Posts Tagged 'אדם ברוך'

פגוש את העיתונות – על תקשורת לאדם ברוך

אדם ברוך הרבה לכתוב על תקשורת. אותה הוא מנסה לנסח, לתבוע ממנה דיוק, אחריות, והגינות – "הלכות תקשורת". אנתולוגיה של 40 שנות כתיבה.

[התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏‏12/11/2010 ‏ה'/כסלו/תשע"א]

  • אדם ברוך – תקשורת: אנתולוגיה, 2008-1972
    עורכים: שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב
    דביר, 2010, 412 עמ'

באחד מקטעי הארכיון המופעים ב'מות האדמו"ר' – סרטו המפוספס מעט של רון מיברג על אדם ברוך – מתראיין ברוך בתוכניתו של יאיר לפיד. זה הולך קצת כמו במשחקי כדורגל, כשלעתים מזדמן מפגש שיש בו מן הסימבולי; שני עיתונאים בשחור, עם 'פרסונה' ונוכחות ברורה, קסקט מול ג'ל בשיער וקהל צופים באולפן.
"במובן מסוים", פותח לפיד, "ההלכה והעיתונאות הם הפכים. ההלכה מבוססת על זה שהיא לא מתחדשת והעיתונות כן מתחדשת – אי לכך יש ביניהן סתירה. כשאתה פותח כל שבוע מדור עם איזשהו 'פסקון' אתה מייצר, אולי, תחושה אנכרוניסטית קצת".
"וזה לא טוב?", שואל אותו ברוך, "ההלכה מתחדשת, ואני שמח על הגילוי המדעי הזה שהעיתונות מתחדשת". לפיד אומר: "אם אתה רוצה להתעמק בהלכה אתה הולך להלכה, אף אחד לא צריך את העיתון שיהפוך לרבי שלו". וברוך, מרצין פנים, עונה לו: "הותרת אותי חסר מילים". בהמשך הוא יוסיף: "אני לא יודע לדבר בשם 'אף אחד'. אני בקושי יודע כל שבוע לדבר בשם עצמי. אתה אומר 'אף אחד לא צריך את זה'. אנחנו יודעים מעט מאוד על 'אף אחד'. הבה נתאמץ לדעת על עצמנו ובעיקר לדבר בשם עצמנו".
כדאי לראות את כל הקטע הזה. לא תמללתי הכול, ודאי לא את שפת הגוף שמשחקת שם משחק שלם. הדיאלוג הזה יכול לשמש כמעין מבואה לספר 'אדם ברוך: תקשורת' – אנתולוגיה חדשה המרכזת כשלוש מאות טקסטים של ברוך שנערכו על ידי אלמנתו שירה אביעד, העיתונאי והחבר הקרוב רינו צרור ומפיקת הפרויקטים שלו מורן שוב. דמותו של ברוך כפי שהיא מצטיירת ב'תקשורת' היא של אחד שתופס אותך במילה. מבקר קפדן, מדויק, נכון לפרק כל דימוי, כל משפט. אמרת 'אף אחד', מדוע אמרת 'אף אחד'? מי הוא בכלל 'אף אחד'? בשם מי אתה מדבר (ערוץ 2, הקונסנזוס)? את מי אתה משרת? הטקסטים שאליהם מתייחס ברוך נקראים על ידו בדקדקנות. לעתים נחשפים כותביהם בערוותם, לעתים זוכים לשבחים. בכל הקטעים – על אף הנשכנות הסמכותית הטבעית שלהם – נמצא נדיבות וסולידריות כלפי עולם התקשורת הישראלי.

