דניאל זמיר ומתיסיהו
(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 5/11/2010)
במיטבה, המוזיקה של דניאל זמיר היא כמו דרוש חסידי מפותל. זה מתחיל מאיזה פסוק, מתבלבל איתו קמעא, אחר כך נאבד לגמרי, ופתאום לקראת הסוף – בדיוק כשחשבת שכבר נשכח – שב הפסוק ומאיר את הדרש ממקום חדש. ב'געגוע לכאן', אלבומו החדש של זמיר, המנגינות באות, נעלמות, מסתובבות וחוזרות בהפוכה. בסופם של הקטעים הוא כמו לוליין קרקס – עומד על הראש מול קהל משתאה ומושיט מגבעת מלאת הפתעות.
דניאל זמיר הוא מוזיקאי שמגיע מעולם הג'אז, אבל הוא חצה מזמן את הגבולות הברנז'איים. אחרי לימודים ב'תלמה ילין' ותקופה ניו יורקית מצליחה, בחסות גורו הג'אז היהודי ג'ון זורן (שכללה שלושה אלבומים עם ההרכב Satlah ב'לייבל' של זורן TZADIK), שב זמיר לארץ כשהוא אוחז בספר ה'תניא' ובסקסופון סופרן מהפנט.
'אמן' – האלבום הישראלי הראשון שלו – יצא בשנת 2006 דרך 'התו השמיני', והצליח באופן יוצא דופן ביחס לאלבום ג'אז ישראלי. זה היה אלבום חושף וסוחף: למרות שחלק גדול מהקטעים הופיעו כבר באלבומים קודמים, 'אמן' הציג אותם בגרסה חדשה, קומוניקטיבית יותר, שליטשה את השילוב שמאפיין אותו – ברית הצלילים הזרים בין הג'אז האפרו-אמריקני לכליזמר היהודי. נוצר הייפ סביב זמיר. ההופעות התמלאו, שיתופי הפעולה התרחבו עד שנדמה שאין כמעט מוזיקאי רציני בארץ שלא חבר אליו. מאז הוציא זמיר דיסק נוסף בלייבל של זורן, וכן את אלבום הסולו הראשון שלו כזמר 'הזמיר שר (פופ!)'.
בשנה שעברה יצא 'אחד', אלבום מעניין שנפתח בביצוע מסתורי לברכת 'אשר יצר' ונסחף משם אל מחוזות קרובים ורחוקים. בעיניי, ל'אחד' היה קסם מיוחד; הוא לא אפשר להיות אדיש. זה היה דיסק שקשה לשמוע ברקע. הוא דרש להגיב, להתרכז, לרקוד, לעלות על השולחן. אף אחד לא שם אותו בקבלת הפנים, להנעים לתורמים את הבופה בדינר.
במובן הזה 'געגוע לכאן' הוא אלבום מיושב יותר, שחוזר אל המחוזות שזמיר הגדיר ב'אמן'; תמהיל ג'אזיסטי-חסידי מרובה השפעות ומזמין האזנה. יש כאן שני קטעים בהשראת מוזיקה תימנית, קצב ה'דעאסה' וציון גולן (ב'אמן' היה זה הפיוט התימני 'השר הממונה'), דואט פסנתר סקסופון, מנגינה שיוצאת מהרצועה 'נרן ח"י' שהחלה ב'אמן' ופותחת אותה מחדש בשם 'שבע מידות'. הרבה קצב, הרבה סולואים והרבה כיוונים מעניינים נמצאים באחת עשרה רצועות האלבום.
בחוברת המצורפת (מין יומן לא מוגה ובעל חן) זמיר מפרט כדרכו על המוזיקה, מבהיר קצת את המקומות שמהם יוצאות המנגינות, ומרבה לפרגן לחבורת הנגנים המעולה שאסף: עומר קליין על הפסנתר, עומר אביטל על הקונטרה בס, אביב כהן על התופים (וגם איתמר בורוכוב על החצוצרה ואבי ליבוביץ' בטרומבון).
ב'געגוע לכאן' נמשך הרומן הארוך שזמיר מנהל עם הצלילים הארצישראליים הישנים, רומן שהחל באלבום השלישי שלו `Children Of Israel` (2002) שהציע כמה גרסאות ג'אז מבריקות לשירי 'ארבע אחרי הצהרים', המשיך ב'אמן' עם 'שיר השומר' שנלקח לסיבוב ארוך על הסקסופון, וב'אחד' שם צירף את ברי סחרוף וזוהר פרסקו לטריפ מאורגן על 'שדמתי'. עכשיו הוא חוזר אל המנגינה של 'ריח תפוח ואודם שני' (נחום היימן, מוכרת בעיקר בביצוע 'הדודאים') ומאלתר איתה למחווה עם סולו פסנתר מקסים של עומר קליין. הניחוח הזה עולה מפעם לפעם בקטעים נוספים.
את האלבום הוא בוחר לסיים ב'שיר געגוע לכאן' – שיר שנותן לאלבום את שמו ושבאופן אירוני שונה מאוד מהחומר האינסטרומנטלי שממנו הוא עשוי. זמיר משתף כאן פעולה עם אביתר בנאי, שהפיק מוזיקאלית ותרם קולות רקע מלטפים. הלחן, המילים והביצוע הווקאלי שייכים לבעל הבית. זו לא הפעם הראשונה שזמיר שר. הוא עשה זאת באלבום שלם ('הזמיר שר'), וכן הוא מפזר לעתים שברי ברכות באלבומים. ובכל זאת זה עדיין מפתיע: קצת כמו לגלות שהפנטומימאי יודע גם לדבר. הקול של זמיר הוא עניין של טעם, אך בעיניי המפגש בין השניים יצר שיר יפה, קליט ונעים שרק גירה את אפשרות היצירה המשותפת שלהם. מדי פעם הם נותנים הצצה, בעיקר בהופעות משותפות שחלקן ממש פסגות (חפשו ב- you-tubeאת הסרטונים מהופעות 'הפסנתר מארח' וממופע ההשקה ב'רדינג 3').
כמו הגעגוע בברסלב, לפעמים אדם מתגעגע למה שעדיין לא היה.
געגוע לכאן, דניאל זמיר התו השמיני 2010
ועוד קטע קצר שנכתב בזמן יציאת האלבום 'אחד':
לא מזמן לקחנו באוטו שני טרמפיסטים מהטרמפיאדה בישוב. אחרי נימוסי הנסיעה הרגילים (מי מה ואת מי אתה מכיר) הגברנו את המוזיקה, והתחלנו לנסוע בדרך המובילה אל הקו הירוק. זה התחיל מוזר: מין נהמות וווקאליות קלות פרצו מהרמקולים. אחריהם, בלי שום הכנה, החל הזמר לשיר את ברכת "אשר יצר" בפאתוס ששמור בדרך כלל לחזן "כל נדרי". כשהברכה הסתיימה החל מקצב ג'אז להירקם לאיטו; סקסופון הוביל מלודיה שהתפתחה, כלים חדשים נוספו והמוזיקה סחפה. בסופה של הרצועה כולנו זמזמנו בצווחות את המנגינה לתדהמת שומרת המחסום העייפה, שהביטה בנו כפי שמביטים לעתים אנשים מבוגרים בנערים בדרכם למסיבה – תערובת של בוז מהול ברחמים וקנאה.
הטרמפיסטים שלנו נראו משועשעים. אחד מהם שאל אם זו בדיחה, הבחור שר את "ברכת השירותים" (?!), השני דווקא אהב את מה ששמע אבל לא הצליח להכניס את זה לשום הגדרה מוזיקאלית חד משמעית. הם שאלו במה מדובר: לחבוב קוראים דניאל זמיר, השבנו, האלבום שמו "אחד", ושלושת הרצועות שהאזנתם להן עכשיו היו חלק מ"סוויטה בארבע חלקים" המוקדשת לשחרורו של גלעד שליט.
מה שתגידו, מה שנקרא.
אני משער שזו הייתה גם תגובתם של נועם ואביבה שליט שכאשר הוגש להם האלבום הזה, המוקדש כולו לרפואתו ושחרורו של בנם החטוף. זה והשאלה הפשוטה: מה בעצם עושים בחבדני"ק הרזה הזה, מדובלל הזקן, שמשתף פעולה עם הטובים שבמוזיקאים ומעניק לך מוזיקה שמימית, מחזקת, מפתיעה כל כך במרחב הסגנונות שהיא שולטת בהם. מוזיקה שמהרהרת בך תשובה. פשוט שומעים, כנראה.
(עתניאל 2009)
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות