Posts Tagged 'צה"ל'

המלך בשדה (סיפור קצר)

עמיחי חסון, סיפור קצר, הארץ

[הסיפור הומלץ בידי השופטים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת תשע"ד, (מוסף "תרבות וספרות", 5 במאי 2014), והתפרסם גם באנתולוגיה: "דרושה חברה לתקופת החגים – אחד-עשר סיפורים קצרים לימי אלול-תשרי" (הוצאת אינדיבוק, 2014)]

מכוניות חופשיות שורפות את האספלט בכביש המוליך אל חופשת שלהי הקיץ באילת, משאירות אחריהן ענן עשן שחור, שמתקדם בעקשנות אל עמדת השמירה של מחלקה 2, נקודה קטנה במדבר. אבות מכריסים מצביעים עליה מחלון המכונית הממוזגת ואומרים; תראו ילדים, הנה חיילים על טנק. אחר כך הם צופרים לשומר העייף במחוות הזדהות מגושמת, וממשיכים בנסיעה מואצת אל הבוּ‏פֵה האינסופי של ארוחת הבוקר במלון, רגע לפני שהחופש נגמר וחוזרים לחיים ו"דבר אתי ביום ראשון". ואת מי מעניין בכלל, חוץ מאשר את המ"פ הטַוָּוסִי של הפלוגה, שהדבר הזה שהם שומרים עליו בפתח שטח האש "חמישים דרום" הוא נגמ"ש פומ"ה הנדסי ולא טנק, ושהוא לא מתניע כבר שעתיים וחצי.

עד שיבוא הגרר מוטלים סביבו שמונה ביינישי"ם וסמל חילוני, ומ"פ שהולך ובא בג'יפ שלו, סובב את העמדה לראות שבאמת, אחד מהחיילים עומד תמיד בשמירה ו"שומר כמו שצריך" – עם וסט מצ'וקמק וכומתה כסופה על הראש ומכשיר קשר ביד ומחסנית בהכנס – למען יראו וייראו הנופשים המדרימים מחיילי מחלקת בני ישיבות ההסדר באימון המתקדם של חיל הנדסה קרבית.

השמירה בסבבים, והכומתה לוחצת על ראש החייל השומר ונדבקת לכיפה שמתחתיה. מי שלא בסבב מתבטל בטלה מתוקה ומנחמת כפי שרק בטלה במדים יכולה להיות. הספרים נשלפים מהווסטים: משניות קטנות עם פירוש קהתי; ספרים מספרייה לעם; דפי מגזין של "בלייזר" מוחבאים היטב בתוך חוברת מורשת קרב; ספרוני ברסלב בעטיפות צבעוניות. טלפונים סלולריים לחיילים אסורים בפקודה.

ליד הצֵלנית המאולתרת יושב רוזמן וקורא בקול את "מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן מברסלב. הציציות שלו יוצאות מהמכנסיים ונחות על הקרקע כמו ידיים רפויות, שוקעות בחול הפודרה שנלעס תחת גלגלי הפומו"ת עד שהפך אבקה. רוזמן אומנם בא מאותה הישיבה כמו שאר המחלקה, אבל הוא כבר לא אתם. עוד שנה, כשהם ישתחררו חזרה אל בית המדרש הסלעי והסרוג שלהם, הוא יעזוב לישיבה אמיתית בצפת, ככה הוא אומר להם, ישיבה של ברסלב, שלא מקדשים שם את הנשק והגסות של הצבא, שלא מחפפים בה בהלכה כי המג"ד אמר שיש תרג"ד, שלומדים שם כי רבינו אמר שעיקר כלי זינו של המשיח הוא תפילה, שאפשר לכבוש את כל העולם בניגון. רוזמן גם אומר שאחרי שיעזוב לא ידבר עוד עם אף אחד מהמחלקה, אבל בינתיים הם מגבים אותו מול המפקדים, מנסים להסביר למה הוא מגיש קבילות כשלא נותנים לו לטבול במקווה אחרי קֶרִי לילה, ולמה רק הוא מוחא כפיים באמצע השקט של תפילת עמידה, ולמה הוא ממלמל "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני שהוא זורק לפח, שבת אחרי שבת, את כל העיתונים שמגיעים לפלוגה.

רוזמן יושב קרוב, אבל ארתור הסמל נהנה להתבונן בו דרך המשקפת, רואה איך הוא קורא בספרון, וחופן בידו מדי פעם קצת מחול הפודרה, ושופך אותו על ראשו – כמו חתן בחופתו, שהעפר נמשח על פדחתו כזכר לחורבן המקדש וירושלים. ארתור שאל אותו מה הוא עושה, ורוזמן אמר שהוא מסמן את הגלות על המצח, לזכור אותה במקום הטֹטָפֹת.

ארתור לא נכנס לזה. הבוז שלו חרישי. עוד שנה וחצי, כשישתחרר ויטייל בעולם, הוא ינסה להסביר לתיירות נורדיות בטְרֵק על הדתיים שהיו לו על הראש בצבא. אנקדוטה. אולי לארתור לא אכפת, אבל לאלישיב שיושב לידו אכפת מאוד. הוא מפחד שהשם הרע שרוזמן מוציא למחלקת הבינישי"ם גובלת ב"חילול השם" חמור, כזה שעוד עלול להפריע לו לצאת לקורס קצינים. גלות?! צועק אלישיב לרוזמן; איזה מין דבר זה יהודי עם מדים ונשק בארץ ישראל שאומר שהוא בגלות?! רוזמן עונה לו שהמדים האלה הם גלות ושכולנו בגלות, גלות הנפש והגוף, וששם, כמו שאומרת בת המלך בסיפור של רבי נחמן,  לא טוב. המקום הזה לא טוב.

שני פרחי התנאים עוד היו ממשיכים להתווכח, אלא שארתור רואה במשקפת את הג'יפ של המ"פ מתקרב. בתיאום שאין לו דבר עם המקרי, הוא אומר מיד, שאם כבר תקועים כאן, הגיע הזמן לחזור על נוהל הרמת השד"מ; הרמת שדה מוקשים. בכל זאת הנדסה, חבר'ה, לקום. בפקודה לקום. והנה זה קורה כמו תגובה למלת קסם: בחוסר חשק הספרים נסגרים והמכנסיים מנוערים מהפודרה. רוזמן גומר את הסיפור, מחייך אל ארתור ומצטט את השורה האחרונה: "ואיך שהוציאה לא סיפר. ובסוף הוציאה".

עכשיו המ"פ משעין את נוצות הטווס שלו על הג'יפ ומתבונן בארתור מצייר קווים בחול ומפלס בהם שדות מוקשים דימיוניים. למשמע הקריאה שלו קורסים החיילים המדמים את תהליך ההרמה בגופם; מחול הזוי של גברים ירוקים מתמוטטים אל קרקע מובסת, נצבעים באיפור יבש, מסוכר.

בעוד הם על הרצפה, קרב המ"פ אל ארתור וטופח על עורפו כמו אח גדול ותחמן ואומר שזה טוב מאוד. טוב מאוד. ואחרי רגע הוא אומר, והפעם בשקט, הגרר יבוא רק מחר בבוקר. יש שם עומס ואין מה לעשות. וכבר צעקתי על ברזאני. ושמע, אני צריך איזה מַעְרוּף קטן ממך; נעלה את כולם בטיולית לבסיס, אבל אתה תישאר כאן הלילה לשמור עם שני חיילים, ערן יארגן לכם חמגשיות לארוחת ערב.

ארתור מנסה לא להזיז את שרירי הפנים. הוא מהנהן בראשו לאות הסכמה, והמ"פ עוזב את עורפו ופונה אל הג'יפ. רוזמן, עדיין שכוב על הקרקע, לוחש שהכול חרא, שהם כמו יהודונים בשְטֶטְל שמפחדים מהפריץ – מזדחלים כי איזה ילד עם דרגות צעק לזחול – ועכשיו גם ארוחות ערב חרא. ואלישיב מגיב מולו; תראו-תראו את הבחור עם הפאות אומר לנו יהודונים! וארתור הסמל אומר לאלישיב לשתוק, ופונה אל רוזמן, שמחייך את ניצחונו הקטן ופוסק, יש לך שבת רוזמן. ואלישיב, שעכשיו תורו לחיך, פונה אליו ואומר; איך זה לסגור ארבעים וארבע יום, הא רוזמן? ובעוד האצבע של ארתור מנתרות אל גופו של אלישיב, פותח המ"פ את החלון ומסכם; כל הכבוד שני קונילמל, אתם נשארים כאן הלילה לשמור.

הג'יפ נעלם מהאופק והבטלה חוזרת לשגרתה. רוזמן ואלישיב תופסים כל אחד את ספרו בידו ואינם סרים ממנו ימין ושמאל. ארתור משחרר את שרירי הפנים ונפנה להחיות את רוחו בשאריות הבטרייה של הטלפון הסלולרי, בזמן ששאר החיילים מחסלים חפיסות חטיפים עד אחרון פירוריהם. במכשיר הקשר חודלים המטווחים הסמוכים אש לכבוד החשיכה, ורוזמן מתעייף מלנסות לקרוא באור מועט ורק מביט אל השמים.

מששקעה השמש סופית, קם רוזמן מהקרקע כמו מסוכת אבלים בתום שבעה והכריז; נגמר אב! זמן מעריב ראשון של חודש אלול! והוא מוחה כפיים ומרים אנשים מבטלתם וצועק; מלכו של עולם יורד לשדה יהודים, המלך בשדה! המלך בשדה! שלושה חברים קמים לרקוד אתו במעגל סביב הפומ"ה התקולה כמו בריקוד סביב בימת החזן בימי הישיבה, והרובים נחבטים בעצמותיהם בכל קפיצה. הקול שלהם, שהתרגל לצעוק "הקשב!", משחזר עכשיו צעקות מזמן אלול בבית המדרש, ויש בו כנות גדולה כל כך, עד שאפילו אלישיב נשבר, וקם אל המעגל כמי שאינו רוצה לפרוש מהציבור. רק ארתור נשאר לשבת וצועק ממקומו;  חבר'ה מספיק, מספיק בפקודה. ורוזמן עונה לו; הקשב הסמל! המלך בשדה מוקשים הסמל! המלך בשד"מ! המלך בשד"מ!

הפודרה פורחת בתזוזות הרגליים של הריקוד הישר אל פניו של ארתור, שמתרומם סוף סוף ונעמד באמצע המעגל, מנסה לתפוס את מבטו של רוזמן הסובב בקרוסלת החיילים המהירה. אתה מסתבך יא טמבל, הוא אומר לרוזמן, אין לך מושג כמה אתה מסתבך. רוזמן תופס בתגובה את ידו של ארתור ומכניס אותו כנגד רצונו למעגל, גורר אותו יד ביד כמו קרוב-רחוק שהוכרח לרקוד במעגל החתונה.

ארתור לא מבין מדוע, אבל ההתנגדות שלו פוסקת. הוא משתלט על קצב הריקוד המהיר כמו שמשתלטים על נשק. רגלים וידיים זזים, גופים רבים רוקעים בסופת חול לילית סביב גוויית המשוריין. ארתור מוצא את עצמו צורח בלי שליטה; המלך בשד"מ! המלך בשד"מ!

דרושה חברה לתקופת החגים – לרכישה

מדריך הטרמפיסט למשתחרר – ביקורת על הספר "עם הארץ" ליאיר אגמון

יאיר אגמון לקח עגלת שוק ויצא איתה למסע טרמפים, התוצאה הספרותית יוצאת עכשיו בספרו "עם הארץ". פה ושם בארץ ישראל, 2012

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 2/3/2011)

"עם הארץ (סיפור מסע)" / יאיר אגמון

זמורה-ביתן 2011 / 265 עמ'

"עם הארץ (סיפור מסע)"

את טיול השחרור שלו עשה יאיר אגמון בארץ. לא בשביל ישראל, גם לא בדילוג בין הסוויטות של רשת מלונות דן. בלי תיק גדול על הגב ועם עגלת שוק  בשם "לאה", הוא תפס טרמפים לאורכם ולרוחבם של המקומות שבהם הסתובב עד לא מזמן כחייל. "אני רוצה לפגוש אנשים", מצהיר הגיבור בפני אלו שפותחים לפניו את דלתות מכוניותיהם ובתיהם ותוהים על מעשיו. לפעמים נדמה שמוסד טיול השחרור הישראלי יוצא מנקודת ההנחה ההפוכה; שאחרי שלוש שנים עם עַם הארץ באוהלי סיירים ואחרי שעות של שמירות המשקיפות לגולן – אתה רוצה משהו אחר. כך משתרך לו זרם המשתחררים מעמדת החתמת הדרכונים בנתב"ג אל עבר מקומות אקזוטיים יותר וממלא את דפי הפייסבוק בתמונות עִם שער ארוך על רקע הר. "כולם נוסעים לשם", כותב אגמון בספר, "וזה לא משנה מה השם הזה בשבילם. כי מה שיש להם שם בסוף זה אותנו. ישראלים נוסעים להודו כדי להיות עם ישראלים, יוצאים באמסטרדם לעשן עם ישראלים, חוצים את דרום אמריקה עם ישראלים שפגשו, טסים עם ישראלים, וכל כך למה". אגמון, אם כן, רק שינה את הגיאוגרפיה והחזיר אותה למקום ההתרחשות הטבעי.

הטיול של אגמון קצר – קצת פחות משבועיים – אבל עמוס באירועים. טרמפ מוביל לטרמפ. גיבור הסיפור יוצא מירושלים עיר מגוריו ומוצא את עצמו משתכן אצל עובדים זרים, רודף אחרי נערה חרדית לשעבר בסניפי 'ארומה' תל אביב, ניצל על ידי קיבוצניקים מבוגרים ונזירים ומשתתף בערב פוסט-הריסת בית בגוש עציון עם הרב פרומן ואריאל זילבר. אבל כל האירועים הללו הם רק תירוצים; הכוח האמיתי של הספר נמצא בדקויות הקטנות, ואגמון, בחור שמנסה לדייק בכתיבתו, מפזר אותן בשפע. מתיאור ריקוד חיבור חגורות הבטיחות באוטו דחוס טרמפיסטיות דתיות ועד רשימת מילים נייטרליות שיכולות להיקרא גם כגסות שבגסות.

"עם הארץ" הוא ספר רהוט, מהנה, מפתיע בכנותו, אך לא חף מבוסר. זהו ספרו השני של אגמון בן ה-25, סטודנט לקולנוע בבית הספר 'סם שפיגל' ובוגר ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. עוד כחייל הוציא אגמון את הספר 'חפ"ש' (הוצאת ראובן מס, 2008) – אוסף דרשות צבאיות לפרשת השבוע, וסיפור שכתב – "ונפש יהונתן נקשרה" – זכה בהמלצת השופטים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' בשנה שעברה. המשותף לכל היצירות הללו הוא הנוכחות הצה"לית שנספגת בשפה ובחוויות כמו שמן רובים על מדי ב' מטונפים. כך שרוב הזיכרונות של אגמון, קצין קרבי בנח"ל בשירותו הסדיר, באים ב"עם הארץ" בירוק צבאי. לפעמים הם בעלי חן, כמו ההתעקשות שלו לאסור על חייליו לקרוא את עיתון הגברים 'בלייזר' – "עיתון שמתייחס לבנות ולמכוניות אותו הדבר", אבל כשמספר המור"קים עולה אתה פשוט רוצה לבקש גימלים מהחופ"ל הסיפורי.

במובן אחד גיבור הספר עדיין לא השתחרר: הוא יצרי כמו חייל שרואה באמצע הבסיס מדריכת כושר ואינו יכול שלא לשרוק. היצריות הזאת היא אחד הכוחות המרכזיים שמובילים את העלילה, ודרך ההתעסקות בה דן אגמון בנושא הבגידה, כבוגד בעצמו, כנבגד בידי חברתו וכפרי בגידה של הוריו (אחד הקטעים המרשימים ומלאי התנופה בספר הוא תיאור מדומיין וסוחף של פרשת האוהבים שהובילה להיוולדו).

היצריות האובססיבית הזאת מצטרפת לתחבולה הספרותית ומייצגת, בסופו של דבר, אלמנט נוסף של חוסר המפגש. אגמון בורא כאן דמות שבניגוד להצהרתה – לא פוגשת אף אחד באמת. כשהוא מרוכז ועסוק כל כך בעצמו לא נותר לגיבור הספר זמן להקשיב לקולות שאותם הוא מבקש לשמוע. יש כאן סימפטום רחב יותר המייצג חברה שלכאורה מוצפת באפשרויות מפגש – מהרשתות החברתיות ועד הרשתות הסלולריות – אבל המפגש שהיא מציעה הוא צר, שטחי ומתענג למשמע עצמו כהד בחלל הריק.

הספר כולו מהלך על הקו הדק שבין הבדיוני לביוגרפי: אגמון העניק לגיבור הסיפור את שמו הפרטי ופרטים אישיים נוספים, וכך הוא כותב על מכתב שפרסם ב'ynet יהדות' כיעל, בחורה צעירה ומתוסכלת בעקבות נישואיה לחייל קרבי. אגמון מספר על הפולמוס שעורר זעמו המניפולטיבי כנגד נישואים במהלך השירות הצבאי. הסיפור הזה משובץ בספר לא במקרה: אגמון מבקש שתקראו אותו קריאה כפולה, היה או לא היה, פאזל שלא משלים את כל החלקים.


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו ל 337 מנויים נוספים

ארכיון

Follow me on Twitter