הספר הוא תוצאה של עבודת ארכיון מקיפה שמתפרסת מטוריו הארוכים של המדור 'קשר עין' (החל ב-1972) עד הדיוק החסכני שאפיין את הטור 'שישי', שאותו כתב עד סמוך למותו (2008). בדרך הם עוברים כמעט בכל תחנה של העיתונות הישראלית: 'ידיעות אחרונות', 'מושג', 'מוניטין', 'כותרות ראשיות', 'מעריב', 'חדשות', 'העולם הזה', 'שישי תקשורת/תרבות' ו'גלובס' – בכולם ברוך כתב, ברובם ערך. טביעות האצבע שלו, שחורות מדיו עיתונים, ניכרות בכולם. יותר מהכול מוצע כאן שיעור חשוב בתקשורת – כיצד צורכים אותה, כיצד יוצרים אותה.
אחד הדברים המרשימים באנתולוגיה הוא היקף הזמן והמילים. אנחנו מולָכים בחלוקת פרקים כרונולוגית, ורואים את שקבע לפיד – העיתונות אכן התחדשה. ברוך כצרכן אדוק ומעודכן מגיב כל הזמן; הוא מבכה את סגירתו של כל עיתון, מאתר כשלים, נורמות. הוא מלווה את חייו ומותו של 'מושג' (מגזין האמנות שערך, 13 גיליונות) במכתבי הפתיחה והסיום המופיעים צמודים, בפתח תמיד: "קורא יקר". בעוד עשרים שנה הוא יתחשבן עם "האספסוף" שסגר את העיתון, וגם עם עצמו ("כל אחד אספסוף בתורו"). יהיו גם מכתבי הפתיחה של 'מוניטין' ו 'שישי'. תמיד "קורא יקר". יש משהו נוגע ללב ב"קורא יקר" של ברוך.
חלק מהקטעים נכתבו בתקופות הניו-יורקיות שלו. הם כתובים בסגנון מדווח, יותר מתבונן ממבקר. ספוגים מהשפע של דוכן העיתונים בכניסה לרכבת התחתית, מעשרות ערוצי הטלוויזיה, מחומרי הגלם של צלמת הדיוקנים האמריקנית אנני ליבוביץ'. ברוך הביא משהו מתרבות המגזינים האמריקנית לישראל, בתפיסה, בעיצוב, במהות. למשל היחס לצילום מגזיני כאמנות. הוא מטפח את הצלמים שלו (אלכס ליבק, גדי דגון, מיכל היימן), אוצר תערוכות מתוך התמונות השוטפות של העיתון. מנסה ללמד 'קריאת צילום'.

באחד הטקסטים הראשונים מתייחס ברוך לסגירתו של המגזין האמריקני 'לייף'. הנאשם המרכזי: הטלוויזיה. "הטלוויזיה הייתה העיתונאי היחיד שהגיע לירח", כותב ברוך, "ולכן הציבור קרא את הטלוויזיה ולעיתונים האחרים לא היה מה למכור". את הטלוויזיה בישראל של אותם ימים, ערוץ ציבורי יחיד ומוגבל, מגדיר ברוך כ"טלוויזיה שנראית כפרודיה מתמשכת על טלוויזיה". ייקח זמן רב עד שהיא תסגור עיתונים.
הוא לא עקבי ביחסו למסך הקטן. לפעמים הוא רואה בו איום גדול על העיתונות הכתובה, לפעמים מחוץ למשחק (במלחמת המפרץ הראשונה הוא עוד כותב ש"הטלוויזיה לא מפחיתה את הרעב לעיתונים"). לבסוף יוכרע שהיא המגרש האמיתי – רוב הטקסטים מהשנים האחרונות יעסקו בערוצים המסחריים, ברשות השידור, בכבלים ובלוויין. אבל האצבע תמיד על הדופק, מתכוננת לדבר הבא: בזמן שרזי ברקאי מבקש להעלות לשידור את "האחראי על האינטרנט" (במה שייזכר כאחת מנקודות הניתוק הבוטות ביותר של הדור הישן) ברוך מציג את האינטרנט כ"יבשת חדשה". באחת הפסקאות הוא מייחל שהרשת תהיה אלטרנטיבה אמיתית למונופול של ערוץ 2 ומדורת השבט שלו.
כמה מילים על היחס של אדם ברוך לערוץ 2 בכלל ולמהדורת החדשות שלו בפרט. הוא כותב עליהם המון, מנתח את המגישים, הפרשנים, הצלמים, את הפרדיגמה. בתור מי שצופה במהדורת החדשות לעתים נדירות בלבד זה נראה לי מעט משונה, אך ההבנה של ברוך היא שרוב אזרחי המדינה מקבלים את האינפורמציה שלהם מערוץ 2, וכיוון שאינפורמציה תקשורתית היא ערובה לדמוקרטיה בריאה ראוי להתייחס לעניין ביסודיות. במובן מסוים ברוך רואה את ערוץ 2 ככישלון, תקלה אבולוציונית. בזמן מונופול רשות השידור הייתה הטלוויזיה שופרו של הממשל. שותפות אינטרסים והעדר תחרות גרמו לה להיות זרוע ביצועית של מממנה. הערוץ השני (וגם ערוץ 10) היו אמורים לפתוח את האפשרויות, לשחרר אותן. במקום זה ברוך מוצא מהדורת חדשות שאיננה יודעת להפריד בין 'בידור' ל'חדשות', כתבים צבאים הממשיכים במסורת דוברי הצבא, ורייטינג המזכיר שבסופו של דבר מדובר רק בכסף. ערוץ 2 החליף את ערוץ 1 ונהיה 'בית' – הקונסנזוס הישראלי, המרחב הציבורי הגדול. "טלוויזיה שיש לה מדינה", כותב ברוך יותר מפעם אחת.

לא נפקדה מ'תקשורת' רוחה של ההלכה. ההלכה כקוד אתי, מוסרי, ההלכה כתקנון. האם מותר למצלמתו של ניסים משעל לפלוש קרוב כל כך אל פניו של המרואיין, ביודעו שצילום כזה מדמה את פניו של המרואיין כ"'שדה קרב' שדוחה הדר, אסתטיות, מסתורין"? האין הוא מחויב להודיע על כך למרואיין? האין הוא מחויב לעשות זאת גם למתחרהו הפוליטי של המרואיין? ובעניין אחר: האומנם עשה כדעת ההלכה הרב ישראל אייכלר, כשפרש מדיון ב'פופליטיקה' בנושא מיסוד הזנות בישראל מתוך "צניעותם של תלמדי חכמים"? תשובתו של ברוך דוקרת, עניינית, לא משתמעת לשני פנים.
ברוך מבקש להחיל את חוק "כבוד האדם וחירותו" על הרגע המזעזע שבו דודו טופז זורק כדורי שוקולד לתוך פיה הפעור של אישה שמנה, גם אם היא עצמה אינה מודעת לפגיעה בכבודה האנושי; דורש מעיתונאים לפרסם את הגילוי הנאות שלהם במקום שבו הוא נצרך, ובעיקר מודע ליכולת של התקשורת להשתמש באדם כחומר בערה לסיפוק הרייטינג. הוא איננו סומך תמיד על הממונים שלא יבואו לידי כישלון וביזיון הבריות.
היחס של ברוך אל המסך הקטן מתורגם לפרקטיקה כמעט הלכתית: הוא מבקש ממך לא לכבות את הטלוויזיה בשעת הלוויות קרבן פיגוע "למען יאריכון ימיך כבן אדם", ומתחבט האם מותר – מבחינה הלכתית – להחרים את המכשיר כנגד חוב שאינו נפדה, ונוטה להשיב: "בהיות הטלוויזיה כמעט חייו, קהילתו, אזרחותו ומפלטו של החייב, אולי אין על פי ההלכה להחרים אותה".
ההלכה מובאת בדפי הספר גם על ידי פסקים (אם כי בצורה מצומצמת הרבה יותר מספריו האחרים, מטבעו של הנושא), בעיקר מפי הרב עובדיה יוסף. בין השניים היו כידוע קשרי חיבה והערכה הדדיים. בספר מובא טור ארוך שבו מסכם ברוך את כישלונו להסביר את הרב יוסף ל'ישראלים' דרך ראיון שערך עימו ב'מעריב'. ברוך מופתע מתגובות הלעג ומהעוינות, ובמילות הסיכום שלו ישנה נימה רגשית מפתיעה.

אדם ברוך הרבה להשתמש במושג 'סוכן זיכרון'; אישיות מרכזית השומרת את המת בתודעה התרבותית-תקשורתית, ואינה נותנת לו להיעלם אל תהום הנשייה של הזיכרון הציבורי. דן בן אמוץ נעלם, פנחס שדה כמעט נעלם. חנוך לווין נשאר, מאיר אריאל כמעט חי ונושם. מי שנשאר – היה לו מי שידאג לסעוד אותו אחרי מותו. "אין חיים אנושיים בלי זיכרון, בלי אשראי-זיכרון", הוא כותב באחת הפסקאות שעוסקות בתרבות המדיחים והמודחים בתקשורת הישראלית.
רצה הגורל והנה 'סוכני הזיכרון' של ברוך הקימו את האנדרטאות שלהם באותו הזמן. 'תקשורת' ו'מות האדמו"ר' משהים את אדם ברוך בינינו ונותנים לדמותו במה מכובדת להיאחז בה. ההשוואה ביניהם אינה הגונה. כל אחד מהם מושך, במדיום אחר, לכיוון שונה. ובכל זאת, חידת אדם ברוך אינה קרובה לפתרון בסרטו של מיברג (יישארו ממנה בעיקר עדותה ודמותה המדהימה של אמו, נחמה רוזנבלום). אם ישנו מפתח, הוא נמצא בטקסטים הרבים שהשאיר אחריו. עבודה רבה עוד מצפה לסוכני הזיכרון. המבחר שמכונס ב'תקשורת' הוא נקודה נוספת שממנה אפשר לנסות ולבאר את דמותו.

"ריאליזם, חסד, משיחיות, מכולת" ; אדם ברוך על גבול שני עולמות

  • פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (ט"ו אייר תשס"ט) במלאות שנה למותו.

"היטב ידענו שבני האדם אינם חומר הגלם של ההלכה, אלא ההלכה נועדה לאפשר חיים". אדם ברוך.

טלוויזיה. סולידריות. אתה עומד לצאת מדירתך. הטלוויזיה פועלת. על המסך מוקרנת הלוויה של קורבן פיגוע, של חייל, של אדם באשר הוא. אתה ממהר. אבל, אל תכבה את הטלוויזיה. השתהה מולה עד גמר שידור ההלוויה. עד גמר גמור. למען יאריכון ימיך כבן אדם. השתהה בשביל המת, ובשבילך, שלא נהיה כבהמות שאין להם אלא את ההווה, הבליסה והבולמוס. וישמרו לכם פן יפתה לבבכם ועבדתם רק את ההווה. [אדם ברוך, סדר יום]

א. אדם בתוך עצמו

לפעמים אדם עומד מול דלת סגורה ולא יודע מה מונעו מלהיכנס. מאחורי הדלת בבנין היפואי בשכונת נוגה גר אדם ברוך. יותר מדי פעמים הייתי מולה, נמנע מלהיכנס, מכריע לחכות לפעם הבאה. פתאום בא העולם ואמר: לך, נגמר, אין פעם הבאה. המפגש נגמר מול דלת, מאחוריה גר אדם שהשפיע על חיי ולא ידע. בסוף נשאר לי רק הכמעט: כמה פגישות בחומוס של אבו חסן, שיחות אקראיות בבית הכנסת 'זיכרון ברוך', הפעם הזאת שדליה רביקוביץ' והוא התיישבו בספסל לידי – השלום-שלום הזה היה שיא השיחה שלא שוחחנו.

לפעמים אתה מבין: אני יהודי מאמין, אני רוצה קרבת אלוהים. אבל דלתות, מה לעשות, לא נפתחות מעצמן. השפה שחיכתה לי בעולם התשובה היתה בדיוק מה שברחתי ממנה – 'לא' כבד ומהדהד שעסוק בללכת מכות עם העולם. בתוך כל ה'לא' הזה היו אנשים שהעזו להרים את השרוול מעל המרפק, לחשוף אותי לגעגוע – אדם ברוך היה אחד מהם. כשחשבתי שהתחזקתי גיליתי בי איזה בוז לחוסר הטוטאליות האדם ברוכי, לגם-וגם, לקסקט המעמעם שעל ראשו. כשהתחזקתי באמת חזרתי לטקסטים האדם ברוכים, ליהדות שיש בה הצעה לחיים של כבוד וחסד, חזרתי ללבוש קסקט לפעמים. באתי אל שפה אחרת, ביתית, שפה שאני מדבר אותה בלי לגמגם.

הקב"ה והכיפה. מכתבך, ג.ע, נגע ללבי ואף החזירני לנעורי, ואענה לך בקיצור רב: מבחינת הקב"ה אין חשיבות לגודל הכיפה שאת סורגת כעת לידיד שלך, ואף לא לדוגמא שאת בוחרת לכיפה. ואם יש לכל אלה 'חשיבות', היא רק מבחינת הפולקלור הפוליטי-דתי השליט עכשיו בישראל, ואילו הקב"ה מצידו, מה לעשות, כלל אינו מבחין בין אגודה למפד"ל. [אדם ברוך, סדר יום]

ב. בכול חומרת הרחמיים

בתשע השנים האחרונות פרסם אדם ברוך טור שבועי ב'מעריב' בשם 'שישי'; רשימות קצרות על אמנות, תרבות, יהדות, כלכלה, פוליטיקה, וביניהם (במינון שהלך וגבר עם השנים) שו"ת הלכתי קלאסי. דפדוף קצר ב'סדר יום' – הספר הראשון בטרילוגיה המכונסת של כתיבתו של ברוך (אחריו הופיעו 'חיינו' ו'בתום לב') – יציע את הכותרות: מיהו דתי? הולכים אחר הלשון \ 'קדיש' רק בארמית \ התאבדות וכבוד הבריות \ לשון הרע אפילו בזכות חברו \ בעניין ניחום אבלים בשבת \ אונאה: היחס לחוזר בתשובה \ מזוזה ודירת קבע – שאלות שעוסקות במרחב המוסרי האישי, הקהילתי והאלוהי. יש כאן מעט מאוד כשרות או דיוק סנטימטרים של בדים על העור. אני אעיז ואומר: שאלות הלכתיות שאנחנו פחות מתעסקים בהם (אם להעיף מבט בשו"ת האס.אמ.אס או באינטרנט) שנשאלות ברובם מאנשים שאינם בני בית ברבנות אך עדיין מבקשים למצוא משיב מתוך המקום היהודי.

אדם ברוך היה 'משיב'. משיב עסוק מאוד. אף רב לא סמך את ידיו על מינויו או על פסקיו. הקהילה היא שמינתה את ברוך לתפקידו. בהעדר מי שישאל לא היה למי לענות. הקהילה, שנגלתה כגדולה מהצפוי, רצתה תשובה מתוך התורה אך לא יכלה לפנות אל סוכניה הרשמיים, הרבנים. אדם ברוך היה כתובת שאפשרה פניה, מפגש. ועם זאת אני מרגיש צורך להבהיר ולסייג: העניין ההלכתי אצל ברוך היה מודע מאוד למקומו, לצמצומו וליחסיותו. לא שיתף פעולה עם השואלים לשם השאלה, לשם הכלום [אנקדוטה קטנה בנושא: בעונה השניה של סדרת הטלוויזיה 'הבורגנים' מבליח לרגע אדם ברוך בתפקיד עצמו, נגלה בחלום לדמותו של שי אביבי הנמצא בהתלבטות מוסרית קשה, אביבי מנצל התגלות סמכותו של ברוך להתייעצות ומבקש מברוך תשובה מתוך ההלכה לפלונטר. ברוך הזועם מפטיר לעברו: "הלכה? מה דעת ההלכה? מה לך ולהלכה פתאום?!"].

אדם ברוך היה פוסק שמרן מאוד. לא ביקש כמעט לחדש בהלכה, לא נשא את בשורת הרפורמה. באחת השאלות פונה אל ברוך הומוסקסואל דתי המבקש לקזז את דבקותו במצוות על העברה האחת (משכב זכר), ומתוך שברוך הוא 'מודרני ויהודי גם יחד בודאי יבין' וכו', אבל התשובה של ברוך, גם אם מלאת אמפתיה אישית וקשובה מאוד לצער השואל, היא התשובה האורתודוכסית: אין אפשרות 'לקזז'. אין בהלכה עסקאות קיזוז שכאלה, ורק ה' ירחם. עם זאת, ההלכה שמוצא השואל אצל ברוך היא הלכה חומלת, בית-הללית, ספרדית. כבוד הבריות כעיקרון-על שעומד בראשה של כל תשובה (יהודה עמיחי כתב פעם: 'בכול חומרת הרחמיים'). לא בכדי הרב עובדיה יוסף ואדם ברוך ניהלו יחסי חיבה והערכה הדדיים. הרב עובדיה הקפיד לשלוח לר' אדם ברוך עותק מכל ספריו וברוך מונה למעין 'מסביר' לא רשמי של הרב בתקשורת (עיקר טענתו היתה כי פער השפה בין ה'ישראלי' ל'יהודי' הוא הכשל בהבנת דבריו של הרב עובדיה) . הרב עובדיה יוסף ע"פ אדם ברוך: "ציוני-ממילא, דוחה משיחיות, מבית הלל, ריאליסט". ברשימה יפיפייה המובאת ב'סדר יום' מנתח ברוך את הרב עובדיה על פי פסקי הדין שלו, פסקים מפתיעים באנושיותם, ברגישותם, ביכולתם "לא להחמיר, לאפשר חיים, לשפוט מתוך ההרמוניה של ההלכה… כוח רחמני אחד גדול, רחמני וריאליסטי, רחמני ועם זאת הלכתי מדויק… כי היטב ידענו שבני האדם אינם חומר הגלם של ההלכה, אלא ההלכה נועדה לאפשר חיים".

אישה סוטה. ש"ב מכובדתי, בין אם הדברים נוגעים לך אישית ובין אם הם אכן בעניין חברה שלך, הרי לא אסתיר ממך את יחסה השלילי הגמור והנוקב של ההלכה לאישה סוטה, לנשואה שזנתה, לנואפת. במהותו, לפי ההלכה, הניאוף הוא מעשה בהמה. זו הגדרתו. הניאוף מערער את הבית, את הקהילה ואת האומה ומרבה ממזרים. ובכל גינוני הטקס המשפטי (הדתי) סביב הנואפת (הקורבן, הלבוש) יש גסות, עליבות וביוש: מידה כנגד מידה. ראי מסכת סוטה (תלמוד בבלי). בהלכה, בעניין זה, אין נסיבות מקלות, אין פסיכולוגיה. מעשה בהמה – מודעות עצמית של בהמה. ההלכה נכתבה על ידי גברים. [אדם ברוך, שישי]

ג. קמעוני ונשגב

ברוך לא עונה מעצמו, אין בו את החירות של פוסק מלידה. הגמרא, הרמב"ם, שולחן ערוך והפוסקים מתורגמים אצלו בעדינות לשפת הלכה נגישה, או ליתר דיוק ל'שפה' בכלל. 'הלכה' לא כ'חוק' אלא כאורח חיים מלא. די להביט באוסף התקנונים שערך ברוך (רובם מקובצים ב'חיינו') כדי להבין את היומרה: תקנון דיבור \ תקנון אני-זולת \ תקנון בית הכנסת \ תקנון תשובה \ תקנון כיבוד אב ואם \ תקנון המודרניזם המקומי \ תקנון שותפים \ תקנון האינטלקטואל כסוכן \ תקנון הזיכרון \ תקנון ניחום אבלים וכו'. ניסיון ליצור קוד-על מוסרי, תקנון התנהגות כולל לחברה הישראלית, שמבוסס על היהדות כפי שהיא משתקפת בהלכה. מרחב משותף, ברור, מוסכם בין היהדות לישראליות. מרחב שלא קיים כרגע. "בשנות ה-60 כנער שיצא מהישיבה ונכנס מיד לאוניברסיטה העברית, האמנתי כי אם נדבר כאן 'תרבות הלכה' ו'תרבות ישראלית' יחד, אף נצעד יחד אל אופק יהודי-ישראלי תרבותי משותף, שלכאורה זוהר עבורנו מאז ומעולם" כותב ברוך בהקדמה ל'סדר יום' "עברו ארבעים שנה, ולא. אלו שתי תרבויות המקיימות ביניהן הסכם מסגרת טכני בעיקרו, שלהן שפות שונות". על הניסיון שלו כתב: "'סדר יום'. חיי יומיום. סיטואציות יומיומיות ו'סיפורים'. ישום ההלכה בכלים בני הזמן הזה. ההלכה כתרבות-חיים הנעה הלוך ושוב בין הקמעונאי ('כללי החנווני') לנשגב ('הרחמים האלוהיים'). משפחה, מסחר, שפה, נדבה, מוסר, אמון, אמונה, זולת, פרנסה, חסד, תקשורת, אגואיזם, אלמנה, קהילה, אינסטינקט, בית כנסת, עובד ומעביד, היררכיה, חזרה בתשובה, טריטוריה, הישרדות, סולידריות, נימוס, ניואנס, גוף ונפש, ריאליזם, חסד, משיחיות, מכולת".

פסקי הלכה וסיפורי חסידים בעמוד האחורי של העיתון החילוני הם חידוש בעולם. והם חודרים אל אותו 'עולם' ללא אלימות, ללא פונטים גדולים ואדומים שמאפיינים השתלטות עוינת, ללא העול המחמדי, המיגזרי, הנישתי, המיסיונרי. בלי סימני קריאה. בין תערוכה של קדישמן להערה על מצב הבורסה נמצא את דעת התורה, בתוך החיים, בתוך העולם.

כי הם חרדים (סטריאוטיפ). ההורים האומללים של התאומות הסיאמיות נחשדו מיד כאילו כלל לא עברו ביקורת רפואית בתקופת ההריון. התקשורת הציגה את זה כעובדה: שני פרימיטיבים עקפו או נמנעו מהרפואה המודרנית והמיטו אסון על עצמם ועל צאצאיהם. אלא שלמחרת התברר שלא כך. הם לא עקפו את מערכת הבריאות. כלל לא. הם נבדקו והעניין הסיאמי לא התגלה. אז? העובדה שהם חרדים הנראים כחרדים (שפה, חזות, לבוש, שפת גוף) הפעילה באופן אוטומטי, אלים, לא אנושי ופרימיטיבי את מנגנון המיון הישראלי: חרדים? אז הם בטח בכלל לא נבדקו במשך ההריון. אנחנו חברה מסכנה. חברה המתמיינת לפי מראה עיניים, על פי סטריאוטיפים, דעות קדומות, אמונות תפלות, ניצול, קטגוריות סגורות. בישראל 2005 רע ומר להיות חרדי, רוסייה, ערבי, הומו. ואז החרדי ממיין כך את הרוסייה, והיא את הערבי, והוא את ההומו. והישראלי הלבן את כולם. [אדם ברוך, שישי]

ד. מה נשמע בבית

אדם ברוך נולד בשכונת מאה שערים ב-1945 בשם ברוך רוזנבלום. סבו מצד אימו היה הרב יצחק יעקב וכטפויגל (ראש ישיבת מאה שערים) אשר ברוך היה קשור אליו מאוד. אביו, עו"ד אשר רוזנבלום שימש בשנות החמישים כמנכ"ל משרד הפנים מטעם 'המזרחי', המשפחה התגוררה ברמת גן. כנער הוא נשלח ללמוד ב'מדרשיה' בפרדס חנה (ותקופה קצרה גם בישיבת 'חברון'). בתקופת הצבא החל להשתמש בפסבדון 'אדם ברוך' לסיפורים הקצרים שפירסם במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ'. בין מאה שערים החרדית לרמת גן הבורגנית-דתית ועוד רחוק משם אל רחוב שוקן בת"א משתרך עולם שלם, וברוך תיאר את המעבר הזה כ"מסע של אלף שנים". המסע הזה, הפרטי – מברוך רוזנבלום לאדם ברוך – והמשפחתי – מהישוב הישן לת"א, השאיר בו את חולשת היתר לכל מה שמנסה לנגוע בישראלי הקונצנזוסיאלי, לעמוד מולו. הוא הרבה לעסוק ב'אחר': מהגרים, דתיים, ערבים. נתן ילין מור פגש את גורדיש, הרב ש"ך את מקסים גולן, הרבי מסאטמר מדבר עם חנוך לוין – וכולם נפגשים בפרובינציה המיוזעת הזאת, מנסים להימלט מהחום ולהגדיר את עצמם מתוך ומול 'הישראליות' – וברוך, כעיתונאי ועורך, מסביר אותם באמצעות מוקד הכוח המגדיר של התקשורת (קשה להמעיט במקומו המרכזי והמעצב של אדם ברוך בעיתונות ובתרבות הישראלית. במהלך השנים ערך את ברוך את 'מושג', 'מוניטין', 'גלובס', 'כותרות ראשיות', 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב').

תמיד ריחפה באוויר השאלה מה עושה אדם ברוך בד' אמותיו. אישית אני מרגיש שסוף סוף המעשים מדברים, ובשנים האחרונות חזר ברוך יותר ויותר לעולם היהודי, הקים מחדש את בית הכנסת 'זכרון ברוך' ביפו (בית כנסת של חסידות קומארנא שנזנח במהלך השנים) ואף שימש בו כגבאי. מילא את עולמו ועולמינו תורה. נפטר בערב שבת י"ט באייר ‏תשס"ח מסיבוך של מחלת הסוכרת. שבוע לפני זה הייתי ביפו, מול הדלת, כמעט ונכנסתי.

הייתי במחסום בואכה רמאללה כשנודע לי על מותו. ופתאום נדמה לי המקום כולו כבבואה של מהותו; הנה אנחנו עומדים כאן במוצאי השבת 'אחרים' רבים (מי במדים מטשטשים ומי בבגדי החיים) מערבבים קודש וחול, יהדות וישראליות, שפות שונות ומשונות – והכובע המחסומי נהיה לי לקסקט מעמעם, אדם-ברוכי, ונכנסתי בדלת שכבר לא נותר בה שם. בסוף נשאר לי רק הכמעט: גם אחרי תחינות לא אישרו לי לצאת ללוויה. אמרו לי 'אדם מי?'.

יהי זכרו ברוך.

אל תפרוש מן הציבור (בדלנות). "אל תפרוש מן הציבור".‬ מה, רבותינו ביקשו שלא נהיה בפרטיות משלנו? שנסכים על הכל פה אחד? וכי זו המלצה על עדריות? ועוד שאלות יתעוררו: מי הוא הציבור כאן? סך כל הציבור או שתושבי שכונה קטנה בעיר גדולה אף הם ציבור? ובכן, אל תפרוש מהציבור אלא השתתף בצרתם. הוכה הציבור בכיסו, ואילו אתה עשיר, בכל זאת הצטער כאילו אף אתה הוכית. כיצד? תן תרומה כספית, תן צדקה. וציבור הוא כל ציבור, והכל לפי העניין. יש ציבור כלל לאומי, ויש עירוני, ויש שכונתי, ואף מאה תלמידי ישיבה הם ציבור תלמידי הישיבה, ואם אתה תלמיד שם אל תפרוש מהם. וההמלצה שלא לפרוש מהציבור מכוונת נגד בדלנות הטבועה באחדים מאיתנו, נגד אגואיזם, נגד גאוות סרק. ועדיין נותר לאדם מרחב גדול לפרטיות ולנוסח אישי. הציבור מורד בקב"ה? תפרוש ממנו. [אדם ברוך, שישי]

עוד בנושא בבלוג: פגוש את העיתונות – על תקשורת לאדם ברוך


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו ל 337 מנויים נוספים

ארכיון

Follow me on Twitter