ויש בית. ויש בו אישה שאתה אוהב וילד שמנסה לקרוא לך אבא. ויש עבודות, ולימודים, וקניות ברמי לוי, וערמות של כלים שצריך לשטוף, וערמות של ספרים שצריך לקרוא, ותפילות קצרות של בלבתים, ורגעים כאלה של נחת מהמרפסת שקל לשכוח בהם מהמערבולת שרוחשת לך מתחת לקליפה של העור.
ויש את אביב גדג'. ויש לו אלבום חדש עם שם שקראת בו פעם לעצמך; "ילדים של מהגרים". ויש שם, באלבום הזה, תזכורות מהמערבולת שלך, דרישות שלום משונות ממנה כמו "זיקוקים בכלוב", כמו "שלג באלנבי", כמו "אימפריות של חול". ואין שם יום ואין שם לילה בכביש מהיר אחד. וגם אחרי המון שמיעות אתה יודע שזה לא אלבום מושלם – שיש שם די הרבה בעיות – ובכל זאת: החיצים חודרים את השריון.
כמו תמיד, לגדג' יש שלושה סוגי חיצים עיקרים בפח החצים האלבומי שלו. יש את החץ האינטנסיבי, המתפקע ממילים, הגדוש מגיטרות מהירות ותיפוף קצבי. ככה נפתח האלבום החדש בשני שירים של תנופה – "לא מקום לחלשים" (שיר פוסט המחאה שהכזיבה: "אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי / כולם רעבים בשדות היהלומים") ו"כל צעד" – שני שירים שזורקים את החץ הישר אל המטרה.
השיר שבא אחריהם, "אמונתי מנגנת בלילות", שייך לסוג החיצים השני. זה חץ איטי וממוקד, עם כלי מיתר ברקע ומילים מדודות. "אמונתי לא צריכה הרבה מקום" שר שם גדג', "ישנה מתחת לגשר, מטיילת בחצרות / וכשהיא מנגנת אז אפשר פתאום לנשום ולשמוע ולראות". והיא אכן מנגנת, וגדג' שר אותה בקולו המשונה. ובאמת אפשר פתאום לנשום, ולשמוע, ולראות איך חץ מפלח את השירון – ודווקא דרך המעטפת ההרמונית בה נעטף – ואיזה עונג מוזר ומנחם יש ברגע הפילוח הזה.
יש שיר-חץ-איטי-מפלח שכזה בכל אלבום שגדג' מעורב בו. ב"ילדים של מהגרים" זה קורה כאמור עם "אמונתי מנגנת בלילות", באלבום הסולו הקודם שלו ("תפילה ליחיד", 2009) זה הגיע עם "בלוז ראש חודש", באלבום השני של אלג'יר ("מנועים קדימה", 2002, הלהקה של גדג' וגבריאל בלחסן) ב"מול הים עם תפילין", וגם באלבום הראשון של אלג'יר ("נאמנות ותשוקה", 1995) שיצא כשהם היו רק בני 17, זה נמצא בשיר "אזהרות לנפש".
יש גם עוד חץ שמופיע מדי פעם אצל גדג' – ואפשר לקרוא לו החץ המתחכם, הקצת מהתל, שמתריס עם קריצה אבל בעצם לוקח את עצמו מאוד ברצינות (ע"ע "פעמוני המאה" המוצלח ב"מנועים קדימה" של אלג'יר). באלבום החדש זה "המדריך לפליט", יצירה בת כמעט 12 דקות, שמורכבת מארבעה קטעים מחוברים ושונים זה מזה. באחד מהם מתארח זאב טנא, שמדקלם-שיר במאיר אריאל סטייל : "נא לא למות על הדשא / נא לא להרים את הקול / נא לא להאט את הקצב / נא לא לעכב את התור". הפרק של טנא בשיר דווקא מוצלח, אבל באופן כללי יש הרגשה שמשהו בחץ התרעלה של "המדריך לפליט" לא יושב כל כך נכון בתוך הקונטקסט של האלבום כיצירה שלמה. אגב מאיר אריאל וקריצות; גם בשיר "ונוס בתמוז" הנהדר שבה רוחו של המנטור הגדול לקרוץ שוב מתוך הטקסט של גדג': "מבחוץ את מלאה קוצים / ומבפנים עוד ועוד קוצים / אין בך זמן לים / אין בך מים מתוקים".
"ילדים של מהגרים" הוא אלבום שמצדיק את כל הצפיות שתלו בו בסצנת הרוק האלטרנטיבי הישראלי בכלל, ואצל מעריצי החבורה המוכשרת מתלמי אליהו בפרט. הוא נכתב והוקלט בשנתיים האחרונות בתל-אביב, שדה בוקר והודו ומשתתפים בו הלהקה הקבועה והמציינת של גדג' (שמלווה אותו גם בהופעות בשנים האחרונות): רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון על הבס, אביב ברק על התופים ובוריס מרצינובסקי על אקורדיון. חץ מהם מתארחים גם זאב טנא וסולנית להקת "כלבי רוח" הילה רוח.
אביב גדג'. "הבטחנו להיות חזקים מאוד, אבל לא היום".
נדמה שכל החומרים הביוגרפים של גדג' – אלג'יר המולדת ואלג'יר הלהקה, בית הכנסת במושב תלמי אליהו ובית החולים אברבנאל, צרפת, המדבר, הגשר בנתיבי איילון ממנו ניסה להתאבד בקפיצה, האח הביולוגי שלום גד והאח הנפשי גבריאל בלחסן, הכישלונות המקדמים והפרסים האחרונים (החדש שבהם היה פרס אקו"ם לשנת 2013) – כולם מצאו את מקומם בשלוש עשרה הרצועות של "ילדים של מהגרים", יחד עם לא מעט ביקורות על החברה הישראלית. לא תמיד זה מושלם, אבל כמעט תמיד גדג' מצליח לחדור בישירות שלו. להזכיר לך את המערבולת שמתכסה ביום יום האגבי שלך. "בוא ילד, בוא ילד", הוא שר ב"אמונתי מנגנת בלילות"; "הבטחנו להיות חזקים מאוד, אבל לא היום".
יש לשירים של מאיר אריאל תכונה משונה: הם נכנסים לך לביוגרפיה. הופכים להיות שיריך, נוף נפשך, המילים שאיתן אתה מנסה להסביר. על "רישומי פחם בצבע", "עצמאי בשטח" וגם שיחה עם האחים אריאל.
התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 10/12/2010
מאיר אריאל לא מת. או לפחות – כשם אחד משיריו של בוב דילן שתרגם אריאל לעברית – המוות לא היה הסוף. רחוק מכך. מי שהסתלק מהעולם לפני אחת עשרה שנים כשהוא אמן מוערך, אך מוחרם ואזוטרי למדי, מוצא את עצמו היום במרכזה של התרבות הישראלית. אייקון שרבים רוצים לחסות בצילו, מין סוד "האש שלי תוקד". אומר זאת כך: כשמספר האלבומים שהוציאו לכבודך אחרי מותך מתחיל להשתוות למספר אלבומי חייך – אתה יכול להיות בטוח שמקומך הקנוני מובטח. "רישומי פחם בצבע", אלבום (וספר) גרסאות כיסוי לאחד הדיסקים המעניינים ביותר של אריאל, יוצא כרגע במסגרת פרויקט "עבודה עברית" ומצטרף לשנה פורייה במיוחד. יואב קוטנר ערך לאחרונה את כל השירים של אריאל לאלבום צבעוני ועב כרס בשם "עצמאי בשטח" (הוצאת "כנרת"), "האחים אריאל" ממשכים לנגן ברחבי הארץ את שיריו, ועל אף התלאות הרבות התקיים גם השנה המופע הקבוע לזכרו.
חשוב להדגיש שמפעל ההנצחה סביב דמותו של אריאל מתנהל בינתיים בהיגיון ובהגינות. בניגוד לשיטת סחיטת הלימון עד תומו, המאפיינת בדרך כלל את תעשיות הפוסט-מורטם של מוסיקאים (ע"ע ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון למשל) איש לא ינסה למכור לכם כאן את אותו האלבום בעטיפה חדשה. ועדיין כל הדברים האלו נוגעים רק באפס קצהו של הבאר הגדולה ששמה מאיר אריאל, רק בטיפת מים מתוקים.
שיר מחפש פראייר
מאיראריאל נפטר בקיץ 1999, בעקבות טיפול רפואי רשלני במחלת קדחת הבהרות. השנים שקדמו למותו לא היו קלות. הוא עבר סופית מתל אביב לפרדס חנה, ומספר אמירות תקשורתיות שנויות במחלוקת (במיוחד בגנות ההומוסקסואליות) גרמו להחרמת אלבומיו והופעותיו. "במשך תשע השנים האחרונות של אבא הייתי צמוד אליו", מספר בנו שחר אריאל, "ואני חושב שהייתי חרד לכבודו הרבה יותר ממנו. חרד מזה שלא באים אנשים, שלא קונים תקליטים. אבל אבא היה ממש מבסוט מזה, ולימד אותי שיעור גדול בענווה. הוא הרי הכיר בגודלו. תמיד הוא נתן לי את הדוגמה של האריה שלא צריך לעבור חיה חיה ולהגיד לה 'אני אריה! תביא כבוד!'. הוא ידע שהוא אריה, וכל מי שראה אותו ראה אריה. אז לא היה שום עניין להצטדק אם יש לי אחות או אין לי אחות".
אנחנו יושבים לפני הופעה של "האחים אריאל" ב"חאן החמור הלבן" בצפת. "האחים אריאל" הם הרכב משפחתי הכולל את שני בניו של מאיר, שחר (41) ואהוד (33). הם שרים בעיקר את החומר של אביהם, לפעמים מתערבבים קצת פיוטים, לפעמים מעט חומר עצמאי. בינתיים, שעה לפני שהם עולים לבמה, אנחנו מערבבים יין אדום וקפה שחור בכוסות שונות. שחר ממלמל טרם הברכה על היין: "ברוך שנתן את הענבים נטף נטף אל כוסי" בקול מוכר מאוד.
הדמיון לאבא מאיר בולט. כשמורידים את סממני התשובה (על כך בהמשך) מתגלים תווי פנים זהים להפליא. גם שפת הגוף, ההגשה של המילים והתחושה הבלתי אמצעית שהם משדרים נדמים כמעשי ילדים המחקים את אביהם. כשאני שואל את אהוד אם הוא מעז לשנות שורות בשירים הוא עונה "בדחילו ורחימו. אני בדיאלוג איתו", ומדמה את העניין לאיסור האמוראי לחלוק על תנאים. איך הוא קיבל את ההיענות החלשה ליצירותיו בחייו?
שחר: "לא הייתה לאבא הפוזה של האמן המורם מעם, המבואס. הוא העדיף את ההופעות של השלושים איש, העדיף לראות את העיניים של שלושים אנשים. אני חושב שכחלק מתהליך התשובה הנסתר – ובלי קשר לתהליך התשובה – הוא הכיר בערכו של אדם באשר הוא אדם. בשבילו זה היה שלושים יקומים שונים – שהקב"ה לא ברא את העולם אלא בשבילם ממש – שמצאו אותו ראוי ובאו להקדיש לו שעתיים. בשבילו זה היה כמעט יותר מדי. אני, אם לא היו מגיעים עשרה הייתי נעלב, נפגע אישית. פעם אחת, כשבאמת באו רק עשרה, אמרתי לו: 'אבא, בוא נחזיר להם את הכסף וניסע הביתה. את הדלק לא כיסינו בכל מקרה'. הוא אמר לי: 'השתגעת?! מניין? ספר תורה יוצא בפורום הזה! מול מאה איש אני נותן שעה ורבע, מול עשרה אני נותן שעתיים וחצי'. היה לו טוב להיות בתוך עמו – כמו ב'שיר התעסוקה' – 'קחני על מחנה בני ישראל אצל ההר'. הוא חש מאוד בנוח עם זה". ההכרה המאוחרת מפתיעה אתכם?
שחר: "הוא ידע שבעתיד יגלו אותו, שיעברו איזה עשר שנים עד שיעלו עליו. הוא לא פקפק ביכולת של הציבור להבין, ולא ביכולת של הכתיבה שלו להיות לא תלויה בזמן ובמקום. הוא היה אומר לי: הדברים שלי לא קלים לעיכול, לא מתרפסים לשום אוזן, לא מחפשים שום קהל. הם מחפשים רק את היוצאים מהכלל, החריגים, האנשים הרגישים. 'הרגיש מרגיש', הוא תמיד אמר. בשבילם אני כותב. הוא הרגיש נאמנות מוחלטת למתי המעט שהיו יושבים עם אלבום בסלון ושומעים אותו בריכוז רב".
אהוד: "אני חושב שכשבאו לו השירים הייתה לו האפשרות לבחור אם לעשות אותם קליטים יותר או קליטים פחות. והוא בחר להיות נאמן לשיר עצמו – כמו לאמת – גם אם היא לא נכנסת לשתיים וחצי דקות. הרי הלחן הוא לא – איך אגיד את זה – הכי מרגש מיידית. אז כשהוא ישב וכתב שיר שהיה לו בלב או בראש או באוויר (כמו שהוא היה אומר: 'שיר נמצא באוויר ומחפש את הפראייר שייכנס דרכו לעולם') הוא היה כותב את האמת של השיר. והאמת של השיר לאו-דווקא מובנת לאדם מיד, והוא לא מתלהב ממנו מיד ומוכר הרבה עותקים. הוא כאילו אמר: אני מחכה לבנאדם בסיבוב. אולי בפעם הראשונה זה לא ידבר אליו, אבל באיזה סיבוב, על איזה חוף, באיזה טיול, פתאום – האמת. האמת לא צריכה עדים, ולא תירוצים. היא שם. מי שרוצה להתחבר אליה מוזמן. האדם הזה כתב כאן משהו, ושר את זה בצורה המסוימת שלו וזה הקדים את זמנו. עכשיו עושה רושם שהגענו אליו, לשירים שהוא כתב. אנחנו מגיעים אליהם ככל שהזמן עובר".
אברך ונער גבעות
ב"עצמאי בשטח", האנתולוגיה שערך מבקר המוסיקה יואב קוטנר, אפשר לעקוב, כרונולוגית, אחרי ההתפתחות הרוחנית של אריאל. נמצאים שם כל שיריו המולחנים, בתוספת ציורים שלו, טקסטים נוספים ותצלומים (חלקם משעשעים; לשיר "נרקומן ציבור" צורפה תמונה של אריאל כשמאחוריו אהוד אולמרט ופוליטיקאים נוספים). המפגש עם המילים ללא הלחנים וההגשה המוכרת מדגיש את האיכות הפואטית של השירים, ומזמין התעמקות בעברית החד פעמית שלו. מעניין שמתוך עשרות הביטויים שטבע אריאל בחר קוטנר דווקא את "עצמאי בשטח" לעטר בו את הספר. למרות שהיו מצלחים ממנו, יש ב"עצמאי בשטח" משהו מדויק מאוד בהתנהלות המאיר-אריאלית.
יש בו, למשל, את האנרכיסטיות המתריסה שהחלה עוד כשהיה "הצנחן המזמר" וגילה פנים שלא כהלכה בשירה של נעמי שמר – "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור". יש בו גם החיבה לעשב המתוק, וגם להיותו אולי היחיד מהברנז'ה הקיבוצית (שלום חנוך ושות') שאהב והעריך מוסיקה מזרחית ("כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היה השיר היחיד בעברית שאריאל הפיק עבורו גרסת כיסוי, לצד שיתופי פעולה עם שלמה בר ושלומי שבת).
מהלך עצמאי נוסף היה התקרבותו, שנים לפני הצונאמי הגדול, אל עולם היהדות. הרצועה החותמת את אלבומו "…וגלוי עיניים" (1984), נקראת "פרקים מיומנו של חוזר בתשובה". בשיר מתבקש אריאל להירגע על ידי כולם ("רצתי לרופא – אמר לי תירגע / רצתי לעורך דין – אמר לי תירגע"), אך דבר לא מרגיע אותו "עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עלי / ונרגעתי". את השיר הוא מסיים במילים הקסומות והסתומות האלו: "שעשועים אני לפניך / געגועים אני אליך / תעתועים אני עדיך".
הפרקים הללו התרחבו עם השנים והיו כמאמרו: שעשועים מתגעגעים ומתעתעים. הוא התחמק מהגדרה רשמית של תשובה על אף שהגיע לידי מעשה. במכתב לדב אלבוים שפורסם ב'ידיעות אחרונות' כשנתיים לפני מותו הוא כותב:
"אינני חוזר בתשובה. בכל אופן, לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון: מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה ובעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש, כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו. מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל – מה אכפת לי. מה שמסדר לך את הראש – מקובל עליי".
הילדים של מאיר אריאל כבר עברו לשלב הבא: אהוד מגודל זקן ופאות, ממוסגר רק בכובע שונה המבדיל אותו מאברכים אחרים; שחר בכיפה לבנה גדולה וציצית המונחת על החולצה, כנער גבעות מבוגר. אנשים, לפעמים קשה להם לראות את זה. הדמיון גדול, כאמור, ומאיר אריאל עם פאות זה לא פשוט לנפש מקיבוץ משמרות. במופע המחווה האחרון לאביהם הם שרו גם משירת הקודש וגררו תגובות מעורבות מהקהל. התגובות האלה מעניינות בעיניי, כי נדמה שהן מפספסות את המהלך שבו מוליך אריאל את עצמו ואת קהל שומעיו. הוא אינו נרתע, והוא מעוניין לבחון הכול מחדש, לרשום בפחם שחור על דף לבן סקיצות קיום, כפי שהדברים באים לדי ביטוי באלבום אחד לפני האחרון שהוציא בחייו.
חתיכת בוץ מתוחכם
באוסף הכפול והפופולרי כל כך של מאיר אריאל ("המיטב", NMC) מופיע רק שיר אחד מ"רישומי פחם" – "שמעתי שאת נמצאת". אין זה מקרה. "רישומי פחם" הוא האלבום המרכב ביותר של אריאל. קודר, עמוק, נבואי, הגותי, תוקפני, מינימליסטי, לא קליט, קשה מאוד לעיכול. "התלבטתי רבות למה להוציא את זה. ורציתי לא להוציא את זה. ושאפתי לא להוציא את זה, אבל ראיתי שאני לא יכול שלא להוציא את זה", אמר אריאל ב-1996 כשיצא האלבום. מה שהתחיל כ"מחזמר ליחיד" בפסטיבל עכו לתיאטרון הפך לאלבום נזירי ואינטימי בהפקת שחר אריאל. שירה וגיטרה (ומעט קלידים ולפעמים גם אקורדיון וצ'לו) – "כאילו אני יושב לפניך בחדר שלך ושר לך את התקליט".
אלבום קונספט על קפיטליזם, תעשייה, אפסות האדם, האלוהים, הארץ. ובעיקר הכול על אודות מאיר אריאל: מקיבוץ משמרות שם חלקת האדמה "בס בבלון" והניגון "הורה נופלת מהרגליים" (שנכתב על פי "הורה משמרות" של חיים חנוך, אביו של שלום חנוך), דרך '1984' של ג'ורג' אורוול, ועד חזון דניאל והאגדתא התלמודית על טיטוס מחריב המקדש. בלי יחסי ציבור, כשהוא נמכר בתחילה רק בחנות אחת בתל אביב, נוצר קהל קטן ומעריץ לאלבום המשונה הזה.
המוסיקאי איל תלמודי עשה צדק גדול בהחלטה לחדש דווקא את השירים הקשים הללו במסגרת "עבודה עברית", ולהוסיף לרישומים צבע חדש. קולו של מאיר אריאל שר את הקטע הארמי מתוך "חיית הברזל" פותח את האלבום' וכעבור כמה שניות נכנס ברי סחרוף וממשיך לשיר את חזון דניאל במאה העשרים; "תקופת המתכת, עידן הברזל" – הגלדיאטור נשאר, הקולוסאום פשוט נהיה כל-עולמי. הגרסה של סחרוף טובה מאוד, ועדיין אינה משתווה לביצוע התיאטרלי, המדויק והמהפנט של שולי רנד לשיר.
עמיר לב מבצע את "הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם" בהגשה הקבועה שלו – קול מחוספס מקריא את המלים באדישות – ובעיניי זו גרסה מפוספסת מאוד שמעדיפה את הצורה על חשבון השיר. לעומתו, שלומי שבן עשה גם הוא את השטיק הקבוע – קברט מגובה בפסנתר מכשף – רק שהוא מתאים להפליא בהקשר של השיר "דמוקראסי" שהוא מבצע. שבן והפסנתר מקימים לתחייה את חלום הבעתה של אריאל שבו הדמוקרטיה נראית כבמה המתפלשת בשפכיה. "פעם שרתי את 'דמוקראסי' מול קהל דתי", מספר לי אהוד אריאל, כששאלתי אותו אם הקהל הזדעזע, הוא אמר: "אני הזדעזעתי. אבל זה היה בחנוכה עם היוונים והדמוקרטיה שלהם והרגשתי שאני ממש חייב". שאנן סטרייט (סולן ה"דג נחש") מפתיע בביצוע לא רע בכלל ל"שיר המקצוע", ו"אוי דיוויז'ן" עושים יפה את "סיאוחתו אעפעס #3". מעל כולם עומדת רונה קינן שמפליאה בחידוש סוחף ל"בס בבלון". קינן כמו מפרשת את השיר מחדש ומטעינה אותו באנרגיה גדולה. עוד משתתפים בחידושים: בני בשן ("פה גדול"), נעם ענבר ומאיה דוניץ ("שמעתי שאת נמצאת"), נעם רותם ("שיר התעסוקה") ו"לוס כפרוס" ("זנב הלטאה של שיר המקצוע").
חוץ מהדיסק ישנו גם ספר, 94 עמודים מעמיקים שמציעים (מלבד מילות השירים) מאמרים והערות על האלבום, ועל שירים ספציפיים. פרופ' חביבה פדיה כותבת דברי טעם על מקורות ההשראה של "חיית המתכת" ו"האדם אינו אלא", אהוד בנאי כותב טקסט יפה שנכון לגביו לא פחות משהוא נכון לגבי אריאל. רוביק רוזנטל על השפה האריאלית וגם יואב קוטנר, יהושע סובול, פרופ' נסים קלדרון, פרופ' אביעד קליינברג, רוני סומק, אורי ליפשיץ, פרופ' סמי שלום שטרית ורבים אחרים.
נכנסים לביוגרפיה
האחים אריאל עולים להופיע בבמה הצנועה של "חאן החמור הלבן". אנשים טובים בחמור הלבן. המבנה המקומר והמשופץ נותן אווירה חמה. צפת, אמרנו. הילדים מבצעים יפה את השירים של אבא ומוסיפים להם את הכיוונים שלהם. בסיום "שני מקסיקנים" ("מחלק מוסר השכל") אומר שחר: "היינו יכולים לשיר את זה על יוונים חמודים או שהיינו יכלים לשיר את זה על יהודים, למשל. נגיד שני בתים בשיר. בית ראשון: מי כתב? מה התרחש? כתב אותו שלמה המלך, מה שהיה קורה זה שהייתי לוקח את המשפחה על עגלה, יוצא לשלושה שבעות טרק לירושלים, עוצר בדרך, חברים, מעיינות, מגיע לירושלים, קונה בשר, פוגש את עם ישראל, מקריב קרבנות, עושה קטורת נכנס להזיות".
ואז מה קרה? הלך הבית. מי החריב? נבוכנדצר, בבלים. "זה לא היה בית כל כך מצחיק", אומר אהוד. "אתה יודע, אצל המקסיקנים הוא כמעט נפל והיה מצחיק". אחרי הבית השני וסיומו הדומה מסכמים השניים: "אם הינו שרים את זה על יהודים במקום על מקסיקנים, לא היה להיט. אולי ביום הזיכרון ובתשעה באב". הם מנגנים את "בלוז כנעני" – שיר ההספד שכתב אהוד בנאי על אביהם. בנאי גייס את האקליפטוס הענק של "ארול", את פרדס חנה-כרכור, את הבלוז ושולחן השבת ויצר שיר געגוע והספד. אקליפטוס ענק. אין דימוי נכון יותר מאקליפטוס ענק. מצד אחד מכאן, ממש מעבר לכביש, ליד כל חורשה של קק"ל, האקליפטוס שייבש את ביצת "בס בבלון" שליד קיבוץ משמרות. וגם, ממש לא מפה, משם, מהמרחבים, מהטבע האחר. מאיר נולד מהאקליפטוס. מפה ומשם.
יש לשירים של מאיר אריאל תכונה משונה: הם נכנסים לך לביוגרפיה. הופכים להיות שיריך, נוף נפשך, המילים שאיתן אתה מנסה להסביר. בסוף כל משפט שאתה אומר יושב מאיר אריאל עם נרגילה, ואתה מבקש לגמול לו טובה. כל שנותר לך זה לשמוע שוב ושוב.
(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 22/10/2010, תחת הכותרת: 'אדם ללא מסכות')
Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg
National Gallery of Art Washington, D.C
אלן גינסברג על הגג על בניו יורק (מתוך התערוכה)
הייתי צריך לנסוע עד וושינגטון די. סי. כדאי למצוא את ניו יורק. רק שם, הרחק מההמולה האורבאנית ומהסצנה האמנותית, בלב השלווה הירוקה והמנומנמת שבין המונומנטים האמריקניים הגדולים, בעיר שסניפי ה'סטארבקס' שבה נסגרים בשמונה בערב – שם מצאתי משהו שחיפשתי זמן רב בכרך הגדול.
בבניין המערבי של ה'גלריה הלאומית לאמנות' מוצגת כעת התערוכה Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg – כשמונים צילומים שצילם המשורר היהודי-אמריקני אלן גינסברג (1926-1997), ממנהיגי 'דור הביט', מיסטיקן, פעיל חברתי, בחור מסובך ומוכשר כמו שד.
התבוננות בצילומים של גינסברג היא כמו דפדוף באלבום משפחתי פרטי. הוא צילם הכול: חברים, מצבים, משפחה, טיולים בעולם. שנים לאחר הצילומים, בניסיון לשמור על מה שכינה 'קדושת הרגע', הוסיף מתחת לכל תמונה מחשבות שעלו בו (יחד עם הפרטים היבשים: שמות, מקומות, תאריכים). בכתב יד צפוף אך מסודר הוא הופך את האינטימיות של התמונות לקרובה מתמיד, אישית, ממוענת.
גינסברג החל לצלם בשנת 1953, הפסיק לזמן מה וחזר לתחביבו בתחילת שנות השמונים בעידודם של הצלמים ברניקי אבוט ורוברט פרנק. באחת התמונות הראשונות – שלוש שנים לפני פרסום הפואמה השערורייתית "יללה" (שלהוצאתה לאור קדם משפט ארוך וסוער על גבולות חופש הביטוי בארה"ב) – הוא נראה כאדם מן היישוב: מגולח, ממושקף, עצור. החולצה בורחת רק מעט מחגורת המכנסיים. ניו יורק שנשקפת מגג ביתו היא עיר אחרת מזו שגרתי בה בחודשים האחרונים. לא מזהים הרבה במרחב מלבד השפיץ המחודד של האמפייר סטייט בילדינג. 'המון אנטנות חדשות', כותב גינסברג מתחת לתמונה. מאיר אריאל כתב פעם שיר עם אותם הדימויים.
רחובות ניו יורק מציצים בתמונות מכל מקום; מחלונות החדרים, מהגגות, מתגלים למלוא גודלם בבתי הקפה של האיסט וילג', במדרכות האפר ווסט סייד, בסנטרל פארק, בטיימס סקוור (טרם הפך מלכודת דבש של תיירים ומזכרות) כשהוא מלא ספסרים ונרקומנים וביטניקים תמוהים המהלכים ביניהם. זאת לא העיר שהסתובבתי בה בחודשים האחרונים, ובכל זאת יש תחושת רשימו עמוקה מאוד. רשימו אישי: אני מכיר את הרחובות האלה מתמונות סבי וסבתי, רות והסקל זליגמן, טרם עלייתם לארץ, עומדים מוקפדים במידטאון מנהטן בשחור לבן. אני מכיר אותם מכורח ילדותה של אמי בעיר הזאת. אני מכיר אותם מחייו של יורם קניוק כפי שנכתבו ביצירת המופת 'חיים על נייר זכוכית'. אני מכיר אותם מסרטים, שירים, הצגות, סיפורים, גא'ז. יש כאן רשימו כללי, עמוק, קולקטיבי, של התרבות המערבית כולה. מכאן נסעה אותה הרוח אל העולם.
אני מחפש בין התמונות את דיוקן נעמי, אִמו חולת הרוח של גינסברג, אשר לה הקדיש את פואמת ההספד המפעימה "קדיש". אבל דיוקן המהגרת היהודייה-רוסייה המבוגרת, שבו אני חושד בהתחלה, מתגלה כתמונת סבתו רבקה. היא יושבת אל השולחן ולצידה פרוסת עוגה. פניה קשות, מבטה מהורהר. היא לבושה סוודר כהה ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת חפתים עבים. הנה גינסברג, מבוגר יותר, במקדש בודהיסטי. קוף מטפס על אדן המרפסת, זקנו הפרוע מכוסה במעט בשאל. והנה בוב דילן המבוגר, מיתוס מהלך מביט משועשע למצלמתו בפארק.
במובן מסוים זהו ספר המחזור של דור הביט: ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, פרנצ'סקו קלמנטה, טימותי לירי ואחרים נראים כאן לאורך הזמן. דור פורץ דרך, שטוף סמים והזיות, פשע, פילוסופיה, מין, אמנות ואמונות. אנחנו רואים אותם עומדים ביחד מחוץ לחנויות ספרים אחרי הקראות פומביות, יושבים בבתים וכותבים, מסתובבים בטבע נפעמים, הולכים בעולם אבודי דרך ומוצאי מציאות.
הם גדלים מול עדשת המצלמה: ויליאם בורוז הצעיר (שעתיד לכתוב בקרוב את 'ארוחה ערומה') עומד זקוף ובטוח, משקיף על ניו יורק מגג הדירה. ופתאום בורוז בגיל העמידה, מצולם מהמושב האחורי במכונית, כובע של מאפיונר איטלקי מסתיר את פניו. ולבסוף בורוז הקשיש, קירח ורפוס בחצר ביתו בקנזס. רק ז'קט ג'ינס מרופט מזכיר שהאדם הזה היה פעם טירוף הנעורים בעצמו. טירוף מהלך.
על שער קטלוג התערוכה מופיע צילום פורטרט של ג'ק קרואק הפוער את פיו ברחוב שבע. גינסברג אהב לצלם את קרואק, הסופר שטבע את הביטוי 'דור הביט' וכותבו של 'בדרכים'. הוא מצלם אותו נשען על קיר לבנים ומעשן סיגריה, בתמונה שתהפוך לאחד האימאג'ים המזוהים ביותר עם קרואק. הוא מצלם אותו בערפולי חייו האלכוהוליים ורושם מתחת לתמונה: "הוא נראה אז כמו אביו המנוח, אדום פנים ושמן". קרואק היה ונשאר, כנראה, הסמל המזוהה ביותר עם דור הביט. במכתב ב-1957 כתב לו גינסברג להיזהר מזה: "יש בך כל כך הרבה דברים אחרים, למה שתכבול את עצמך לתנועה הזאת ותיאלץ לדבר עליה כל פעם שמישהו ישאל מה דעתך על מזג האוויר".
ג'ק קרואק בתצלום של אלן גינזברג (מתוך התערוכה)
אלן גינצבורג עומד ערום מול המצלמה, פעמיים. בתמונה הראשונה הוא צעיר, רזה מאוד, ביטניק מגודל שיער, זקנו מבולגן כשל רב שאינו מקפיד על סידורו. הוא עומד על החוף ומאחוריו אי, בידו קנה נחל שגבוה מדמותו, הוא מביט במצלמה בחדות אדישה. התמונה נידמת כאותם צילומים אנתרופולוגים של ילידים משבטים לא מוכרים; הנה יליד שבט הביט בטקס הנודיזם.
התמונה השנייה מעניינת לא פחות: גינסברג כבר אדם מבוגר. כרס מפוארת מקדמת את גופו. במקום שהיה שיער נפער חור קרחת גדול. גינצבורג מכניס את עצמו בין שני ארונות המראה של חדר השינה ומצלם. המצלמה משתקפת, וגופו שלו נראה כהשתקפות שבתוך ההשתקפות. כמו אותם תיכוניסטים ברשתות החברתיות המצלמים את עצמם במצלמת הטלפון הסלולארי דרך מראת האמבטיה או המעלית.
הוא חשוף לחלוטין. אולי נכון יותר לכתוב: חשוף מדי. הנכונות להתפשט לגמרי היא אחד מסודות הקסם של שירתו של גינסברג, וכנראה גם של אלן האיש. אך באותה נשימה היא קללתו הגדולה. המקום שבי שמתקשה עם גינסברג – מקום שכמעט ולא יכול להכיל אותו – והמקום שבו אני עומד נדהם מול הכישרון והכנות, יוצאים מהרגע הזה שבו אדם כותב את חייו ללא שקר, ללא מחיצות. אבל לעתים זה כמו להתבונן בשמש, קשה מדי, מסמא, לא נעים.
אולי בגלל זה התערוכה הזאת מכה חזק כל כך בבטן. הנה אדם ללא מסכות, הנה חברים, הנה ניו יורק, סן פרנסיסקו, הודו, העולם. הנה חיים שלמים בשחור לבן: נעורים עד זקנה, רגעים פשוטים. גם מי שאינו מכיר את שירתו וחייו של גינסברג יכול למצוא עניין בסיפור הזה (ובכלל, אם מזדמן לכם, ה'גלריה הלאומית לאמנות' היא חלק מקומפלקס המוזיאונים החינמיים של עיר הבירה האמריקנית, ובערכת הקבע שלה היא מציעה קלאסיקות טובות של פיקאסו, מודיליאני, גוגן, ואן גוך, רותקו ועוד).
בסוף, אמריקנים כמו אמריקנים: בחנות המזכרות אין כמעט מרצ'נדיז שקשור לדור הביט ולא נמכר. כל דבר יכול להפוך לספל, גלויה, מברשת לניקוי האסלה, מגנט למקרר. המהירות שבו אייקון מקבל כאן את תוקפו היא בלתי נתפסת: במוזיאון השכן להיסטוריה אמריקנית מוצגים כבר פריטי לבוש של ברק אובמה לצד הדגל הענקי שהתנוסס על מצודת מקהנרי במלחמת 1812.
"קשה לי להתחבר לגל השירים הרוחנקים האלה בסגנון של 'תהיה שמח'. זה לא משהו שאני יכול להקשיב לו, אולי רק בחפלות". ארז לב ארי.
לפעמים צריך רק שורה אחת, ישירה, פשוטה, לא מתחכמת: "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר" שאל ארז לב ארי באלבומו הקודם, 'שמחת הפרטים הקטנים', שייצא ב-2007. נראה לי שזה היה הרגע שלב ארי קנה אותי. הוא לא היה הראשון ששאל את זה; מאיר אריאל שר ב'היכנסי כבר לאוטו וניסע': "מה את כל כך צודקת, מה את כל כך באמת חושבת שאת, הצדק היחידי עלי אדמות עלי אדמות?", יהודה עמיחי פסק כבר מזמן כ"מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב", ובכל זאת – לב ארי נכנס למועדון המכובד הזה, שצדק לא מהווה בו מטרה עליונה, וניסח את העניין מחדש. חוצמזה הייתי אז חייל בטירונות ולמפקד שבא אלינו כל בוקר לפקוד עלינו מטלות קראו בשם המשפחה 'צדק', מה שנתן לשורה פרשנות חדשה בחמש וחצי בבוקר.
במובן מסוים, ארז לב ארי הצליח להיכנס אל תוך הדי.אן.אי של המוזיקה הישראלית. השאלה אם במהירות או באטיות תלויה בצורה שבה מספרים את הסיפור. אפשרות אחת: אלבום בכורה ראשון בגיל 37, 16,000 עותקים בעידן של הורדות כנורמה, ושורה של להיטים שנחרשו ברדיו ('מה אעשה', 'צדק', 'ליבבתיני','אנה אפנה'). אפשרות שנייה: אלבום בכורה ראשון רק בגיל 37, אחרי שנים של לווי אמנים אחרים בגיטרה (ממאיר בנאי, אתי אנקרי ועד לאה שבת), ולהקות קטנות ('כשניקו תתחיל לדבר', 'אייל קופמן והנגרים'). כך או כך 'ארגמן' אלבומו החדש של לב ארי, חותם סופית את מקומו בשרשרת הגנום של המוזיקה הישראלית, אלבום בעל חותם גנטי מובהק של אהוד בנאי וברי סחרוף (עם בנאי משתף לב ארי פעלה לעתים קרובות, וגם עם סחרוף יופיע בקרוב) אבל גם בעל מרחב אישי ייחודי. כיף לפרגן לארז לב ארי. הוא מרוויח את המחמאות בצדק, הוא אדם כנה וצנוע, לעתים ממש ביישן.
'ארגמן' הוא אלבום שונה מקודמו. בוגר, מקצועי ומהודק יותר. לב ארי מספר ששיר הנושא – והשיר הטוב ביותר באלבום לטעמי – ניכתב בכלל לאלבום הקודם: "'ארגמן' היה השיר היחיד שהיה לי ולא הכנסתי ל'שמחת הפרטים הקטנים'. זה הרגיש אז לא כל כך קשור. היה דיסק שלם גם בלי השיר הזה. היום אני מבין שזה קרה כדי שזה יהיה השיר של האלבום הזה. הוא היה צריך להיות שיר נושא. בגירסה הקודמת הייתה לו צורה אחרת לגמרי, יותר איטית, ארוכה. הוא היה כמעט 12 דקות" אחת התחושות החזקות ב'ארגמן' היא שמדובר באלבום של שאלות. אם ב'שמחת הפרטים הקטנים' הייתה מין אוירה של 'שיר השירים' – בשפה, ברומנטיקה במנגינה – ב'ארגמן' נדמה ששומעים יותר את שלמה המאוחר של קהלת, או מזמורי תהלים.
"יש בזה הרבה. למרות שהאלבום הקודם יצא לפני שנתיים, השירים שלו נכתבו לפני שבע-שמונה שנים ורק נאספו שם. זה היה זמן אחר של החיים, הייתי עוד רווק ובדיוק הכרתי את אשתי, זה היה זמן של חיזור. אחרי זה התחתנו, ואחרי החתונה מגיעות גם מריבות, ואז כתבתי את 'מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר'. היום, לעומת זאת, כתבתי את 'בסוף היום זה רק אני וזה רק את והילדים ואלוהים וכל השאר הבל הבלים'. אלו תקופות שונות, שירים שבאו ממקום אחר. היום אני אב לשלושה ילדים, וזה מכתיב סדר יום שונה ופחדים שונים. אז לא היו לי כל כך הרבה פחדים." איך נכתבו השירים לאלבום הזה?
"חלקם באו מאוד מהר, אחר כך נהיה קצת לחץ להשלים את זה לאלבום. עקרונית אתה יכול למשוך את זה שנים, כמו עם האלבום הראשון, שם באמת יש את כל תקופות החיים. לא ידעתי אז מה יצא מזה, חוויתי חוויות וכתבתי שירים. באופן עקרוני אני לא כל כך 'ממציא שירים', אני כותב את מה שאני עובר, מתרגם את החוויות לכתיבה. המקרה היוצא דופן הוא 'אנא אפנה' השיר שליווה את 'סרוגים'; הם הגיעו אלי עם שלושה פרקים, שיש להם כבר סיפור ונושא. ואחרי שראיתי והתחברתי יצא מין שיר בהזמנה. אצלי עד שכבר מגיע שיר אז הוא לרוב ניכנס לאלבום, אין לי 20 שירים שמתוכם אני בוחר 10. את האלבום הזה אספתי והגענו לתשעה וזה היה שלם.
דווקא לחנים יש לי המון. אבל בדרך כלל – למרות שה' יכול להפתיע אותי – כשיש לחן אין לו מלים. זה משהו שבא ביחד אצלי: או 'ניגון' או שיר. לא קרה עדיין שהיה לי לחן והצלחתי להלביש לו מלים, למרות שניסיתי המון. בכלל, כשאני מחפש זה לא בא. זה יכול לבוא במקרה שאני בקניות בשוק. אבל אני מרגיש שיש ערך לחיפוש, כלומר: אם לא הייתי יושב בלילה הקודם ומנסה לכתוב כנראה שבבוקר בשוק לא היה מגיע כלום."
אני פוגש את לב ארי באולפן הביתי שהוא בנה מעל הדירה שלו בשכונת 'יד אליהו' בתל אביב. הוא עקר לכאן לפני כמה שנים מנווה צדק, "לא מעבר קל" כהגדרתו, "'יד אליהו' לוקחת אותי אחורה למקום שבו גדלתי בקריות. יש כאן שוק ושכונה ומשהו יותר חם, אבל האמת נראה לי ששם היה לי יותר ספייס". הוא חי היום מהמוזיקה "לא רק מהמוזיקה שלי, אבל כבר כמה שנים ברוך ה' רק מוזיקה". האלבום הוקלט כאן בחדר הזה המלא גיטרות ודיסקים, את המיקסים עשה יחד עם ארתור אליהו, שם מנגן בבס. פטריק סבג עיבד וכתב איתו חלק מהשירים, אורן צור תרם כינור דומיננטי וז'אן פול זימבריס תופים. תורם נוסף לאלבום היה דני אמיר שתרגם את 'פרמיטיבים' שירו של האומן האמריקאי טי בון ברנט (T Bone Burnett). המוזיקה היא פולק אמריקאי, והטקסט החידתי שמלווה אותה מספר רסיסי מעשה על זקן שגר בקצה העיר ש"הוא בז לאושר ובז לבושה" ולאישה ש"רוצה אותי פרא ורוצה אותי רך", ופותח בכלל בפרימיטיביים שעוטים מסיכות וצבעים להניס את אויבי העם. "אני חייב להודות שלא הכרתי את השיר לפני שעוזי פרוייס מאן, אמ,סי, שהוא גם מנהלי האישי בא אלי איתו" מספר לב ארי, "התרגום מאוד נאמן לטעמי, ולמרות שבהתחלה השיר היה מעט זר, היום אני מרגיש שהוא חלק ממני" יש בשיר הזה טון מחאתי מובהק
"יש כאן מחאה; מי הם 'אויבי העם'? את מי הם מניסים? מי המניס? אני לא רוצה להכניס לשאלות פוליטיות של שמאל וימין. אבל אני כן יכול להגיד שבאופן כללי הנהגה של ממש אין כרגע משום צד. אז כן, זה בעצם סוג של פרימיטיביים, והם עוטים על עצמם מסכות וצבעים של מנהיג שבא 'להניס את אויבי העם'. אבל אני כבר לא יודע מי האוהב ומי האויב, וכנראה שעד שיבוא המשיח זה יישאר נורא מבולבל." טקסט נוסף שלא אתה כתבת הוא "מלחמה אבודה" של דוד אבידן (מופיע במקור בספר "משהו בשביל מישהו") מה משך אותך לשיר הזה?
"בשלב חיפוש השירים, חיפשתי הרבה וזה לא קרה. יש לי חבר טוב שגר בישוב 'אלון' והוא כל הזמן אמר לי תבוא אלי, תשב. תכתוב אצלי קצת. הבית שלו יושב על לוקיישן שחולש על כל המדבר וזה נשמע טוב. נסעתי אליו, ולא קרה כלום. אבל כשהוא החזיר אותי לתחנה ראיתי באסטה של ספרים עם ספר של דוד אבידן בעשרים שקל, אמרתי אוקי, ולקחתי את הספר. הדבר הראשון שתפס אותי היה השיר הזה. בפועל הייתי צריך לקצר אותו מעט כי הוא ארוך. זה שיר שבעצם מדבר על השואה, ואני מרגיש שכשאתה קורא את השיר אפשר לראות את היהודי הזקן והמותש – שהוא נמר שכבר לא מזיק, פחות חזק ומסכן – אבל עדיין נמר. אני רואה את האנשים ש'חלמו על ארצות חמות וימים טובם של נקמה' – כשאתה נמצא בסבל כזה וחווה רוע מזן כזה, ימים טובים בשבילך הם ימים של נקמה. לא של שלום. בכלל, אבידן היה מאוד חילוני אבל הוא מאוד דתי בעיני. אני מרגיש שהבורא נוכח אצלו בחיים." יש תחושה של הרהור שמלווה את השירים, אולי יותר מכל בשיר הסוגר 'בבוא יומי'
'בבוא יומי' זה שיר שמדבר על היום בו אתה עומד למעלה. ומה תגיד אז? שגברה עליך תשוקתך? זה שיר על המבוכה הזאת. את הסוף שלו, בו אני מצטט מתפילת יום כיפור אני רואה כמחאה; מחאה נגד ה'אני המצליח' ה'אני ועוצם ידי', ה'אני ראש ממשלה' – מה אנחנו? מה חיינו? מה חסדינו? מה גבורתינו? אנחנו כל היום מתגאים בגבורות, בעיקר כלפי חוץ. בעיני כל מה שאני לומד ומתרגל – הכל זה בשביל שלום בית. יותר קל לי להיות איש נחמד מחוץ לבית, שם אני אדם סבלני ונימוסי. אבל בסוף היום העבודה האמיתית זה לא ההצגה שאתה עושה בחוץ – אני אומן ואני רגיש וכל זה – אלא הבית. אני לא מפחד משירים עצובים. שיר עצוב יכול לשמח אותי מאוד, הוא נוגע באיזה רגש חבוי. יש הבדל בין שיר עצוב מהסטרא אחרא שמוריד אתך, לבין שיר עצוב, נוגה, שיכול להעלות. קשה לי להתחבר לגל השירים הרוחנקים האלה בסגנון של 'תהיה שמח'. זה לא משהו שאני יכול להקשיב לו, אולי רק בחפלות".
בדרך כלל מקוטלג לב ארי כחלק מהטרנד היהודי שכבש את הפליליסט בשנים האחרונות. אבל בניגוד לאחרים אין בו אילוץ, או גזירת קופן. הצורה החלקה בה הפיוט והפסוקים משתלבים בטקסט האישי שלו מוכיחה שלא לשם הנפנוף הוא מביא אותם אלא מחדרי ליבו. "אני חושב שאחת השאלות ששאלו אותי הכי הרבה היא 'האם אני חלק מהטרנד היהודי במוזיקה הישראלית', ותמיד עניתי שאני חושב שזו לא אופנה חולפת. פשוט יצא שהרבה אנשים הוציאו ביחד אלבומים דומים. והייתה פתיחות לקבל אותם, והיום זה כבר לא מפחיד כמו פעם, שאריק איינשטיין כתב על אורי זהר שירי פרידה אחרי שחזר בתשובה" קשה לפספס את הבד העבה שמונח על הראש שלך, אתה מרגיש מסומן?
"אני לובש את זה כי זה יפה לי, ולא ברור מה זה – זה יכול להיות כובע או כיפה. אני שומר מצוות, שבת, תפילין – אבל הסדר יום שלי הוא עדיין לא סדר יום של אדם דתי. הכיפה הזאת קשורה למצב שאני נמצא בו. כנראה שכשאני אשים ציצית אני אדע שזהו. ואני באמת כבר הרבה זמן חושב על זה". איך היה המעבר המאוחר מגיטריסט לזמר שעומד בקדמת הבמה?
"אני לא זמר מקצועי כזה, אני פשוט שר את השירים שלי. אין לי יכולת ווקליות יוצאות דופן, לא למדתי פיתוח קול. בעיקרון זה לא הכי טבעי לי. שנים הייתי גיטריסט ואת זה אני יודע לעשות טוב מאוד. עכשיו הרבה יותר קל לי להופיע מלפני כמה שנים, נניח. בהתחלה ההופעות היו קשות מאוד, כמעט ולא יצא לי קול. אבל עכשיו זה זורם. השינוי הוא גם שינוי בחיים – לפני חמש שנים הייתי אדם יותר סגור ולא היה לי קל לעמוד מול אנשים ולחשוף הכל." זה שונה לעומת הדיסק?
"הקושי הוא בעיקר בהופעות. הדיסק, ברגע שהוא יוצא, הוא מנותק ממך, זה כבר לא ממש שלך. יש לו חיים משל עצמו, אני לא מכיר את מי שקנה אותו, אני הולך ברחוב ושומע אותו מהמכולת. המפגש האמיתי קורה על במה, מול קהל." אתה מחליף עכשיו את אמיר צורף כגיטריסט בהופעות של אביתר בנאי, זה קצת לחזור שוב למקום הזה?
"זה כיף לחזור להיות גיטריסט עוד פעם, לחזור להיות נגן בפינה שלי, עם האפקטים של הגיטרה. אני נהנה מאוד לעבוד עם אביתר, זו חוויה מדהימה וזה כיף. אני שומע את השירים שלו הרבה בזמן האחרון, ויש שם משהו כל כך טהור ועמוק ורגיש ונקי מאוד מאוד. פתאום אני מבין את הטקסטים יותר, והשירים מתגלים לי מחדש. בינתיים אני מחליף את אמיר רק לכמה הופעות אבל אני מקווה שיהיו יותר. אנחנו עושים בהופעות גם שירים שלי את 'צדק' ו'אנא אפנה', ושרים ביחד את 'תחרות כלבים' ואת 'מה אעשה'."
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות