלא וחברים נוספים ברי יצר קסם. היה אתמול רוק בבית הכנסת של תקוע. "ככה זה (לאהוב את עצמך)" התערבב עם "ניגון סיפורי מעשיות", "לב שבור" הפך לג'אם סשן מזרחי בהובלת הנגן הערבי המעוטף בצעיף של בני סכנין. אחר כך "עיר מקלט" של אהוד בנאי, ו"רחמנא עננא" ו"יש עניין שיתהפך הכול" (זיאד דאג להתהפך כפשוטו – בסלטה על הראש). השיער האפור של ברי נסתר על פניו כשהוא החל לנגן בהתרגשות את "צמאה לך נפשי" של האדמו"ר הזקן בזיוף קל, יפה ואמיתי.

ד.

הרב מנחם קנה לו מקום בציבוריות הישראלית (וגם, לצערי, הדתית) כקוריוז. דמות שוליים סהרורית. זה מעניין, כי מי שזכה לראות אותו באמת יודע שהוא קודם כל עובד ה' ודורש ה', ורק אחר כך האיש שמדבר בטלפון הציבורי של הישיבה עם שמעון פרס או עמוס עוז או מוחמד דחלאן. אבל, כמובן, הרב מנחם הוא איש האמונה הבודד בשלום.

באחת הסצנות ב"מועדון קרוב" (Fight Club) שואל בן דמותו של אדוארד נורטון את מרלה סינגר (הלנה בונהם קרטר) למה היא, כמוהו, מגיעה לקבוצות התמיכה לחולים למרות שהיא בריאה לחלוטין.

"זה יותר זול מסרט ויש קפה בחינם" משיבה סינגר, "ואתה?"

"נראה לי שכשאנשים חושבים שאתה הולך למוות, הם באמת, באמת מקשיבים לך, במקום פשוט…"

"…במקום פשוט לחכות לתורם לדבר?" משלימה אותו סינגר.

הרב מנחם נוהג לצטט את אישתו האומרת שכבר ארבעים שנה הוא לא אומר שום דבר חדש. כל הרעיונות היו שם כבר בסבסטיה. אבל אני מרגיש שבזמן האחרון, אחרי כל כך הרבה שנים של בדידות (ואולי בעקבות המצב), אנשים מתחילים להקשיב לרב מנחם. התורות שלו הופכות לפעולות מעשיות, הוא נהיה איש האמונה הבודד קצת פחות. תנועת "ארץ שלום" שעוסקת בדו-קיום ודיאלוג בין מתנחלים לפלסטינים מעוצבת על פי תפיסתו, ומתחילה משהו חיובי שאין לדעת היכן יגמר.

ה.

אחרי השיעור נפתרו כמה סוגיות קטנות בנוגע לסחרוף; ברי זה פשוט ברי (לא ברוך ולא ברנרד, ע"ש הסבא), ודיסק של חומר חדש יוצא בסביבות פסח. הוא ביקש לא לצלם ולהעלות קטעים לרשת ככה שאין לכם ברירה אלא להאמין לי שהיה פשוט מופלא. הרב מנחם חזר הרבה פעמים על התורה של ר' נחמן בנוגע למחיאות כפיים: שילוב הימין והשמאל עוזר להמתקת הדינים. הרבה דינים צריכים להתמתק, והרבה מחיאות כפיים אכן נשמעו אתמול. הרב מנחם שיחק בכפיים עם סחרוף וזיאד, ועל אף גופו החלש הוא נתן הרבה עוצמה בחיכוך הידיים.

השיעור של הרב מנחם ב"זוהר" מתקיים בימי ראשון בסביבות 20:30 בבית הכנסת של תקוע ב' (בדרך כלל בלווי אורח מוזיקאי) וביום חמישי אחר הצהרים בישיבת עתניאל (השעה משתנה, כדאי להתעדכן עם החבר'ה). בינתיים נמשיך להתפלל לרפואת הרב מנחם יהושע בן לאה רייזל בתוך שאר חולי ישראל.

מי קורא בשמנו? לאונרד כהן ואוטובוס הבדידות (מי באש ?)

מי באש? \ לאונרד כהן

(תרגום: קובי מידן)

מי באש?
מי במים?
מי לאור השמש?
מי בחשכת ליל?
מי בבית דין של מטה?
מי בישיבה של מעלה?
מי בפרי
חה החייכנית הזאת?
מי בדעיכה איטית מאד?
מי במעידה קלה?
מי בסמי שינה?
מי בשלטון הלב?
מי במכשיר קהה?
מי במפולת שלג?
מי באבקה נשפכת?
מי בשל בצע כסף?
מי ברעב בלי שובע?
מי בזמן טיפוס?
מי בתוך אוטובוס?
מי ברוב בדידות?
מי בראי ממול?
מי במצוות גבירתו?
מי על חרבו שלו?
מי ייקשר עד מוות?
מי ייכנע לכוח?
ומי, מי קורא בשמנו?

כמעט באדישות, יותר מקריא משר, לאונרד כהן יוצא ממגנצא של ימי הביניים לאוטובוס הבדידות של היהודי המודרני. התחנות אולי השתנו, הנוף כבר סובל פיגומים, אבל השאלה נשארה אותה השאלה.
לאונרד כהן מעט אדיש, אבל ברקע המוזיקה מתגברת, מלאכיות המוות המלוות את גזר הדין עוטפות את החספוס ברוך. יש משהו איום במתיקות-אדישות הזאת, כמו סמי שינה, כמו 'ריקוד המוות לאור הנרות'. שתיים וחצי דקות של דין בגיטרה דומיננטית.

'מי באש?' מופיע באלבום 'New Skin for the Old Ceremony' ('עור חדש לטקס הישן') שהוקלט בתחילת 1974, כמה חודשים אחרי שכהן חזר מישראל. מלחמת יום כיפור הביאה אותו לשיר לפני חייליים במוצבים בסיני. חודשיים הוא הסתובב פה, הטרובדור היהודי הגדול, בתוך ההפגזות והפודרה של המדבר (עם מתי כספי וחברים בלהקת לוויי) והוסיף פיוטים למחזור הימים הנוראים. כשסיים ביקש ללכת ברגל מתל אביב לירושלים כמין אקט גאולה פרטי שהסתיים בעילפון באמצע הדרך. המלחמה השאירה על יצירתו את עקבות הנגמ"ש שלה, ולקראת סוף האלבום מגיע השיר הזה; 'מי באש?' ואתה רואה איך מהמדבר שבפתח הארץ עלה קול סבו הרב ושר: "ונתנה תוקף קדושת היום…".

לאונרד כהן. יהודי עומד ושואל את שאלת הנצח

אהוד בנאי סיפר פעם על הופעה של כהן בירושלים, תחילת שנות השבעים, אחרי שלושה שירים אמר כהן: "כתוב בקבלה שמי שלא יכול לעוף עדיף לו שישאר על הקרקע. אני מפסיק את ההופעה, כספכם יוחזר." אבל אף אחד לא היה מוכן לקבל את הקביעה הזאת ולבסוף לא נותר אלא לחזור לבמה עם כל הנגנים וזמרות הליווי "ובפנים מתוחות של מי שעומד מול בית דין של מעלה, מבלי לדבר מילה אחת, שר ברצף במשך שעתיים וחצי, שהסתיימו בבכי גדול, שלו, של הנגנים, של זמרות הליווי ושל הקהל כולו".

רצה והנה לאונרד כהן מגיע לארץ בעיצומם של עשרת ימי תשובה. מקום טוב באמצע בין ראש השנה ליום כיפור הוא מקום שמבקש להרהר בו. ומה שנאמר כבר לעייפה – הכסף האוזל שהכריח לארוז את המזוודות, הפלירטוט הבודהיסטי, הפלרטוט בכלל, הקהל הישראלי המסתער על הכרטיסים – דבר מזה לא יכול לקחת את הפשוטה שבתמונות; יהודי עומד ושואל את שאלת הנצח: 'מי קורא בשמנו?'.

(פורסם  במוסף ראש השנה תש"ע של 'מקור ראשון' לקראת בואו של לאונרד כהן לארץ)

עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')

• התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (‏25/06/2010) תחת הכותרת 'מנגנים כשרים מאוד'

אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר ה'מנגן הכשר' (צילום: אתר חב"ד און-ליין)

בסוף זה קרה. בניגון האחד לפני אחרון שביצעו 'הלב והמעיין' קם הקהל מהכיסאות והתחיל לרקוד. בתחילה נוצר מעגל קטן בצידי האולם של 'מוזיאון ארץ ישראל' ברמת אביב, ובתוך כמה דקות עבר המעגל המוגדל אל מרכז הבמה, דוחק את אביתר בנאי אל הנגנים, משתלהב, מתגבר, נסחף. זה לא מראה פשוט באולם שרגיל לארח רסיטלים של ברהמס, אבל היה בזה משהו צפוי: מי שחשב שאפשר לתת לחיליק פרנק לנגן ולאנשים לשבת לא לקח בחשבון שכימית השילוב הזה נועד להתפוצץ. במובן מסוים ההופעה, וגם הדיסק, עושים עוול לחבורת הנגנים המעולה הזאת; במיטבם 'הלב והמעיין' הם כמו כוכבי זמר מזרחיים, מדויק יותר: זמרי חתונות. תנו להם שמחה של מצווה, קצת משקה, רחבת ריקודים גדולה, וזה יפרוץ.

כל דבר יש לו לב
אבל לפני הכול, פרטים. 'הלב והמעיין' הוא הרכב בן ארבעה נגנים בהנהגת חיליק פרנק ונאור כרמי, ששואב את שמו מאותו משל מפורסם של ר' נחמן המופיע בסיפור 'מעשה בשבעה קבצנים'. פרנק הוא חסיד ברסלב ונגן קלרינט נודע המופיע באופן קבוע באירועים חסידיים חשובים (הוא מפורסם במיוחד בנגינתו הרצופה בל"ג בעומר אצל רשב"י במירון). כן הוא חבר ההרכב 'אזמרה', והאלבום המשותף הוא האלבום השמיני שהוא חתום עליו. נאור כרמי הוא חסיד חב"ד חוזר בתשובה ונגן קונטרבס וטנבור, מייסד ההרכב 'התזמורת העממית' ובוגר להקות אתניות רבות ('הברירה הטבעית', 'בוסתן אברהם', 'שחרית', 'אנסמבל היונה'). יחד איתם מנגנים האקורדיוניסט אריאל אלאייב והכנר אורן צור.
האלבום הראשון של ההרכב יצא בתחילת השנה והוקדש לניגונים ממסורת חסידות ברסלב. ברובם נשמר רוחו של הניגון ללא המילים, אך לפעמים צורפה למנגינה שירה, ואפילו מקהלה קטנה המורכבת מילדיו של פרנק. אלבום יפה, אין דרך אחרת לתאר אותו. השילוב בין פרנק וכרמי מאזן את שניהם לכדי יצירה נקייה, עדינה, לעתים ממש שמימית ('חדש ששוני', למשל). הבחירה להקליט ניגונים שאינם מהפופולריים ביותר התבררה כנכונה מאוד, והיא מאפשרת חשיפה למסורת הברסלבית האותנטית, בניגוד לטון המאפיין את בעלי התשובה המתרגמים אותה לעיבודים אלקטרוניים.
פרנק עובר בשנים האחרונות תהליך מבורך, שבו הוא יוצא מהנישה הדתית המצומצמת אל מחוזות רחבים יותר. בניגוד לאלבומיו הראשונים, שהיו מעוצבים בגרפיקה חובבנית אך בעלת חן, המאפיינת את השוק החרדי, פרנק בגרסתו החדשה מגיש אלבומים המעוצבים באסתטיקה מוקפדת, עם חוברות מפורטות המסבירות את מסורות החסידות והניגונים.
במקביל לאלבום החל ההרכב להעלות סדרת מופעים, חלקם בחסות 'בית אבי חי' בירושלים, ברחבי הארץ, המוקדשים למסורת הניגון החסידי בכלל: חב"ד, ברסלב, קרלין, ויז'ניץ ועוד. גם הם מלווים בהסברים – לעתים מעט מיותרים – שמספרים את הסיפור מאחורי כל ניגון. בהופעה ב'מוזיאון ארץ ישראל' אירח ההרכב את אביתר בנאי לערב ניגוני חב"ד. הם היו במיטבם: נאור כרמי הראה לקונטרבס דברים שהוא מעולם לא חשב שאפשר לעשות בו, חיליק פרנק כישף בקלרינט את האולם, וכך גם אריאל אלאייב האקורדיוניסט, אורן צור הכנר והמתופף אילן קצ'קה. הרפרטואר המגוון נע בין ניגונים מוכרים יותר למוכרים פחות, משקטים לשמחים, מארוכים לקצרים. הקושי העיקרי היה לשבת בכיסאות. גם הוא, כאמור, נפרץ לקראת הסוף.

פרדוקס המנגן הכשר
היה מעניין לראות את הקהל שהגיע להופעה. כמה חב"דניקים, מעט חילונים חובבי פולקלור חסידי, דתיים-לאומים ובעיקר אנשים רבים שביקשו 'מנגן כשר' שיספק יותר משעה וחצי של מוזיקה טובה. אולי אפילו התעלות רוחנית. העניין הוא ש'מנגן כשר' הוא לא דבר פשוט בכלל. את המושג 'מנגן כשר' טבע ר' נחמן בתורה ג' בליקוטי מוהר"ן. כדאי לעיין בתורה הזו כולה (וגם בתורה ס"ג בתניינא), אך עיקרו של עניין הוא שדווקא מתוך חשיבותה של המוזיקה ישנה משמעות עצומה לאדם שמשפיע אותה. כאשר אתה שומע את נגינתו של אדם לא מתוקן, אומר ר' נחמן, עלולות להיות לכך השפעות רוחניות מזיקות. לעומתו, המנגן הכשר נהיה משפיע רוחני ראשון במעלה, הבונה בנפש שדות כוח של קדושה והשתוקקות.
אמנם ר' נחמן מראה דרך שבה "התיקון הוא שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם" – ובעצם נותן לגיטימציה גם לאנרגיות שליליות שהיהודי יכול לנתב אותן עד יניקת נבואה – אך המסקנה העקרונית היא זהירות גדולה בכל מה שנכנס לנפש, ובפרט דרך המוזיקה. אפילו המשיח הברסלבי (כפי שמתואר ב'מגילת סתרים', ובדומה ולהבדיל לאותה צוללת צהובה של הביטלס) הוא מין מנגן שכובש את העולם בקסם נגינתו. כמובן, הדברים עמוקים הרבה יותר, אבל מניסיוני אני יודע שהמושג הינו דינאמי, קל לשינוי, ומעל לכול בעל משמעות פרקטית בעייתית. התוצאה ברוב המקרים יוצרת רשימת חיסול משלה. הקריטריונים לעולם לא יסתדרו עם המציאות: גם אם נסכים שג'ים מוריסון הוא 'מנגן רשע', יהיה קשה הרבה יותר להסכים לגבי 'סגור רוס' (Sigur Rós) – חבורת גויים איסלנדים שעושים כרגע את המוזיקה הרוחנית המעניינת ביותר, בעיניי, או לגבי קליפת הנוגה הגדולה שממנה מורכבת רוב המוזיקה בעולם.
והצרה הגדולה מכולם: קל להתחפש ל'מנגן כשר'. רוב המשתייכים לפופ החרדי (המכונה, משם-מה, 'מוזיקה חסידית' אף על פי שאין כל קשר בינו לבין 'חסידות') משחקים את המשחק הזה. כך גם כל מיני מתחזקים למיניהם המתהדרים לפתע בפולקלור יהודי מצועצע כחלק מהטרנד ששוטף את המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות.
בהסתכלות לאחור משונה להתבונן בטרנד הזה: אני עדיין זוכר את הרעד שעבר ב'היכל התרבות' בתל אביב כשעלה לפני שש שנים המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול". החלום שמישהו ייקח את האוצר היהודי ויעשה איתו עבודה אמנותית אמיתית התגשם שם. אבל לא נראה שמישהו שיער עד לאן הדברים יתגלגלו. נדמה לי שעד אז כל הפיוט שהיה במוזיקה הישראלית הסתפק ב'אסדר לסעודתא' שהתחבא בסוף 'רחוב האגס אחד' של אהוד בנאי.
מאז הטפטוף הפך למבול. כמעט כולם השתתפו בחגיגה הזאת, כולל אמנים לא צפויים כערן צור ורונה קינן, אך האמת היא שרק מעט ממנו יישאר איתנו לטווח הארוך ('אדומי השפתות' של ברי סחרוף ורע מוכיח על פי אבן גבירול). רובו היה לא היה. חלק גדול מהקופצים התגלו כקרבנות אופנה.
מבט אחד חטוף ב'לב והמעיין' יסגיר שלא בטרמפיסטים מדובר כאן. הם לא חלק מהטרנד הזה. אמת, התהליך שהוא יצר אִפשר את ההכרה שלה זוכה 'המוזיקה היהודית' כאפשרות לגיטימית – לפעמים אף מלהיבה – בתוך המוזיקה הישראלית, והוא מאפשר להם לפעול מחוץ לקהל השבוי של חובשי הכיפות. אך חשוב להבין שהם אינם כאן כי 'זה מה שהולך'. הם עושים את המוזיקה הזאת כי זה מה שהם, וזה מה שהם יודעים לעשות.

כל בוקר קצת
אחרי שפרסמתי במוסף זה ביקורת על אלבומו החדש של גבריאל בלחסן, קיבלתי מספר הודעות דוא"ל ששאלו למה, בעצם, לשמוע את מה שהם הגדירו כ"מנגן לא מתוקן, אולי אפילו רשע". השבתי להם שבנוסף לפרשנות המקובלת של דברי ר' נחמן, אני קורא את המושג הזה קריאה נוספת: מנגן כשר הוא מנגן אמיתי, אותנטי. הוא איננו מזייף את מקומו ואת מעשיו ואת אמנותו. הוא בא מהלב. אין הרבה מוזיקאים שיענו על שתי ההגדרות, או אפילו על אחת, אבל אין ספק שחבורת הנגנים של 'הלב והמעיין' הם 'מנגנים כשרים מאוד'. חיליק פרנק ונאור כרמי הם עובדי ה' באמת, חסידים באמת, בעלי תפילה ומוזיקאים מטורפים וטוטאליים.
בחלק מהניגונים התארח אביתר בנאי כסולן ווקאלי, ובסוף המופע דובר על אלבום משותף במתכונת דומה. אם לשפוט על פי הערב הזה יש למה לחכות, אך גם לקוות שבנאי יהיה דומיננטי יותר משהיה בהופעה. נראה שהוא הרגיש נוח בתפקיד האורח, ויש בזה מימד מטריד.
לא פשוט לי לכתוב על אביתר בנאי, למרות שבמובנים מסוימים הוא כל הסיפור. יש הרגע הזה שבו מפקיעים ממך את מה שאתה תופס כ'שלך': כשהסופר הפרטי שלך הופך פתאום לכוכב רבי מכר, כשההורים ואתה שומעים יחד את מה שהיה עד לא מזמן להקת האינדי המחתרתית, כשהאדם שדיבר אל נימי הנפש שלך מתגלה כאחד שמדבר לכולם. בשביל מי שהיה עם אביתר בנאי בתיאטרון הרוסי, על הרצפה בארבעים מעלות, בבראשית, בדיו הכהה השפוך, הייתה מין תחושה מוזרה לראות את החיבוק הדתי שעוטף אותו בשנים האחרונות. פתאום הרבנים מהישיבה התיכונית, שאסרו עלינו ללכת להופעות שלו, עמדו עכשיו כמה מטרים לידנו, מתנענעים במגושמות במהלך השירים. זה היה מוזר ומשמח באותה מידה.
אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר 'המנגן הכשר'. יש שירים שהוא כבר לא שר, יש הופעות שנראות כהתוועדות חסידית לכל דבר. ב'כל בוקר קצת' – השיר היפה ביותר באלבום האחרון – הוא מבקש להגיע "עד השיר הנקי, האמיתי", מין תשובה לשיר 'מנגינה יקרה' מהאלבום הראשון, שם הוא כתב: "אין לי ברירה: או לבוא לבוש או לבוא נקי". אז הוא בא נקי. אבל העניין הוא שבנאי היה מנגן כשר כבר מההתחלה. את 'יש לי סיכוי' (ה'ארבע בבות' הפרטי שלי. כבר כמה שנים, רגע לפני 'כל נדרי', אני מתפלל אותו לעצמי) הוא כתב הרבה לפני שציציות התחילו להשתלשל מחולצתו. אנחת רווחה אמיתית הייתה עבורי הגילוי שהוא לא הפסיק ליצור, שאלבומו האחרון והיפה הורכב מחומר מקורי ולא מפסוקים מולחנים. הפחד הזה, שמי שהופכים ל'מנגנים כשרים' יפסיקו להיות אמנים יוצרים, הוא העקב-אכילס של המהלך אל עבר השיר הנקי.
מעניין יהיה לשמוע את האלבום המשותף שעתיד לצאת בקרוב. השאלות הגדולות הן האם המנגנים יצליחו לכלוא את האנרגיות העצומות של המפגש בתוך דיסק, והאם המנגן הכשר יביא את עצמו ולא רק ילווה את שהיה.

• וידאו ותמונות מההופעה באתר 'חב"ד און-ליין' / וידאו של ההופעה באתר 'חב"ד איננפו'