אנחנו יכולים לגלות לקוראים של הספר הזה סוד כמוס, אבל אסור שיגלו אותו לקוראיהם של ספרים אחרים; על 'מצבי רוח' ליואל הופמן

'מצבי רוח', יואל הופמן, כתר 2010
מחיר מומלץ 98 ₪, 191 פסקאות

• פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', 26.03.2010 תחת השם: ההופמני משתהה

מי הם בעצם קהל הקוראים של יואל הופמן? הופמניים בפוטנציה יכולים להיות אדם המשתהה באמצע הרחוב למשמע מילה משונה או טריוויאלית (נגיד המילה 'מזלג' או 'אפיסטמולוגיה'), אישה הבולשת באוטובוס אחרי מבטאים זרים, נערים צעירים עם חיבה לתורות מזרחיות, צלם המצלם פרח ואומר בקול: 'דוב'. מין אנשים כאלה שאינם פוחדים להתפלא למרות שיודעים שהכול אפשרי.
הם לא רבים, ההופמנים, מולם עומדת מקהלת האצבעות המונפות הקוראת ללא הרף: המלך הוא עירום. תחת רצף האסוציאציות לא מסתתר כלום. לדידם הופמן הוא פרה קדושה הנמלטת מסכין הקצבים הביקורתית פעם אחר פעם בשל חוסר הכנות של קוראיו להודות שלא הבינו דבר.
בעיני חוסר ההבנה הוא הסיבה שאני קורא את הופמן. אני קורא אותו כלחש מדיטטיבי, כמפה יפה שאינה מתפרשת כל צורכה, כסוד המגלה טפח ומכסה טפחים, אני קורא אותו וחיוך גדול מרוח על שפתי – מעטים הדברים בעולם שמצחקים כמוהו.

כמו ספריו גם הביוגרפיה הפרטית שלו אפופה במסתורין. הופמן נחשב לאדם שלא מתראיין לעולם, סרבן עיקש ועקבי של יחסי ציבור, שתי תמונות בלבד (באחת שפם דק ומשקפיים, בשניה שפם עבה ומעילרכוס היטב) מסתובבת באינטרנט ובמערכות העיתונים.

"דברים כאלה מתרחשים פעמים או שלוש על אפם ועל חמתם של הסופרים הריאליסטים". יואל הופמן

הופמן נולד ברומניה ב1937 למשפחה ממוצא אוסטרו-הונגרי ועלה ארצה בהיותו בן שנה. הוא למד באוניברסיטת קיוטו ביפן ובאוניברסיטת תל-אביב, וחי מספר שנים במנזרים במזרח. כיום הוא מתגורר במעלות אשר בגליל ומשמש כפרופסור רב תחומי באוניברסיטת חיפה.
מלבד ספרו הראשון ('ספר יוסף') המכיל ארבע נובלות קונבנציונאליות פחות או יותר, תשעת ספריו הבאים כתובים בסגנון המזוהה כ'הופמני': פרגמנטים קצרים מנוקדים וממוספרים, בדרך כלל מודפסים על צדו האחד של הדף, לעתים מלווים באיורים משונים, תמונות או הערות צדדיות המפרשות את המלים הזרות. מלבדם פרסם הופמן ספר ילדים מטורלל ('בפברואר כדאי לקנות פילים'), ערך ותרגם מספר אנתולוגיות של סיפורי זן ושירי הייקו (הוא נחשב למתרגם חשוב מסינית ויפנית לעברית ולאנגלית), ספריו תורגמו למספר שפות והוא חתן קבוע של פרסים ספרותיים.

191 פסקאות קצרות ומנוקדות מרכיבות את 'מצבי רוח'. עלילה – לפחות במובן המקובל של המושג – אין בנמצא. החיים והבדיון מתערבבים להם בפרגמנטים שמסרבים להיכנס להגדרה ספרותית חד משמעית. לפעמים בא הסופר ופונה אליך מתוך הדף לעשות מעשה, לפעמים מוסבר ההבדל שבין אווזי הבר לפרופסורים באוניברסיטאות, לפעמים המחבר הוא 'אני' ולפעמים הוא 'אנחנו'. יש כאן התחלה של סיפור קצר, ומלון לאורחים שקופצים כמו סארמאגו, ישעיה ליבוביץ' ועוד הרבה קרובי משפחה שונים ומשונים. "החיים נפלאים מאוד" כותב הופמן באחת מהפסקאות "ודברים כאלה מתרחשים פעמים או שלוש על אפם ועל חמתם של הסופרים הריאליסטים".

מי שצורך את מנת ההופמן שלו פעם בכמה שנים לא יתאכזב גם הפעם, מי שלא מכיר יוכל לתפוס צד בויכוח ובלבד שיזכור לאן הוא נכנס. אתם מוזמנים לבחון את עצמכם מול פסקה 100:

בכלל. מה ששט שט. אין מה לעשות. החדשות נחלקות למרכיבים דקדוקיים. הברות לחוד ועצורים לחוד. לפעמים אתה שומע, כמו בצ'כית, מלה עם שבעה עשר עצורים. כל אשה פורשת זרועות. סדינים לבנים עפים ברוח. פתאום בא דוקטור זמלויס (שמצא את הסיבה לקדחת היולדות). אתה שותה אספרסו וחושב על סלט כרוב. מהפך ופשטא הם שני הומוסקסואלים. אתה הולך להום סנטר ומבקש אזניות ונותנים לך צפורים. נדמה לך שמתחת לרחוב זורמים מים. אתה רואה את קרני השמש אחת לאחת כמו בציור ילדים. אין אדם אהוב יותר מן האינסטלטור. יואל הופמן הוא שם של אבקה. בכל מקום אתה שומע את המואזין. הערב הוא בוקר אף שהוא ערב והבוקר הוא בוקר ואף על פי כן לא מתבלבלים.

יש משהו משונה בלכתוב ביקורת על ספר של יואל הופמן בשפת הביקורת הרגילה, כי נדמה שהוא לא נמדד בכלים הללו; יואל הופמן הוא ז'אנר בפני עצמו, שום דבר לא דומה לו, מי שלא נחשף לכתיבתו לא יבין מה הולך על הדף, מי שמכיר ואוהב ימשיך להימשך בעבותות של מסתוריות, תימהון וקסם.