כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית

המלחמה הקרה בין מזרח למערב, המלווה את התרבות הישראלית מראשיתה, קיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון: מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטאטוס של ישראל הישנה והטובה. המיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו, ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי תרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין נשאל לדעתו על המוזיקה מזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשכים לענות, הנעלבים ממשכים להיעלב (והמהדרין ביניהם אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את אצבעותיהם במקלדות בהנאה אל מול הקרקס. מאמר שהתפרסם בגיליון 52 של 'דעות' 

אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את קריאות ה"בגין בגין". עומר אדם בהופעה

א.

אני חושב שהפסקתי לשמוע מוזיקה מזרחית בערך בתקופה שהפסקתי לנשק את הפרוכת בבית הכנסת. כשהייתי ילד, אבי היה שולח אותי אל ארון הקודש בסופן של התפילות, לתת כמה שניות של השתהות ובקשות שמסתיימות בבוסה קטנה לבד הכבד המעוטר בחוטים. זה מנהג נפוץ בבית הכנסת שלנו, הטריפוליטאים, אבל במקומות אחרים בהם התחנכתי זה היה מנהג משונה מאוד. עם השנים הפסקתי ללכת לבית הכנסת – כל בית כנסת – וכשחזרתי העדפתי את אווירת השטעטל וניגוני החסידים.

הזמן הזה היה תחילתה של תקופה: פלומת שפם החלה לצמוח מעל שפתי העליונה, הקול שלי התחלף, ושאלות כמו זהות עדתית התחילו לעלות אגב חגיגות הבר מצווה. החברה שבה גדלתי – כרך ברוגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת – שדרה לי מה מקובל ומה לא מקובל: חולצה לא לבנה בשבת ואייל גולן היו בצד הלא נכון. אייל גולן היה אז הדבר הכי גדול במוזיקה של התקופה – תחת שרביטם של זאב נחמה ותמיר קליסקי הוא שבר שיאים חדשים של פופולאריות שלא היו מוכרים עד אז לזמרים מזרחיים, גם לא לזוהר ארגוב. אבל החיישנים שבראש הזהות העדתית הכפולה שהחזקתי בה (אמי ילידת ניו יורק), שידרו לי שנבון יותר – במקום שבו אני חי -לאחוז בצד של שלום חנוך ופול סימון. בין שתי הברירות אתה נוטה להעדיף את מה שמסמנים לך כ"נכון". אייל גולן נזרק לפח, גם הנשיקות לארון הקודש. אם הייתם תופסים אותי בקריוקי הייתי שר מאיר אריאל (היחיד, אגב, מהברנז'ה הקיבוצית שאהב והעריך מוסיקה מזרחית. "כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היה השיר היחיד בעברית שאריאל הפיק עבורו גרסת כיסוי). טענות ההשתכנזות נהדפו בדרכון אמריקאי שהביאה לי אמי. בזתי למזיקה מזרחית כמו שרק מי שאהב אותה בעבר יכול לבוז. אבל כמו כל אקסית מיתולוגית, זו הייתה רק שאלה של זמן.

נדמה לי שעמיר בניון היה המוזיקאי המזרחי הראשון שאשכנזים הורשו לאהוב בלי להתבייש. למרות שמבחינות רבות הוא ה-הארד-קור הגדול ביותר בז'אנר, הפך הפרא האציל מבאר שבע לבן בית מועדף גם במערכות סטריאו שהתרגלו לפינק פלויד. בניון היה אחר, אמיתי, מחאתי, מתוחכם, חף ממניירות ובעיקר – טוב מדי בשביל שיהיה אפשר להתעלם ממנו. לא תמצאו אותו עושה בר מצווה או מסתובב עם דוגמניות בנות שש עשרה. עמיר בניון היה הגשר שאפשר לי לשוב ולשמוע את הצלילים שברחתי מהם, הוא ומוזיקאים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף שעיצבו מעין פיוז'ן ישראלי חדש שהצליל המזרחי היה מאבות המזון שלו. עד שלפני כמה שנים התחלתי להוריד בסתר שירים מזרחים – מאום-כלותום ועד שלומי סרנגה. בהתחלה עוד נתליתי במין הסברים מתחכמים שכאלה, אבל האמת היא שאני פשוט אוהב את המוזיקה הזאת. לא בקטע אירוני. לא כטראש. לא רק בצחוק. אני אוהב אותה באופן מודע. אני שומע אותה כשאני רוצה להיות שמח. המוזיקה הזאת מרקידה אותי ועונה לי על מקומות בנפש שבהם אני זקוק למסאז' דחוף. ועדיין אני לא מסוגל לשים אלבום כזה על המדף שלי – להוריד את השירים זה קצת כמו הספרים שמונחים בשירותים: הצהרה על נכונות עקרונית שיש בה עדיין בושה.

ב.

מלחמת התרבות הפנימית שלי היא רק הד קלוש למלחמה קרה שמתרחשת בתרבות הישראלית מאז ראשיתה, ונדמה שקיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון. עולם הפוך נוצר; מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטאטוס של ישראל הישנה והטובה: היכל התרבות, גלגל"צ, קיסריה, שערי העיתונים וחלונות הראווה התמלאו פתאום בצלילים אוריינטליים (בדרך כלל מצופי פופ סוכרי) והתעקשו להזכיר שמדינת ישראל נמצאת בדיוק באמצעו של הלבנט.

המהפכה באה מלמטה: המון "עם" ערטילאי שלף את הטלפונים הסלולאריים שלו והחליט לקבוע בעצמו מה הוא רוצה לשמוע ועל איזה מוזיקה הוא מוכן לשלם. ה'קאזוס בלי' הגיע והמיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו בליווי האש של התקשורת. ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי תרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין נשאל לדעתו על המוזיקה מזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשכים לענות, הנעלבים ממשכים להיעלב (והמהדרין ביניהם אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את אצבעותיהם במקלדות בהנאה אל מול הקרקס. לאחרונה למדנו שיהורם גאון חושב ש"המזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", יובל בנאי מאחל להם "שיימקו עם המוזיקה המסומפלת שהמציאו", חווה אלברשטין מקוננת על מות הז'אנרים הלא מזרחים ומתלוננת ש"חלק גדול מהזמרים הים-תיכונים שרים את הרפרטואר שלנו, הלבנים" וגם אריק איינשטיין ומתי כספי תרמו את הקיסמים שלהם למדורה המתעמרת במרכז התרבות הישראלית – וזה רק היבול מהחודשים האחרונים.

השפה היא שפת מלחמה. לא סתם בחר דני ענבר לקרוא לסרט הדוקומנטרי על מהפכת הזמר המזרחי "ככה ניצחנו", והתיאורים של מנויי הפילהרמונית ההמומים אחרי המופע של עופר לוי בהיכל התרבות נשמעים כמו המדרשים המספרים את כיבושו של ההיכל אחר על ידי יוונים רעים. הדברים הללו מזכירים שאנשים חווים את הוויכוח הזה כדבר רחב הרבה יותר ממחלוקת על טעם מוזיקאלי. במובן מסוים, הזמר הפופולארי הוא זירת ההתגוששות התרבותית הזמינה ביותר, והיא אוספת לתוכה כל כך הרבה מתחים: גבוה מול נמוך, מסורת מול חידוש, טעם העם וטעם האליטה, כוח, כבוד, כסף. וכמובן, אותו שד עדתי מפורסם שטרם הזדכה על הבקבוק שלו. אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את קריאות ה"בגין בגין" ואת הלם המפאינקי"ם המאבדים את מקומם בשרשרת המוזן.

ג.

אבל נדמה שכל הויכוח הלכאורה עדתי הופך למשונה כשבוחנים את דור הביניים של הרוק והפופ הישראלי: ברי סחרוף, אהוד בנאי, מיכה שטרית, אתי אנקרי, מוש בן ארי, "כנסיית השכל", מאיר בנאי, יהודה פוליקר וחבריהם ממוטטים לחלוטין את ההגדרות הקודמות. החומרים שלהם הם המילים והמנגינות מהם עשויה המוזיקה הישראלית החדשה, וכל אחד מהם מחובר למסורות המערביות של המוזיקה ולא פחות מכך למסורות המזרחיות שלה. הם דור ראשון (סחרוף יליד איזמיר שבטורקיה), שני (שטרית, וחברי "כנסיית השכל"), שלישי (בן ארי) ורביעי (הבנאים) למהגרים מארצות האסלאם. חלקם גם הובילו בשנים האחרונות את טרנד הפיוטים אל לבו של הקונסנזוס והשלימו כך עוד מהפכה זוטא שפרצה את "המחסום הדתי" שרבץ על שערי גלגל"צ.

ב"חייב לזוז", סרטו הדוקומנטרי של אבידע ליבני המתחקה אחרי לידתו של "אהוד בנאי והפליטים" (האלבום הראשון של בנאי, בו שולבו, לצד הרוק המחספס, צלילים ערביים) מספר ברי סחרוף שאחד הגורמים המשמעתיים ביותר לחזרתו לארץ מאירופה הייתה הצלחתו של האלבום. סחרוף שב לארץ אחרי קריירה אירופית מרשימה כחלק מההרכב "מינימל קומפקט", להקה שהצליחה לייצר עניין רב בסצנת הרוק האלטרנטיבי ביבשת בשנות השמונים. בהמשך, סחרוף החל לשלב באלבומי הרוק שלו גם את הצלילים אליהם נולד.; "נגיעות" (1998) , למשל, כלל שירים מזרחים לגמרי כמו "לב שבור" ו"עיר של קיץ". האלבומים האחרונים של סחרוף מיקמו את עצמם באמצע הדרך בין מזרח למערב. "חיפשתי באלבום הזה משהו מאוד מקומי" סיפר סחרוף ליואב קוטנר בראיון לרגל צאת האלבום האחרון "אתה נמצא כאן", "בניגוד לעבר ניסיתי להיות פחות מושפע ממוסיקה שהיא לא ישראלית. רציתי להיות מושפע מהישראליות. אני לא יודע מה זה אומר אבל ניסיתי שהצבע לא יזכיר משהו מחו"ל, שלא כמו מה שהיה חשוב לי באלבומים הקודמים… כשאני אומר "מקומי" אני מתכוון גם לארץ וגם לכך שאנחנו נמצאים במזרח התיכון, במקום שרובו מוסלמי ויש לו תרבות מסוימת. אני כבר שנים מנסה לעשות מוסיקה שהיא בעצם מזרחית. עוד מתקופת "מינימל קומפקט" השאיפה שלי היא לעשות מוסיקה מזרחית טובה. גדלתי על רוק וזה חלק ממני. אני לא אומר שאני אנגן עכשיו רק עם עוד, אבל גם עם גיטרה חשמלית אני מאוד מנסה להיות מזרחי וזו המוסיקה שאני אוהב יותר ויותר, ופחות ופחות את המוסיקה המערבית".

כש"נסיך הרוק הישראלי" אומר את זה היום קשה להיזכר שחברת התקליטים הציעה למיכה שטרית להחליף את שם משפחתו כדאי לדאוג להצלחת "החברים של נטאשה" בקהלים הנכונים. שטרית לא הסכים, אבל דווקא זוהר ארגוב (ערקבי) ואייל גולן (ביטון) העדיפו שם כלל ישראלי כדי לפרוץ איתו. הדור הצעיר כבר רחוק מזה: "פרץ" הפך לשם משפחה שהוא מכרה זהב לא פחות מ"בנאי". ובכלל, הדור הצעיר כבר לא מתבייש בערבית ובמזרחיות של המוזיקה. נדמה, למשל, ששני הפרויקטים המעניינים של דודו טסה ורביד כחלני לא יכלו לצמוח אלא עכשיו. דודו טסה, הילד שהתבייש כאשר החברים הגיעו הביתה ואימא שרה בערבית, הקדיש אלבום שלם שכולו גרסאות חדשות לשיריהם של האחים דאוד וסאלח אל כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה ה-20. בזמן אמת הממסד הדף את האחים אל כוויתי לבור תחתיות, העלבון היה צורב כל כך עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה. טסה הפר את האיסור והפיק יצירת מופת שמשיבה להם – באיחור רב – את הכבוד האבוד. כך גם רביד כחלני והפרויקט שלו "Yemen Blues" – מוזיקה על טהרת השפה התימנית שלוקחת את המסורות המוזיקאליות אל מקום חדש.

היכולת להשתחרר מהבושה, להבין מה יש לך בידיים ולהוציא אותו בגאווה בשפת המקור הוא תוצאה של המהפכה המזרחית הגדולה. טסה וכחלני הם בחורים מעודכנים, תל אביבים, נכונים (באחד האלבומים של טסה מנגן אפילו גיטריסט להקת "רדיוהד" ג'וני גרינווד), אבל הם יכלו לעשות את הפרויקטים החשובים שלהם בערבית גם בזכות קובי פרץ ששר שירים מזרחים בערבית בפריים טיים של ערוץ 2 (במקרה של 'יאמן בלוז' ההצלחה קשורה גם לז'אנר מוזיקאית העולם ע"ש עידן ריכל).

ד.

באחד המערכונים ששודרו בעונה האחרונה של תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" הופיע אייל גולן – הוא אלי פיניש – משקפי השמש על העיניים והסלולארי המהודר ביד, ודן עם אייל קיציס על תופעת העלמות המס בז'אנר המזרחי. גולן אמר לקיציס: "נראה אתכם משמחים חתן וכלה בלעדינו". השידור מהאולפן נחתך אל אולם שמחות, זה אחר זה עולים זמרים לא מזרחים להופיע – ערן צור בטקסט פרוורטי, אפרת גוש ורמי פורטיס (טל פרידמן) שמשתולל עם המיקרופון – קהל המזמנים רוגם אותן בצלחות לקול הצחקוקים המוקלטים. נדמה שמי שלא רצה את זוהר ארגוב ברדיו קיבל את ישי לוי בהיכל התרבות ומי שלא רוצה את ישי לוי קיבל את ערוץ 24 – תחנה שבגלגולה החדש משדרת כמעט אך ורק מוזיקה מזרחית (ועכשיו הולך להצטרף גם ערוץ "ים תיכוני" נוסף באפיק 25 בממיר) – המהפכה הושלמה.

אנשים מגדירים בעזרת האומנים שהם שומעים את עצמם, את תרבותם, את המקום אליו הם שייכים. כדאי לזכור שההצלחה הגדולה של המוזיקה המזרחית צמחה יחד עם האינתיפאדה השנייה ועם הרצון לבחור בשמחה. המוזיקה הזאת צמחה יחד עם מחלקות גדודים צה"ליות שמבקשות פורקן אחרי המשימות, יחד עם הבידור שמחפש הפוגה מכל הרעש שקורה כאן. הביטו בקהל שגודש את קיסריה בהופעות הללו: כמו בקלישאות המשומשות ביותר הם שמחים, חמים, מזיעים, שרים בדבקות, מתנשקים עם כל אזכור אהבה.

בסופו של דבר יכול להיות שכל המחלוקת הזאת היא רק שאלה של טעם וריח: אחד מעדיף חריף, השנייה מחבבת את המתוק, השלישי דווקא מלוחים. אולי זאת באמת שאלה עם פרמטרים מקצועיים: הרי באמת יש ריכוז גבוה יותר של טקסטים עלובים ומוזיקה משעמעמת מהצד המזרחי. אבל כשבוחנים חלק מהטענות מגלים שהפערים לא כל כך גדולים. השאלה היא מאיזה צד של הלחם אתה מורח את החמאה: האם מופעי הלאס-וגאס של משה פרץ בנוקיה שונים – מהותית – ממופעי הלאס-וגאס של 'משינה' בפארק הירקון? אייל גולן בקיסריה מול שלמה ארצי בקיסריה? האם כשגידי גוב שר את המלים של יונה וולך "אני שוב מתאהב / משחק עם הלב / בלילות בלי שינה / שוב לצאת לגינה / (…) שם אהבה מחכה ואני עובר או או / דרך עצמי /דרך עצמך" הוא שונה כל כך מקובי פרץ ששר "געגועים מתוך לבך הם בי תמיד נוגעים / זה מהלב, ישר ללב / מבטים מתוך עינייך אותי הם מרגשים (…) / כמה, כמה אהבה יש בנשמה / גם כשאת בוכה, את כל כך יפה"? האם מניירות כוכבי הרוק של אביב גפן (בגדים, דוגמניות, גיטרות מתנפצות, איפור) שונות ממניירות הזמר המזרחי של דודו אהרון (בגדים, דוגמניות, מריטת שערות מהחזה)? אלו ואלו לא יפספסו כל הזדמנות לשיר שיר קיטש פטריוטי לכבודו של 'המצב', לשחרורו של גלעד שליט או למכור את עצמם לפרסומת של 'תנובה'.

אבל מהצד השלישי: פריד אל אטרש הרי קרוב יותר לעמיר בניון וברי סחרוף מאשר לקובי ומשה פרץ, שרוב שיריהם הם מין הכלאה משונה בין אנריקה איגלסיאס, ליידי גאגא ומנגינות בולגריות. ובכלל "מוזיקה מזרחית" (או "ים-תיכונית" בגרסאות הפוליטיקלי-קורקט) היא שם כללי לעשרות מסורות מוזיקאליות שונות, והניסיון להכניס אותם לקטגוריה אחת נועד מראש לכישלון, ומי בכלל ממונה על ההגדרות הללו?

ה.

אני אוהב להתבונן על ההתנהלות של עמיר בניון – אולי היוצר המוכשר ביותר בישראל כרגע, וגם, כנראה, הג'וקר הגדול ביותר. בניון חייב הרבה מהפרסום שלו לאותה אמירה של טומי לפיד שבקש את נפשו למות אחרי ששמע את הצלילים הערביים של שירו של בניון ברדיו וקבע ש"טול כרם כבשה אותנו". אבל בניון, באינסטינקטים שמאפיינים את בוב דילן הוא חלק מהמשחק וגם לגמרי מחוצה לו: אתה אף פעם לא יודע מה הוא בעצם חושב. הוא מודע למקומו ומעמדו אבל שומר תמיד על עמדות מפתיעות. כמה ימים אחרי אותה התבטאות של יהורם גאון הוא שחרר לרשת שיר בשם " אני אוהב אותך" – מי שרוצה שמע שם פרודיה חותכת התומכת בגאון, אחרים ראו בזה שיר מחאה מתחכם כנגד גאון. עכשיו בניון כותב לגאון שירים לאלבום חדש, אבל מצד שני גם לאלבום החדש של ישי לוי. מול הדיכוטומיה של בעד ונגד בניון לא תופס צד. וכשכל הצדדים מתנאים בשמו – נדמה שהוא המנצח הגדול ביותר במחלקות הזאת.

כשלעצמי, יחד עם השיבה לאייל גולן, שבתי גם לנשק את הפרוכות בבית הכנסת. כל זה לא אומר – כמו שצוטט ברי סחרוף בראיון – שעכשיו אני משועבד לעוד. בניון וחבורות דור הביניים מיצריים כרגע את המוזיקה שמעוררת בי את ההזדהות הגדולה ביותר. היא מספקת לי פסקול רב צליליי שמלווה את חיי, והפסקול הזה מתקשה להיכנס למשבצת חד משמעית. השמיכה שהם פורסים מעל התרבות הישראלית רחבה מאוד ומחסה כמעט כל ז'אנר – בין 'מערבי' ובין 'מזרחי' – וכך, אולי, גם פותרת את הקרע הזה בלי קרב יריות ובלי מניפסטים מכוננים.

אני מרשה לעצמי לנחש שבטוח הרחוק המחלקות הזאת לא תחזיק מעמד – כבר עכשיו שלומי סרנגה מבצע את חוה אלברשטיין וערן צור את זוהר ארגוב. מתישהו יבוא ז'אנר חדשו יתפוס את מקומו של הזמר המזרחי (הייפ הופ? אלקטרוני?) ויובל לשילוב ידיים חדש כנגדו. בניתים אני לומד לאהוב את מבטי התימהון של הטרמפיסטים המופתעים מהפלייליסט שלי באוטו: מקובי פרץ לרוברט וייט ומשם לרות דולריס וייס ובניון וסחרוף סיגור רוס ודודו טסה. בקרוב גם באוטו שלכם.

מודעות פרסומת

21 Responses to “כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית”


  1. 1 ענבל 15/08/2011 ב- 10:38

    עמיחי היקר:
    כרגיל כתיבה נפלאה ומפתיעה (אני נוטה להסכים עם עיקרי הדברים), אבל מה זה "דעות" הזה?

  2. 3 Yossi Eliav‏ 15/08/2011 ב- 11:33

    תשובות לשאלות:

    1.
    "האם מופעי הלאס-וגאס של משה פרץ בנוקיה שונים – מהותית – ממופעי הלאס-וגאס של 'משינה' בפארק הירקון?" – כן, למשינה יש שרים טובים, למשה פרץ לא.

    2.
    "אייל גולן בקיסריה מול שלמה ארצי בקיסריה?" – לצערי אני מסכים, אין הבדל אמיתי בין ארצי לגולן

    3.
    "האם כשגידי גוב שר את המלים של יונה וולך "אני שוב מתאהב / משחק עם הלב / בלילות בלי שינה / שוב לצאת לגינה / (…) שם אהבה מחכה ואני עובר או או / דרך עצמי /דרך עצמך" הוא שונה כל כך מקובי פרץ ששר "געגועים מתוך לבך הם בי תמיד נוגעים / זה מהלב, ישר ללב / מבטים מתוך עינייך אותי הם מרגשים (…) / כמה, כמה אהבה יש בנשמה / גם כשאת בוכה, את כל כך יפה"? – אני די סגור שוולך כתבה את זה כשיר ילדים, קובי פרץ לא.

    4
    "האם מניירות כוכבי הרוק של אביב גפן (בגדים, דוגמניות, גיטרות מתנפצות, איפור) שונות ממניירות הזמר המזרחי של דודו אהרון (בגדים, דוגמניות, מריטת שערות מהחזה)?" – שוב, צודק. אבל בוא נסכים ששניהם מטומטמים.

    5.
    "אלו ואלו לא יפספסו כל הזדמנות לשיר שיר קיטש פטריוטי לכבודו של 'המצב', לשחרורו של גלעד שליט או למכור את עצמם לפרסומת של 'תנובה'" – לסחרוף זה לא היה קורה.

  3. 4 ניצה 15/08/2011 ב- 11:42

    תענוג לקרוא תיעוד תהליך. תארת יפה. רק רציתי להגיד- פרספקטיבה היסטורית של זכרון חושי. ומתכוונת לכך- שאבי ז'ל – למשל- שבא ממשפחה של חסידיי גור 'פולנים' והסתבר אחרי חקר שורשים קצר- שמקורו באנוסי ספרד שהמשיכו ללכת–עד שהגיעו לפולין- אבי זה הגדיר לפני עשרות שנים את שלמה בר – חזן. לא פחות. נכון שהוא נתקל במבטים עמוסיי מיאוס מהמשפחה הפולנית שהקיפה אותו במהלך חייו בארץ- אבל זכיתי להבין בדיוק למה התכוון. די להאזין ל-אלי אלי- בביצוע בר על מנת להבין. בניון כותב/שר מאותו מקום. הכל בהתהוות בארץ – מתגבש כאן צליל- חלקו אמת חלקו קירקוש- אבל אפילו אתה חייב להבין שבניון/בר/ודודו טסה הם הקלאסיים- סליחה-גם סחרוף – מתהווה כאן צליל-נעימה נעימה מקומית. אנחנו בתהליך מבורך. אנחנו עדים-מאזינים-נהנים.הללויה.

  4. 5 אסף 15/08/2011 ב- 17:55

    עמיחי,
    הדבר המטריד ביותר במוזיקה המזרחית \ ים תיכונית הוא לא מה היא אלא מה שעושים ממנה. לא תשמע את חוה אלברשטיין צווחת מהספסל האחורי של אוטובוס, לא תשמע מאזין של אביב גפן מאליל אותו וחרד לפגיעה בכבודו, איכשהו – ולא במקרה- המוזיקה מזרחית הדרדרה להיות המטריד הלאומי של ישראל.
    שנית, ויותר חמור מערסים באוטובוס. המוזיקה הזאת ממלאת את כל הצורך המוזיקלי של האוזן והמוח ואנשים לא צריכים שום דבר בלעדיה. העיבודים הארגסיביים תמיד תופסים, המילים המרגשות תמיד מעוררות הזדהות. אפשר לשכוח מכל דבר אחר. כזאת בולענות וכזה אינעודמילבדו לא ראיתי בשום מוזיקה אחרת.כולם אוהבים ממתקים, אבל מי שיודע להנות מבירה חווה משהו אחר, לא? תמיד אפשר להתמכר לגלגלצ ולאינסוף כסף ואיכות הפקתית שמושקעים בשירים שלה. אבל מי שפעם אחת ידע להנות מג'אז – זה משהו אחר לגמרי. כזו בלעדיות ואטימות דיסלקטית אין לא אצל חסידי אלקטרוניקה, מאזיני גלגלצ, ברור שלא אצל חובבי קלאסי וכן על זו הדרך. אלו לא תוכנות של מוזיקה, אלו תכונות של כת, של דת, של התמכרות. כמה שיאהבו את כמה אהבה, לא ידעו חובבי המוזיקה הים תיכונית מה זה מקאמים, למה צריך רבעי טונים ומה זה עוד. לא אכפת להם ממוזיקה מזרחית, כמו שלא אכפת להם ממוזיקה בכלל (עם יותר מידי כאלה עבדתי השנה – ורק למעט הצלחתי להבהיר כמה חבל לי עליהם) רק ערימות ערימות של מקצבי גלי מוח וטקסטים שמרגשים כמו אש קוצים.
    אתה מחובר למוזיקה מזרחית אחרת לגמרי ממה שהעולם שניזון ממנה והעולם שמתעצבן ממנה מכיר. אפילו עמיר בניון, ובטח שפרוייקטים יחודיים כמו כחלני או טסה בגרסה המחוברת למסורת שלו – לא קשורים בכלל לערוץ 24, לקהל של קיסריה, לערסים באוטובוס. מסוממי ביטים ואהבות הם ימשיכו לפזז ולפספס את המהות של לאהוב מוזיקה או תרבות, לדרוש את המוזיקה הזאת שכמו התמכרות לסם רק תהיה יותר ויותר גרועה, הקטעים האלה יזלגו מרחבת הריקודים להובלה לחופה להלוויות. והם ימשיכו ולהוריד את התרבות הישראלית לתהומות חדשים. אתה יכול להמשיך ולערבב בעולם שלך בין העדין לגס ובין הפופולרי לתרבותי, אבל האבחנה המשמעותית ביותר בנוגע לז'אנר עדיין תישאר זאת שמשאירה אותו כל כך מה שהוא עכשיו.

    גם אני נהנה ממוזיקה מזרחית, לפעמים. ברור, אי אפשר שלא – כמו ממרשמלו מפוחם או אנגרי בירדס באייפון או צי'פס ממקדונלס או נקניקיות, דברים שלרוב מפסיקים איתם בגיל חמישים. אבל מכאן ועד הערכה? כבוד?
    אני נהנה מאוד לקרוא את מה שאתה כותב.גם מהמשפטים הגאוניים שמתברקים מידי פעם, וגם ברעיונות שבפסקאות ובטורים. אבל הפעם אני מרגיש קצת ניתוק, או עודף חיבור אם תרצה.

    זה כנראה התשובות הנבובות שהזכרת לשאלות הנבובות עוד יותר. בכל זאת, אני אשמח אם תגיב

    • 6 amichai chasson 16/08/2011 ב- 0:02

      שלום אסף, קודם כל תודה על התגובה
      נדמה לי שאתה מעט מגזים בתיאור הדת וההתמכרות, אבל לצערי אני מסכים שהז'אנר עלול לאבד עצמו לדעת מהרעלת סוכר. מצד שני אני חושב שהדברים הטובים באמת – טסה בניון ושות' – כרוכים גם בהצלחת המתיקות הזאת. הם חייבים הרבה לספסל האחורי של האוטובוס והם ניזונים ממנו (אני דווקא מכיר הרבה אנשים שהתחילו משם והמשיכו למקאמם ולאהבת מוזיקה בכלל).
      מקווה שהדברים יתאזנו עם הזמן; הרבה טעמים של יין ובירה לצד וודקה-רד-בול שעולה לראש.

    • 7 יואב 17/08/2011 ב- 11:45

      אני מסכים איתך ב 99%. מוסיקה מזרחית, זאת הממוסחרת, זאת של "דודו אהרון" (סתם דוגמא אקראית) היא לא באמת מוסיקה, אני באמת מתקשה לקרוא לה כך. היא אכן סם שממלא את מוחם העצל וחסר הטעם של אותו קהל שמקשיב לה.זה לא במקרה שלא תמצא ערס שלא אוהב מזרחית, אין חיה כזאת. וכשאתה נכנס לאמנים כמו דודו טסה, כנסיית השכל וסחרוף אתה בעצם עוסק במשהו אחר לגמרי, הם משתמשים במוטיבים מוסיקליים מזרחיים בצורה חכמה, בצורה תרבותית, פשוט בצורה אמנותית ולא סלסולי הייבבות של אהרון. באמת שפיתחתי מעין שנאה לז'אנר ה"ים תכוני" ואני מתבייש לגור במדינה שהרוב המוחלט של העם סוגד לה, אבל תשמע, ככה זה בכל העולם, היום הפופ שולט, היום המוסיקה שלא צריך להתאמץ בשבילה שולטת, רק תשמיע לי תרקיד אותי תגרום לי להשתגע…היום אנשים איבדו כל חוט שדרה מוסיקלי, הם ישמעו ויאהבו את כל הזבל שדוחפים להם ברדיו ובטלוויזיה, מצטער…אבל זו לא אומנות, זה מוצר, עטוף בנצנצים,שיער מחומצן והרבה מאד חולצות פסים.

  5. 8 מושיק עפי-ה 16/08/2011 ב- 13:29

    הכתיבה וההתנסחות מצוינים, אבל בינינו, מלבדם אין הרבה בשר בכתבתך, אם אתה מנסה לחזור לשורשיך האתניים דרך שיריהם של קובי פרץ על הטיותיו השונות, רב לך.
    יש בעיה יסודית עם זרם המוזיקה המזרחית בארץ עוד מראשיתה, היא איננה מזרחית.
    הסיווג של מוזיקה כמזרחית נחשב על פי רוב לפי מוצאו של הזמר או כיצד הוא מבטא את העי"ן שלו. אם שלמה ארצי או ריטה היו שרים את "לילה בלי כוכב" או "יום אחד אולי אפרוש כנפיים" [בהתאמה] לעולם לא היו מסווגים אותם כמוזיקה מזרחית. באחריות.
    [ולא אכנס כאן להגדרה של מוזיקה מזרחית/ים-תיכונית]
    המבחן כאמור, פשוט, שווה בנפשך זמר יוצא קראקוב שר את שיריהם של גולן ושות' אם הצלחת, הזמר אינו מזרחי, זה בסך הכל שיר אהבהבים המוני ופופוליסטי וזה לא משנה אם טשרניחובסקי וולך או גיספן שירבטו אותו.
    אם קובי פרץ מגרה את נפשך, לבריאות. אל תנסה להפוך את זה לאותנטי [ולדעתי בכלל תרבותי]
    אינני מבאי ביתם של שוואקי ופריד. לדעתי, הקשר בינם לבין מוזיקה חסידית הוא כמו אום כולתום לדודו אהרון. דומני שגם אתה אינך מסב על שולחנם תדיר ואף אינך מעריך את יצירותיהם [זאת אני יודע מפני שעל אף שאתה כותב בעיתון המופנה לציבור הדתי-לאומי אתה טורח לסקור את הדיסק בעיראקית של טסה, תוך כדי התעלמות מה"תרבות" שקוראיך ניזונים ממנו קרי פריד שוואקי MBD וחבר מרעיהם]. עד כה חשבתי שאומנם אתה מקפיד לסקור נישות תרבותיות אליטיסטיות, המושקות בנקטר אלים ומזונם מן ושור הבר [בנאי סחרוף ודומיהם] אך כעת משנודע לי שאתה "יורד אל העם" ומעלה את הניצוצות גם מהטברנה, הואל נא להסביר לי מדוע אינני "זוכה" לשמוע גם את סקירותיך המענינות גם על נישה זו. גם אם מעיך אינן ששות למשמע שיריהם, הואל נא לעשות כמשיח ואדמו"ר ולמצוא את הנקודה הטובה בשיריהם המונוטוניים של אמני העמך חובשי הכיפה.
    אם אתה מקדש את הפופליזם, את הפופ הטראשי שמשודר תדיר בערוץ 24, את שירי העגבים הנחותים שבשירותי התחנה המרכזית בחדרה כתובים טקסטים רוחניים מהם, כל שנותר לך הוא "לשוב אל מקורותיך" צא לך אל מרחבי החופש המצויים בשיכוני עיירות הפיתוח, שב לך על אחד ממעקי הבטיחות עם חופן גרעינים שחורים ואלף את עצמך להיות ערס מצוי…

    • 9 amichai chasson 17/08/2011 ב- 12:15

      חבל שאתה מסתתר תחת הניק, כתבת דברי טעם שיש מה לדון בהם.
      א. אני דווקא לוקח את הדוגמאות שלך (למרות שאינני חסיד של ארצי או ריטה): כשכשלמה ארצי שר את 'עלש' או ריטה ב'ערב כחול עמוק' או 'ילדים זה שמחה' – הם עושים, בעיני, סוג של מוזיקה מזרחית. כך גם חלק מרצועת הג'אז של דניאל זמיר או שירים מסוימים של יהודית רביץ ('האיש ההוא' למשל).
      ב. נקודת השוואקי היא נקודה מעניינת מאוד. קובי פרץ אכן יושב על אותו קו רוחב של אברהם פריד. וכן, פריד ושוואקי מעוררים בי את אותו אנטגוניזם שפרץ מעורר בך. צריך להקדיש לזה מחשבה.
      ג. אני רק רוצה להבהיר שאני לא "מקדש" את קובי פרץ. ההפך, אם אפשר לצטט מהמאמר: "ועדיין אני לא מסוגל לשים אלבום כזה על המדף שלי – להוריד את השירים זה קצת כמו הספרים שמונחים בשירותים: הצהרה על נכונות עקרונית שיש בה עדיין בושה". אני בוחן את זה מול עצמי, ורחוק מלהכריע, רציתי להעלות נקודות שבעיני דורשות בירור.
      תודה על התגובה

      • 10 מושיק עפי-ה 22/08/2011 ב- 11:47

        אם אתה מתעקש שאבצע "אאוטינג"… גם פלומת שפמי באה לעולם באותו כרך בורגני חובב עלוני שבת שבו חיית, אלא שאני בחרתי לטבוע עם עלוני השבת, עם המזרוחניקים החביבים ועם המותר והאסור שלהם…מה לעשות אלו שורשיי התרבותיים, האבן שעליי לגלגל במעלה ההר…

        נ.ב הכל למעלה נכתב מתוך הערכה עצומה, כתלמיד לפני רבו…

  6. 11 בניסטי בנימין 16/08/2011 ב- 22:58

    טרי טרי מהשטח ואמיתי לגמרי: אלבניה, יולי 2011, עיירת חוף בשם DURRES ועוד עיירה כפרית נידחת בשם BERAT ( חפשו בגוגל מאפס) מפזזות -עת יורד הערב- לצלילי מיקס של משה פרץ " כמה אהבה". ולא, אין הרבה ישראלים באלבניה. באחריות.

  7. 12 עמוס 20/08/2011 ב- 7:55

    יש פער עצום בין אופן הכתיבה ותוכן הכתיבה.

    ברור שלא גדלת על מוזקה מזרחית.
    אחרת, לא היית שואל שאלות של בלוגר מתחבט.

    אתה צריך לעשות רק דבר אחד, לשמוע הרבה מזרחית, מכל הסוגים, ואז לדעת (לא טעם אישי) מה טוב ואיכותי ומה לא.
    ואז, אין מקום להשוואות, בכל ז'אנר יש טוב ויש לא טוב. שמה אתה יכול להחליט מה אתה אוהב מה לא.

    צא ושמע, צא ולמד, ואז בוא וכתוב.

  8. 13 אחד 20/08/2011 ב- 11:39

    זה לא שערן צור מבצע את זוהר ארגוב "כבר עכשיו". כרמלה גרוס ואגנר עשתה קאבר לאלינור עוד ב-1992

  9. 14 ענבול 20/08/2011 ב- 20:57

    אחלה כתבה. מזדהה עם הפלייליסט במכונית, כשאחרי ניק קייב או ניק דרייק מופיע קטע של חזן ספרדי או זוהר ארגוב/ ישי לוי. אני מרגישה שזה מאוד ישראלי ומחויב המציאות כמעט, למי שגדל כאן. לשמוע צלילים ערביים-תימניים מסבא/סבתא לגלות שבגיל ההתבגרות שאין כמו מוזיקה אנגלית (וגם אמריקאית/ אפריקאית ועוד) ושהיא מעיפה אותי גבוה ואז כמו שכתבת בשנים האחרונות , להרגיש ששיש דיבור משותף בין צליל אחד לשני. אני קוראת לזה גם התבגרות. (במיוחד לאור העובדה שהייתי מעקמת את האף בילדותי כשאבא היה משמיע את משה חבושה או ג'ו עמר ברכב, והיום אנחנו מסלסלים יחד. ענבל

  10. 15 טראומה 21/08/2011 ב- 15:26

    יש מושג בבלשנות: שפת קריאול (creole). הכוונה לשפה הנוצרת משילוב בין אוצר מילים של שפה דומיננטית (למשל שפת הכובש, ספרדית, צרפתית, אנגליות), לבין דקדוק של שפה מקומית (סאב-דומיננטית). יש חוקרים שטוענים שעברית ישראלית מודרנית היא מין שפה שכזאת: אוצר מילים שמי-מקראי שהולבש על דקדוק סלאבי. אבל נניח לוויכוח הזה. נזכרתי במושג הזה במהלך הקריאה במאמר המעניין.
    המוזיקה המכונה מזרחית, זאת שנחשפתי אליה לאחרונה למשל בתוכנית הטלוויזיה לה לה לאנד (שבה שמעתי לראשונה את זהבה בן ודודו אהרון), נדמית לי כ"מוזיקה קריאולית": מוסכמות מוסיקליות "לא מזרחיות" – מבחינה מלודית והרמונית, ושפה "לא מזרחית" כמו עברית, שמולבשות על קול "מזרחי", על חיתוך עיצורים והפקת תנועות שאופייניות למשפחת השפות השמיות, על יכולת טבעית מופלאה של שירה ברבעי טון, יענו סלסולים. אני מקווה שאני מצליח להסביר את עצמי.
    שמעתי את זהבה בן שרה שיר כלשהו בעברית. יש לה קול נהדר, חם ועמוק, גמיש מאוד, מין אלטו טבעי וגולמי שמגיע ממעמקי הטורסו, מאוד מרגש, חד פעמי. אמנית גדולה. אבל הדיסוננס היה גדול מדי: טקסט מטופש כלשהו בעברית ישראלית, ביטים אלקטרונים גסים – היה ממש עצוב לשמוע. בפעם אחרת, באותה תוכנית, שרה בן קטע קצר מתוך אינתא עומרי, טעימה קטנה, בליווי גס מאוד של מין מוזיקת טראנס, מין מלנז' חסר טעם בין מזרח למערב. אבל הצלחתי להתעלם מהליווי ולהתרכז בזהבה. הערבית נשמעה נפלא בקולה, טבעית וזורמת. הפקת העיצורים והתנועות – תענוג לאוזניים. אסור לה לשיר בעברית, חשבתי לעצמי, זה לא יושב טוב.
    המוזיקה הזאת מוצאת את נשמתה רק בשפות האיזור, בערבית, בעיראקית, במרוקאית. העברית הישראלית לא מתאימה לה, לעניות דעתי. (גילוי נאות – אני לא מבין כלום במוזיקה מזרחית או ישראלית, את רוב השמות במאמר לא הכרתי, אין לי גם שום חיבה למוזיקה ישראלית, אני לא אוהב לא את יהורם גאון, לא את ברי סחרוף ולא ריטה. על עמיר בניון שמעתי רק בעקבות שיר שינאה, מעין כתב פלסתר נגד בעלי דעות פוליטיות שמאלניות, שהקליט לא מזמן, שעליו קראתי ב"הארץ". מעולם לא שמעתי אותו שר. אני בא מהמוזיקה הקלאסית.)

  11. 16 יוני 23/08/2011 ב- 8:58

    תראה, אתה בדרך הנכונה.
    לא בגלל המזרחי, אלא בגלל שהשלב הבא הוא שתזהה שמוזיקה אינדי או אלטרנטיבי היא כזו איומה.
    כל מיני ג'ואנה ניוסם וכאלה….

  12. 17 אריק 23/08/2011 ב- 20:57

    פוסט מצוין ואני מסכים עם חלק גדול ממנו. למוזיקה המזרחית יש המון מה להציע, כשמתעלים אותה למקומות הנכונים. לדאבוני, "המוזיקה המזרחית" אשר שולטת היום, לא ממש קשורה לשורשים הערביים מהם דודו טסה למשל, שאב את חומריו לאלבומו האחרון והמצוין… כתבתי על הנושא לפני שנה בערך. מוזמן לקרוא http://cafe.mouse.co.il/post/1457903/

  13. 18 אופיר ט 25/08/2011 ב- 10:41

    כתבה נפלאה. הלוואי ועוד אנשים יבינו כמה שהמזרחית יפה. זה כרוך בויתור על תחושת חשיבות עצמית שאנשים חונכו עליה מגיל קטן.

    ולא רק עמיר בניון וטסה. לאחרונה הייתי בהופעה של דודו אהרון בנוקיה והיה מעולה. השקעה בכל רמה שהיא- מוזיקלית ואמנותית. שבוע אח"כ הייתי באייל גולן בקיסריה והייתה הופעה שלא אשכח.

    אני נוטה להאמין שמי שמדבר נגד קובי פרץ פשוט לא טרח אי פעם בחייו לשמוע ולו שיר אחד שלו (על ללכת להופעה אין מה לדבר). אני תמיד מדמיין את המלכלכים האלה נתקעים באמצע קיסריה בהופעה של אחד מגדולי המזרחית העכשווית, מענטזים ורוקדים כאילו אין מחר…
    ושוב תודה עמיחי

    • 19 אלונה 28/10/2011 ב- 3:37

      דעה קדומה שאין לה אחיזה במציאות יכולה לעורר פחד מהלא מודע ומעיוות – אך לא מוזיקה המשמשת ככלי החודר לפנימיות וכביטוי המקרין חוויה אומנותית – יחד עם זאות המוצא העדתי אינו קנה מידה ליכולתו של האומן וליכולת הצלחתו – וכן לא באפליה מדובר כי עם במוזיקה ושירה שהינם אומנות – ועד היום כשאני שומעת את שירת הלאדינו מפי יהורם גאון או מוזיקת הפלמנקו והמחזמר קזבלן – ומתי כספי במקצב הסמבה והבוסנובה ואת זאב רווח בשיר אח יא-רב שנכתב ע"י חים חפר ולחן של נורית הירש -חוה אלברשטיין בשיר חג גדיא – ועוד יצירות שלא הוזכרו – בתמצית אילו יצירות עם כול המוטיביים האומנותיים.


  1. 1 יום הבלוג הבינלאומי « סיפור, כיסוי. טראקבאק על 31/08/2011 ב- 4:17
  2. 2 יומולדת לבלוג ושלושה שירים | עמיחי חסון ; תת מודע זמני טראקבאק על 07/04/2013 ב- 11:45

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 211 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


%d בלוגרים אהבו את זה: