השבוע יערך פסטיבל 'ימי אהבה לשירה' של 'משיב הרוח' בפעם החמש עשרה. בין שלל האירועים (תוכנית מלאה אפשר לראות כאן ובפיסבוק), יתקיים גם מפגש שלי במוצאי השבת (3/12 ז' בכסלו, בשעה 18:30) עם המשורר והסופר שמעון אדף בבית הקפה 'בן עמי' (רחוב עמק רפאיים 38) במושבה הגרמנית בירושלים.
הנושא הכללי של הפסטיבל השנה הוא ספר תהילים והמפגש יעסוק גם במחזור השירים של אדף בעקבות 'שיר של יום' (מתוך ספרו הראשון 'מונולוג של איקרוס') ובכתיבה שלו בכלל.
לא מזמן הודיע משרד החינוך על יחידה חדשה בבגרות בגיאוגרפיה, שתעסוק בהיסטוריה של עיירות הפיתוח. בירת הקסאמים שדרות, כך סופר, תילמד כדוגמה ייצוגית עם טוויסט עדכני של תרומה חשובה לתרבות הישראלית. רשמו לפניכם את המיקוד בחמש יחידות גיאוגרפיה לתיכונים ממלכתיים: קובי אוז, "שפתיים" ובעיקר "כנסיית השכל".
הנה הנרטיב בקצרה: נערים מעיירת פיתוח בדרום נוסעים אל העיר הגדולה, חיים במשותף בדירת חדר בדאון טאון תל אביב, עובדים בכל הבא ליד, רוצים להביא קול חדש, מנגנים. אחר כך אלבום ראשון, אחר כך הצלחה. מצרכים עיקריים: רוק, מזרחית, אפלה, מלנכוליה, שולחן השבת שהכול היה נראה בו קדוש, ושם שלקוח מ"זן ואומנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ' פירסיג.
הסיפור הזה סופר שוב ושוב בשנות ה-90, עד שלבסוף נעמד במקום מרשים: "כנסיית השכל" הפכה לאחת הלהקות הוותיקות והמוערכות במוזיקה הישראלית – כמעט עשרים שנים ושבעה אלבומים (ואפילו בלי הפוזה של להתפרק ולהתקמבק). הישג נדיר בנוף המקומי.
לפני שלוש שנים הם הגיעו אל השיא בצורה משונה. מתוך הרצון להוציא אלבום אוסף עם ערך מוסף נוצר "אוטוביוגרפיה" – שני דיסקים שבהם מיטב שירי הלהקה בעיבודים חדשים, רובם תזמורתיים, שלקחו את המקור בצורה מאתגרת ומסקרנת. קשה היה לצפות את ממדי ההצלחה של האלבום הזה: "כנסיית השכל" חזרה פתאום להיות הדבר הנכון, האלבום מכר פלטינה והביא אותם עד לקיסריה (ולשיתוף פעולה מוצלח במיוחד עם ריטה). השאלה הייתה מה עושים עכשיו. אנשים שעקבו באהבה אחרי הלהקה פחדו ש"אוטוביוגרפיה" היה חיבוק אחד יותר מדי להרכב שבנה את עצמו מהרעב. היה חשש שלמרות הוותק, ההצלחה תביא אותם אל "תסמונת האלבום השני", תסמונת שמאפיינת בדרך כלל להקות בתחילת דרכן.
האלבום החדש, "שורות של אנשים" שמו, נולד מתוך מהלך מודע לשחזר במשהו את הסיפור של ההתחלה: לצורך ההקלטות הם עזבו את הפרובינציה הקטנה במזרח התיכון ועברו ללונדון העיר הגדולה. חודש אינטנסיבי באולפני Britannia Row (מיסודם של "הפינק פלויד") הוליד שלוש עשרה רצועות חדשות, שמנסות לחזור אל ההתחלה ומצד שני לשמור על המומנטום של "אוטוביוגרפיה". לא בטוח שהמהלך הזה הצליח וגם לא בטוח שהוא נכשל. "שורות של אנשים" הוא אלבום שלא מתבהר כל צורכו גם אחרי שמיעות רבות.
הוא נפתח הכי טוב שאפשר: אחרי דקה של "אושר" אינסטרומנטלי פורץ יורם חזן בקולו המוכר, יורה את המלים של "שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן" מאת דוד אבידן (השיר שפותח את הקובץ "משהו בשביל מישהו") כמו M-16 שקיבל נשמה. זהו טקסט אבידני אופייני: מילים מחוברות, מתוחכמות, מתעתעות; עבר-עתיד, אור-שחור. רן אלמליח הלחין את המילים בדיוק רב, והעיבוד, הנגינה והשירה הבטוחה-זועקת של חזן משלימים ביחד יצירת מופת בז'אנר של שירי משוררים. כשחזן שר: "ואור זכור לטוב לאט שוקע / שלום אורטוב שקוע, שלום אביב / היום אני פחות מכל יודע / מה אחרון ומה אחרון חביב", זה נשמע כאילו דוד אבידן קיבל מגאפון לצעוק ממנו, שנים רבות כל כך אחרי שכתב את המילים על הדף.
זה לא מפתיע. "כנסיית השכל" יודעים לבחור טקסטים טובים ולעשות להם את ההשלמה הנכונה. האלבום השני שלהם, "קח שירים", הורכב משירי משוררים (ויזלטיר, עמיחי, זך, רחל, אדף), והיה הצלחה גדולה. גם הפעם התרומה הקבועה של המשורר השדרותי לשעבר (והתל אביבי בהווה) שמעון אדף, בדמות הטקסט הנפלא "הדליקו את הפנסים", היא מהרצועות היותר מוצלחות באלבום. אבל שני הטקסטים הטובים האלה רק חושפים את החולשה של "הכנסייה" כשהיא מחברת מילים לעצמה. אלמליח וחזן, שיודעים דווקא ליצור דימויים ולספר סיפורים במילים, עורמים הפעם קלישאות אל מקום צפוי כל כך: "הלילה אפל ורחב / ורוחות הים פורעות מחשבות / ורסס גלים נקודות זוהרות" ("על מה את חולמת"), או: "וגם את ריח הגשם ואור הירח / וניגון ישן שנשכח מהלב" ("מכל הדברים הטובים"). אולי אין פלא שקצת קשה לקרוא את חוברת המילים המצורפת לעטיפה שעיצבה האמנית מיכל רובנר.
גם מוזיקלית האלבום לא שומר על רמה אחידה: יורם חזן (גיטרה, שירה), רן אלמליח (בס), דוד רז (גיטרות), עמי רייס (קלידים) ודניאל זייבלט (תופים) נשארים נגנים מיומנים, אבל הסאונד שעוטף אותם לא תמיד מחמיא לשירים. ההפקה עמוסה מדי, מזכירה מאוד את המוטיבים שאפיינו את האלבום הקודם. אלא שמה שהיה טוב לסיכום האוטוביוגרפי עובד פחות כאלבום אולפן שרוצה להיות אבן נוספת בקומה שהם בונים כלהקה. שלא אובן לא נכון: הסאונד שיצרו המפיקים דניאל זייבלט, ירון כהן ומשה בעבור מעניין לאוזן וניכרת בו תשומת לב גדולה לפרטים, אך הוא חסר מידה של פשטות שנדמה שהייתה נכונה לחלק גדול מהשירים ("אהובה" ו"זיכרונות", למשל).
אין כאן להיטים חד משמעיים, לפחות לא מהסוג שהם נהגו להנפיק באלבומים הקודמים. יותר מזה, נדמה שדווקא השיר "על מה את חולמת מיכל" שנכתב על פי המתכון וחומרי הגלם של "למאיה יש אקדח" הוא הרצועה החלשה ביותר באלבום. הפנינים נמצאים בשירים כמו "האויב נמצא בפנים", "אושר" (הסוגר), "מים שקטים" ובשירי המשוררים כמובן.
יש הרבה יופי ב"שורות של אנשים". מה שחסר הוא אולי קצת רעב אמיתי, לא מלוטש, חם יותר. "שדרות", אחד השירים החזקים ביותר של שמעון אדף על עיירת הנעורים המשותפת (שיר שנמצא כבר מזמן בחומר הבגרות לספרות), מסתיים במילים "רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת". אולי שווה לנסות.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות