מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי

פורסם במסגרת "לבי במזרח – הציונות הדתית והמזרחים" גיליון מיוחד של מוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

בואכה חג הפסח, אגב הוויכוח הנצחי אודות איסור הקטניות, התלקח בישיבה בה למדתי דיון סוער שגלש לסוגיית "הציונות הדתית והמזרחים". אחד הרבנים גרס שהסוגיה הזאת היא פולמוס של האתמול. אמת, כך טען, "בעבר נעשו טעיות", אבל היום "עם-ישראל והציבור-שלנו" מעורבבים זה בעדתו של זה ומפריחים את הבעיות בעצם קיומם כיהודים חדשים, ארץ-ישראלים, מיזוג גליות שנולד מן הים. "קחו למשל את חסון", הוא אמר והצביע בידו על המקום בו ישבתי כראיה אנושית חותכת, "ילד תערובות של חצי-חצי, מה אתה יותר ספרדי? אשכנזי? ברוך השם עכשיו הכל שטויות!".

הדברים שלו נאמרו מלב-טוב ושואף הרמוניה ברוח הרב-קוק, אבל אני זוכר איך צמד המילים "ילד-תערובת" טלטל אותי. במחשבות שלי "הכל" לא היה "שטויות". כמו הרב, כך גם לא מעט מחברי (האשכנזים) הופתעו לפעמים מעצם העיסוק בנושא הזה: הרי סטטוס החצי-חצי אמור לשחרר יהודים שכמוני ממה שנתפס בעיניהם כמשחק ילדותי של בחירת קבוצות כדורגל.

אבל שאלת הזהות העדתית – זו שהוצגה בדיון כסרך עודף שכור ההיתוך הבן-גוריוני לא הצליח למצער לפתור – רלבנטית בעיניי באופן אישי וכללי. בוודאי בעולם דתי שמקדש את מושג המסורות ובית אבא (עם כל ההלכות והמנהגים שנגזרים ממנו), ודורש ממך להכריע תדיר לאיזה תרבות אתה שייך. בפרפרזה לדברי המשנה אפשר לשאול; מה יעשה מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי?

מתוך "המשגיחים" סרטו של מני יעיש

גם ארבע שנים אחרי החתונה שלנו, אני עדיין מתחמק מלהראות לאשתי את הסרט שעשתה משפחתי לכבוד בר-מצווה שלי. לא פלומת השפם המגוחכת שאני עוטה שם מביכה אותי, כמו הגולמיות של התוכן; זה היה סרט שעסק בשטחיות בקונפליקט העדתי בו נמצאתי, והוא היה, כדרכם של סרטי בר מצווה, נרקיסיסטי להחריד.

התסריט, אותו כתבתי בעצמי, ניסה להראות את היתרונות הגלומים בחצי-חצי; אני מסרב לקום שם לסליחות הספרדיות בזמן חודש אלול כדי לישון עוד, ומהצד השני אוכל קטניות בפסח לתאווה בפה מלא במבה. ברקע הופיעו שני תרבויות מוזיקאליות שונות, נוסחי תפילה שונים וכמובן, פולקלור האוכל; דג חריימה טריפוליטאי מול חביתיות הפנקייקס האמריקאים. זה כנגד זה ברא האלוהים, ואני, חתן דנן, נהנה מכל העולמות.

הסרט התקבל באהבה על ידי הקהל השבוי של מוזמני האירוע. במקום שבו גדלתי – כרך בורגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת –  משפחה "מעורבת" עדיין הייתה אקזוטיקה קלה. הסרט אמר בדרכו המגושמת את האמת: כילדים למדנו שתי שפות של תרבות, שני סוגים שונים של שולחן שבת. מה שהותר כאן נאסר שם ולהפך. הבעיה הייתה הטון המתקתק: כאילו יש שילוב אמיתי, כאילו שלא ברור איזו תרבות עדיפה, ועם איזה צד מוטב להזדהות כדי להצליח בחברה. הראיה: הלהקה האיומה והיקרה שנגנה בבר המצווה ביצעה לאורך הערב שירי פופ-חסידי-אשכנזי ואחר כך "שירי ארץ-ישראל". שיר מזרחי אחד הוקצה באופן סימבולי לייצג את מיזוג הגליות של המשפחה. באוטו שלו, דלת האמות הפרטי, אבא שלי שומע דיסקים של קובי פרץ ודקלון. אבל למה לעשות לילד פדיחות?

כמובן, אין את מי להאשים מלבד את עצמנו, איש לא כפה עלינו את המוזיקה באולם. אנחנו בחרנו מרצוננו החופשי את מה שזוהה כבחירה "הנכונה" והעדיפה. אבל צריך לזכור שהתחנכות במוסדות הלימוד של הציונות הדתית והרצון להשתלב בהם חברתית – פרושם התחנכות והשתלבות בתוך תרבות דתית-אשכנזית. לטוב ולרע. כל טענה אחרת כרוכה בהיתממות.

"השילוב" העדתי האהוב כל כך על האידאולוגיה הציונית-דתית (כחלק מהמקף הקדוש המחבר בין "ציונות" ל"דתיות"), פירושו מתן שמורות טבע קטנות למסורת המזרחית במין נדיבות של מנצחים. תפילה, מוזיקה, אוכל ומנטליות הם רק הצדדים החיצוניים של הסיפור, הקלים יותר להדגמה. שהרי בשם השילוב מצטמצמת מסורת שלמה של הגות, הלכה, תפיסת עולם וקודים חברתיים לכדי עלי תאנה בצורת קישוט חמסה קטן ואוריינטליסטי על דלת הבית המשותף.

אבי נולד בארץ למשפחה שעלתה מהעיר טריפולי שבלוב, אמי ומשפחתה נולדו בניו-יורק ועלו לארץ בסוף שנות השישים.  את הצד האמריקאי של משפחתי הבנתי באמת רק אחרי שגרתי תוקפה במנהטן, לא רחוק מהמקום בו הם חיו. את הצד המשפחתי של אבי היטבתי להבין מקטנות, והזדהיתי אתו באופן טבעי. ולמרות זאת, כילד וכנער, הפנמתי את הרמיזות הבוטות ששדרה לי החברה, ששאלה ללא הרף "מה אתה בעצם?" ודרשה ממני לבחור צד. אני בחרתי להשתכנז.

התודעה המזרחית פרצה אצלי רק כשנכנסתי לעולם הישיבות. בדרך כלל, עד שאתה לא נהיה "האחר" אתה לא מבחין בכך. הרוב, כל רוב, לא יבין על מה המהומה. כמו באולפנות וישיבות תיכוניות מוצלחות אחרות במרכז הארץ, כך גם במקום בו התחנכתי ארע הפלא הגדול: בדרך נס רוכזו רוב התלמידים המזרחיים בכיתה אחת (עם כמה תלמידים אשכנזים חלשים) בעוד בכיתות האחרות היו רוב התלמידים האשכנזיים (עם כמה תלמידים מזרחיים חזקים). אנשים שכמוני היו קלף הג'וקר – אלו שיתאימו לכל כיתה ולכל טיעון. ג'וקרים לומדים לשחק מוקדם את המשחק.

אינני יודע האם זה עדיין המצב בישיבות, אני כן יודע להגיד שבכל מערכת בה הייתי בחיי – מלבד בצבא – נמניתי עם המיעוט המזרחי. המראה שלי מסגיר את המוצא; אנשים שנראים כמוני משחקים בפרסומות מוסכניקים או שחקני כדורגל, אף פעם לא רואי חשבון או כחלק ממשפחות מאושרות. אבל אם כילד התאמצתי להתמזג עם הרוב ולבטל את השוני לטובת המיינסטרים, בשנים האחרונות אני מקבל את האחריות שמביאה אתה הזיהוי כמיעוט. אחריות שהיא לא תמיד נעימה. לפעמים האחריות הזאת נראית מופרכת לחברים אשכנזים שנמצאים איתי במערכת, שהרי; "אתה לא בדיוק מזרחי".

הם צודקים. אני סוג של סוכן כפול עם מאהבת בצד המזרחי. המצב הזה יוצר תודעה שונה מתודעתם של "מזרחים שלמים". ביוגרפית, חיי נקיים מחויות של אפליה, ולמעט הערות גזעניות ומבטי התנשאות לא נפגעתי מהנושא בצורה ישירה. לא גדלתי בפריפריה. לא סתמו לי את הפה. מי שקרא לי "ערס" בעיקר שעשע אותי. ולכן, אולי, אין בי כעס. אין בי זעם. יש לי רצון להכרה בנזק שנעשה ובמניעתו לעתיד לבוא, בחלוקה מאוזנת ונכונה יותר של אבות המזון התרבותיים-תורניים-חברתיים, ובעיקר של הפסקת האפליה במקומות בהם היא עדיין נמצאת – והיא אכן עדיין נמצאת, לצערי הרב –  בישראל 2014.

ולפעמים, כשאני מביט בבן שלי, שרק רבע מהמטען הגנטי שלו מצפון-אפריקה (מה לעשות והאישה שאותה אני אוהב אשכנזייה גמורה), נדמה לי שאולי הרב צדק שם בדיון בישיבה. איזה משמעות בכלל יש לרצון שלי לחנך אותו לתודעה מזרחית, להתעקש ולהטמיע אצלו גירסא דינקותא של מנהגי עדות המזרח בעולם שאליו הוא יגדל?

כשהמחשבה הזאת עולה אני נזכר שמבחן האינסטינקטים הטבעי של הזהות, לפחות מבחינתי, הוא מבחן ההעלבות: האם אתה נעלב או לא נעלב כאשר עולבים בקבוצת הזהות שלך? (עלבו בישראלים ונעלבת? – ישראלי אתה בזהותך, עלבו בדתיים ולא נעלבת? לא דתי אתה בזהותך). אני נזכר איך שמעתי ברדיו את טומי לפיד עולה לשידור אצל רזי ברקאי אחרי שהושמע השיר "שלכת" של עמיר בניון. לפני שדיבר בענייני דיומא ביקש לפיד לפתוח בהתייחסותו למואזין המסלסל ששר לפניו: "אנחנו כבשנו את טול כרם" הוא שאל את ברקאי, "או טול כרם כבשה אותנו?". אני, שהייתי בעיצומו של תהליך השתכנזות מואץ, ששמעתי את עמיר בניון רק באוזניות כדי שאף אחד לא ידע – נעלבתי. הייתי בהלם מההעלבות – שהרי מה לי ולזה? אבל נדמה שהבנתי שלמרות הכל – אני ואבי וסבי מפחידים את ה"ג'נטלמן האירופי" (כך הוא אהב לקרוא ולהגדיר את עצמו) – אין לאן לברוח.

אדם מוגדר מתוך המרחבים בהם הוא מרגיש בנוח, מרחבים שונים של זהויות. כשהכנסנו את בננו לבריתו של אברהם אבינו סימנו אותו, סימן גס וחד-משמעתי, כיהודי. שם המשפחה וצבע העור שלו ימשיך לסמן אותו כמזרחי גם בעתיד, קשה לי להאמין שכנבואתו של אותו הרב, הסימן הזה יתמוסס כ"שטויות".

וכך כתב עורך הגיליון, אלחנן ניר, בפתח הפרויקט:

מה לשאלה המזרחית ולנו?

כשחשבנו לעשות גיליון על מערכת היחסים בין הציונות הדתית למזרחיות, סיפרתי על כך לידיד טוב. הלה, בוגר ישיבות חרדיות־ליטאיות, התפלא על עצם הרעיון שלי. הרי הציונות הדתית היא החברה הפנים־ישראלית היחידה שבה אין אפליה עדתית והיא נטולת כל חלוקה לספרדים ואשכנזים, אמר. והוסיף בלהט: הרי רק אצל הכיפות הסרוגות כולם מתחתנים עם כולם, כולם לומדים עם כולם – אז למה לך לייצר דיון על בעיה שכלל לא קיימת?

קשה היה לי לדחות לחלוטין את דברי הידיד, שהרי אין להכחיש שבחברה זו לא נמנעו מלשאת אלו את אלו – כפי הקיים, למשל, בחברות החרדיות השונות (והיזכרו נא ב"פרשת עמנואל", שלא הייתה אלא התפרצות געשית של האפליה הקיימת, ואף על פני השטח, בחברות אלו), ועשיתי לי ניסוי קטן. שאלתי מניין נשאלים האם לדעתם נושא זה ראוי לגיליון מיוחד וראו פלא: חמשת האשכנזים אמרו שאין כל אפליה, אין מה להקדיש לכך גיליון ובכלל מדובר על "נון־אישיו" ועל שיבה בכוח לשנות החמישים, ואילו חמשת המזרחיים אמרו שמוכרחים להקדיש לכך גיליון אחד, אפילו רצף גיליונות.

איך נוצר הפער שתיארתי בין אנשים שנולדו, גדלו והתבגרו יחד? איך זה שעבורי ועבור חברי – שאנו והורינו נולדנו כאן – הנושא הזה עדיין רלוונטי, והחלוקה בין “ספרדים“ ל“אשכנזים“ עדיין מתפקדת?

הראי“ה קוק כתב במאמר “לשני בתי ישראל“ על כך שהתחייה הלאומית־חילונית אינה מוצאת עניין בשימור העדתיות, אך דווקא המסורתיות משמרת אותה. בשל כך עליה לזכור כי “יד ה‘ עשתה זאת לקבץ את אלה שני בתי ישראל [הספרדי והאשכנזי], בצורה כל כך נכרת בצביוניהם השונים פה בארץ ישראל, כדי שיהיו מוכנים לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה של ההשפעה הטובה, הנותנת לכל אחד מהם את תפקידו ופעולתו בחיי האומה הכלליים“. אלא שזו עצמה השאלה, כיצד אכן ניתן כאן מקום לכל אחד וכיצד דווקא חברה שהתבגרה ממדיניות כור ההיתוך הבן־גוריוניסטי (ודה־פקטו היו שותפים למדיניות זו גם הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, זה בפסיקותיו וזה בסידורו) וצועדת אל עבר רב־תרבותיות מאפשרת לכל אחד להביא את קולו אל תוך מנעד הקולות הרחב והמקומי.

וכאן שוב חוזרת השאלה אל עבר הציונות הדתית – חברה משימתית, אידיאולוגית לעילא וכנראה גם עדיין מעט־הגמונית – האם תשכיל לשלב תפיסה רלטיביסטית שבה ההטרוגניות הקיימת בתוכה תהיה ממשית ומלאה. הצעד הראשון בעיניי בדרך לכך הוא יצירת מניינים משותפים ושוויוניים, אבל “על אמת“ (וראויים לברכה המניינים הבודדים שכבר פועלים כך). לא מניינים אחד ליד השני ורק קידושים ואירועים משותפים, אלא שכל קהילה תתכנס ותשב עם עצמה ותראה כיצד היא ממננת כנכון לה את נוסח התפילה ומנגינותיה ואת מבנה הישיבה, וכיצד היא צועדת בצעד קטן לקהילה אך גדול לכל החברה כאן המבקשת את היחד.

ובמקביל יש לקיים שיעורים והיחשפות־עומק אל הפסיקות של גדולי המזרח בדורות האחרונים, אל הפייטנים והמקובלים (ותורת האר“י היא אבן יסוד לכך, ולו רק משום שהוא היה מודל של “חצי [ספרדי] חצי [אשכנזי]“). כי האוצרות הללו שייכים לכולנו. ובמקביל גם כדאי לזכור פנייה פוליטית אל ציבורים נוספים ואולי ובקרוב גם יהיה כאן רב ראשי אחד.

לא נשנה את העולם – יהורם גאון ועמיר בניון

[פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 13.9.2013]

כביום היוולדי / יהורם גאון (אן.אם.סי) | שירי ארץ אהבה / עמיר בניון (נבל עשור)

נסענו לצפון, וכדרכנו בנסיעות ארוכות עשינו טרייד־אין עם אבא שלי :אנחנו נקבל לחופש את המכונית שלו עם הדלקן והמזגן , והוא יתמודד עם הגרוטאה שלנו לכמה ימים חמימים במרכז. בחור נדיב אבא שלי, עם טעם מעט משונה במוזיקה. הרים של דיסקים פזורים במכונית שלו והם נחלקים לשלושה ז'אנרים מובילים: אלבומי פיוטים ומוזיקה דתית ,אלבומים מזרחיים מתקופת דקלון וג'ו עמר ועד ימי משה פרץ ודודו אהרון, ואלבומי ארץ־ישראל־הישנה־ והטובה בכיכובו הבלתי מעורער של יהורם גאון.

בעוד שאת מנגינות הפיוטים והמוזיקה המזרחית ספג אבי בבית שבו גדל, לשירי ארץ ישראל הוא הגיע דרך החברה שסביבו. בלי להיגרר לדיון בסגנון אמנון לוי והשד העדתי, אפשר להגיד שכמו מזרחים רבים בני דורו, גם הוא ביקש להצטרף למעגל השירים של מדורת השבט הפטריוטית בימים ההם. למען הסר ספק: מדובר בשירים יפים מאוד, וכמו שמעידים האלבומים הפזורים במכונית הוא שומע אותם עד היום באהבה גדולה. בזמן שאנחנו מתחילים לנסוע ומהמערכת בוקע האלבום החדש של יהורם גאון שאותו כתב והלחין עמיר בניון, אני מבין שבשביל אנשים כמו אבא שלי, "כביום היוולדי "הוא באמת האלבום המושלם.

בדומה לאבי, גם עמיר בניון (לא מיותר לחזור על כך: כנראה היוצר המעניין ביותר כיום במוזיקה הישראלית) הגיע אל הזמר הישראלי מבית שורשי של המוזיקה הערבית־מזרחית. ועל פי עדותו, גם במשפחת בניון יהורם גאון היה דמות נערצת ואהובה.

בניון תרגם את האהבה לזמר העברי במוטיבים שחזרו שוב ושוב בשירים שכתב (בעיקר בלחנים ובעיבודים), והגיע לשיא באלבום הנפלא ולפני אחרון שלו  "עץ על מים". קשה היה לפספס את רוחה של נעמי שמר שהתערבבה לה עם ההגשה האקספרסיבית של בניון, והוא אף חידש באלבום שיר של שמר, "כמו חצב", שאותו ביצע במקור יהורם גאון.

ובכלל, בניון הוא מחדש עקבי של שירים ישראלים נושנים. "שירי ארץ אהבה" (2013) האלבום האחרון שלו, שיצא לפני כמה חודשים, כולל 12 גרסאות כיסוי של שירים עבריים קלאסיים .לא כתבתי עד עכשיו על "שירי ארץ אהבה" בעיקר כי הרגשתי שאין הרבה מה להגיד עליו. מצד אחד, הדברים הבאמת מעניינים של בניון קורים כשהוא יוצר אותם בעצמו. מהצד השני, כמעט כל שיר שבניון מבצע יהיה מעניין. ואכן, "שירי ארץ אהבה" נע בין כמה חידושים נהדרים ומוצדקים כמו"נוף ילדות" (שלמה ארצי), "אל בורות המים" (נעמי שמר) ו"פגישה לאין קץ" לבין שירים שהיו נחמדים אבל רחוקים מהעוצמה הצפויה ("יש בי אהבה "ו"שדות גולדברג") וגם אחד מעט מביך ("מת אב ומת אלול"). בשמיעה חוזרת הוא נראה כמו הכנה ראויה לאלבום שכתב בניון לגאון.

יהורם גאון, חתן פרס ישראל, ואמן שאין צורך להציגו מגיע לאלבום הזה בגיל שבעים וארבע ובוחר לקרוא לו "כביום היוולדי". במובן מסוים, אחרי שבע־עשרה שנות בצורת של חומר מקורי, יש באלבום הזה לידה חדשה, לפחות מבחינה מוזיקלית. גאון העדיף להתמקד בשנים האחרונות בעניינים אחרים (ובהם כמה תפקידי משחק נהדרים) ואל ההכרה המוזיקלית הוא חזר דווקא בעקבות השתתפותו בתוכנית "בית ספר למוסיקה", ובזכות ראיון מלפני שנתיים שבו כינה את שותפיו המזרחיים לערמת הדיסקים באוטו של אבא שלי כ"זבל איום שהשטן לא ברא". הראיון הוא חולל סערה זוטא, וגם בניון ספק הגיב לו בשיר הפארודי ששחרר "סיפורו של'אני אוהב אותך"'. אחר כך טען גאון שכיוון אל ה"חצץ "של המוזיקה המזרחית (הווה אומר, לתפיסתו , אותו צד חדש בערמת הדיסקים המזרחיים) ויש מי שרואה את החיבור לבניון, שנוצר פחות או יותר בזמן הסערה, גם מתוך ההקשר הזה.

עם או בלי קשר, גאון ידע מה הוא בוחר. בניון יודע להתאים את החומרים שהוא כותב לאמנים המבצעים. כך היה עם גידי גוב באלבום "בקצה ההר"  (2005), ועם ישי לוי באלבום "את" (2012). הוא גם הביא איתו כנדוניה את ליאור שושן ואודי תורג'מן שעובדים לצדו זמן רב כמפיקים המוזיקליים. מלבדם משתתפים באלבום גם המוזיקאים אלון נדל, יאיר מיכאל, סניה קרויטור, ירון חסון, מורן רון בראון, נעה איילי, גלי חי וקרן טננבאום.

עשרה שירים מכיל האלבום הקצר (31 דקות בסך הכול). למרות השנים, הקול של גאון לא השתנה הרבה: הוא נשאר צלול ומלא פאתוס, לפעמים על גבול האופרה. אומנם הקול הוא קול גאון, אבל הידיים ידי בניון. הטקסטים שהוא כתב הופכים את גאון למין קהלת שכזה. מהפתיחה שבה הוא מבקש "תן לי כוח, עייפתי לחשוב כל כך הרבה" ("תן לי כוח") דרך "בסוף היום כולם מגיעים בדיוק לאותו מקום" ("בסוף היום"), ועד "חבשתי כבר את הכתר המכור / שרביט היה וגם בגד מפואר / ניסיתי כבר את כל החיזיון המלכותי /תראו אותי" ("כביום היוולדי"). עוד נושא שחוזר אצל בניון בכלל ובאלבום הזה בפרט הוא המלחמה הקבועה נגד האגו האנושי ויחסיותו של האדם בעולם. "מה השתנה בי מאמש , בן לילה הפכתי מישהו שלא יודע הכול" ("אני שראיתי את הכול"). בהקשר הזה יש לראות גם את "לא אני ולא אתה", דואט של השניים שהוא תגובה עדכנית לאייקון אחר של המוזיקה הישראלית ("אני ואתה" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב): "אני ואתה לא נשנה את העולם ,"הם מכריזים" ,אם רק נשתנה בעצמנו קצת ,זה יספיק."

חיים על נייר זכוכית – ישי לוי ועמיר בניון

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 18/5/2012)

ישי לוי – 'את' / עמיר בניון – 'עץ על מים'

נדמה לי שאחת הדרכים האפקטיביות לגרום לאנשים שלא מכירים את ישי לוי לשמוע את אלבומו החדש "את" ולהתייחס אליו ברצינות היא להזכיר את מי שכתב והלחין את השירים (למעט שיר וחצי), אחד, עמיר בניון. עוד מעט נגיע לאלבום האחרון של בניון, אבל דווקא המפגש שלו עם ישי לוי מעניין הרבה יותר.

תקציר הפרקים הקודמים: ישי לוי הוא אחד הקולות הטובים ביותר שיצאו מהחממה התימנית של ראש העין. חפלות, קאסטות, הצלחה גדולה, חברות ויריבות קשה מאוד עם זוהר ארגוב, קוקאין, הרואין, אלימות, התחזקות, כלא, חזרה הביתה, קאמבק. חיים על נייר זכוכית. בדרך הוא ביצע כמה מהשירים הקלאסיים של המוזיקה המזרחית: "רעיה", "רקדי" ו"אישה נאמנה", אם להזכיר רק שלושה, והפך לסמכות חשובה בז'אנר. בניון סיפר שהיה שומע את לוי כנער, כשעוד עבד בריצוף והתמודד בעצמו עם בעיות סמים.

בניון לקח את הסיפורים והחומרים האישיים של לוי וכתב בהשראתם את שירי האלבום החדש. וככה, כמו העליות והירידות בטלנובלה שנקראת 'החיים של ישי לוי', שירי 'את' נעים מעצב לשמחה, מהתקרבות להתמוטטות. אם עוד כמה שנים תפתחו את החוברת הצבעונית של אחד מהתיאטראות הרפרטואריים בישראל, ותגלו בתוכנייה מחזמר על בסיס חייו ושיריו של ישי לוי – דעו שבניון כבר עשה כאן חצי עבודה.

לוי, שחיף עם מבט קשוח, פותח ברגש עם השיר "אבא" (כנראה שם השיר הכי פופולרי בישראל אחרי "אהבה"), עולה על הסלסול ב"נשמה" שמזכיר שירים של בניון מתקופת האלבום "שלכת", וחוזר לרגש ב"תשירי ילדה" (מילים של משה קלוגהפט ולחן של בניון). לוי מגיש שירים יפים ומקוריים כמו שיר הנושא "את" המוקדש לאישה שבגללה נכנס לכלא ואיתה הוא חי כעת, וכמו "לאן", "לבד", הדואט עם בניון "די לך" ו"יונה שלי" שכתב בניון על בסיס חוויית הכלא של לוי, שיר שאפשר לקחת גם אל מקומות פוליטיים ("יונה שלי לא רוצה עלה של זית / רוצה לחיות, רוצה לי בית").

רק לעתים רחוקות הוא חוזר על הקונספציות המוכרות של המוזיקה המזרחית ולא מוסיף עליהן דבר, כמו בשיר 'אלף פעם' שסובל מעיבוד (וקליפ) מעצבן, נפילה חד פעמית של יעקב למאי שעיבד את האלבום כולו בדיוק ובטוב טעם. עוד רצועה מעט זרה – ממקום אחר לגמרי – היא "אלא", שיר אמונה יפה שאת מילותיו כתבה אשתו של בניון, מרים (שכתבה גם רבים משירי האלבום האחרון של בעלה), שנשמע מעט אבוד בפיו של לוי, שמשתלט בהצלחה על שיר האמונה השני באלבום "אין עוד מלבדו". צפו למתחרה רציני לשיר מגרשי הכדורגל של אייל גולן "מי שמאמין לא מפחד".

לכתוב שללוי יש קול גדול זה אנדרסטייטמנט (ועדיין, למי שלא רגיל צריך להדגיש שיש בו צד של טעם נרכש). בניון הוא לבטח אחד היוצרים הטובים ביותר בישראל, כך שארבעה עשר שירי האלבום הזה הם סוג של מפגש פסגה. כדרכם של מפגשים כאלה, "את" לא ממצה את האפשריות שגלומות בחיבור, אבל הוא בהחלט אלבום טוב מאוד, וכבר האלבום השלישי, אחרי "ריקוד רומנטי"  (2008) ו"האחת שלי" (2011), שלוי שומר בו על רף גובה, הרבה מעל המקובל בשוק שניזון פעמים רבות מחומרים בינוניים.

ועכשיו, כמה מילים על עמיר בניון. "עץ על מים", שיצא לפני כמה חודשים, היה האלבום החמישי (!) שהבן-אדם שיחרר בשנתיים האחרונות. אם מוסיפים לזה את השירים שהוא מפרסם מחוץ לאלבומים (כדאי לעקוב בפייסבוק) ואת החומרים שכתב לאחרים – כמו ללוי, לריטה ולאלבום החדש של גלי עטרי – אי אפשר שלא להשתהות מול הלבה המבעבעת שיוצאת תחת ידו.

אלא שלהתפרצות הזאת יש גם צד שני וצפוי למדי של חומר לא אחיד ברמתו. על חלק מהאלבומים כתבתי כאן, אבל על "עץ על מים" דילגתי. התעייפתי קצת מהקצב ומהנוכחות התקשורתית המוגברת של בניון. אבל ככל שעובר הזמן ו"עץ על מים" מתנגן במערכת שלי אני מגלה שהוא אחד היותר טובים של בניון מאז יצירת המופת "הכל עד לכאן" (2006).

המילים של מרים בניון, שכתבה כאן ארבעה שירים ומתגלה כמשוררת של ממש (למשל ב"אחרי שנקרע הים" הנפלא), ההפקה המלאה, הלא מתנצלת, של ליאור שושן ואודי תורג'מן, והשימוש המעניין בכלי נשיפה יוצרים תחושה של אלבום ולא של אוסף אקלקטי של שירים.

בניון מבצע כבר המון זמן גרסאות כיסוי למה שנקרא "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה". גם ב"עץ על מים" הוא נותן את גרסתו ל"כמו חצב" של נעמי שמר, אבל גם מלבדו יש באלבום הדים רבים לשירים מעין אלה – מוזיקלית ולפעמים גם טקסטואלית. הם אומנם מעובדים אחרת, ודאי מוגשים אחרת בקולו הבלתי נתפס של בניון, אבל הם קורצים לאותו עולם ששמר היא אולי נציגתו המובהקת ביותר. "כמו תינוק" ו"שיר מולדת" הם לא רק שניים מהיפים שבשירי האלבום, הם גם עושים שימוש באווירה הזאת, ויוצרים איזון מעניין לשירים המורכבים יותר כמו "אחרי שנקרע הים" ו"אל תוך האור".

• 'את' – האלבום המלא בערוץ של ישי לוי בyoutube

כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית

המלחמה הקרה בין מזרח למערב, המלווה את התרבות הישראלית מראשיתה, קיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון: מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטאטוס של ישראל הישנה והטובה. המיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו, ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי תרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין נשאל לדעתו על המוזיקה מזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשכים לענות, הנעלבים ממשכים להיעלב (והמהדרין ביניהם אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את אצבעותיהם במקלדות בהנאה אל מול הקרקס. מאמר שהתפרסם בגיליון 52 של 'דעות' 

אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את קריאות ה"בגין בגין". עומר אדם בהופעה

א.

אני חושב שהפסקתי לשמוע מוזיקה מזרחית בערך בתקופה שהפסקתי לנשק את הפרוכת בבית הכנסת. כשהייתי ילד, אבי היה שולח אותי אל ארון הקודש בסופן של התפילות, לתת כמה שניות של השתהות ובקשות שמסתיימות בבוסה קטנה לבד הכבד המעוטר בחוטים. זה מנהג נפוץ בבית הכנסת שלנו, הטריפוליטאים, אבל במקומות אחרים בהם התחנכתי זה היה מנהג משונה מאוד. עם השנים הפסקתי ללכת לבית הכנסת – כל בית כנסת – וכשחזרתי העדפתי את אווירת השטעטל וניגוני החסידים.

הזמן הזה היה תחילתה של תקופה: פלומת שפם החלה לצמוח מעל שפתי העליונה, הקול שלי התחלף, ושאלות כמו זהות עדתית התחילו לעלות אגב חגיגות הבר מצווה. החברה שבה גדלתי – כרך ברוגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת – שדרה לי מה מקובל ומה לא מקובל: חולצה לא לבנה בשבת ואייל גולן היו בצד הלא נכון. אייל גולן היה אז הדבר הכי גדול במוזיקה של התקופה – תחת שרביטם של זאב נחמה ותמיר קליסקי הוא שבר שיאים חדשים של פופולאריות שלא היו מוכרים עד אז לזמרים מזרחיים, גם לא לזוהר ארגוב. אבל החיישנים שבראש הזהות העדתית הכפולה שהחזקתי בה (אמי ילידת ניו יורק), שידרו לי שנבון יותר – במקום שבו אני חי -לאחוז בצד של שלום חנוך ופול סימון. בין שתי הברירות אתה נוטה להעדיף את מה שמסמנים לך כ"נכון". אייל גולן נזרק לפח, גם הנשיקות לארון הקודש. אם הייתם תופסים אותי בקריוקי הייתי שר מאיר אריאל (היחיד, אגב, מהברנז'ה הקיבוצית שאהב והעריך מוסיקה מזרחית. "כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היה השיר היחיד בעברית שאריאל הפיק עבורו גרסת כיסוי). טענות ההשתכנזות נהדפו בדרכון אמריקאי שהביאה לי אמי. בזתי למזיקה מזרחית כמו שרק מי שאהב אותה בעבר יכול לבוז. אבל כמו כל אקסית מיתולוגית, זו הייתה רק שאלה של זמן.

נדמה לי שעמיר בניון היה המוזיקאי המזרחי הראשון שאשכנזים הורשו לאהוב בלי להתבייש. למרות שמבחינות רבות הוא ה-הארד-קור הגדול ביותר בז'אנר, הפך הפרא האציל מבאר שבע לבן בית מועדף גם במערכות סטריאו שהתרגלו לפינק פלויד. בניון היה אחר, אמיתי, מחאתי, מתוחכם, חף ממניירות ובעיקר – טוב מדי בשביל שיהיה אפשר להתעלם ממנו. לא תמצאו אותו עושה בר מצווה או מסתובב עם דוגמניות בנות שש עשרה. עמיר בניון היה הגשר שאפשר לי לשוב ולשמוע את הצלילים שברחתי מהם, הוא ומוזיקאים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף שעיצבו מעין פיוז'ן ישראלי חדש שהצליל המזרחי היה מאבות המזון שלו. עד שלפני כמה שנים התחלתי להוריד בסתר שירים מזרחים – מאום-כלותום ועד שלומי סרנגה. בהתחלה עוד נתליתי במין הסברים מתחכמים שכאלה, אבל האמת היא שאני פשוט אוהב את המוזיקה הזאת. לא בקטע אירוני. לא כטראש. לא רק בצחוק. אני אוהב אותה באופן מודע. אני שומע אותה כשאני רוצה להיות שמח. המוזיקה הזאת מרקידה אותי ועונה לי על מקומות בנפש שבהם אני זקוק למסאז' דחוף. ועדיין אני לא מסוגל לשים אלבום כזה על המדף שלי – להוריד את השירים זה קצת כמו הספרים שמונחים בשירותים: הצהרה על נכונות עקרונית שיש בה עדיין בושה.

ב.

מלחמת התרבות הפנימית שלי היא רק הד קלוש למלחמה קרה שמתרחשת בתרבות הישראלית מאז ראשיתה, ונדמה שקיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון. עולם הפוך נוצר; מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטאטוס של ישראל הישנה והטובה: היכל התרבות, גלגל"צ, קיסריה, שערי העיתונים וחלונות הראווה התמלאו פתאום בצלילים אוריינטליים (בדרך כלל מצופי פופ סוכרי) והתעקשו להזכיר שמדינת ישראל נמצאת בדיוק באמצעו של הלבנט.

המהפכה באה מלמטה: המון "עם" ערטילאי שלף את הטלפונים הסלולאריים שלו והחליט לקבוע בעצמו מה הוא רוצה לשמוע ועל איזה מוזיקה הוא מוכן לשלם. ה'קאזוס בלי' הגיע והמיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו בליווי האש של התקשורת. ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי תרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין נשאל לדעתו על המוזיקה מזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשכים לענות, הנעלבים ממשכים להיעלב (והמהדרין ביניהם אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את אצבעותיהם במקלדות בהנאה אל מול הקרקס. לאחרונה למדנו שיהורם גאון חושב ש"המזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", יובל בנאי מאחל להם "שיימקו עם המוזיקה המסומפלת שהמציאו", חווה אלברשטין מקוננת על מות הז'אנרים הלא מזרחים ומתלוננת ש"חלק גדול מהזמרים הים-תיכונים שרים את הרפרטואר שלנו, הלבנים" וגם אריק איינשטיין ומתי כספי תרמו את הקיסמים שלהם למדורה המתעמרת במרכז התרבות הישראלית – וזה רק היבול מהחודשים האחרונים.

השפה היא שפת מלחמה. לא סתם בחר דני ענבר לקרוא לסרט הדוקומנטרי על מהפכת הזמר המזרחי "ככה ניצחנו", והתיאורים של מנויי הפילהרמונית ההמומים אחרי המופע של עופר לוי בהיכל התרבות נשמעים כמו המדרשים המספרים את כיבושו של ההיכל אחר על ידי יוונים רעים. הדברים הללו מזכירים שאנשים חווים את הוויכוח הזה כדבר רחב הרבה יותר ממחלוקת על טעם מוזיקאלי. במובן מסוים, הזמר הפופולארי הוא זירת ההתגוששות התרבותית הזמינה ביותר, והיא אוספת לתוכה כל כך הרבה מתחים: גבוה מול נמוך, מסורת מול חידוש, טעם העם וטעם האליטה, כוח, כבוד, כסף. וכמובן, אותו שד עדתי מפורסם שטרם הזדכה על הבקבוק שלו. אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את קריאות ה"בגין בגין" ואת הלם המפאינקי"ם המאבדים את מקומם בשרשרת המוזן.

ג.

אבל נדמה שכל הויכוח הלכאורה עדתי הופך למשונה כשבוחנים את דור הביניים של הרוק והפופ הישראלי: ברי סחרוף, אהוד בנאי, מיכה שטרית, אתי אנקרי, מוש בן ארי, "כנסיית השכל", מאיר בנאי, יהודה פוליקר וחבריהם ממוטטים לחלוטין את ההגדרות הקודמות. החומרים שלהם הם המילים והמנגינות מהם עשויה המוזיקה הישראלית החדשה, וכל אחד מהם מחובר למסורות המערביות של המוזיקה ולא פחות מכך למסורות המזרחיות שלה. הם דור ראשון (סחרוף יליד איזמיר שבטורקיה), שני (שטרית, וחברי "כנסיית השכל"), שלישי (בן ארי) ורביעי (הבנאים) למהגרים מארצות האסלאם. חלקם גם הובילו בשנים האחרונות את טרנד הפיוטים אל לבו של הקונסנזוס והשלימו כך עוד מהפכה זוטא שפרצה את "המחסום הדתי" שרבץ על שערי גלגל"צ.

ב"חייב לזוז", סרטו הדוקומנטרי של אבידע ליבני המתחקה אחרי לידתו של "אהוד בנאי והפליטים" (האלבום הראשון של בנאי, בו שולבו, לצד הרוק המחספס, צלילים ערביים) מספר ברי סחרוף שאחד הגורמים המשמעתיים ביותר לחזרתו לארץ מאירופה הייתה הצלחתו של האלבום. סחרוף שב לארץ אחרי קריירה אירופית מרשימה כחלק מההרכב "מינימל קומפקט", להקה שהצליחה לייצר עניין רב בסצנת הרוק האלטרנטיבי ביבשת בשנות השמונים. בהמשך, סחרוף החל לשלב באלבומי הרוק שלו גם את הצלילים אליהם נולד.; "נגיעות" (1998) , למשל, כלל שירים מזרחים לגמרי כמו "לב שבור" ו"עיר של קיץ". האלבומים האחרונים של סחרוף מיקמו את עצמם באמצע הדרך בין מזרח למערב. "חיפשתי באלבום הזה משהו מאוד מקומי" סיפר סחרוף ליואב קוטנר בראיון לרגל צאת האלבום האחרון "אתה נמצא כאן", "בניגוד לעבר ניסיתי להיות פחות מושפע ממוסיקה שהיא לא ישראלית. רציתי להיות מושפע מהישראליות. אני לא יודע מה זה אומר אבל ניסיתי שהצבע לא יזכיר משהו מחו"ל, שלא כמו מה שהיה חשוב לי באלבומים הקודמים… כשאני אומר "מקומי" אני מתכוון גם לארץ וגם לכך שאנחנו נמצאים במזרח התיכון, במקום שרובו מוסלמי ויש לו תרבות מסוימת. אני כבר שנים מנסה לעשות מוסיקה שהיא בעצם מזרחית. עוד מתקופת "מינימל קומפקט" השאיפה שלי היא לעשות מוסיקה מזרחית טובה. גדלתי על רוק וזה חלק ממני. אני לא אומר שאני אנגן עכשיו רק עם עוד, אבל גם עם גיטרה חשמלית אני מאוד מנסה להיות מזרחי וזו המוסיקה שאני אוהב יותר ויותר, ופחות ופחות את המוסיקה המערבית".

כש"נסיך הרוק הישראלי" אומר את זה היום קשה להיזכר שחברת התקליטים הציעה למיכה שטרית להחליף את שם משפחתו כדאי לדאוג להצלחת "החברים של נטאשה" בקהלים הנכונים. שטרית לא הסכים, אבל דווקא זוהר ארגוב (ערקבי) ואייל גולן (ביטון) העדיפו שם כלל ישראלי כדי לפרוץ איתו. הדור הצעיר כבר רחוק מזה: "פרץ" הפך לשם משפחה שהוא מכרה זהב לא פחות מ"בנאי". ובכלל, הדור הצעיר כבר לא מתבייש בערבית ובמזרחיות של המוזיקה. נדמה, למשל, ששני הפרויקטים המעניינים של דודו טסה ורביד כחלני לא יכלו לצמוח אלא עכשיו. דודו טסה, הילד שהתבייש כאשר החברים הגיעו הביתה ואימא שרה בערבית, הקדיש אלבום שלם שכולו גרסאות חדשות לשיריהם של האחים דאוד וסאלח אל כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה ה-20. בזמן אמת הממסד הדף את האחים אל כוויתי לבור תחתיות, העלבון היה צורב כל כך עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה. טסה הפר את האיסור והפיק יצירת מופת שמשיבה להם – באיחור רב – את הכבוד האבוד. כך גם רביד כחלני והפרויקט שלו "Yemen Blues" – מוזיקה על טהרת השפה התימנית שלוקחת את המסורות המוזיקאליות אל מקום חדש.

היכולת להשתחרר מהבושה, להבין מה יש לך בידיים ולהוציא אותו בגאווה בשפת המקור הוא תוצאה של המהפכה המזרחית הגדולה. טסה וכחלני הם בחורים מעודכנים, תל אביבים, נכונים (באחד האלבומים של טסה מנגן אפילו גיטריסט להקת "רדיוהד" ג'וני גרינווד), אבל הם יכלו לעשות את הפרויקטים החשובים שלהם בערבית גם בזכות קובי פרץ ששר שירים מזרחים בערבית בפריים טיים של ערוץ 2 (במקרה של 'יאמן בלוז' ההצלחה קשורה גם לז'אנר מוזיקאית העולם ע"ש עידן ריכל).

ד.

באחד המערכונים ששודרו בעונה האחרונה של תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" הופיע אייל גולן – הוא אלי פיניש – משקפי השמש על העיניים והסלולארי המהודר ביד, ודן עם אייל קיציס על תופעת העלמות המס בז'אנר המזרחי. גולן אמר לקיציס: "נראה אתכם משמחים חתן וכלה בלעדינו". השידור מהאולפן נחתך אל אולם שמחות, זה אחר זה עולים זמרים לא מזרחים להופיע – ערן צור בטקסט פרוורטי, אפרת גוש ורמי פורטיס (טל פרידמן) שמשתולל עם המיקרופון – קהל המזמנים רוגם אותן בצלחות לקול הצחקוקים המוקלטים. נדמה שמי שלא רצה את זוהר ארגוב ברדיו קיבל את ישי לוי בהיכל התרבות ומי שלא רוצה את ישי לוי קיבל את ערוץ 24 – תחנה שבגלגולה החדש משדרת כמעט אך ורק מוזיקה מזרחית (ועכשיו הולך להצטרף גם ערוץ "ים תיכוני" נוסף באפיק 25 בממיר) – המהפכה הושלמה.

אנשים מגדירים בעזרת האומנים שהם שומעים את עצמם, את תרבותם, את המקום אליו הם שייכים. כדאי לזכור שההצלחה הגדולה של המוזיקה המזרחית צמחה יחד עם האינתיפאדה השנייה ועם הרצון לבחור בשמחה. המוזיקה הזאת צמחה יחד עם מחלקות גדודים צה"ליות שמבקשות פורקן אחרי המשימות, יחד עם הבידור שמחפש הפוגה מכל הרעש שקורה כאן. הביטו בקהל שגודש את קיסריה בהופעות הללו: כמו בקלישאות המשומשות ביותר הם שמחים, חמים, מזיעים, שרים בדבקות, מתנשקים עם כל אזכור אהבה.

בסופו של דבר יכול להיות שכל המחלוקת הזאת היא רק שאלה של טעם וריח: אחד מעדיף חריף, השנייה מחבבת את המתוק, השלישי דווקא מלוחים. אולי זאת באמת שאלה עם פרמטרים מקצועיים: הרי באמת יש ריכוז גבוה יותר של טקסטים עלובים ומוזיקה משעמעמת מהצד המזרחי. אבל כשבוחנים חלק מהטענות מגלים שהפערים לא כל כך גדולים. השאלה היא מאיזה צד של הלחם אתה מורח את החמאה: האם מופעי הלאס-וגאס של משה פרץ בנוקיה שונים – מהותית – ממופעי הלאס-וגאס של 'משינה' בפארק הירקון? אייל גולן בקיסריה מול שלמה ארצי בקיסריה? האם כשגידי גוב שר את המלים של יונה וולך "אני שוב מתאהב / משחק עם הלב / בלילות בלי שינה / שוב לצאת לגינה / (…) שם אהבה מחכה ואני עובר או או / דרך עצמי /דרך עצמך" הוא שונה כל כך מקובי פרץ ששר "געגועים מתוך לבך הם בי תמיד נוגעים / זה מהלב, ישר ללב / מבטים מתוך עינייך אותי הם מרגשים (…) / כמה, כמה אהבה יש בנשמה / גם כשאת בוכה, את כל כך יפה"? האם מניירות כוכבי הרוק של אביב גפן (בגדים, דוגמניות, גיטרות מתנפצות, איפור) שונות ממניירות הזמר המזרחי של דודו אהרון (בגדים, דוגמניות, מריטת שערות מהחזה)? אלו ואלו לא יפספסו כל הזדמנות לשיר שיר קיטש פטריוטי לכבודו של 'המצב', לשחרורו של גלעד שליט או למכור את עצמם לפרסומת של 'תנובה'.

אבל מהצד השלישי: פריד אל אטרש הרי קרוב יותר לעמיר בניון וברי סחרוף מאשר לקובי ומשה פרץ, שרוב שיריהם הם מין הכלאה משונה בין אנריקה איגלסיאס, ליידי גאגא ומנגינות בולגריות. ובכלל "מוזיקה מזרחית" (או "ים-תיכונית" בגרסאות הפוליטיקלי-קורקט) היא שם כללי לעשרות מסורות מוזיקאליות שונות, והניסיון להכניס אותם לקטגוריה אחת נועד מראש לכישלון, ומי בכלל ממונה על ההגדרות הללו?

ה.

אני אוהב להתבונן על ההתנהלות של עמיר בניון – אולי היוצר המוכשר ביותר בישראל כרגע, וגם, כנראה, הג'וקר הגדול ביותר. בניון חייב הרבה מהפרסום שלו לאותה אמירה של טומי לפיד שבקש את נפשו למות אחרי ששמע את הצלילים הערביים של שירו של בניון ברדיו וקבע ש"טול כרם כבשה אותנו". אבל בניון, באינסטינקטים שמאפיינים את בוב דילן הוא חלק מהמשחק וגם לגמרי מחוצה לו: אתה אף פעם לא יודע מה הוא בעצם חושב. הוא מודע למקומו ומעמדו אבל שומר תמיד על עמדות מפתיעות. כמה ימים אחרי אותה התבטאות של יהורם גאון הוא שחרר לרשת שיר בשם " אני אוהב אותך" – מי שרוצה שמע שם פרודיה חותכת התומכת בגאון, אחרים ראו בזה שיר מחאה מתחכם כנגד גאון. עכשיו בניון כותב לגאון שירים לאלבום חדש, אבל מצד שני גם לאלבום החדש של ישי לוי. מול הדיכוטומיה של בעד ונגד בניון לא תופס צד. וכשכל הצדדים מתנאים בשמו – נדמה שהוא המנצח הגדול ביותר במחלקות הזאת.

כשלעצמי, יחד עם השיבה לאייל גולן, שבתי גם לנשק את הפרוכות בבית הכנסת. כל זה לא אומר – כמו שצוטט ברי סחרוף בראיון – שעכשיו אני משועבד לעוד. בניון וחבורות דור הביניים מיצריים כרגע את המוזיקה שמעוררת בי את ההזדהות הגדולה ביותר. היא מספקת לי פסקול רב צליליי שמלווה את חיי, והפסקול הזה מתקשה להיכנס למשבצת חד משמעית. השמיכה שהם פורסים מעל התרבות הישראלית רחבה מאוד ומחסה כמעט כל ז'אנר – בין 'מערבי' ובין 'מזרחי' – וכך, אולי, גם פותרת את הקרע הזה בלי קרב יריות ובלי מניפסטים מכוננים.

אני מרשה לעצמי לנחש שבטוח הרחוק המחלקות הזאת לא תחזיק מעמד – כבר עכשיו שלומי סרנגה מבצע את חוה אלברשטיין וערן צור את זוהר ארגוב. מתישהו יבוא ז'אנר חדשו יתפוס את מקומו של הזמר המזרחי (הייפ הופ? אלקטרוני?) ויובל לשילוב ידיים חדש כנגדו. בניתים אני לומד לאהוב את מבטי התימהון של הטרמפיסטים המופתעים מהפלייליסט שלי באוטו: מקובי פרץ לרוברט וייט ומשם לרות דולריס וייס ובניון וסחרוף סיגור רוס ודודו טסה. בקרוב גם באוטו שלכם.

מזרח תיכון חדש: "דודו טסה והכוויתים"

דודו טסה מוציא אלבום המורכב משירי סביו ואחי סבו – ממייסדי המוזיקה העיראקית המודרנית. היסחפות עם אחד האלבומים הטובים והחשובים שיצאו כאן לאחרונה

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏08/04/2011 תחת השם: "טומי לפיד היה מתעלף")

א.

בתחילת החורף של 2002 המתין חבר הכנסת טומי לפיד לראיון בתוכניתו של רזי ברקאי בגל"צ. הימים היו ימי האינתיפאדה המדממים, וקריין החדשות דיווח על כניסה קרקעית של צה"ל לטול כרם. בסיום המהדורה הושמע שירם של עמיר ואבי בניון "את אינך" (תרגום עברי-מרוקאי ל"Now You're Gone" של ג'ף לין) מהאלבום "שלכת" שיצא באותו הזמן.
לפיד, שחיכה לתורו לדבר, היה נסער. "שיר הסלסולים בניגון ערבי צרם לי לאוזן", הוא הסביר לאחר מכן. במקום לחזור לדיון בענייני דיומא הוא אמר לברקאי: "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו". ברקאי – שלא ציפה למצוא את הכותרת שלו דווקא משיר ההמתנה – שאל אותו מה יש לו נגד השיר, ולפיד אמר: "זה שיר איום ונורא".
מעניין איך היה מגיב 'הג'נטלמן האירופי' גס הרוח למשמע שיר משירי האלבום החדש והנפלא של דודו טסה – "דודו טסה והכוויתים". מילא שיר אחד של בניון, אבל איך מתמודדים עם אלבום שלם שמורכב כולו משירים ערבים מסולסלים שנכתבו על ידי האחים דאוד וסאלח אל כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה ה-20. אפשר שלפיד היה מתעלף למשמע הערבית-עיראקית הבוקעת מהרדיו שלו, ואולי מוטב שנחסך ממנו הניסיון.
לפיד לא היה לבד בעמדה הזאת. רק לאחרונה אמר נתן זך – משורר חשוב בעבר שהגשים את נבואתו וכושר הריכוז שלו ירד בשנים האחרונות אל בור תחתיות – "יש כאן שני עמים שאין ביניהם שום דבר במשותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופית, ואלה באים מהמערות".
דבריו של נציג "התרבות הגבוהה ביותר שישנה" זכו אמנם לגינוי מקיף (זה רק משפט אחד מתוך ראיון מצחין שכלל גם את "כושים יורים בכושים" ו"הכושים זה בשביל עדות המזרח"), אבל ישנם עוד רבים שמסכימים עם זך, אך פשוט לא יגידו את זה. זך כנראה לא בענייניים, ואף אחד לא סיפר לו שהממזרים שינו את הכללים.
תודה לא-ל; אם בניון הוא טול כרם, אז הכיבוש הצליח. עכשיו גם בגדד כבשה אותנו – "דודו טסה והכוויתים" הוא אחד האלבומים הטובים והחשובים שיצאו בישראל בשנים האחרונות. לא פחות. תשובתם היפהפייה של אלה ש"באים מהמערות".

ב.

האחים סלאח (1908-1986) ודאוד (1910-1976) אל-כוויתי נולדו בכווית למשפחה ממוצא עיראקי. כשהיו ילדים קיבלו מדודם כינור ועוּד ומאז לא הפסיקו לנגן. בדרך כלל דאוד שר וסלאח, שלמד מוזיקה בבית הספר למוזיקה בבגדד, הלחין. האחים ייסדו למעשה את המוסיקה העיראקית המודרנית כשהחדירו אליה מוטיבים מערביים לצד המקאמים המסורתיים. האסכולה שייסדו כונתה "צ'אלרי".
בתקופת הזוהר הבגדדית שלהם הם שיתפו פעולה בכתיבה ובליווי עם גדולי המוזיקה הערבית של זמנם, מחודיירי אבו-עזיז, סלימה מוראד וסולטנה יוסוף העיראקים ועד מוחמד עבד אל-והאב המצרי. ההצלחה הייתה גדולה כל כך עד שגם אום כולתום – שהקפידה לשיר מיצירות של מלחינים מצרים בלבד – ביקשה מהם שיר. סלאח כתב למענה את הלהיט "לבך הוא סלע".
הקול שלהם היה הקול של המוזיקה העיראקית החדשה: סלאח הלחין את הפסקול לסרט העיראקי הראשון ("עליא ועצאם"), בית המלוכה פרס על האחים את חסותו, והם התבקשו על ידי המלך להקים את תזמורת הרדיו הלאומית ששידרה מתוך הארמון.
בתחילת שנות החמישים עלו האחים לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. את יציאת המטוס משדה התעופה עיכב שליחו של שליט כוויית, מובארכ אל-סבאח, שהפציר בהם שלא יעזבו למדינה הציונית. הם לא שמעו לו, ומאז עלייתם שוכתבה ההיסטוריה המוזיקלית בין שני הנהרות (ובפרט בימי שלטונו של סדאם חוסיין). שיריהם נוכסו על ידי אחרים או הוכנסו לקטגוריית "לחן עממי". בשנים האחרונות המצב משתנה מעט והאחים שבים לתפוס את מקומם המרכזי בהיסטוריה התרבותית של המדינה.
בינתיים בארץ החלב והדבש של שנות החמישים גודרו האחים אל תוכנית שבועית בשידורי קול ישראל בערבית. הם מצאו את עצמם מודרים מהתרבות הישראלית שלא ידעה איך וכיצד מכילים אותם, וסירבה לראות בהם אמנים. את פרנסתם הם מצאו בחנות כלי בית ומטבח בשכונת התקווה. העלבון היה צורב כל כך עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה.
אבל, דרכו של עולם: שלושה חודשים לאחר מותו של דאוד נולד הנכד דודו טסה ונקרא על שמו. טסה הפר את האיסור וכבר בגיל שלוש-עשרה הוציא את אלבומו הראשון, "אוהב את השירים". מאז הוא עבר כברת דרך והתפרסם בעיקר כנגן הבית בתוכנית הטלוויזיה של אלי יצפאן.

ג.

אני התחלתי לקחת אותו ברצינות באלבום הרביעי – "בדיוק בזמן" (2004) – אלבום נפלא שכלל את הביצוע המפורסם ל"הלילה לא" וגם חידוש ראשון לשיר של האחים "פוג אל נחל" (כל מי שהיה אי פעם בחתונה עיראקית שמע את השיר בגרסה כזו או אחרת). טסה חידש אותו בשביל פסקול סרטו של אבי נשר "סוף העולם שמאלה", והשיר הזה היה הסנונית הראשונה לפרויקט הגדול.
"לולה" (2006), האלבום שבא אחריו, היה טוב, אבל "בסוף מתרגלים להכול" שבא ב-2009 היה כבר מצוין. שיר הנושא מסתיים בקטע של האחים שבוצע על ידי קבוצת כנרים, והאלבום כלל גם חידוש ל"אמי אמי" של אהובה עוזרי (מאבות המזון של המוזיקה המזרחית בארץ) ואף הופעת אורח מפתיעה בדמותו של ג'וני גרינווד, הגיטריסט של "רדיוהד". בין לבין שיחק טסה שבוי סורי בסרטו של שמוליק מעוז "לבנון", חילטר קצת ב"כוכב נולד" ושחרר אלבום הופעה מוצלח בשם "אחרי לילה של רעש". עכשיו מגיע תורם של הכוויתים.
זה לקח זמן, הרבה זמן, עד שדודו טסה העז לגעת בחומרים של סבא. זאת לא הייתה יראת כבוד, אולי אפילו ההפך: זה בא ממבוכה. כשחברים באים הביתה ואמא שרה בערבית – סיפר פעם טסה – זה מביך. ערבית הייתה ונשארה "שפת האויב" והמוזיקה הזאת, הכבדה, העצובה, עם חוקי ההלחנה האחרים והמחוות הגדולות מהחיים תמיד תישמע ארכאית לאוזניים ישראליות.
כשהוא מוציא עכשיו את "דודו טסה והכוויתים" הוא יוצר אירוע. אירוע אישי, קודם כול, אבל גם אירוע רחב יותר. טסה מוציא מהמרתף את סלילי ההקלטות שנשכחו, שנעלמו, שנדחקו לשוליים והעלו אבק לא מטפורי בכלל בארכיון של המשפחה ובקול ישראל (ובקלטות שעברו בדרך לא דרך מעיראק לארץ), מקשיב להם ומנסה להבין אותם, לנגן אותם, לשיר אותם. פתאום יש להם מקום.

אל יקל בעינכם הדבר: הטומי לפידים והנתן זכים חודרים אל ההכרה שלך כל כך עמוק, שלפעמים אתה אפילו לא מצליח להבין למה זה מעורר בך רגש כזה. אתה מתחיל לספר לעצמך סיפור אחר – הפרידה מהמזרחית אל הרוק בסיפור של טסה – ואתה אדיש במקרה הטוב ומובך במקרה הרע מערש תרבותך.
תהליכים שונים שעברו על התרבות הישראלית בעשורים האחרונים היו הקרקע שעליה צמח האלבום הזה; מטרנד הפיוטים והכתיבה המזרחית החדשה (רונית מטלון, אלמוג בהר, שמעון אדף וכו') ועד ההתבגרות הכללית מכור ההיתוך הבן גוריוני אל מקום שמסוגל להסתכל אל "ארץ שם" בעיניים פתוחות ומעריכות.
המסע של טסה ושותפו ניר מימון ארך שלוש שנים (התהליך לווה בידי הבמאית גילי גאון לסרט דוקומנטרי שעתיד לצאת בקרוב). כבר זמן שהוא מנגן את השירים של סבו במופע בשם "עיראק'נ'רול" לצד נגן העוד (והכינור) יאיר דלאל, שמשמש גם סמכות מוזיקלית במסע. טסה מעיד על עצמו שהוא התמסר למוזיקה של האחים לאט לאט, "כמו אדם המתקרב לדת, צעד אחר צעד".
בעיניי ההחלטה החשובה ביותר באלבום הייתה לא לתרגם את השירים אלא להשאיר אותם בערבית, עם כל המטענים הסמויים והגלויים שהשפה הזאת אוצרת בתוכה. זה לא היה פשוט: קודם כול פרקטית – טסה לא מבין ערבית, והוא נדרש לכתוב את המילים באופן פונטי בעברית ולעבוד על דיוק המילים בפיו ועל דיוק המבטא. אבל ברובד עמוק יותר: אתה לא יכול לדעת איך אלבום על טהרת הערבית יתקבל בישראל. טול כרם, כבר אמרנו. נסו אתם להיכנס לחניון של הקניון עם זיפים כשהדיסק של טסה בווליום סטנדרטי. אצלי זה לא תמיד נגמר בטוב.

ד.

הבעיה עם מה שנכתב למעלה היא התחושה שהאלבום נשמע רק בהקשר הפוליטי-נוסטלגי של מודעות מזרחית חדשה. לכן אולי כדאי להבהיר: בלי שום קשר לסיפור שמאחוריו, "דודו טסה והכוויתים" הוא פשוט אלבום לפנים.
טסה ומימון התאימו את השירים לאוזן הישראלית: הם קיצרו אותם משמעותית, עיבדו וליטשו. האלבום נפתח אל תוך מערבולת הצלילים של "דלינא": טסה והכלים המערביים פוגשים בסימפול הקלטת התזמורת של האחים עם הזמרת פאיזה רושדי, ובשיר גם משתתף אלברט אליאס – אחרון המוזיקאים שניגן בהרכב המקורי של האחים שעדיין פעיל מוזיקלית. אחרי עצירה קצרה ("רוחי תלפת") חוזרת ההקלטה הישנה לסיבוב נוסף עם הגיטרה ב"יא נבעת אל-ריחאן" ("תשוקתי אל אהובתי – זהו כל חטְאי. לו היה זה חטא / הייתי מבקש את רחמי האל ובתשובה חוזר"). את השיר הבא, "אשרב כאסכ ותהנא", שרה כרמלה, אימו של טסה, שמתלווה לצליל העוד המכשף של יאיר דלאל, צליל שנותר דומיננטי גם אחרי שמסת הכלים האחרים מצטרפת.
ברי סחרוף מתארח ב"לא תריב עני ותרוח" והופך אותו לשיר רוק סחרופי אופייני (מכורי סדרת הטלוויזיה 'עספור' יזהו בוודאי את המהלך ההרמוני הפותח) בגיטרות ותופים בעיבוד מכוסח במיוחד. אחריו, במין ניגוד גמור, הקליט טסה את "תאדיני" לבדו עם גיטרה אקוסטית.
משם ממשיכים אל "ו'ין יא גלוב" – טסה הוסיף לשיר חצוצרה, גיטרות וכלי הקשה ויצר מין "בואנה ויסטה קלאב" על גדות החידקל. אחרי "סמאעי לאמי" האינסטרומטנלי (שנפתח בקטע קריאה של סלאח אל כוויתי) מגיעה הרצועה התשיעית "ו'אללה עג'בני ג'מאלכ". "אללה" הוא מסוג השירים שקשה מאוד שלא לחייך איתם, מקצב כובש ועיבוד שמזכיר את העבודה של 'בלקן ביט בוקס' הופכים אותו לסוכרייה טעימה במיוחד. השיר הזה הספיק לחדור לכל רפרטואר של מסיבת רחוב ראויה לשמה, ודיאלוג הקהל והסולן בסופו מהדהד את פינג-פונג הסליחות הספרדיות.
ואז מגיעה הרצועה העשירית – "ו'ין ראיח ו'ין". זה שיר כל כך יפה שפשוט אין שום דרך להכין אותך אליו. קינה נוגה שניתזת לאוזניים כמו טיפות מים ממפל הרגש הגדול. יהודית רביץ (זאת באמת יהודית רביץ, עד כמה שזה מפתיע) שרה בצורה מדויקת ופשוטה כל כך את שיר האהובה הנבגדת: "חשבתי, יקירי, שתישאר אתי לעד / אבוי-אבדה התקווה, כיוון שאהובי בגד". העיבוד גורם לשיר הערבי להישמע כמו רצועה של הלהקה האיסלנדית השמימית 'סיגר רוס' (Sigur Rós): דמיינו נא את אום-כולתום פוגשת בנופי נפש נורדיים, משהו כזה.
את האלבום חותמת הקלטה ארוכה של האחים מבצעים את השיר הכוויתי "מלכ אל ר'ראם", ששופץ מאחת ההקלטות הראשונות שלהם, כשהם בני 15 ו-16, וסוגר אחת עשרה רצועות של פיוז'ן מוזיקלי מרתק.

ה.

כמה מילים על המעטפת. המעצבת נטע שושני עיצבה חוברת שממשיכה את הקו המוזיקלי של האלבום ומוסיפה לו נפח. העטיפה מלאת ההוד מציגה את הלהקה של האחים בשחור לבן: שפמים, עניבות פפיון, עוד, כינור, חליל ותופים. מאחוריהם כמעין קרני שמש ורודות, בוהקות, ושם האלבום בעברית ובערבית.
בחוברת אפשר למצוא את השירים במקורם הערבי וגם בתרגום למען הדור שלא ידע את נהרות בבל . ביניהם פזורות תמונות נוסטלגיות הנראות כפוסטרים של סרט ערבי ישן. המילים שהוסיף טסה פשוטות ויפות (על הדף של סמי מיכאל אפשר היה דווקא לוותר). אם חסר משהו בפרויקט זה ביצוע חדש ל"פוג אל נאחל".
אי אפשר להתעלם מהתזמון המעניין של יציאת האלבום. אנחנו באחת התקופות המשונות ביותר במזרח התיכון: העולם הערבי עובר צונאמי פוליטי וחברתי ונדמה שאף אחד לא יודע לאן הדברים הולכים. מעניין לחשוב האם הדיסק של טסה יכול לחדור לדוכנים בבגדד. מה יחשוב אזרח עיראקי שישמע את האלבום?
מכאן, ישראל 2011, נראה שהמפעל של טסה הוא באמת – כפי תקוותו של יוצא עיראק אחר ובהקשר אחר – החזרת עטרה ליושנה.

ונסיים במילים שסלאח אל כוויתי מקריא בפתיחת הרצועה "סמאעי לאמי":

המוסיקה היא אמנות רחבה וגדולה. אין לה סוף, כמו הים. כל אחד לוקח קצת מים מן הים ואין לו סוף. איש אינו יכול ללמוד די ולהגיע אל מחוז חפצו, מפני שהאמנות רחבה מאוד. ככל שנלמד ונשכיל, יש עוד ועוד.

הפסנתרן: מוריס אל מדיוני בהופעה

התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏31/12/2010

גם כאשר הוא עולה על הבמה של מועדון ה"מעבדה" בירושלים, מוריס אל מדיוני נראה כמו אחד המתפללים המבוגרים בבית הכנסת שלנו. אומנם הוא מגיע מאלג'יר ואנחנו מטריפולי, אבל יש יותר מדבר אחד שמשותף למוגרבים מבוגרים: הוד ישן עם רשלנות קלה באזור המשקפיים, למשל, או משפטים שמורכבים מכמה שפות, ובעיקר: נוכחות יציבה, מוחלטת, ליד הפסנתר ולפני תיבת החזן. ההבדל המרכזי ביניהם הוא שאף אחד מהמתפללים המבוגרים שלנו לא מנגן בפסנתר, ואילו אל מדיוני הוא אגדת מוזיקה חיה ובועטת (ורק למען הסר ספק – לא בתחום הפיוטים). הוא הצליח למשוך קהל מגוון ורב-גילאי שמילא את המתחם בצרפתית, כאילו הייתה זאת הטיילת של תל אביב באמצע חופשת ה"ווקאנס" של אוגוסט.

הסיפור האישי של מוריס אל מדיוני מחכה לבמאי שישכיל לעשות ממנו סרט קולוניאליסטי עם פסקול מפתה: הוא נולד בשנת 1928 בעיר הנמל האלג'ירית אוראן, ומעולם לא למד מוזיקה באופן מסודר. בגיל תשע הביא אחיו פסנתר ישן משוק הפשפשים, ואל מדיוני לימד את עצמו לנגן בו שירים צרפתיים ששמע ברדיו ומוזיקה ערבית מהרחוב. עם כיבוש אלג'יריה בידי כוחות הברית מצא את עצמו הנער בן הארבע-עשרה מסתובב עם המלחים והחיילים האמריקנים שישבו בבארים ובבתי הקפה ליד הים.
הוא ניגן והם לימדו אותו שירים של פרנק סינטרה וקטעי בוגי ווגי, וג'אז ומוזיקה לטינית וקובנית. מתוך כל השפע הזה יצר אל מדיוני שילוב בין הצלילים האנדלוסיים שעליהם גדל לבין צלילי העולם האחר שעלו מהמסבאות. הוא היה הראשון שהכניס פסנתר למוזיקת ה'ראי' (Rai) האלג'ירית (כוכב ה'ראי' הגדול ביותר, שב חאלד, רואה בו את אביו המוזיקלי), והפך למוזיקאי פופולרי בקולוניה הצרפתית של אז. ב-1962, עם סיום מלחמת העצמאות של אלג'יריה, נאלץ אל מדיוני לעזוב את המדינה. הוא חי תקופה קצרה באשדוד כשהוא מלווה את ג'ו עמר, ולאחר מכן עבר לפאריס. ההגירה לצרפת לא הייתה קלה ואל מדיוני החל לעבוד כחייט כדי לפרנס את משפחתו, עד שלבסוף התיישב במרסיי ויכול היה להתרכז במוזיקה.
רק בשנות התשעים החל להוציא אלבומים בחברות תקליטים מסודרות. האחרון שבהם, עבודה משותפת עם אמן כלי ההקשה הקובני רוברטו רודריגז, נבחר לאלבום השנה בקטגוריית מוסיקת העולם של רדיו 3 של הבי-בי-סי לשנת 2007. הוא מגיע לארץ מפעם לפעם (חלק מילדיו גם גרים פה), אפילו הקליט כאן אלבום ב"מגדה" (הלייבל האתני של האוזן השלישית), ומרבה לשתף פעולה עם אמנים ישראלים רבים, מיאיר דלאל והתזמורת האנדלוסית ועד דיוויד ברוזה, טיפקס והחצוצרן אבישי כהן. נקישות הפסנתר שלו המלוות את השיר "נשמתי" של עמיר בניון (מתוך האלבום "הכול עד לכאן") יוצרות דיאלוג רב משמעות בין שני האמנים הצפון אפריקאים ומהוות יצירת מופת בפני עצמה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אל מדיוני מופיע. הוא באמת מנגן כמו שמספרים: פורט על הפסנתר כאילו היה עוד. צריך להתבונן בו כשהוא מנגן. הקסם של אל מדיוני עובד בכל הכיוונים: זה עובד כשהוא נותן רק לכלים לנגן, וזה עובד גם כשהוא שר, זה עובד שקט ועובד שמח. עובד עם חיות עצומה. הוא שר במתיקות את שירו "אהלן וסהלן", שמוכר בעיקר בביצוע החפלות של להקת "שפתיים" (וגם אצל עמיר בניון ויהודה מסס), ועובר משם לשיר צרפתי על אלג'יר המולדת שאליה לא חזר.
בשתי ההופעות שנתן בגיחה הזאת לארץ משלימים את הטריו שלו חגי ביליצקי (קונטרבס) והלל אמסלם (כלי הקשה). הם מלווים אותו בעדינות, משלימים את הדומיננטיות של הפסנתר בצלילים מלווים. לא גונבים את ההצגה. ההופעה ב"מעבדה" נגמרה אחרי שעתיים וחצי של נגינה ומספר לא מבוטל של הדרנים. הרבה אחרי שתים עשרה בלילה, בשעה שרוב האנשים בגילו כבר לא מסתובבים בחוץ, מוריס אל מדיוני יצא עמוק לתוך לילה ירושלמי קר.

'צליל ביקורתי' של השבוע

מסע באלול  

(ביקורות קצרות על אלבומים, התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏06.09.12)

מסע בשיר השירים / תבור בן דוד ונבות בן ברק

 תבור בן דור ונבות בן ברק אמנם לא מגיעים מהעולם הדתי, אבל אלבום הבכורה שלהם "מסע בשיר השירים" משתמש בקונבנציות שמוכרות מגל האלבומים הפשוטים שצמח במוזיקה הדתית בחמש עשרה השנים האחרונות.

במין מרד התבגרות מאוחר ניסו אמנים צעירים להשתחרר מהמוזיקה הדתית הפופולרית רבת הרהב (שמקובל לקרוא לה, משום מה, "מוזיקה חסידית" על אף שאין הרבה בינה לבין החסידות) על חצוצרותיה, תזמורותיה וחזניה בחליפות שלושת החלקים.

הצעירים יצרו אלבומים אחרים, המושפעים ממוסיקת ניו־אייג', מעבודה עם בעלי תשובה ומר' שלמה קרליבך. לפעמים צורפה גם אידיאולוגיה רחבה יותר, שבקשה לשוב למקורות הפשוטים ותרגמה את עצמה למהלכים מוזיקליים. האלבומים הופקו בפשטות, עם מעט כלים, בעיבודים מינימליים, וכללו לרוב פסוקים מולחנים ופיוטים (האלבומים הראשונים של סיני תור וירמיהו, למשל), בדרך כלל במבטא ישראלי לגמרי.

מהבחינה הזאת, "מסע בשיר השירים" הוא יצירה נוספת שהולכת על הז'אנר של חולצת פשתן לבנה. אומנם ההשפעה המרכזית שלה היא פחות דתית ויותר מגיעה מהמזרח, אבל היא עובדת באותן דרכים. מהבחירה להשתמש ב'שיר השירים' – חומר גלם טבעי למוזיקה שאכן חוזרת כטקסט ברבים מהאלבומים בז'אנר, דרך שימוש  במעט כלים ועד ציור העטיפה של הדר סגל – לוטוס שיש בו כל העולם.

כמו השתוקקותה של הרעיה במגילה לבית משותף באמצע היער, כזה שקורותיו ארזים ורהיטיו ברושים, כך גם המוזיקה במסע; פשוטה, אורגנית, לא מתחכמת או מתאמצת בשום צורה. נבות בן ברק הלחין בכישרון את עשר הרצועות שבאלבום והוא גם שר ומנגן בגיטרה, תבור בן דור מלווה בסיטאר והם מתגברים לעתים בשחר קאופמן (בס) וגבריאל איזנמן (כלי הקשה). הרצועות דומות זו לזו בצליל המדיטטיבי והנקי מאוד ומזמינות אותך לתפוס מקום סביב המדורה או בדרך לחתונה במעיין.

אות לאות / יוני גנוט

 בצד השני, אלבום הסולו הראשון של יוני גנוט, "אות לאות", הוא חולצה צבעונית מלייקרה. פיוטים, חומרים מקוריים, הרבה אורחים ומגוון סגנונות יוצרים אוסף אקלקטי ומרשים אך גם חסר צליל מגובש. גנוט, המוכר כסולן להקת "בין השמשות", והמפיק המוזיקלי אסף (אסי) איילון לא חסכו באמצעים; הרבה כלים בעיבודים מלאים עם לא מעט קריצות של מודעות מוזיקלית. רוב הזמן זה עובד טוב (למשל "לקראתך") אבל לפעמים זה מעט מנופח ("וידע כל פעול").

גנוט כתב בעצמו ארבעה שירים שיש בהם חן ובעיקר צירף הרבה אורחים לפיוטים ושירים מהמקורות: דניאל סולומון מתלבש יפה מאוד ב"על הר גבוה", שי גבסו קצת פחות ב"וידע כל פעול" (אני מאוד אוהב את גבסו, שלא מוערך מספיק לדעתי, אבל הוא קצת נאבד בשיר), אריק סיני מפתיע ב"אל אדון", יואב גנוט שותף ב"בואי בשלום" ואהוד בנאי מצטרף ל"ברון יחד" – ושובר כאן איזה שיא כשהוא מקליט בפעם השלישית את הפיוט "אודה לא־ל" של ר' שמעיה קוסון בשלושה לחנים שונים.

שיתוף הפעולה המעניין ביותר קורה עם ארז לב ארי ב"עוקד הנעקד והמזבח". לב ארי נותן איזון ווקאלי מעניין וגנוט מצדו הצליח לכתוב לחן חדש ומוצלח שיש בעיבוד שלו מן המערבון והמתח. כך אולי קשה יותר לשיר אותו לפני התקיעות אבל מרענן מאוד לפגוש לחן ששובר את המונוטוניות שאליה הולכים רוב רובם של הלחנים המוכרים למילים של ר' יהודה בן שמואל עבאס. עוד בגזרת הפיוטים: "יה ריבון" בהקלטה משוחררת מתוך מלווה מלכה וב"בצאת ישראל" אביבי במיוחד. האלבום נחתם בגרסה חדשה ואקוסטית לשיר "יש שם בלב" מאלבום הבכורה של "בין השמשות" כמין סגירת מעגל של גנוט, שעבר מאז כברת דרך ועדיין מסביב יש סופה גדולה.

 שלום עליכם / משפחת ולדמן

 האלבום הראשון של משפחת ולדמן, "שלום עליכם", נולד כמו אלבומים משפחתיים אחרים סביב שולחן השבת. גילוי נאות: יצא לי לשבת לא פעם סביב שולחן השבת הזה, משתאה ומשתתף בארבע שעות ממוצעות של אוכל, שירה, תורה והרבה הרבה יין טוב.

חידושם העיקרי הוא בהנגשת השירים לקהל שלאו דווקא עשוי להכיר אותם משולחן השבת. יש באלבום תרגום מוזיקלי יפה שהפיק יהודה כ"ץ (מלהקת "רבע לשבע") לדינמיקה ההרמונית שנוצרת בשילוב הקולות של ארבעת האחים לבית ולדמן. הם מבצעים לחנים מוכרים לפיוטים כמו "מעין עולם הבא" בנוסח ברסלב או "שלום עליכם" בלחן של הרב יצחק גינזבורג, אבל רוב השירים הם לחנים מקוריים של בני המשפחה לשירי שבת וגם כמה ניגונים מקוריים.

יש רגעים פרטיים מרגשים כמו הביצוע החזני שמוביל האבא, צבי ולדמן, ל"ריבון כל העולמים", ויש רגעים מעט תמוהים כמו הניסיון האוריינטלי ב"לכה דודי", ויש הרבה מנגינות שרק מחכות שייקחו אותן החוצה  – כמו ב"מים רבים" ו"ניגון יער רמות" – שהתגלגלו להם בעולם משוחרר, ועוד כמה שנים בסעודת ערב שבת משפחתית.

וגם: ארבע ביקורות קצרות על האלבומים החדשים של 'הלב ומעיין' (ואביתר בנאי), 'אה גרויסע מציאה', עמיר בניון ו'גן רוה'

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏26/11/2010)

שירה חדשה / הלב והמעיין

לפני כמה חודשים, אחרי המופע המשותף הראשון של אביתר בנאי ורביעיית 'הלב והמעיין' (חיליק פרנק, נאור כרמי, אורן צור ואריאל אלאייב), נכתבה כאן רשימה ארוכה על השילוב המעניין הזה. ההופעה הייתה מעולה, ודובר שם על שיתוף פעולה עתידי בדיסק שהיה אז בהקלטות. אני חשבתי שהשילוב הזה יכול במיטבו לעלות גבוה מאוד, אך גם עלול להיות מסרס; במיוחד מהצד של בנאי.
לאחרונה יצא האלבום 'שירה חדשה' – האלבום השני של הרביעייה – ובו מתארח, כמובטח, אביתר בנאי לשני שירים. הראשון הוא 'קרב יום' המוכר מסדר פסח והשני הוא 'יונה מצאה בו מנוח' למילים של רבי יהודה הלוי. 'קרב יום' הוא דוגמה לשילוב מוצלח ביותר: הקול וההגשה של בנאי מלווים את הניגון שמיוחס לבעש"ט, ומעניקים נפח לנגינה המקצועית ומלאת הרגש של החבורה. הקלרינט של פרנק כמו ממשיך את המילים בין הבתים, ובנאי לא זר לשיר. בשמיעה נטולת הקשר אפשר לטעות בו שהוא שיר מהחומר הפרטי של בנאי, ואין בעיניי מחמאה גדולה מזו.
בשאר האלבום (כמו גם בקודמו) נמצאים בעיקר ניגונים שקשורים למסורת ברסלב, מוגשים בנעימות ומלווים בחוברת הסברים מפורטת. הנקודות החלשות באלבום הן דווקא הניגונים השמחים יותר. בניגוד להופעות שבהן הקצב והאנרגיה עוברים אל המאזין בקלות, באלבום הם לא מצליחים לפרוץ את המחסום ונשארים מעט מפוספסים. ועדיין מדובר באחד האלבומים הטובים שיצאו בזמן האחרון, העומד בצפיות ומצליח לגעת במקומות הנכונים.

התנועה לשחרור המיתר / אה גרויסע מציאה

על אף שהם חולקים את אותו הכנר (אורן צור), 'אה גרויסע מציאה' נמצאת בקצה השני של סקאלת המוזיקה היהודית. מדובר בהרכב בן שישה נגנים, שעל אף הדתיות הגמורה של השירים שהם יוצרים מגיעים ממצבים רליגיוזיים שונים. החבורה רצה ביחד כבר כמה שנים, ולאחרונה הוציאה ב-NMC את אלבומה השני – 'התנועה לשחרור המיתר'. אלבום שהשאיר אותי בעיקר מבולבל.
מוסיקאלית, מדובר באלבום מצוין; גרוב מהוקצע, מרקיד, נעים מאוד לשמיעה. יותר מהכול מזכיר את האלבומים של 'שוטי הנבואה' וגם קצת 'שבק"ס' וה'דג נחש' (משם הגיע גם דודוש קלמס שעזר בהפקת חלק מהשירים). השאלה הגדולה היא איך אתם עם הטקסטים. רוצה לומר: יש כאלה שזריקת ספירות ועולמות אבי"ע לצד ז'רגון ישראלי-סטלני מביא אותם להתעלות הנפש. יש כאלה שמובכים משהו משורה כמו "השם אדנות זה במלכות/ תמשוך ת'חוט" ('הפסיכולוג מספר 1') או "ל"ב נתיבות חכמה/ זה נשמע מעניין וזה רק פתיח" ('ל"ב נתיבות חכמה'). לפעמים זה עובד (למשל ב'סור מרע עשה טוב'), אבל לעתים זה נשמע – טקסטואלית – כמו 'פיזמונסניף' שיצא משליטה.
השיר 'רבי נחמן' הוא דוגמה טובה: מדובר בהומרסקה משעשעת באופן עקרוני העוסקת בנסיעה לאומן, המנגינה היא מקצב רגאי מוכר שדומה ל'גידמאק' של 'התקווה 6', אך אני חושש שגורלו יהיה זהה לאותו שיר-הלצה על האוליגרך: בדיחה מחויכת שאומנם תישלף אחרי כמה בקבוקי ערק אבל כנראה שלא תתפתח ליותר מזה. ואולי הם באמת לא רוצים יותר מזה, וזה בדיוק מה שמבלבל. האם זה רק 'אלבום חבר'ה' שנהנו להקליט, לעשות שמח ולשחרר ביחד את המיתרים מכבדותם, או שמא מסתתר כאן משהו רציני יותר, כמו שנדמה ברצועה האחרונה והיפה של האלבום 'י"ד כסלו"? גם אחרי כמה האזנות לא מתגבשת תשובה ברורה.

לדעת הכל / עמיר בניון

אמן נוסף שאנחנו חוזרים אליו שוב הוא עמיר בניון. האמת היא שלא יבש הדיו מאז הפעם האחרונה שנכתב כאן על 'האלבום החדש של עמיר בניון', והנה שוב. תריסר שירים מתכנסים להם ב'לדעת הכל', אלבום שנמכר בינתיים בעיקר באתר של 'נבל עשור' (ובמהדורה מוגבלת בחנויות). גם הפעם הקול הבלתי נתפס של בניון ממשיך לעשות שמות במאזין. המנגינות מגיעות ממקומות שונים: טרנס ערבי ('אדם'), אלקטרוני ('חזון יחזקאל'), רצועה כמעט ווקאלית בלבד ('ילד') ובלדות מזרחיות. לטקסטים היפים של 'כמה סתיו' ו'בניתי' שודכו לחנים עדינים ומרגשים, מעובדים נפלא, שהופכים לרצועות נוגעות שאפשר לשמוע שוב ושוב.
הרבה נושאים נידונים באלבום הזה: א-לוהים, האדם, תורה, נפש, אהבה, שקרים ואמת. ובכל זאת בניון מקפיד לקרוץ מדי פעם, כמו בשיר הנושא 'לדעת הכל': 'איזה כיף לדעת הכל/ לרוץ בין הטיפות מבלי ליפול/ מבלי להירטב אפילו/לדעת הכל/ עיוור שהלפיד שבידו/ צועק הצילו אותי' – שר בניון יחד עם לחן סוחף את המילים הספק ציניות ספק רציניות.
בסך הכול אלבום יפה. ובכל זאת, בעולם המוסיקה יש כללים לא כתובים, מין סוד רצוא ושוב: אמן צריך לתת לקהל שלו להתגעגע, לשמור על מינון חשיפה מבוקר, להעלות מים נוקבים מהמאזינים. עמיר בניון כמו עמיר בניון לא משחק לפי הכללים. אבל אני לא בטוח שבמקרה הזה ההחלטה עובדת לטובתו. ב'לדעת הכל' יש פחות מדי שירים טובים, ושירים אחרים שנדמה שיכלו להיות טובים יותר לא בושלו מספיק ('אדם', 'הכי גבוה'). באחד הראיונות סביב השקת האלבום הצהיר בניון שיש לו עוד כמה אלבומים שמוכנים לצאת מיד. אני אישית רוצה קצת להתגעגע, ושבניון ידייק יותר את השירים שהוא מוציא, שיתבשל בהם, ורק אז ייתן לנו לשמוע ולהתענג.

גן רוה / אלול

אלבומו הראשון של זיו רוה, מוזיקאי ור"מ במכון מאיר, הוא אלבום אישי מאוד, נקי מיומרות וממניירות, שבא לספר סיפור שאפשר לקרוא לו בגדול 'סיפור של תשובה'. הסאונד שנבחר ללוות את הסיפור הוא שאנטי רוק עם ארומה מזרחית קלה – הסטנדרט הכמעט קבוע בזאנ'ר – והקול של רוה יושב לא רע על האוזן. אין כאן חידוש גדול, אלבומים כאלה יצאו וימשיכו לצאת, בדרך כלל בהוצאות עצמאיות. לזכותו של רוה עומדת עדינות הצליל וההגשה שמצילות אותו ממלכודת המיסיונריות שמאפיינת לעתים אלבומים מהסוג הזה. מלבדו מנגנים גם המתופף יוסף לוי ('התזמורת העממית') והכנרית (המעולה) רחל צור. על ההפקה המוסיקאלית הופקד המוסיקאי יהודה אשש ('אתניקה').

למי צלצלו הפעמונים – הרטרו של אהובה עוזרי

(פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' , 15.10.2010)

בעולם מתוקן אהובה עוזרי הייתה מאבות המזון המוזיקאליים

כל מיני פעמונים צלצלו הקיץ. אחד מהם ניצב במשרדי חברת הכבלים HOT, גאה וגדול, וחגג בצלצולים רועשים את הצלחתה חסרת התקדים של 'עספור', הדרמה היומית שרצה בערוץ 3. מי שראה ראה, ומי שלא ראה כנראה שלא צריך היה לראות. מכל מקום, מדובר בסדרה שחציה טלנובלה מהסוג הנחות וחציה דיוק מרשים של ישראליות שכונתית כפי שלא נראה על המסך הקטן זמן רב.
שילוב של גורמים רבים הפך את 'עספור' לתופעה חוצת מגזרים וגילים, וגיבוריה האלמונים ברובם של הסדרה הפכו כוכבים גדולים בן רגע. כל זה לא היה כל כך מענייננו, אלמלא הציגה 'עספור' פסקול טוב כל כך, שלא נשמע כאן לפחות מאז הסדרות של רני בלייר ('שבתות וחגים', 'פרשת השבוע'). מעמיר בניון וברי סחרוף ועד דודו טסה ואום כולתום, משירי קאלט נשכחים של שבק"ס עד לקלאסיקות של ארץ ישראל הישנה והטובה – הכול התערבב לו בסיפור הסטלנים הירושלמי הזה. אבל מעל כולם עמדה הבחירה של שיר הסיום של הסדרה: בחירה מפתיעה ומדויקת שהפנתה פתאום זרקור רב עוצמה אל אחד מהקולות הגדולים והנשכחים מעט בעולם הגלגל"צי שבו שבויה המוזיקה הישראלית.

בסופה המוזר והמחופף משהו של העונה הראשונה, נשמע פתאום קולה של אהובה עוזרי שרה את השיר 'צלצולי פעמונים'. השיר המושלם הזה, שגבר בקלות על המניפולציה שהתרחשה על המסך, הוא מסוג השירים שיכולים לגרום להתמוטטות הנפש. "עיניי זלגו דמעות של אושר, חיי היו ימים של בוסר", שרה עוזרי את המילים שכתבה (יחיד עם יאיר מדינה), הלחינה ואף ניגנה בבולבול טרנג – בנג'ו הודי שעוזרי היא בין הבודדים בארץ שיודעים לנגן בו.
כנסו לסטטיסטיקת הצפיות של השיר ב- youtubeושימו לב איך הגרף קופץ פתאום מזמן שידור הפרק מצפיות בודדות אל 122,119 (נכון לרגע כתיבת שורות אלה). השיר, שנשלף מאלבום בעל שם זהה שהוציאה עוזרי ב-1999, יצר גל התעניינות מחודשת באחת המוזיקאיות הגדולות ביותר שחיות פה.
מי זאת עוזרי. היא ילדה שגדלה בכרם התימנים הרבה לפני שהיה פצצת נדל"ן לתושבי חוץ מצרפת, שבגיל צעיר שימשה כבר כמקוננת מקצועית בהלוויות של תושבי השכונה; נערה שלמדה לנגן על בולבול טרנג אצל המוזיקאי ההודי הגדול ראווי שנקר (אביה של נורה ג'ונס, ומי שלימד את ג'ורג' האריסון לנגן בסיטאר); אישה שלימדה את זוהר ארגוב פיתוח קול. מאז אלבומה הראשון 'היכן החייל' שיצא בשנת 1975 הוציאה עוזרי כמות מרשימה של אלבומים, פרשה וחזרה, עבדה כטבחית במסעדות בשכונה, היגרה לארה"ב, התאלמנה, בין לבין הוציאה שירים, אבל כפי שאמרה פעם: "תמיד קורה משהו רע רק כשאני שרה". הפעם האחרונה הייתה בשנת 2000, שנה אחרי האלבום המקסים 'צלצולי פעמונים', ובה אובחן אצל עוזרי סרטן במיתרי הקול והיא עברה ניתוח לכריתתם. מאז הם משתקמים והיא מנסה לחזור לשיר. בינתיים היא מחלקת שירים ליהודית רביץ ('האיש ההוא') ולאחרונה נתנה לחן ומילים לזמרת הלטינית-הישראלית פרלה מלכוס בשיר 'אתה יודע'. היא מנגנת על הבולבול-טרנג אצל אחרים (כמו ב'שירת הסטיקר' של 'הדג נחש'), וב'עבודה עברית' האחרון חידש דודו טסה את 'אמי אמי' – אחת מיצירותיה היפות ביותר.

אהובה עוזרי היא זמרת נדירה בנוף המוזיקה המזרחית, שבנויה היום על גברים מסירי שיער חזה ולחנים דביקים לקלישאות אהבה ופרידה. אין לה אלא להציע את הכישרון המטורף שנוטף מיצירותיה. כמו עמיר בניון היא דוקרת בעוצמתה, אבל בניגוד אליו היא רחוקה מאוד מההכרה שלה היא ראויה. בעולם מתוקן אהובה עוזרי הייתה מאבות המזון המוזיקאליים, כמו מתי כספי ויוני רכטר, כמו 'עוד חוזר הניגון'. בעולם מתוקן אהובה עזורי ממלאת את קיסריה ערב אחרי ערב. אם נבראה 'עספור' רק כדאי לצלצל בפעמוניה ולהחזיר את אהובה עוזרי לתודעת חיינו, דיינו.

מחשבות שמחוץ לתמונה: על האלבום החדש של עמיר בניון ויהודה מסס

"מחשבות": עמיר בניון ויהודה מסס ('נבל העשור' / 'ארמה')

• פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' , 11/06/2010 במדור 'צליל ביקורתי'

בערב יום הזיכרון האחרון הוציא עמיר בניון את השיר 'אני אחיך', מין תגובה רגשית ולאומית לאירועי הזמן האחרון.
'הוציא' הוא ביטוי עדין. נכון יותר לכתוב שבניון זרק בקבוק מולוטוב דליק במיוחד אל מרכז העצבים של החברה הישראלית, ויצר בתוך דקות שריפת ענק תקשורתית (ווירטואלית) שיצאה מכל פרופורציה הגיונית. השיר הזה הסיט את העניין מ'מחשבות', הדיסק החדש שהוציא בניון עם יהודה מסס כמה ימים קודם לכן. לא מדובר בתעלול קידום מכירות: 'אני אחיך' כלל לא נכלל בדיסק, והאמת היא שלמעשה הזה לא היה כל הגיון שיווקי (כמו שהוכיחו תגובות הנגד הרבות). 'אני אחיך' יצא מהבטן, מין בוקס אינסטינקטיבי של אדם שלוקח את המציאות ברגישות.
מי שעוקב אחרי הקריירה של בניון יודע שזה מעשה בניוני טיפוסי – בניון הוא המאתגר הגדול של המוזיקה הישראלית הן מבחינה מוזיקאלית והן מבחינה רעיונית. הוא עושה מה שבא לו. יש בזה משהו מרענן מול ההתנהלות היחצני"ת, המתלקקת וחפת הטעויות שמאפיינת זמרים בסדר הגודל שלו. למרבה הצער הקרקס שנוצר בעקבות השיר הבינוני הזה תפס את כל החשודים המיידים בעמדותיהם הצפויות – הנעלבים נעלבו, השמחים לאד שמחו, והדיון נהיה עייף שנייה אחרי שהחל. היה משעשע לראות את היו-טרן שעשו מי שהמליכו אותו רק לפני כמה חודשים לתקווה הגדולה; בניון הפך מכוכב שערי מוספי -שבוע המפרגנים לפרסונה נון גרטה. 'אני אחיך' תפס את כל הכותרות, והאלבום שיצא עם מסס נדחק מהתודעה כאילו לא יצא מעולם.
חבל, דווקא אלבום יפה 'מחשבות'.

בניגוד לבניון שנדמה שאין צורך להציג, יהודה מסס הוא יוצר אלמוני יחסית. למרות שזהו אלבומו השלישי (קדמו לו 'מזרב' שיצר עם אהוד מנור ו'אמת פשוטה') ועל אף שהוא כותב מבוקש בצד האיכותי יותר של המוזיקה המזרחית (שלומי שבת, שמעון בוסקילה ואחרים) הוא לא זכה לפריצה הגדולה. בניון ומסס נפגשו לפני כמה שנים כשעבדו באותו אולפן, בנפרד, ונחשפו אחד למוזיקה של השני. ההחלטה להוציא אלבום משותף יצרה עשרה שירים ששניהם כתבו והלחינו (מלבד השיר "אהלן וסהלן" שכתב המוזיקאי היהודי-אלג'ירי הגדול מוריס אל מדיוני), השירים נעטפו בהפקתו המוזיקלית המלוטשת של שמוליק דניאל, ויצרו עסקה רווחית לשני הצדדים.
הדבר הבולט ביותר בשמיעה ראשונה הוא המפגש הווקאלי בין הקול הגבוה, הלא נגמר והבלתי נתפס של בניון לחספוס הנמוך של מסס. המפגש הזה יוצר הרמוניות מפתיעות ומשלימות. בניון מלווה את קולו של מסס כהד שומר, וביחד הם ממלאים נפח דיאלוגי מעניין. בראיונות שקדמו ליציאת האלבום אמרו השניים שהשירים הללו לא יכלו לבוא אלא באלבום משותף. אצל בניון הדבר ניכר במרחב הסגנונות שאינם מופיעים אצלו בדרך כלל: ממקצבים לטיניים ('המנגינה הזאת') ועד רוק ('גג העולם') שמצטרפים לרפרטואר הקבוע של בלדות מזרחיות ושירי נשמה.
טקסטואלית אין כאן הפתעות: קסמם של המילים נמצא בפשטותם, בחוסר יומרתם, בכנות שנובעת מהם. הנושאים נעים בין אמונה, רומנטיקה, שיר לאמא והנושא שמעסיק את בניון באובססיביות (לפחות מאז האלבום 'הכל עד לכאן', 2006): גאווה, תהילה והדרך לצאת מהם. הנושא מקבל את מקומו ב'גג העולם': "אין ספק בכלל שעל גג העולם הכל נראה בטוח מושלם / לא יורדים משם אפשר רק לצנוח […] כמה שניות לוקח ליפול, אל תוך הים הכחול / לאבד את הכל, להתעורר על החול".

שני השירים הטובים באלבום הם 'מחשבות' הפותח ו'מילים ברוח' הסוגר – שני שירים מדויקים, עדינים, שמוציאים את המיטב מהשילוב המשותף. בעיני, החיסרון העיקרי נמצא בהעדר העוצמה הביניונית, אותה עוצמה חסרת מעצורים, שנדמה שהתעדנה באלבום הזה. 'מחשבות' הוא אלבום מרוסן, נעים ומתקשר, אך נדמה שמעיז פחות מקודמיו להגיע לשיאים.