מזרח תיכון חדש: "דודו טסה והכוויתים"

דודו טסה מוציא אלבום המורכב משירי סביו ואחי סבו – ממייסדי המוזיקה העיראקית המודרנית. היסחפות עם אחד האלבומים הטובים והחשובים שיצאו כאן לאחרונה

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏08/04/2011 תחת השם: "טומי לפיד היה מתעלף")

א.

בתחילת החורף של 2002 המתין חבר הכנסת טומי לפיד לראיון בתוכניתו של רזי ברקאי בגל"צ. הימים היו ימי האינתיפאדה המדממים, וקריין החדשות דיווח על כניסה קרקעית של צה"ל לטול כרם. בסיום המהדורה הושמע שירם של עמיר ואבי בניון "את אינך" (תרגום עברי-מרוקאי ל"Now You're Gone" של ג'ף לין) מהאלבום "שלכת" שיצא באותו הזמן.
לפיד, שחיכה לתורו לדבר, היה נסער. "שיר הסלסולים בניגון ערבי צרם לי לאוזן", הוא הסביר לאחר מכן. במקום לחזור לדיון בענייני דיומא הוא אמר לברקאי: "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו". ברקאי – שלא ציפה למצוא את הכותרת שלו דווקא משיר ההמתנה – שאל אותו מה יש לו נגד השיר, ולפיד אמר: "זה שיר איום ונורא".
מעניין איך היה מגיב 'הג'נטלמן האירופי' גס הרוח למשמע שיר משירי האלבום החדש והנפלא של דודו טסה – "דודו טסה והכוויתים". מילא שיר אחד של בניון, אבל איך מתמודדים עם אלבום שלם שמורכב כולו משירים ערבים מסולסלים שנכתבו על ידי האחים דאוד וסאלח אל כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה ה-20. אפשר שלפיד היה מתעלף למשמע הערבית-עיראקית הבוקעת מהרדיו שלו, ואולי מוטב שנחסך ממנו הניסיון.
לפיד לא היה לבד בעמדה הזאת. רק לאחרונה אמר נתן זך – משורר חשוב בעבר שהגשים את נבואתו וכושר הריכוז שלו ירד בשנים האחרונות אל בור תחתיות – "יש כאן שני עמים שאין ביניהם שום דבר במשותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופית, ואלה באים מהמערות".
דבריו של נציג "התרבות הגבוהה ביותר שישנה" זכו אמנם לגינוי מקיף (זה רק משפט אחד מתוך ראיון מצחין שכלל גם את "כושים יורים בכושים" ו"הכושים זה בשביל עדות המזרח"), אבל ישנם עוד רבים שמסכימים עם זך, אך פשוט לא יגידו את זה. זך כנראה לא בענייניים, ואף אחד לא סיפר לו שהממזרים שינו את הכללים.
תודה לא-ל; אם בניון הוא טול כרם, אז הכיבוש הצליח. עכשיו גם בגדד כבשה אותנו – "דודו טסה והכוויתים" הוא אחד האלבומים הטובים והחשובים שיצאו בישראל בשנים האחרונות. לא פחות. תשובתם היפהפייה של אלה ש"באים מהמערות".

ב.

האחים סלאח (1908-1986) ודאוד (1910-1976) אל-כוויתי נולדו בכווית למשפחה ממוצא עיראקי. כשהיו ילדים קיבלו מדודם כינור ועוּד ומאז לא הפסיקו לנגן. בדרך כלל דאוד שר וסלאח, שלמד מוזיקה בבית הספר למוזיקה בבגדד, הלחין. האחים ייסדו למעשה את המוסיקה העיראקית המודרנית כשהחדירו אליה מוטיבים מערביים לצד המקאמים המסורתיים. האסכולה שייסדו כונתה "צ'אלרי".
בתקופת הזוהר הבגדדית שלהם הם שיתפו פעולה בכתיבה ובליווי עם גדולי המוזיקה הערבית של זמנם, מחודיירי אבו-עזיז, סלימה מוראד וסולטנה יוסוף העיראקים ועד מוחמד עבד אל-והאב המצרי. ההצלחה הייתה גדולה כל כך עד שגם אום כולתום – שהקפידה לשיר מיצירות של מלחינים מצרים בלבד – ביקשה מהם שיר. סלאח כתב למענה את הלהיט "לבך הוא סלע".
הקול שלהם היה הקול של המוזיקה העיראקית החדשה: סלאח הלחין את הפסקול לסרט העיראקי הראשון ("עליא ועצאם"), בית המלוכה פרס על האחים את חסותו, והם התבקשו על ידי המלך להקים את תזמורת הרדיו הלאומית ששידרה מתוך הארמון.
בתחילת שנות החמישים עלו האחים לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. את יציאת המטוס משדה התעופה עיכב שליחו של שליט כוויית, מובארכ אל-סבאח, שהפציר בהם שלא יעזבו למדינה הציונית. הם לא שמעו לו, ומאז עלייתם שוכתבה ההיסטוריה המוזיקלית בין שני הנהרות (ובפרט בימי שלטונו של סדאם חוסיין). שיריהם נוכסו על ידי אחרים או הוכנסו לקטגוריית "לחן עממי". בשנים האחרונות המצב משתנה מעט והאחים שבים לתפוס את מקומם המרכזי בהיסטוריה התרבותית של המדינה.
בינתיים בארץ החלב והדבש של שנות החמישים גודרו האחים אל תוכנית שבועית בשידורי קול ישראל בערבית. הם מצאו את עצמם מודרים מהתרבות הישראלית שלא ידעה איך וכיצד מכילים אותם, וסירבה לראות בהם אמנים. את פרנסתם הם מצאו בחנות כלי בית ומטבח בשכונת התקווה. העלבון היה צורב כל כך עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה.
אבל, דרכו של עולם: שלושה חודשים לאחר מותו של דאוד נולד הנכד דודו טסה ונקרא על שמו. טסה הפר את האיסור וכבר בגיל שלוש-עשרה הוציא את אלבומו הראשון, "אוהב את השירים". מאז הוא עבר כברת דרך והתפרסם בעיקר כנגן הבית בתוכנית הטלוויזיה של אלי יצפאן.

ג.

אני התחלתי לקחת אותו ברצינות באלבום הרביעי – "בדיוק בזמן" (2004) – אלבום נפלא שכלל את הביצוע המפורסם ל"הלילה לא" וגם חידוש ראשון לשיר של האחים "פוג אל נחל" (כל מי שהיה אי פעם בחתונה עיראקית שמע את השיר בגרסה כזו או אחרת). טסה חידש אותו בשביל פסקול סרטו של אבי נשר "סוף העולם שמאלה", והשיר הזה היה הסנונית הראשונה לפרויקט הגדול.
"לולה" (2006), האלבום שבא אחריו, היה טוב, אבל "בסוף מתרגלים להכול" שבא ב-2009 היה כבר מצוין. שיר הנושא מסתיים בקטע של האחים שבוצע על ידי קבוצת כנרים, והאלבום כלל גם חידוש ל"אמי אמי" של אהובה עוזרי (מאבות המזון של המוזיקה המזרחית בארץ) ואף הופעת אורח מפתיעה בדמותו של ג'וני גרינווד, הגיטריסט של "רדיוהד". בין לבין שיחק טסה שבוי סורי בסרטו של שמוליק מעוז "לבנון", חילטר קצת ב"כוכב נולד" ושחרר אלבום הופעה מוצלח בשם "אחרי לילה של רעש". עכשיו מגיע תורם של הכוויתים.
זה לקח זמן, הרבה זמן, עד שדודו טסה העז לגעת בחומרים של סבא. זאת לא הייתה יראת כבוד, אולי אפילו ההפך: זה בא ממבוכה. כשחברים באים הביתה ואמא שרה בערבית – סיפר פעם טסה – זה מביך. ערבית הייתה ונשארה "שפת האויב" והמוזיקה הזאת, הכבדה, העצובה, עם חוקי ההלחנה האחרים והמחוות הגדולות מהחיים תמיד תישמע ארכאית לאוזניים ישראליות.
כשהוא מוציא עכשיו את "דודו טסה והכוויתים" הוא יוצר אירוע. אירוע אישי, קודם כול, אבל גם אירוע רחב יותר. טסה מוציא מהמרתף את סלילי ההקלטות שנשכחו, שנעלמו, שנדחקו לשוליים והעלו אבק לא מטפורי בכלל בארכיון של המשפחה ובקול ישראל (ובקלטות שעברו בדרך לא דרך מעיראק לארץ), מקשיב להם ומנסה להבין אותם, לנגן אותם, לשיר אותם. פתאום יש להם מקום.

אל יקל בעינכם הדבר: הטומי לפידים והנתן זכים חודרים אל ההכרה שלך כל כך עמוק, שלפעמים אתה אפילו לא מצליח להבין למה זה מעורר בך רגש כזה. אתה מתחיל לספר לעצמך סיפור אחר – הפרידה מהמזרחית אל הרוק בסיפור של טסה – ואתה אדיש במקרה הטוב ומובך במקרה הרע מערש תרבותך.
תהליכים שונים שעברו על התרבות הישראלית בעשורים האחרונים היו הקרקע שעליה צמח האלבום הזה; מטרנד הפיוטים והכתיבה המזרחית החדשה (רונית מטלון, אלמוג בהר, שמעון אדף וכו') ועד ההתבגרות הכללית מכור ההיתוך הבן גוריוני אל מקום שמסוגל להסתכל אל "ארץ שם" בעיניים פתוחות ומעריכות.
המסע של טסה ושותפו ניר מימון ארך שלוש שנים (התהליך לווה בידי הבמאית גילי גאון לסרט דוקומנטרי שעתיד לצאת בקרוב). כבר זמן שהוא מנגן את השירים של סבו במופע בשם "עיראק'נ'רול" לצד נגן העוד (והכינור) יאיר דלאל, שמשמש גם סמכות מוזיקלית במסע. טסה מעיד על עצמו שהוא התמסר למוזיקה של האחים לאט לאט, "כמו אדם המתקרב לדת, צעד אחר צעד".
בעיניי ההחלטה החשובה ביותר באלבום הייתה לא לתרגם את השירים אלא להשאיר אותם בערבית, עם כל המטענים הסמויים והגלויים שהשפה הזאת אוצרת בתוכה. זה לא היה פשוט: קודם כול פרקטית – טסה לא מבין ערבית, והוא נדרש לכתוב את המילים באופן פונטי בעברית ולעבוד על דיוק המילים בפיו ועל דיוק המבטא. אבל ברובד עמוק יותר: אתה לא יכול לדעת איך אלבום על טהרת הערבית יתקבל בישראל. טול כרם, כבר אמרנו. נסו אתם להיכנס לחניון של הקניון עם זיפים כשהדיסק של טסה בווליום סטנדרטי. אצלי זה לא תמיד נגמר בטוב.

ד.

הבעיה עם מה שנכתב למעלה היא התחושה שהאלבום נשמע רק בהקשר הפוליטי-נוסטלגי של מודעות מזרחית חדשה. לכן אולי כדאי להבהיר: בלי שום קשר לסיפור שמאחוריו, "דודו טסה והכוויתים" הוא פשוט אלבום לפנים.
טסה ומימון התאימו את השירים לאוזן הישראלית: הם קיצרו אותם משמעותית, עיבדו וליטשו. האלבום נפתח אל תוך מערבולת הצלילים של "דלינא": טסה והכלים המערביים פוגשים בסימפול הקלטת התזמורת של האחים עם הזמרת פאיזה רושדי, ובשיר גם משתתף אלברט אליאס – אחרון המוזיקאים שניגן בהרכב המקורי של האחים שעדיין פעיל מוזיקלית. אחרי עצירה קצרה ("רוחי תלפת") חוזרת ההקלטה הישנה לסיבוב נוסף עם הגיטרה ב"יא נבעת אל-ריחאן" ("תשוקתי אל אהובתי – זהו כל חטְאי. לו היה זה חטא / הייתי מבקש את רחמי האל ובתשובה חוזר"). את השיר הבא, "אשרב כאסכ ותהנא", שרה כרמלה, אימו של טסה, שמתלווה לצליל העוד המכשף של יאיר דלאל, צליל שנותר דומיננטי גם אחרי שמסת הכלים האחרים מצטרפת.
ברי סחרוף מתארח ב"לא תריב עני ותרוח" והופך אותו לשיר רוק סחרופי אופייני (מכורי סדרת הטלוויזיה 'עספור' יזהו בוודאי את המהלך ההרמוני הפותח) בגיטרות ותופים בעיבוד מכוסח במיוחד. אחריו, במין ניגוד גמור, הקליט טסה את "תאדיני" לבדו עם גיטרה אקוסטית.
משם ממשיכים אל "ו'ין יא גלוב" – טסה הוסיף לשיר חצוצרה, גיטרות וכלי הקשה ויצר מין "בואנה ויסטה קלאב" על גדות החידקל. אחרי "סמאעי לאמי" האינסטרומטנלי (שנפתח בקטע קריאה של סלאח אל כוויתי) מגיעה הרצועה התשיעית "ו'אללה עג'בני ג'מאלכ". "אללה" הוא מסוג השירים שקשה מאוד שלא לחייך איתם, מקצב כובש ועיבוד שמזכיר את העבודה של 'בלקן ביט בוקס' הופכים אותו לסוכרייה טעימה במיוחד. השיר הזה הספיק לחדור לכל רפרטואר של מסיבת רחוב ראויה לשמה, ודיאלוג הקהל והסולן בסופו מהדהד את פינג-פונג הסליחות הספרדיות.
ואז מגיעה הרצועה העשירית – "ו'ין ראיח ו'ין". זה שיר כל כך יפה שפשוט אין שום דרך להכין אותך אליו. קינה נוגה שניתזת לאוזניים כמו טיפות מים ממפל הרגש הגדול. יהודית רביץ (זאת באמת יהודית רביץ, עד כמה שזה מפתיע) שרה בצורה מדויקת ופשוטה כל כך את שיר האהובה הנבגדת: "חשבתי, יקירי, שתישאר אתי לעד / אבוי-אבדה התקווה, כיוון שאהובי בגד". העיבוד גורם לשיר הערבי להישמע כמו רצועה של הלהקה האיסלנדית השמימית 'סיגר רוס' (Sigur Rós): דמיינו נא את אום-כולתום פוגשת בנופי נפש נורדיים, משהו כזה.
את האלבום חותמת הקלטה ארוכה של האחים מבצעים את השיר הכוויתי "מלכ אל ר'ראם", ששופץ מאחת ההקלטות הראשונות שלהם, כשהם בני 15 ו-16, וסוגר אחת עשרה רצועות של פיוז'ן מוזיקלי מרתק.

ה.

כמה מילים על המעטפת. המעצבת נטע שושני עיצבה חוברת שממשיכה את הקו המוזיקלי של האלבום ומוסיפה לו נפח. העטיפה מלאת ההוד מציגה את הלהקה של האחים בשחור לבן: שפמים, עניבות פפיון, עוד, כינור, חליל ותופים. מאחוריהם כמעין קרני שמש ורודות, בוהקות, ושם האלבום בעברית ובערבית.
בחוברת אפשר למצוא את השירים במקורם הערבי וגם בתרגום למען הדור שלא ידע את נהרות בבל . ביניהם פזורות תמונות נוסטלגיות הנראות כפוסטרים של סרט ערבי ישן. המילים שהוסיף טסה פשוטות ויפות (על הדף של סמי מיכאל אפשר היה דווקא לוותר). אם חסר משהו בפרויקט זה ביצוע חדש ל"פוג אל נאחל".
אי אפשר להתעלם מהתזמון המעניין של יציאת האלבום. אנחנו באחת התקופות המשונות ביותר במזרח התיכון: העולם הערבי עובר צונאמי פוליטי וחברתי ונדמה שאף אחד לא יודע לאן הדברים הולכים. מעניין לחשוב האם הדיסק של טסה יכול לחדור לדוכנים בבגדד. מה יחשוב אזרח עיראקי שישמע את האלבום?
מכאן, ישראל 2011, נראה שהמפעל של טסה הוא באמת – כפי תקוותו של יוצא עיראק אחר ובהקשר אחר – החזרת עטרה ליושנה.

ונסיים במילים שסלאח אל כוויתי מקריא בפתיחת הרצועה "סמאעי לאמי":

המוסיקה היא אמנות רחבה וגדולה. אין לה סוף, כמו הים. כל אחד לוקח קצת מים מן הים ואין לו סוף. איש אינו יכול ללמוד די ולהגיע אל מחוז חפצו, מפני שהאמנות רחבה מאוד. ככל שנלמד ונשכיל, יש עוד ועוד.

מודעות פרסומת

17 Responses to “מזרח תיכון חדש: "דודו טסה והכוויתים"”


  1. 1 לירון עמרם 09/04/2011 בשעה 12:28

    עמיחי יקירי!

    אבסורד גדול הוא שפיסת המוזיקה הנפלאה הזאת לא קבלה את החשיפה והכבוד הראויים לה… אני זורק אותך לסיטואציה שבה גוסטב מאהלר בכבודו ובעצמו היה מחליט להפוך ציוני ולעלות לארץ אלא שפה בארץ היו לוקחים את תשעת הסימפוניות שכתב ובמקום עת ופסנתר כנף היה מקבל מטאטא וסחבה ונשלח לניקיונות במעברת העולים.. גודל האבסורד זהה במקרה הזה. נקווה שהדיסק הנפלא הזה יחזיר עטרה ליושנה..
    לנקודה האישית.. האחים אל כוויתי כשהגיעו לארץ נאלצו לנטוש את המסורת המוזיקלית העשירה שהביאו איתם וכאמור פסקו כמעט מלנגן , למעט יוצר אחד שאיתו תמיד שמחו לשתף פעולה.. מלחין תימני צעיר בזמנו..אהרון עמרם שבמקרה הוא גם אבי שיבדל"א את נגינתם נתן לשמוע באלבום "שגאני"
    בהזדמנות זו נודה להם על המוזיקה הנפלאה.
    ותודה לך עמיחי ידידי על הכתבה המיוחדת.
    לירון

  2. 3 רותי 10/04/2011 בשעה 2:51

    עמיחי תודה תודה ושוב תודה

    מתנה מסאלח אל כוואייתי صالح الكويتي –

  3. 4 בועז 10/04/2011 בשעה 12:33

    זעם מזרחי הא? רק אל תשכח שגם אתה מעורב.. [אני יודע שחצי ממערות טריפולי אבל יש גם את ניו יורק (:]

    רק אל תהפוך לי לסמי שלום שטרית שכזה..

    וטסה נפלא, אין ספק
    וגם אתה כותב נפלא

    אוהב אותך אח

  4. 5 באבא 24/04/2011 בשעה 22:49

    מחבוב
    אתה כל כך צודק… וזה כל כך נכון והעולם שותק
    אני כדור שני פשוט מתבייש שסבי וסבתי הו צריכים לסבול את כל העלבון הזה
    וטסה… שיבורך כל כך יפה מדוייק ומרגש

  5. 6 shiri 18/08/2011 בשעה 13:08

    יצירת מופת !!!
    דודו טסה ענק

  6. 7 Muse 11/12/2014 בשעה 20:16

    אהבתי את דבריך. כבת לזמר ששר בעיראקית, אני יכולה להתחבר לתחושות שהעלאת בנוגע לאיך שהמוזיקה הזו נתפסת בחברה. בתור ילדה זה הביך אותי ונראה לי כל כך מיושן ו״ערבי״. כיום שקצת גדלתי אני רואה את זה אחרת.. אומנם ליבי שייך לז׳אנר הרוק והאלטרנטיבי, אבל מה שבטוח שהאלבום הזה, שמציג ישן וחדש יחד, גם לי להתחבר לשורשים שלי קצת יותר ולהעריך את המוזיקה האדירה הזו.


  1. 1 שחקן קבוצתי: "אתה נמצא כאן" לברי סחרוף « עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 22/05/2011 בשעה 8:22
  2. 2 הרבה יותר מ"תימנים" ו"בלוז" – Yemen Blues ורביד כחלני « עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 18/06/2011 בשעה 21:18
  3. 3 הרבה יותר מ"תימנים" ו"בלוז" – Yemen Blues ורביד כחלני | טראקבאק על 19/06/2011 בשעה 10:02
  4. 4 כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית « עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 15/08/2011 בשעה 0:41
  5. 5 כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית | טראקבאק על 25/08/2011 בשעה 10:41
  6. 6 יום הבלוג הבינלאומי « סיפור, כיסוי. טראקבאק על 31/08/2011 בשעה 4:17
  7. 7 רחוב העצב החד סטרי – דודו טסה ושלום גד « עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 20/07/2012 בשעה 14:39
  8. 8 רחוב העצב החד סטרי – על האלבומים החדשים של דודו טסה ושלום גד « טראקבאק על 30/07/2012 בשעה 9:53
  9. 9 כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית « טראקבאק על 15/11/2012 בשעה 15:38
  10. 10 כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית | עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 25/03/2013 בשעה 0:28

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: