Posts Tagged 'Sigur Rós'

ספינה באוויר – Other Lives & Sigur Ros

הבהרה קטנה:

פעם, באיחור של שש עונות שידור, שח מנשה נוי ליצחק לאור אודות סדרה אחת, "הסופרנוס" שמה. לאור הנרגש צפה וכתב רשימה משעשעת אודות תגליתו ב"הארץ" – כאילו לא הייתה אותה התגלית אחת הסדרות המכוננות של העשור האחרון.

לא שאני משווה, אבל בפער שבין כתיבת הרשימה עלOther Lives לבין פרסומה, הלהקה כבר הספיקה לצבור דיבור חזק, גם בישראל (הרבה בזכות גיאחה היקר בעל העונג שבת). אנא קחו אותי בפרופורציות הנכונות.

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 3/8/2012)

לפעמים, כשנשאר לו קצת זמן, אופיר טושה גפלה שואל מה אנחנו שומעים עכשיו. אנחנו אמנם כותבים בסדנה הזאת ב"סם שפיגל", אבל המוזיקה מופיעה כל הזמן – בתרגילים, בדוגמאות, ברקע. זה לא מפתיע; מי שקרא את הספרים של טושה גפלה יודע שמוזיקה היא האובססיה האמיתית שלו. כשהוא שואל, הוא באמת רעב לשמוע ולשתף צלילים חדשים.

"אתם חייבים לשמוע את זה" הוא משפט שכיח אצל נרקומנים מוזיקליים מהסוג הזה. לפעמים הם יוצאים מגדרם ובתנועות ידיים נלהבות מוסיפים "ממש ממש", לפעמים הם חורצים את מצחם בקו מתפתל כשאתה מצהיר שאף פעם לא שמעת את השם. הרבה פעמים אתה שומע "את זה" ומבין שלא חסרת בעולמך כלום גם בלי הלהקה האקספרימנטאלית מניוקאסל.

ה"אתם חייבים לשמוע את זה" האחרון נקרא בשם Other Lives  – הרכב אמריקני די מצליח שלא קיבל עדיין את מנת החשיפה שתהפוך אותו לשם מוכר בכל אייפון בישראל. אני מסתובב איתם כבר כמה חודשים במערכת ועכשיו, כמו בחבילה עוברת בגן, רוצה לגלגל את ההמלצה הזאת של טושה גפלה אליכם. העולם אמנם יהיה אותו עולם אחרי שתשמעו את ההרכב הנפלא הזה, אבל נדמה לי שהפעם  מדובר ב"את זה" קומוניקטיבי ויפה במיוחד.

Other Lives מורכבת מחמישה חברים שמגיעים מסטילווטר, אוקלהומה. הם מנגנים ביחד מאז שנת 2004 והוציאו בהתחלה כמה דברים קטנים. אלבום הבכורה שלהם (שנקרא גם הוא Other Lives) הגיח לעולם ב-2009 ויצר סביבם דיבור חזק, וזה התגבר עוד יותר אחרי האלבום השני, Tamer Animals, שיצא בשנה שעברה.

אותי הם לוקחים רחוק לדרכים. מין פסקול מוזיקלי של נסיעות ליליות ארוכות אל מקום שמוכרים בו גאולה מתחת לגשר לא מסומן שאף פעם לא נמצא. אבל בניגוד לחשודים המיידיים של בני לוויה מוזיקליים שכאלה, שמתבססים על מינימליזם סגנוני שנרקח בעסקה שנעשתה עם השטן (איפשהו אחרי לואיזיאנה, על כביש 61), הכוח הגדול של Other Lives נמצא בתזמור.

כלי נשיפה, צ'לו, אורגן, תופים, פסנתר, מצלתיים, גיטרות, כינור וקולות שמימיים הופכים שכבות שכבות של עושר צלילי, הרמוני, עם הרבה הפתעות ונגיעות עדינות של גיטרה. אם אתם שומעים, קחו בבקשה אוזניות טובות, זה יגביר את החוויה.

לג'סי טביש, סולן הלהקה, יש קול יפה ורגיש והטקסטים שבפיו הם, בסך הכול, די פשוטים. מין הרהורים אקזיסטנציאליסטים, נוגים ולא מחייבים. חלק גדול מהשירים מגובים בקליפים יפהפיים (שימו לב במיוחד לקליפ של For 12) שכדאי לראות. העושר המהוקצע הזה הפך אותם לשימושיים במיוחד בתור סאונד-טרקים בסדרות טלוויזיה ויכול להיות שתזהו בדיעבד שיר או שניים משם.

הרבה שמות נזרקים לאוויר אחרי ששומעים את Other Lives, רובם בגזרת הלהקות שאוהבים לאהוב: נשיונל (The National), אינטרפול (Interpol), מידלייק (Midlake), פליט פוקסס (Fleet Foxes), בון איבר (Bon Iver) וכמובן רדיוהד,  ש-Other Lives לא רק מתכתבים איתם בשירים, אלא גם שימשו להקת החימום שלהם בסיבוב ההופעות האחרון בצפון אמריקה.

רדיוהד, חבורת אנשים שיודעת לזהות דברים טובים בזמן הנכון, מובילים אותנו לעוד הרכב ששימש אותם כמופע חימום בעבר (אי שם בסיבוב של שנת 2000) ושגם את הרשימו שלו ניתן לאתר בקלות במוזיקה של Other Lives. אבל בניגוד לחברה מאוקלהומה, את Sigur Ros (סיגור רוס) – כוכב הצפון הבוהק מריקיאוויק, איסלנד – כבר לא צריך להציג ביותר מדי הקדמות.

יצא לי לא פעם לכתוב כאן על סיגור רוס, להקה שיצרה את הצלילים שנצרבו אצלי הכי עמוק בשנים האחרונות. Valtari, האלבום החדש שהם מוציאים אחרי הפסקה של ארבע שנים (יונסי, סולן הלהקה, הספיק בינתיים כמה פרויקטים מעניינים לבד), לא שונה מהותית מהחומרים הרגילים שלהם. הוא אמנם רוגע יותר ונדמה שהם נמנעו הפעם מליצור קתרזיסים או שיאים רגשיים (למעט ב-Varúð), אבל הרצועות הארוכות, החלומיות והממסטלות עדיין שם.

גם אצלם, כמו תמיד, כדאי להציץ בקלפים שאוגדו הפעם תחת פרויקט קולנועי של תריסר במאים (בהם גם הישראלית עלמה הראל) שלקחו את שירי האלבום למקומות החופשיים שלהם. זה לא אחד האלבומים הגדולים של הלהקה, ולמי שרוצה להתחיל את המסע אל מדרונות הר הגעש שלהם לא מומלץ להתחיל דווקא מכאן, אבל גם ביום בינוני הם מצליחים להקסים כמו – ובכן, לכתוב על המוזיקה של סיגור רוס זאת סדנת הדימויים הגדולה ביותר, אז אולי נסתפק בדימוי שנמצא על עטיפת האלבום – ספינה השטה באוויר בתוך עולם דהוי ומוכתם.

מזרח תיכון חדש: "דודו טסה והכוויתים"

דודו טסה מוציא אלבום המורכב משירי סביו ואחי סבו – ממייסדי המוזיקה העיראקית המודרנית. היסחפות עם אחד האלבומים הטובים והחשובים שיצאו כאן לאחרונה

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏08/04/2011 תחת השם: "טומי לפיד היה מתעלף")

א.

בתחילת החורף של 2002 המתין חבר הכנסת טומי לפיד לראיון בתוכניתו של רזי ברקאי בגל"צ. הימים היו ימי האינתיפאדה המדממים, וקריין החדשות דיווח על כניסה קרקעית של צה"ל לטול כרם. בסיום המהדורה הושמע שירם של עמיר ואבי בניון "את אינך" (תרגום עברי-מרוקאי ל"Now You're Gone" של ג'ף לין) מהאלבום "שלכת" שיצא באותו הזמן.
לפיד, שחיכה לתורו לדבר, היה נסער. "שיר הסלסולים בניגון ערבי צרם לי לאוזן", הוא הסביר לאחר מכן. במקום לחזור לדיון בענייני דיומא הוא אמר לברקאי: "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו". ברקאי – שלא ציפה למצוא את הכותרת שלו דווקא משיר ההמתנה – שאל אותו מה יש לו נגד השיר, ולפיד אמר: "זה שיר איום ונורא".
מעניין איך היה מגיב 'הג'נטלמן האירופי' גס הרוח למשמע שיר משירי האלבום החדש והנפלא של דודו טסה – "דודו טסה והכוויתים". מילא שיר אחד של בניון, אבל איך מתמודדים עם אלבום שלם שמורכב כולו משירים ערבים מסולסלים שנכתבו על ידי האחים דאוד וסאלח אל כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה ה-20. אפשר שלפיד היה מתעלף למשמע הערבית-עיראקית הבוקעת מהרדיו שלו, ואולי מוטב שנחסך ממנו הניסיון.
לפיד לא היה לבד בעמדה הזאת. רק לאחרונה אמר נתן זך – משורר חשוב בעבר שהגשים את נבואתו וכושר הריכוז שלו ירד בשנים האחרונות אל בור תחתיות – "יש כאן שני עמים שאין ביניהם שום דבר במשותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופית, ואלה באים מהמערות".
דבריו של נציג "התרבות הגבוהה ביותר שישנה" זכו אמנם לגינוי מקיף (זה רק משפט אחד מתוך ראיון מצחין שכלל גם את "כושים יורים בכושים" ו"הכושים זה בשביל עדות המזרח"), אבל ישנם עוד רבים שמסכימים עם זך, אך פשוט לא יגידו את זה. זך כנראה לא בענייניים, ואף אחד לא סיפר לו שהממזרים שינו את הכללים.
תודה לא-ל; אם בניון הוא טול כרם, אז הכיבוש הצליח. עכשיו גם בגדד כבשה אותנו – "דודו טסה והכוויתים" הוא אחד האלבומים הטובים והחשובים שיצאו בישראל בשנים האחרונות. לא פחות. תשובתם היפהפייה של אלה ש"באים מהמערות".

ב.

האחים סלאח (1908-1986) ודאוד (1910-1976) אל-כוויתי נולדו בכווית למשפחה ממוצא עיראקי. כשהיו ילדים קיבלו מדודם כינור ועוּד ומאז לא הפסיקו לנגן. בדרך כלל דאוד שר וסלאח, שלמד מוזיקה בבית הספר למוזיקה בבגדד, הלחין. האחים ייסדו למעשה את המוסיקה העיראקית המודרנית כשהחדירו אליה מוטיבים מערביים לצד המקאמים המסורתיים. האסכולה שייסדו כונתה "צ'אלרי".
בתקופת הזוהר הבגדדית שלהם הם שיתפו פעולה בכתיבה ובליווי עם גדולי המוזיקה הערבית של זמנם, מחודיירי אבו-עזיז, סלימה מוראד וסולטנה יוסוף העיראקים ועד מוחמד עבד אל-והאב המצרי. ההצלחה הייתה גדולה כל כך עד שגם אום כולתום – שהקפידה לשיר מיצירות של מלחינים מצרים בלבד – ביקשה מהם שיר. סלאח כתב למענה את הלהיט "לבך הוא סלע".
הקול שלהם היה הקול של המוזיקה העיראקית החדשה: סלאח הלחין את הפסקול לסרט העיראקי הראשון ("עליא ועצאם"), בית המלוכה פרס על האחים את חסותו, והם התבקשו על ידי המלך להקים את תזמורת הרדיו הלאומית ששידרה מתוך הארמון.
בתחילת שנות החמישים עלו האחים לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. את יציאת המטוס משדה התעופה עיכב שליחו של שליט כוויית, מובארכ אל-סבאח, שהפציר בהם שלא יעזבו למדינה הציונית. הם לא שמעו לו, ומאז עלייתם שוכתבה ההיסטוריה המוזיקלית בין שני הנהרות (ובפרט בימי שלטונו של סדאם חוסיין). שיריהם נוכסו על ידי אחרים או הוכנסו לקטגוריית "לחן עממי". בשנים האחרונות המצב משתנה מעט והאחים שבים לתפוס את מקומם המרכזי בהיסטוריה התרבותית של המדינה.
בינתיים בארץ החלב והדבש של שנות החמישים גודרו האחים אל תוכנית שבועית בשידורי קול ישראל בערבית. הם מצאו את עצמם מודרים מהתרבות הישראלית שלא ידעה איך וכיצד מכילים אותם, וסירבה לראות בהם אמנים. את פרנסתם הם מצאו בחנות כלי בית ומטבח בשכונת התקווה. העלבון היה צורב כל כך עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה.
אבל, דרכו של עולם: שלושה חודשים לאחר מותו של דאוד נולד הנכד דודו טסה ונקרא על שמו. טסה הפר את האיסור וכבר בגיל שלוש-עשרה הוציא את אלבומו הראשון, "אוהב את השירים". מאז הוא עבר כברת דרך והתפרסם בעיקר כנגן הבית בתוכנית הטלוויזיה של אלי יצפאן.

ג.

אני התחלתי לקחת אותו ברצינות באלבום הרביעי – "בדיוק בזמן" (2004) – אלבום נפלא שכלל את הביצוע המפורסם ל"הלילה לא" וגם חידוש ראשון לשיר של האחים "פוג אל נחל" (כל מי שהיה אי פעם בחתונה עיראקית שמע את השיר בגרסה כזו או אחרת). טסה חידש אותו בשביל פסקול סרטו של אבי נשר "סוף העולם שמאלה", והשיר הזה היה הסנונית הראשונה לפרויקט הגדול.
"לולה" (2006), האלבום שבא אחריו, היה טוב, אבל "בסוף מתרגלים להכול" שבא ב-2009 היה כבר מצוין. שיר הנושא מסתיים בקטע של האחים שבוצע על ידי קבוצת כנרים, והאלבום כלל גם חידוש ל"אמי אמי" של אהובה עוזרי (מאבות המזון של המוזיקה המזרחית בארץ) ואף הופעת אורח מפתיעה בדמותו של ג'וני גרינווד, הגיטריסט של "רדיוהד". בין לבין שיחק טסה שבוי סורי בסרטו של שמוליק מעוז "לבנון", חילטר קצת ב"כוכב נולד" ושחרר אלבום הופעה מוצלח בשם "אחרי לילה של רעש". עכשיו מגיע תורם של הכוויתים.
זה לקח זמן, הרבה זמן, עד שדודו טסה העז לגעת בחומרים של סבא. זאת לא הייתה יראת כבוד, אולי אפילו ההפך: זה בא ממבוכה. כשחברים באים הביתה ואמא שרה בערבית – סיפר פעם טסה – זה מביך. ערבית הייתה ונשארה "שפת האויב" והמוזיקה הזאת, הכבדה, העצובה, עם חוקי ההלחנה האחרים והמחוות הגדולות מהחיים תמיד תישמע ארכאית לאוזניים ישראליות.
כשהוא מוציא עכשיו את "דודו טסה והכוויתים" הוא יוצר אירוע. אירוע אישי, קודם כול, אבל גם אירוע רחב יותר. טסה מוציא מהמרתף את סלילי ההקלטות שנשכחו, שנעלמו, שנדחקו לשוליים והעלו אבק לא מטפורי בכלל בארכיון של המשפחה ובקול ישראל (ובקלטות שעברו בדרך לא דרך מעיראק לארץ), מקשיב להם ומנסה להבין אותם, לנגן אותם, לשיר אותם. פתאום יש להם מקום.

אל יקל בעינכם הדבר: הטומי לפידים והנתן זכים חודרים אל ההכרה שלך כל כך עמוק, שלפעמים אתה אפילו לא מצליח להבין למה זה מעורר בך רגש כזה. אתה מתחיל לספר לעצמך סיפור אחר – הפרידה מהמזרחית אל הרוק בסיפור של טסה – ואתה אדיש במקרה הטוב ומובך במקרה הרע מערש תרבותך.
תהליכים שונים שעברו על התרבות הישראלית בעשורים האחרונים היו הקרקע שעליה צמח האלבום הזה; מטרנד הפיוטים והכתיבה המזרחית החדשה (רונית מטלון, אלמוג בהר, שמעון אדף וכו') ועד ההתבגרות הכללית מכור ההיתוך הבן גוריוני אל מקום שמסוגל להסתכל אל "ארץ שם" בעיניים פתוחות ומעריכות.
המסע של טסה ושותפו ניר מימון ארך שלוש שנים (התהליך לווה בידי הבמאית גילי גאון לסרט דוקומנטרי שעתיד לצאת בקרוב). כבר זמן שהוא מנגן את השירים של סבו במופע בשם "עיראק'נ'רול" לצד נגן העוד (והכינור) יאיר דלאל, שמשמש גם סמכות מוזיקלית במסע. טסה מעיד על עצמו שהוא התמסר למוזיקה של האחים לאט לאט, "כמו אדם המתקרב לדת, צעד אחר צעד".
בעיניי ההחלטה החשובה ביותר באלבום הייתה לא לתרגם את השירים אלא להשאיר אותם בערבית, עם כל המטענים הסמויים והגלויים שהשפה הזאת אוצרת בתוכה. זה לא היה פשוט: קודם כול פרקטית – טסה לא מבין ערבית, והוא נדרש לכתוב את המילים באופן פונטי בעברית ולעבוד על דיוק המילים בפיו ועל דיוק המבטא. אבל ברובד עמוק יותר: אתה לא יכול לדעת איך אלבום על טהרת הערבית יתקבל בישראל. טול כרם, כבר אמרנו. נסו אתם להיכנס לחניון של הקניון עם זיפים כשהדיסק של טסה בווליום סטנדרטי. אצלי זה לא תמיד נגמר בטוב.

ד.

הבעיה עם מה שנכתב למעלה היא התחושה שהאלבום נשמע רק בהקשר הפוליטי-נוסטלגי של מודעות מזרחית חדשה. לכן אולי כדאי להבהיר: בלי שום קשר לסיפור שמאחוריו, "דודו טסה והכוויתים" הוא פשוט אלבום לפנים.
טסה ומימון התאימו את השירים לאוזן הישראלית: הם קיצרו אותם משמעותית, עיבדו וליטשו. האלבום נפתח אל תוך מערבולת הצלילים של "דלינא": טסה והכלים המערביים פוגשים בסימפול הקלטת התזמורת של האחים עם הזמרת פאיזה רושדי, ובשיר גם משתתף אלברט אליאס – אחרון המוזיקאים שניגן בהרכב המקורי של האחים שעדיין פעיל מוזיקלית. אחרי עצירה קצרה ("רוחי תלפת") חוזרת ההקלטה הישנה לסיבוב נוסף עם הגיטרה ב"יא נבעת אל-ריחאן" ("תשוקתי אל אהובתי – זהו כל חטְאי. לו היה זה חטא / הייתי מבקש את רחמי האל ובתשובה חוזר"). את השיר הבא, "אשרב כאסכ ותהנא", שרה כרמלה, אימו של טסה, שמתלווה לצליל העוד המכשף של יאיר דלאל, צליל שנותר דומיננטי גם אחרי שמסת הכלים האחרים מצטרפת.
ברי סחרוף מתארח ב"לא תריב עני ותרוח" והופך אותו לשיר רוק סחרופי אופייני (מכורי סדרת הטלוויזיה 'עספור' יזהו בוודאי את המהלך ההרמוני הפותח) בגיטרות ותופים בעיבוד מכוסח במיוחד. אחריו, במין ניגוד גמור, הקליט טסה את "תאדיני" לבדו עם גיטרה אקוסטית.
משם ממשיכים אל "ו'ין יא גלוב" – טסה הוסיף לשיר חצוצרה, גיטרות וכלי הקשה ויצר מין "בואנה ויסטה קלאב" על גדות החידקל. אחרי "סמאעי לאמי" האינסטרומטנלי (שנפתח בקטע קריאה של סלאח אל כוויתי) מגיעה הרצועה התשיעית "ו'אללה עג'בני ג'מאלכ". "אללה" הוא מסוג השירים שקשה מאוד שלא לחייך איתם, מקצב כובש ועיבוד שמזכיר את העבודה של 'בלקן ביט בוקס' הופכים אותו לסוכרייה טעימה במיוחד. השיר הזה הספיק לחדור לכל רפרטואר של מסיבת רחוב ראויה לשמה, ודיאלוג הקהל והסולן בסופו מהדהד את פינג-פונג הסליחות הספרדיות.
ואז מגיעה הרצועה העשירית – "ו'ין ראיח ו'ין". זה שיר כל כך יפה שפשוט אין שום דרך להכין אותך אליו. קינה נוגה שניתזת לאוזניים כמו טיפות מים ממפל הרגש הגדול. יהודית רביץ (זאת באמת יהודית רביץ, עד כמה שזה מפתיע) שרה בצורה מדויקת ופשוטה כל כך את שיר האהובה הנבגדת: "חשבתי, יקירי, שתישאר אתי לעד / אבוי-אבדה התקווה, כיוון שאהובי בגד". העיבוד גורם לשיר הערבי להישמע כמו רצועה של הלהקה האיסלנדית השמימית 'סיגר רוס' (Sigur Rós): דמיינו נא את אום-כולתום פוגשת בנופי נפש נורדיים, משהו כזה.
את האלבום חותמת הקלטה ארוכה של האחים מבצעים את השיר הכוויתי "מלכ אל ר'ראם", ששופץ מאחת ההקלטות הראשונות שלהם, כשהם בני 15 ו-16, וסוגר אחת עשרה רצועות של פיוז'ן מוזיקלי מרתק.

ה.

כמה מילים על המעטפת. המעצבת נטע שושני עיצבה חוברת שממשיכה את הקו המוזיקלי של האלבום ומוסיפה לו נפח. העטיפה מלאת ההוד מציגה את הלהקה של האחים בשחור לבן: שפמים, עניבות פפיון, עוד, כינור, חליל ותופים. מאחוריהם כמעין קרני שמש ורודות, בוהקות, ושם האלבום בעברית ובערבית.
בחוברת אפשר למצוא את השירים במקורם הערבי וגם בתרגום למען הדור שלא ידע את נהרות בבל . ביניהם פזורות תמונות נוסטלגיות הנראות כפוסטרים של סרט ערבי ישן. המילים שהוסיף טסה פשוטות ויפות (על הדף של סמי מיכאל אפשר היה דווקא לוותר). אם חסר משהו בפרויקט זה ביצוע חדש ל"פוג אל נאחל".
אי אפשר להתעלם מהתזמון המעניין של יציאת האלבום. אנחנו באחת התקופות המשונות ביותר במזרח התיכון: העולם הערבי עובר צונאמי פוליטי וחברתי ונדמה שאף אחד לא יודע לאן הדברים הולכים. מעניין לחשוב האם הדיסק של טסה יכול לחדור לדוכנים בבגדד. מה יחשוב אזרח עיראקי שישמע את האלבום?
מכאן, ישראל 2011, נראה שהמפעל של טסה הוא באמת – כפי תקוותו של יוצא עיראק אחר ובהקשר אחר – החזרת עטרה ליושנה.

ונסיים במילים שסלאח אל כוויתי מקריא בפתיחת הרצועה "סמאעי לאמי":

המוסיקה היא אמנות רחבה וגדולה. אין לה סוף, כמו הים. כל אחד לוקח קצת מים מן הים ואין לו סוף. איש אינו יכול ללמוד די ולהגיע אל מחוז חפצו, מפני שהאמנות רחבה מאוד. ככל שנלמד ונשכיל, יש עוד ועוד.

על מדרונות הר הגעש; יונסי ו'סיגר רוס' (Sigur Rós)

התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (‏06/08/2010‏ כ"ו/אב/תש"ע)

יונסי "Go", הר געש וולקני המכוסה בשכבת קרח.

בלילות, כשהחום בשפלה הופך לבלתי נסבל, אני מדליק מזגן בחדר וצולל אל אי נורדי קפוא. כל החושים שלי פתוחים, תרים אחרי אנשים שעושים מהמוזיקה אש. כל טמפרטורה שיורדת מקרבת אותי יותר. צאצאי ויקינגים יודעי נגן ממלמלים בשפה זרה שאני לא מכיר, אבל מבין היטב, לוקחים קשת וצ'לו ופורטים בעזרתה על גיטרה, ממיסים קרחונים בתיפוף מהיר.
בבוקר אני מתעורר עטוף בפוך, לידי ספר טלפונים איסלנדי ומפת תיירים משומשת. אני יוצא לסקור את האי. איסלנד היא מין מקום שבימים שבהם לא נפלט ממנה ענן אפר היא נראית כגלויה אקזוטית; כתבה קצרה על גייזרים ותמונות של מזחי דייגים פסטורליים ב'נשיונל גיאוגרפיק'. אבל קצת כמו מקרה שדרות הישראלי, באי המבודד הזה על 320,000 תושביו צומחים כמה מהכישרונות המוזיקליים המעניינים ביותר שפועלים היום במוזיקה העולמית: ביורק (Bjork) – כנראה המטרוניתא הכי אקסצנטרית ומתוחכמת בכיתה – להקת האוונגרד 'מום' (múm), אמיליאנה טוריני (Emiliana Torrini) בתפקיד הילדה היפה , ומעל כולם כוכב הצפון הזוהר; 'סיגר רוס' (Sigur Rós)‏ עם הסולן ומנהיג ההרכב יון ת'ור בירגינסון המכונה יונסי ("Jónsi").

אם טשרנחובסקי צדק והאדם באמת אינו אלא תבנית נוף מולדתו, אולי כדאי לתאר אותם כך: 'סיגור רוס' הם הר געש וולקני המכוסה בשכבת קרח דק שרק מחכה לרגע שבו יתפוצץ ויפזר לבה רותחת ומבעבעת על פני השלג הקר של העולם. או אולי: ענן אפר נזיל שנחצב מהמקום שבו הכול רתח ומתפרס עכשיו על פני רדיוס נפשי בלתי נתפס.
אבל בעצם, הם משום-מקום; חלק גדול מהשירים הם ב'הופלנדית' (שפת ג'יבריש המתבססת על איסלנדית שהומצאה על ידי ההרכב), חלק אחר אינסטרומנטלי. אתה לא מבין הרבה, אבל זה כל הקסם. קצת כמו ספרים של יואל הופמן או שירים של פאול צלאן. יש בהם משהו מהאלמותיות של האמנות בטהרתה; כמו לראות תמונה יפה ומסתורית ולדעת שככה נראה יופי. ככה בדיוק.
אז מה הם בעצם מנגנים? אני לא בטוח שאפשר להגדיר. לפעמים זה נשמע כמו מוזיקת העתיד, פסקול מטורף לסרט מדע בדיוני אפל, לפעמים כמו הדבר העתיק ביותר שהוקלט אי פעם על גבי מכשירים אלקטרוניים. לפעמים זו ערגת האיילה אחרי שהכיש אותה הנחש, רגע לפני שהמים מרווים את העולם. אם תלחצו אותי לקיר אצטט לכם מויקיפדיה: "פוסט רוק בשילוב אלמנטים קלאסיים, אקספרימנטליים ומינימליסטיים", הם עצמם טוענים שהם עושים "מוזיקה ללוויתנים". או במילים אחרות; לכו לשמוע את זה, אחרת לא תבינו לעולם.
מאז הקמתה ב-1994 עד היום שחררה 'סיגר רוס' חמישה אלבומי אולפן ועוד ארסנל שלם של אלבומי בוטלג, הופעות ורמיקסים (למי שרוצה לטעום מעט מומלץ להתחיל בערוץ ה- YouTubeשל 'סיגר רוס' . רוב השירים מלווים בקליפים שהם למעשה עבודות וידאו-ארט יפות ופיוטיות). לאחרונה הפסיק ההרכב את פעילותו המשותפת, ויונסי הוציא את 'Go' – אלבום סולו ראשון (קדם לו פרויקט משותף עם בן זוגו בשם Jonsi & Alex – Riceboy sleeps) וקומוניקטיבי מעט יותר מהאלבומים הרגילים של להקת האם.

יונסי שר הפעם באנגלית, בערך. כלומר, הוא לא שר ברור כל כך, אבל זה לא משנה. במובן מסוים מדובר באלבום מפתיע. זה לא החומר הרגיל של 'סיגר רוס'. אם אלבומים היו עונות אפשר היה להגיד שזה אלבום האביב של יונסי, אחרי שנים של סתיו וחורף מלנכוליים ומיסטיים. כבר מהשיר הפותח Go do פורצים מקצבים קליטים, עתידניים, מלווים בהרמוניה. מין שיר פופ עם טוויסט. המגמה הזאת נמשכת גם בשיר השני Animal Arithmetic.
אבל אז מגיע Tornado ומתחילה הסופה. שמיים מתקדרים ומתפוצצים ללא הכרה. הקול הגבוה והדרמטי של יונסי, קול הפלסֶ‏ט המטורף הזה, מטלטל את המערכת. ומשם Boy Lilikoi הוא כבר כניסה לעולם אלקטרוני, מלא צבעים שמתפוצצים לך באוזן וגורמים לך לרצון עז לקום ולרקוד, מין פנטזיה נאיבית ומשונה. בהמשך ניפגש עם קטעי תיפוף ודאנס, ורגע לפני הסוף יופיע Grow till tall, חלום שמופרע בריצודים עצורים, תפילה שמשתבשת במחשבות זרות. יופי כואב. הרצועה החותמת Heniglas היא ה'סיגרוסית' מכולם, צ'לו מתעדן לאיטו מגב ההר, אור קלוש לפנות ערב. מחזה שתם.
למרות שאני נורא מתאמץ, כשאני כותב על 'סיגר רוס' המילים יוצאות כמו ביקורת של טעימות יין או קטלוגים של תערוכת אמנות מודרנית. אבל אל תתנו לזה להטעות, זה באמת עובד. האלבום החדש של יונסי הוא סיבה טובה להצטרף לסירה שנעה בין הקרחונים.

עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')

  • התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (‏25/06/2010) תחת הכותרת 'מנגנים כשרים מאוד'

אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר ה'מנגן הכשר' (צילום: אתר חב"ד און-ליין)

בסוף זה קרה. בניגון האחד לפני אחרון שביצעו 'הלב והמעיין' קם הקהל מהכיסאות והתחיל לרקוד. בתחילה נוצר מעגל קטן בצידי האולם של 'מוזיאון ארץ ישראל' ברמת אביב, ובתוך כמה דקות עבר המעגל המוגדל אל מרכז הבמה, דוחק את אביתר בנאי אל הנגנים, משתלהב, מתגבר, נסחף. זה לא מראה פשוט באולם שרגיל לארח רסיטלים של ברהמס, אבל היה בזה משהו צפוי: מי שחשב שאפשר לתת לחיליק פרנק לנגן ולאנשים לשבת לא לקח בחשבון שכימית השילוב הזה נועד להתפוצץ. במובן מסוים ההופעה, וגם הדיסק, עושים עוול לחבורת הנגנים המעולה הזאת; במיטבם 'הלב והמעיין' הם כמו כוכבי זמר מזרחיים, מדויק יותר: זמרי חתונות. תנו להם שמחה של מצווה, קצת משקה, רחבת ריקודים גדולה, וזה יפרוץ.

כל דבר יש לו לב
אבל לפני הכול, פרטים. 'הלב והמעיין' הוא הרכב בן ארבעה נגנים בהנהגת חיליק פרנק ונאור כרמי, ששואב את שמו מאותו משל מפורסם של ר' נחמן המופיע בסיפור 'מעשה בשבעה קבצנים'. פרנק הוא חסיד ברסלב ונגן קלרינט נודע המופיע באופן קבוע באירועים חסידיים חשובים (הוא מפורסם במיוחד בנגינתו הרצופה בל"ג בעומר אצל רשב"י במירון). כן הוא חבר ההרכב 'אזמרה', והאלבום המשותף הוא האלבום השמיני שהוא חתום עליו. נאור כרמי הוא חסיד חב"ד חוזר בתשובה ונגן קונטרבס וטנבור, מייסד ההרכב 'התזמורת העממית' ובוגר להקות אתניות רבות ('הברירה הטבעית', 'בוסתן אברהם', 'שחרית', 'אנסמבל היונה'). יחד איתם מנגנים האקורדיוניסט אריאל אלאייב והכנר אורן צור.
האלבום הראשון של ההרכב יצא בתחילת השנה והוקדש לניגונים ממסורת חסידות ברסלב. ברובם נשמר רוחו של הניגון ללא המילים, אך לפעמים צורפה למנגינה שירה, ואפילו מקהלה קטנה המורכבת מילדיו של פרנק. אלבום יפה, אין דרך אחרת לתאר אותו. השילוב בין פרנק וכרמי מאזן את שניהם לכדי יצירה נקייה, עדינה, לעתים ממש שמימית ('חדש ששוני', למשל). הבחירה להקליט ניגונים שאינם מהפופולריים ביותר התבררה כנכונה מאוד, והיא מאפשרת חשיפה למסורת הברסלבית האותנטית, בניגוד לטון המאפיין את בעלי התשובה המתרגמים אותה לעיבודים אלקטרוניים.
פרנק עובר בשנים האחרונות תהליך מבורך, שבו הוא יוצא מהנישה הדתית המצומצמת אל מחוזות רחבים יותר. בניגוד לאלבומיו הראשונים, שהיו מעוצבים בגרפיקה חובבנית אך בעלת חן, המאפיינת את השוק החרדי, פרנק בגרסתו החדשה מגיש אלבומים המעוצבים באסתטיקה מוקפדת, עם חוברות מפורטות המסבירות את מסורות החסידות והניגונים.
במקביל לאלבום החל ההרכב להעלות סדרת מופעים, חלקם בחסות 'בית אבי חי' בירושלים, ברחבי הארץ, המוקדשים למסורת הניגון החסידי בכלל: חב"ד, ברסלב, קרלין, ויז'ניץ ועוד. גם הם מלווים בהסברים – לעתים מעט מיותרים – שמספרים את הסיפור מאחורי כל ניגון. בהופעה ב'מוזיאון ארץ ישראל' אירח ההרכב את אביתר בנאי לערב ניגוני חב"ד. הם היו במיטבם: נאור כרמי הראה לקונטרבס דברים שהוא מעולם לא חשב שאפשר לעשות בו, חיליק פרנק כישף בקלרינט את האולם, וכך גם אריאל אלאייב האקורדיוניסט, אורן צור הכנר והמתופף אילן קצ'קה. הרפרטואר המגוון נע בין ניגונים מוכרים יותר למוכרים פחות, משקטים לשמחים, מארוכים לקצרים. הקושי העיקרי היה לשבת בכיסאות. גם הוא, כאמור, נפרץ לקראת הסוף.

פרדוקס המנגן הכשר
היה מעניין לראות את הקהל שהגיע להופעה. כמה חב"דניקים, מעט חילונים חובבי פולקלור חסידי, דתיים-לאומים ובעיקר אנשים רבים שביקשו 'מנגן כשר' שיספק יותר משעה וחצי של מוזיקה טובה. אולי אפילו התעלות רוחנית. העניין הוא ש'מנגן כשר' הוא לא דבר פשוט בכלל. את המושג 'מנגן כשר' טבע ר' נחמן בתורה ג' בליקוטי מוהר"ן. כדאי לעיין בתורה הזו כולה (וגם בתורה ס"ג בתניינא), אך עיקרו של עניין הוא שדווקא מתוך חשיבותה של המוזיקה ישנה משמעות עצומה לאדם שמשפיע אותה. כאשר אתה שומע את נגינתו של אדם לא מתוקן, אומר ר' נחמן, עלולות להיות לכך השפעות רוחניות מזיקות. לעומתו, המנגן הכשר נהיה משפיע רוחני ראשון במעלה, הבונה בנפש שדות כוח של קדושה והשתוקקות.
אמנם ר' נחמן מראה דרך שבה "התיקון הוא שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם" – ובעצם נותן לגיטימציה גם לאנרגיות שליליות שהיהודי יכול לנתב אותן עד יניקת נבואה – אך המסקנה העקרונית היא זהירות גדולה בכל מה שנכנס לנפש, ובפרט דרך המוזיקה. אפילו המשיח הברסלבי (כפי שמתואר ב'מגילת סתרים', ובדומה ולהבדיל לאותה צוללת צהובה של הביטלס) הוא מין מנגן שכובש את העולם בקסם נגינתו. כמובן, הדברים עמוקים הרבה יותר, אבל מניסיוני אני יודע שהמושג הינו דינאמי, קל לשינוי, ומעל לכול בעל משמעות פרקטית בעייתית. התוצאה ברוב המקרים יוצרת רשימת חיסול משלה. הקריטריונים לעולם לא יסתדרו עם המציאות: גם אם נסכים שג'ים מוריסון הוא 'מנגן רשע', יהיה קשה הרבה יותר להסכים לגבי 'סגור רוס' (Sigur Rós) – חבורת גויים איסלנדים שעושים כרגע את המוזיקה הרוחנית המעניינת ביותר, בעיניי, או לגבי קליפת הנוגה הגדולה שממנה מורכבת רוב המוזיקה בעולם.
והצרה הגדולה מכולם: קל להתחפש ל'מנגן כשר'. רוב המשתייכים לפופ החרדי (המכונה, משם-מה, 'מוזיקה חסידית' אף על פי שאין כל קשר בינו לבין 'חסידות') משחקים את המשחק הזה. כך גם כל מיני מתחזקים למיניהם המתהדרים לפתע בפולקלור יהודי מצועצע כחלק מהטרנד ששוטף את המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות.
בהסתכלות לאחור משונה להתבונן בטרנד הזה: אני עדיין זוכר את הרעד שעבר ב'היכל התרבות' בתל אביב כשעלה לפני שש שנים המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול". החלום שמישהו ייקח את האוצר היהודי ויעשה איתו עבודה אמנותית אמיתית התגשם שם. אבל לא נראה שמישהו שיער עד לאן הדברים יתגלגלו. נדמה לי שעד אז כל הפיוט שהיה במוזיקה הישראלית הסתפק ב'אסדר לסעודתא' שהתחבא בסוף 'רחוב האגס אחד' של אהוד בנאי.
מאז הטפטוף הפך למבול. כמעט כולם השתתפו בחגיגה הזאת, כולל אמנים לא צפויים כערן צור ורונה קינן, אך האמת היא שרק מעט ממנו יישאר איתנו לטווח הארוך ('אדומי השפתות' של ברי סחרוף ורע מוכיח על פי אבן גבירול). רובו היה לא היה. חלק גדול מהקופצים התגלו כקרבנות אופנה.
מבט אחד חטוף ב'לב והמעיין' יסגיר שלא בטרמפיסטים מדובר כאן. הם לא חלק מהטרנד הזה. אמת, התהליך שהוא יצר אִפשר את ההכרה שלה זוכה 'המוזיקה היהודית' כאפשרות לגיטימית – לפעמים אף מלהיבה – בתוך המוזיקה הישראלית, והוא מאפשר להם לפעול מחוץ לקהל השבוי של חובשי הכיפות. אך חשוב להבין שהם אינם כאן כי 'זה מה שהולך'. הם עושים את המוזיקה הזאת כי זה מה שהם, וזה מה שהם יודעים לעשות.

כל בוקר קצת
אחרי שפרסמתי במוסף זה ביקורת על אלבומו החדש של גבריאל בלחסן, קיבלתי מספר הודעות דוא"ל ששאלו למה, בעצם, לשמוע את מה שהם הגדירו כ"מנגן לא מתוקן, אולי אפילו רשע". השבתי להם שבנוסף לפרשנות המקובלת של דברי ר' נחמן, אני קורא את המושג הזה קריאה נוספת: מנגן כשר הוא מנגן אמיתי, אותנטי. הוא איננו מזייף את מקומו ואת מעשיו ואת אמנותו. הוא בא מהלב. אין הרבה מוזיקאים שיענו על שתי ההגדרות, או אפילו על אחת, אבל אין ספק שחבורת הנגנים של 'הלב והמעיין' הם 'מנגנים כשרים מאוד'. חיליק פרנק ונאור כרמי הם עובדי ה' באמת, חסידים באמת, בעלי תפילה ומוזיקאים מטורפים וטוטאליים.
בחלק מהניגונים התארח אביתר בנאי כסולן ווקאלי, ובסוף המופע דובר על אלבום משותף במתכונת דומה. אם לשפוט על פי הערב הזה יש למה לחכות, אך גם לקוות שבנאי יהיה דומיננטי יותר משהיה בהופעה. נראה שהוא הרגיש נוח בתפקיד האורח, ויש בזה מימד מטריד.
לא פשוט לי לכתוב על אביתר בנאי, למרות שבמובנים מסוימים הוא כל הסיפור. יש הרגע הזה שבו מפקיעים ממך את מה שאתה תופס כ'שלך': כשהסופר הפרטי שלך הופך פתאום לכוכב רבי מכר, כשההורים ואתה שומעים יחד את מה שהיה עד לא מזמן להקת האינדי המחתרתית, כשהאדם שדיבר אל נימי הנפש שלך מתגלה כאחד שמדבר לכולם. בשביל מי שהיה עם אביתר בנאי בתיאטרון הרוסי, על הרצפה בארבעים מעלות, בבראשית, בדיו הכהה השפוך, הייתה מין תחושה מוזרה לראות את החיבוק הדתי שעוטף אותו בשנים האחרונות. פתאום הרבנים מהישיבה התיכונית, שאסרו עלינו ללכת להופעות שלו, עמדו עכשיו כמה מטרים לידנו, מתנענעים במגושמות במהלך השירים. זה היה מוזר ומשמח באותה מידה.
אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר 'המנגן הכשר'. יש שירים שהוא כבר לא שר, יש הופעות שנראות כהתוועדות חסידית לכל דבר. ב'כל בוקר קצת' – השיר היפה ביותר באלבום האחרון – הוא מבקש להגיע "עד השיר הנקי, האמיתי", מין תשובה לשיר 'מנגינה יקרה' מהאלבום הראשון, שם הוא כתב: "אין לי ברירה: או לבוא לבוש או לבוא נקי". אז הוא בא נקי. אבל העניין הוא שבנאי היה מנגן כשר כבר מההתחלה. את 'יש לי סיכוי' (ה'ארבע בבות' הפרטי שלי. כבר כמה שנים, רגע לפני 'כל נדרי', אני מתפלל אותו לעצמי) הוא כתב הרבה לפני שציציות התחילו להשתלשל מחולצתו. אנחת רווחה אמיתית הייתה עבורי הגילוי שהוא לא הפסיק ליצור, שאלבומו האחרון והיפה הורכב מחומר מקורי ולא מפסוקים מולחנים. הפחד הזה, שמי שהופכים ל'מנגנים כשרים' יפסיקו להיות אמנים יוצרים, הוא העקב-אכילס של המהלך אל עבר השיר הנקי.
מעניין יהיה לשמוע את האלבום המשותף שעתיד לצאת בקרוב. השאלות הגדולות הן האם המנגנים יצליחו לכלוא את האנרגיות העצומות של המפגש בתוך דיסק, והאם המנגן הכשר יביא את עצמו ולא רק ילווה את שהיה.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter