הסדרה 'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' מצליחה למפות תחנות ורעיונות שהעסיקו את ההוגה מרחביה, אך מעט יותר ביקורת הייתה משלימה את התמונה [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 8.3.2013]
דיוקן של אינטלקטואל שנוי במחלוקות, פרופ' ישעיהו ליבוביץ (מתוך הסדרה)
"אין כאן שני 'ישים': 'יש חיים' ו'יש מוות'", אומר פרופ' ישעיהו ליבוביץ (1994־1903) באחד מקטעי הארכיון הרבים המופיעים בסדרה הדוקומנטרית החדשה על אודותיו. "לא", הוא פוסק בטון התקיף המפורסם שלו, "יש 'יש חיים' ויש 'אין חיים'". נקודה.
בתור מישהו ששקוע כמעט עשרים שנה ב"אין חיים", ליבוביץ הוא דווקא "יש חיים" אחד גדול. התרבות הישראלית, שבדרך כלל ממהרת לשכוח את ההוגים והיוצרים שפעלו בה רגע אחרי פטירתם, מלאה בנוכחותו במדיומים שונים, לפעמים כמושא הערצה, לפעמים כמושא ביקורת. כך או כך, הוא לא נעלם, גם לא ממרקע הטלוויזיה, כפי שאפשר לראות עכשיו ב'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם', סדרה מעניינת (אם כי לא נטולת בעיות) בשלושה פרקים שיצרו רינת קליין ואורי רוזנווקס, ומשודרת בערוץ 8 של 'הוט'.
מציאות נדירה
עוד בחייו שימש ליבוביץ גיבורם של לא מעט סרטים דוקומנטריים. השילוב של דמות מעוררת עניין, יחד עם נכונותה של הדמות הזאת להגיע ולפגוש כל אדם (גם עם מצלמה ביד), יצר כמות עצומה של תיעודים, כמה מהם מומלצים כשלעצמם, כמו הסרט 'ליבוביץ במעלות' בבימויו של יגאל בורשטיין הכולל ויכוח סוער עם הפרופסורים ישראל אלדד ומנחם ברינקר אגב ביקור בעיר הצפונית בשנת 1982.
קליין ורוזנווקס (שעומד גם מאחורי הסדרה הנהדרת 'לוד בין ייאוש לתקווה') עושים שימוש נרחב בחומרים התיעודיים הללו ובחומרים ארכיוניים נוספים, לצד עשרות ראיונות עם בני משפחה, חברים, תלמידים, אנשים שהושפעו מתורותיו וגם מעט מתנגדים (מעט מדי, עוד נגיע לזה), ויחד הם יוצרים דיוקן של אינטלקטואל שנוי במחלוקות.
הדבר המרשים ביותר שהסדרה מצליחה להעביר הוא עד כמה נדיר המצב הזה שבו אינטלקטואל ישראלי מתפקד ככתובת עבור מאות אנשים ממגזרים שונים, ששולחים אליו מכתבים, מגיעים אליו הביתה ומערבים אותו בשאלות המהותיות ביותר של חייהם. כמה נדיר הוא אינטלקטואל בעל שיעור קומה שבא לכל מקום שמזמינים אותו, ומייצר עניין רב כל כך ציבורית ותקשורתית. גם במאמץ גדול אני לא מוצא אף דוגמה חיה אחת לכך בישראל 2013.
החלוקה העקרונית לשלושה פרקים – אמונה, אדמה, אדם – כאשר כל אחד מהם פונה אל צד אחד באישיותו והגותו של ליבוביץ נכונה לא רק טכנית אלא גם תוכנית. בהעדר אסכולה מסודרת, עסקת החבילה הליבוביצ'ית לא נלקחת, בדרך כלל, בשלמותה. למרות הקשרים המהותיים בין התחומים, לכל אחד מהצדדים "סוכני זיכרון" שונים: המעריצים שרואים בו נביא פוליטי לחוד, המעריצים הדתיים לחוד, ומפעל חייו האקדמי בתחומי מדעי הטבע באגף נפרד.
ישעיהו ג'
הפרק הפותח, "אמונה", שואל כמעט לכל אורכו מדוע לא הכתה תורתו של ליבוביץ שורשים עמוקים בדתיות המודרנית, מקומה הטבעי לכאורה. לא כאן המקום לסקור את תפיסותיו על אודות היהדות (וגם הסדרה עושה זאת רק בראשי פרקים), אך המסקנה המשותפת לכל המראיינים שאינם בני משפחה היא שבמאבקו כנגד מה שתפס כ"עבודה זרה" רוקן ליבוביץ את הבריכה עד שלא הותיר בה מים כלל. הוא טען שלתפילה הייתה אותה משמעות גם אם ההלכה הייתה מצווה לקרוא שלוש פעמים ביום את מדריך הטלפונים, שהתפילה "כמובן שאיננה פועלת במציאות", ש"א־לוהים זה לא קופת חולים" וש"התורה איננה ספר היסטוריה". הוא מחק כל משמעות אנושית למצוות, להשגחה או לממדים הרגשיים של אהבת ה'. הרב אביה הכהן טוען ביושר כי לו היה ליבוביץ מצליח לשכנע אותו בצדקת דרכו, הוא כלל לא בטוח שהיה ממשיך להאמין בא־לוהים.
עוד מוזכרות בסדרה אמירותיו הנוקבות בדבר הצורך "לחוקק הלכה לגבי מציאות שההלכה אינה מכירה שהיא קיימת" (ובפרט בענייני נשים והומוסקסואלים), אבל אין בה התייחסות משמעותית למהפך שעבר ליבוביץ בתחילת שנות החמישים, מתפיסה שדמתה יותר לצידוד ב"מדינת הלכה" אל עבר תפיסתו המפורסמת שדגלה בהפרדת הדת מהמדינה.
הפרק 'אדמה' מתאר יפה כיצד הפך הפרופסור האורתודוקסי מרחביה לסמכות רוחנית עבור חלקים בשמאל הישראלי. היא מציגה את הביקורת העקבית (ומשולחת הרסן לעתים) שהציג ליבוביץ כנגד התנהלותה של מדינת ישראל, עוד מימי תגובתו הייחודית לפעולת קיביה (1953), דרך הקריאה לסגת מיש"ע עם סיום מלחמת ששת הימים (יהודה מלצר מתאר בסדרה כיצד פתח את הטרנזיסטור הקטן בתום הקרבות ושמע אותו קורא "להסתלק!") ועד התגברות הצהרותיו הפוליטיות הפרובוקטיביות בימי מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה.
השימוש השיטתי במושגים הלקוחים מאוצר המילים והדימויים של השואה (הביטוי "יודו־נאצים" הוא כמובן המפורסם שבהם), וההשוואות התכופות לאירופה 1939, הקפיצו עליו את המיינסטרים הישראלי, והפכו אותו ליקירם של הרדיקלים. רובם ככולם דחו את תפיסתו הדתית, אבל קידשו אותו כמעין נביא שחזה את הדברים עוד ב־67' (אורי אבנרי מכנה אותו בסרט, בשעשוע, 'ישעיהו ג").
ליבוביץ מצידו דאג להבהיר שלחם ב־48', שאינו פציפיסט, שלא היה חבר ב"ברית שלום" ושמעולם לא היה "הומניסט" (במכתב יפה שכתב לפילוסוף המנוח ישעיה ברלין). "הפלשתינים והשלום", מזכירים אורי אבנרי ודדי צוקר, "לא ממש עניינו אותו". מה שעמד מאחורי התרסותיו היה תפיסתו ביחס לייעודה של מדינת היהודים. לכן, מציע יהודה מלצר, נעלב כל כך ליבוביץ מהתפוצצות פרשת פרס ישראל (1993) שבסופה הודיע כי הוא מוותר על קבלת הפרס. הוא ציפה שיבינו שמאחורי כל האמירות הקשות והפרובוקציות להכעיס (שכנראה גם הסבו לו עונג רב) עומד אינטלקטואל שבאמת ובתמים דואג לארצו.
כמה מהסצנות היפות בסדרה מתארות את הפער המרתק בין איש הציבור לאדם הפרטי, למשל בסוגיית הסרבנות. ליבוביץ החריף לאורך שנות השמונים והתשעים את קריאתו לסרבנות (ולא הסתיר את התקווה כי דווקא מלחמת אזרחים ישראלית תביא את הפתרון שהוא מבקש), ואף 'ניבא' שמחאה תנועתית בת אלף סרבנים תסיים את השליטה הישראלית ביש"ע. אבל כשנכדו, ד"ר ישי עופרן, מגיע אליו אחרי תקופת שירות ארוכה בעזה, הם מדברים על השירות כמו שסבא ונכד מדברים על קורות חייהם. באמצע השיחה מצלצל הטלפון וליבוביץ עונה ונושא נאום החלטי על חשיבותה של הסרבנות, וכשהוא מסיים את שיחת הטלפון הוא חוזר לדבר ולהתעניין בשירותו של הנכד, כאילו לא אמר דבר.
זהירות יתר
רוזנווקס וקליין יצרו סדרה מעניינת, שמצליחה למפות לא מעט תחנות ורעיונות שהעסיקו את ליבוביץ ועוטפת אותם בתיווך קולנועי מזמין. השימוש הנרחב בקטעי ארכיון שבהם הוא מופיע הופך אותה לא רק ל"סדרה על ליבוביץ" אלא גם "לסדרה של ליבוביץ", שמביאה אותו בדבריו ובצלמו על המסך, ולא רק כקישוט אילוסטרטיבי כפי שקורה לעתים בסדרות דוקומנטריות מהסוג הזה. היא אומנם לא מחדשת יותר מדי, אבל מצליחה לגלות צדדים פחות מוכרים וציבוריים מחייו, כמו דמותו כאיש משפחה – בעזרתם של נכדיו הרבים והמוכשרים (ובעלי הדמיון הפיזי הניכר לראש השבט) שמספרים את זיכרונותיהם למצלמה.
אבל למרות כל השבחים המוצדקים, צריך לציין ש'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' היא סדרה זהירה מדי, שקצת מסתנוורת מזעם הנביא המשמש מושאה. היא כמעט לא מנסה לאתגר את הצופה במרואיינים ששוללים את ליבוביץ (היחיד שעושה את זה בצורה חד משמעית, אם כי בדרכו המתוקה והעדינה, הוא הרב אביה הכהן), ורוב הביקורת נאמרת מתוך מרחב מכריו ותלמידיו. היה נכון לחפש ולמצוא גם כמה מתנגדים מנומקים שיציגו את הכשלים והסתירות שבשיטתו בצורה מעט יותר תקיפה. מה גם שבשל קוצר הזמן נחתכים בדרך כלל דברי הצד השני בוויכוחים הרבים שהוא מנהל, כך שאנו שומעים לבסוף כמעט אך ורק את דעתו של ליבוביץ, ללא הטיעונים הנגדיים.
זה משונה כי הביקורת עליו, כפי שמזכירים כמה דוברים, הייתה חלק מחומר הבערה שיצר את הגותו ואת אמירותיו. הפולמוס מול מתנגדיו (בכתב, ברדיו או על מרקע הטלוויזיה) היה אחת הקונבנציות החשובות שבהן הוא השתמש. הורדת הווליום שלהם מורידה גם מעוצמת הדיון. אולי זאת המחשבה שהטיעונים כנגדו עלו כבר בעבר, אולי הם אכן קהו ואיבדו את עוזם במהלך השנים, ואולי מדובר באמת באורו המסנוור של ליבוביץ שהשפיע על היוצרים. כך או כך, נקודת המבט הנגדית, המנומקת, חסרה מאוד בפסיפס שהסדרה מרכיבה.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות