הפסנתרן: מוריס אל מדיוני בהופעה

התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏31/12/2010

גם כאשר הוא עולה על הבמה של מועדון ה"מעבדה" בירושלים, מוריס אל מדיוני נראה כמו אחד המתפללים המבוגרים בבית הכנסת שלנו. אומנם הוא מגיע מאלג'יר ואנחנו מטריפולי, אבל יש יותר מדבר אחד שמשותף למוגרבים מבוגרים: הוד ישן עם רשלנות קלה באזור המשקפיים, למשל, או משפטים שמורכבים מכמה שפות, ובעיקר: נוכחות יציבה, מוחלטת, ליד הפסנתר ולפני תיבת החזן. ההבדל המרכזי ביניהם הוא שאף אחד מהמתפללים המבוגרים שלנו לא מנגן בפסנתר, ואילו אל מדיוני הוא אגדת מוזיקה חיה ובועטת (ורק למען הסר ספק – לא בתחום הפיוטים). הוא הצליח למשוך קהל מגוון ורב-גילאי שמילא את המתחם בצרפתית, כאילו הייתה זאת הטיילת של תל אביב באמצע חופשת ה"ווקאנס" של אוגוסט.

הסיפור האישי של מוריס אל מדיוני מחכה לבמאי שישכיל לעשות ממנו סרט קולוניאליסטי עם פסקול מפתה: הוא נולד בשנת 1928 בעיר הנמל האלג'ירית אוראן, ומעולם לא למד מוזיקה באופן מסודר. בגיל תשע הביא אחיו פסנתר ישן משוק הפשפשים, ואל מדיוני לימד את עצמו לנגן בו שירים צרפתיים ששמע ברדיו ומוזיקה ערבית מהרחוב. עם כיבוש אלג'יריה בידי כוחות הברית מצא את עצמו הנער בן הארבע-עשרה מסתובב עם המלחים והחיילים האמריקנים שישבו בבארים ובבתי הקפה ליד הים.
הוא ניגן והם לימדו אותו שירים של פרנק סינטרה וקטעי בוגי ווגי, וג'אז ומוזיקה לטינית וקובנית. מתוך כל השפע הזה יצר אל מדיוני שילוב בין הצלילים האנדלוסיים שעליהם גדל לבין צלילי העולם האחר שעלו מהמסבאות. הוא היה הראשון שהכניס פסנתר למוזיקת ה'ראי' (Rai) האלג'ירית (כוכב ה'ראי' הגדול ביותר, שב חאלד, רואה בו את אביו המוזיקלי), והפך למוזיקאי פופולרי בקולוניה הצרפתית של אז. ב-1962, עם סיום מלחמת העצמאות של אלג'יריה, נאלץ אל מדיוני לעזוב את המדינה. הוא חי תקופה קצרה באשדוד כשהוא מלווה את ג'ו עמר, ולאחר מכן עבר לפאריס. ההגירה לצרפת לא הייתה קלה ואל מדיוני החל לעבוד כחייט כדי לפרנס את משפחתו, עד שלבסוף התיישב במרסיי ויכול היה להתרכז במוזיקה.
רק בשנות התשעים החל להוציא אלבומים בחברות תקליטים מסודרות. האחרון שבהם, עבודה משותפת עם אמן כלי ההקשה הקובני רוברטו רודריגז, נבחר לאלבום השנה בקטגוריית מוסיקת העולם של רדיו 3 של הבי-בי-סי לשנת 2007. הוא מגיע לארץ מפעם לפעם (חלק מילדיו גם גרים פה), אפילו הקליט כאן אלבום ב"מגדה" (הלייבל האתני של האוזן השלישית), ומרבה לשתף פעולה עם אמנים ישראלים רבים, מיאיר דלאל והתזמורת האנדלוסית ועד דיוויד ברוזה, טיפקס והחצוצרן אבישי כהן. נקישות הפסנתר שלו המלוות את השיר "נשמתי" של עמיר בניון (מתוך האלבום "הכול עד לכאן") יוצרות דיאלוג רב משמעות בין שני האמנים הצפון אפריקאים ומהוות יצירת מופת בפני עצמה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אל מדיוני מופיע. הוא באמת מנגן כמו שמספרים: פורט על הפסנתר כאילו היה עוד. צריך להתבונן בו כשהוא מנגן. הקסם של אל מדיוני עובד בכל הכיוונים: זה עובד כשהוא נותן רק לכלים לנגן, וזה עובד גם כשהוא שר, זה עובד שקט ועובד שמח. עובד עם חיות עצומה. הוא שר במתיקות את שירו "אהלן וסהלן", שמוכר בעיקר בביצוע החפלות של להקת "שפתיים" (וגם אצל עמיר בניון ויהודה מסס), ועובר משם לשיר צרפתי על אלג'יר המולדת שאליה לא חזר.
בשתי ההופעות שנתן בגיחה הזאת לארץ משלימים את הטריו שלו חגי ביליצקי (קונטרבס) והלל אמסלם (כלי הקשה). הם מלווים אותו בעדינות, משלימים את הדומיננטיות של הפסנתר בצלילים מלווים. לא גונבים את ההצגה. ההופעה ב"מעבדה" נגמרה אחרי שעתיים וחצי של נגינה ומספר לא מבוטל של הדרנים. הרבה אחרי שתים עשרה בלילה, בשעה שרוב האנשים בגילו כבר לא מסתובבים בחוץ, מוריס אל מדיוני יצא עמוק לתוך לילה ירושלמי קר.

מחשבות שמחוץ לתמונה: על האלבום החדש של עמיר בניון ויהודה מסס

"מחשבות": עמיר בניון ויהודה מסס ('נבל העשור' / 'ארמה')

• פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' , 11/06/2010 במדור 'צליל ביקורתי'

בערב יום הזיכרון האחרון הוציא עמיר בניון את השיר 'אני אחיך', מין תגובה רגשית ולאומית לאירועי הזמן האחרון.
'הוציא' הוא ביטוי עדין. נכון יותר לכתוב שבניון זרק בקבוק מולוטוב דליק במיוחד אל מרכז העצבים של החברה הישראלית, ויצר בתוך דקות שריפת ענק תקשורתית (ווירטואלית) שיצאה מכל פרופורציה הגיונית. השיר הזה הסיט את העניין מ'מחשבות', הדיסק החדש שהוציא בניון עם יהודה מסס כמה ימים קודם לכן. לא מדובר בתעלול קידום מכירות: 'אני אחיך' כלל לא נכלל בדיסק, והאמת היא שלמעשה הזה לא היה כל הגיון שיווקי (כמו שהוכיחו תגובות הנגד הרבות). 'אני אחיך' יצא מהבטן, מין בוקס אינסטינקטיבי של אדם שלוקח את המציאות ברגישות.
מי שעוקב אחרי הקריירה של בניון יודע שזה מעשה בניוני טיפוסי – בניון הוא המאתגר הגדול של המוזיקה הישראלית הן מבחינה מוזיקאלית והן מבחינה רעיונית. הוא עושה מה שבא לו. יש בזה משהו מרענן מול ההתנהלות היחצני"ת, המתלקקת וחפת הטעויות שמאפיינת זמרים בסדר הגודל שלו. למרבה הצער הקרקס שנוצר בעקבות השיר הבינוני הזה תפס את כל החשודים המיידים בעמדותיהם הצפויות – הנעלבים נעלבו, השמחים לאד שמחו, והדיון נהיה עייף שנייה אחרי שהחל. היה משעשע לראות את היו-טרן שעשו מי שהמליכו אותו רק לפני כמה חודשים לתקווה הגדולה; בניון הפך מכוכב שערי מוספי -שבוע המפרגנים לפרסונה נון גרטה. 'אני אחיך' תפס את כל הכותרות, והאלבום שיצא עם מסס נדחק מהתודעה כאילו לא יצא מעולם.
חבל, דווקא אלבום יפה 'מחשבות'.

בניגוד לבניון שנדמה שאין צורך להציג, יהודה מסס הוא יוצר אלמוני יחסית. למרות שזהו אלבומו השלישי (קדמו לו 'מזרב' שיצר עם אהוד מנור ו'אמת פשוטה') ועל אף שהוא כותב מבוקש בצד האיכותי יותר של המוזיקה המזרחית (שלומי שבת, שמעון בוסקילה ואחרים) הוא לא זכה לפריצה הגדולה. בניון ומסס נפגשו לפני כמה שנים כשעבדו באותו אולפן, בנפרד, ונחשפו אחד למוזיקה של השני. ההחלטה להוציא אלבום משותף יצרה עשרה שירים ששניהם כתבו והלחינו (מלבד השיר "אהלן וסהלן" שכתב המוזיקאי היהודי-אלג'ירי הגדול מוריס אל מדיוני), השירים נעטפו בהפקתו המוזיקלית המלוטשת של שמוליק דניאל, ויצרו עסקה רווחית לשני הצדדים.
הדבר הבולט ביותר בשמיעה ראשונה הוא המפגש הווקאלי בין הקול הגבוה, הלא נגמר והבלתי נתפס של בניון לחספוס הנמוך של מסס. המפגש הזה יוצר הרמוניות מפתיעות ומשלימות. בניון מלווה את קולו של מסס כהד שומר, וביחד הם ממלאים נפח דיאלוגי מעניין. בראיונות שקדמו ליציאת האלבום אמרו השניים שהשירים הללו לא יכלו לבוא אלא באלבום משותף. אצל בניון הדבר ניכר במרחב הסגנונות שאינם מופיעים אצלו בדרך כלל: ממקצבים לטיניים ('המנגינה הזאת') ועד רוק ('גג העולם') שמצטרפים לרפרטואר הקבוע של בלדות מזרחיות ושירי נשמה.
טקסטואלית אין כאן הפתעות: קסמם של המילים נמצא בפשטותם, בחוסר יומרתם, בכנות שנובעת מהם. הנושאים נעים בין אמונה, רומנטיקה, שיר לאמא והנושא שמעסיק את בניון באובססיביות (לפחות מאז האלבום 'הכל עד לכאן', 2006): גאווה, תהילה והדרך לצאת מהם. הנושא מקבל את מקומו ב'גג העולם': "אין ספק בכלל שעל גג העולם הכל נראה בטוח מושלם / לא יורדים משם אפשר רק לצנוח […] כמה שניות לוקח ליפול, אל תוך הים הכחול / לאבד את הכל, להתעורר על החול".

שני השירים הטובים באלבום הם 'מחשבות' הפותח ו'מילים ברוח' הסוגר – שני שירים מדויקים, עדינים, שמוציאים את המיטב מהשילוב המשותף. בעיני, החיסרון העיקרי נמצא בהעדר העוצמה הביניונית, אותה עוצמה חסרת מעצורים, שנדמה שהתעדנה באלבום הזה. 'מחשבות' הוא אלבום מרוסן, נעים ומתקשר, אך נדמה שמעיז פחות מקודמיו להגיע לשיאים.