ספר ואלבום כפול של אהוד בנאי מזכירים איך הצליח להפוך לקונסנזוס ישראלי שמותר גם לשוליים לאהוב, ומשאירים את העתיד פתוח וצמא לשיר חדש. וגם המלצה על יובל פרוינד.
(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 7/12/2012)
הילד בן שלושים והוא עובד כדוור לא רחוק מהמקום שבו גדל ובו גרים הוריו. חברה מהתיכון רואה אותו עובד ברחוב, הוא מתחמק, אבל העיניים של החברה מהירות יותר. היא פותחת בטקס המקובל: "לא התראינו שנים" ו"תמיד אמרו שתגיע רחוק" וכמובן ה"נו, אז מה אתה עושה היום?". גם התשובה של בנאי על פי הקוד: "עובד ולומד" הוא עונה לה. אלא שבתום החקירה יתברר שהעובד זה דוור בדואר, והלומד זה נהיגה במכונית. וכן, הוא בן שלושים, אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא.
הסיפור הקטן הזה, שמופיע בפתח הספר האחרון של בנאי "זה המקום", הוא חלק מסיפור הסינדרלה הגדול שלו, סיפור שסופר רבות על ידו ועל ידי אחרים. ובכל זאת, מדהים לחשוב ששלושים שנה אחר כך (לא מעט עורכי עיתונים נכנעו לכותרת המתבקשת: "הילד בן שישים") התשובה לשאלת ה"מה אתה עושה עכשיו?" היא "זה המקום" – ספר חדש בהוצאת 'כתר', אלבום אולפן כפול בשם "באופק אחר", תוכנית רדיו שבועית בגל"צ (גם היא תחת השם "זה המקום"), הוקרות כמו אלבום מחווה לאלבום הבכורה שלו "אהוד בנאי והפליטים" שיצא בידי תלמידי בית הספר Muzik והופעות בפורמטים שונים.
שלושים שנה אחר כך, אהוד בנאי הוא הקונסנזוס הישראלי הרחב ביותר שגם השוליים לא מתביישים לאהוב. הוא מורכב מאנשים שזוכרים לו לטובה את “ערבב את הטיח אחמד“ ומאנשים של “אסדר לסעודתא“ וממעשני העשב המתוק של “רוחות הצפון“ וממדליקי נרות הנשמה של “הופעת מילואים“, ובעיקר מההמון השר בקול ניחר “איך זה נגמר בסוף כולם יודעים“. אני מאוד אתפלא אם לא עברה במוחו של יאיר לפיד המחשבה המשובבת לקחת את בנאי לרשימת המיינסטרים הכל־ישראלית שלו. המזל הגדול הוא שסינדרלות מהסוג של בנאי עדיין שומרות על צניעות.
"זה המקום"' אהוד בנאי. הוצאת כתר. 186 עמ'.
"זה המקום" הוא הספר השני שבנאי מוציא לאור. קדם לו "זוכר כמעט הכל" (כתר, 2001) – אוסף סיפורים קצרים ופרגמנטים ששוטטו, כמו הספר החדש, סביב הביוגרפיה של בנאי. בששת הסיפורים שמרכיבים את הספר אנחנו פוגשים אותו כנער, כרועה צאן, כזמר מפורסם, כתייר ישראלי תועה, כהיפי מזוקן, כסגן גבאי בית כנסת. אנחנו פוגשים אותו בניו יורק, בכרתים, עם כבשים בגליל ועם מתפללים בגבעתיים, קוראים את היומן שלו מהתיכון ומהזמן הזה ובעיקר פוגשים אותו ברצינות. מאוד ברצינות. בנאי, קצת כמו המנטור שלו פנחס שדה, לוקח כל דבר בביוגרפיה שלו ברצינות, מתעד, מדווח, לא שוכח. כאדם צעיר ומבוגר, הוא פורט מחשבות לתוך מחברות שחלקן רואות כאן אור.
מי שאוהב את בנאי ועוקב בסקרנות אחר הדברים שמרכיבים אותו ייהנה מהרצינות המודעת הזאת, אם כי יש לי תחושה שרוב הקהל הרחב שאוהב את השירים יתקשה למצוא את עצמו בספר בין זיכרונות פרטיים, כמעט טריוויאליים, ובין רבי יוסף דלמדיגו והיש"ר מקאנדיה. אישית הבנתי כבר מזמן שאני אוהב את אהוד בנאי האדם – הרוח שנושבת ממנו, החומרים הביוגרפיים – הרבה יותר משאני אוהב את השירים, את "אהוד בנאי" המוזיקאי. אהוד בנאי האדם הוא תופעה חד פעמית בתרבות הישראלית ו"זה המקום" מביא הפניות רבות לדברים שעיצבו ומעצבים אותו.
בנאי באמת זוכר כמעט הכול. מראות, ריחות, אנשים. הוא מתחיל את הספר במעקב אחרי חייו של נח נפתולסקי, איש העלייה השנייה ומחלוצי החקלאות בארץ – מסעו הטרגי בין היישובים בארץ ישראל ואהבתו הנכזבת לרחל המשוררת – ומסיים בסיפורו של הרב איבלגון, חכם מפתיע שהיה רב קהילת האי כרתים. בין לבין הוא חוזר תמיד אל חלקה גיאוגרפית קטנה ולא זוהרת (שאנחנו חולקים באהבה משותפת): גן העלייה השנייה בגבעתיים, רחובות שכונת רמת יצחק ברמת גן וקצה בני ברק. בנאי שוב מזכיר לי בספר הזה איך אפשר להתהלך בהם ולמצוא פתאום אור נקי, מרתק, ששואב את דוק הפרבריות הבורגנית וחושף סיפורים מפתיעים.
לא כל הסיפורים אחידים ברמתם, אבל מהרבה בחינות "זה המקום" מפוזר קצת פחות מ"זוכר כמעט הכל". לסיפורים יש יותר אורך רוח. הם משמרים את הכיף שבכתיבה האסוציאטיבית, הפשוטה וחסרת המניירות של בנאי. העין הפקוחה שלו המתארת בדיוק את שהיא רואה – בין אם מדובר בשולחן עמוס בבקבוקי אוזו או ארון מלא ספרי תורה – והיד שרושמת הכול, בלי להתיפייף בדוקומנטריות ששומרת על סגנון אחיד לכל אורכה.
אהוד בנאי, באופק אחר (אן.אם.סי)
"באופק אחר", אלבום האולפן השמיני של בנאי, הוא סוג של אלבום אוסף. שירים ישנים ומוכרים בעיבודים חדשים של פסנתר וכלי מיתר. הקונספט הזה, סיכום עם טוויסט, הפך לנפוץ בשנים האחרונות וכמה מאלבומים שנוצרו במסגרתו – כמו "שעה של אור" של עמיר בניון ו"אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל – היו מוצלחים במיוחד.
עמי רייס, המפיק המוזיקלי שמאחורי העיבודים של "באופק אחר" (הוא עמד גם מאחורי ההופעות שקדמו לאלבום – הרעיון עלה לראשונה במסגרת פסטיבל הפסנתר 2011), הוא גם המפיק שמאחורי האלבום של כנסיית השכל. אבל בשונה מ"אוטוביוגרפיה", שהצטיין בעיבודים תזמורתיים מרובי משתתפים, האלבום של בנאי שומר על מינימליזם: בנאי שר ומנגן על גיטרה, רייס בפסנתר, ורביעיית כלי מיתר נפלאה – מאיה בלזיצמן, גליה חי, חן שנהר וניצן קאנטי – מלווה רוב הזמן בעדינות.
הרעיון בא מבנאי, שלמד בנעוריו נגינה בצ'לו אצל יעקב מנזה, ושם עין על רייס מאז שיתוף הפעולה שלו עם להקת אלג'יר. רייס מודה שכאשר בנאי הציע את הרעיון הוא תהה על טיב ההקשר המוסיקלי: "פסנתר ורביעיית מיתרים הם כלים כל כך לא קשורים ולא טבעיים לשיריו של אהוד", הוא כותב בחוברת האלבום, "שיש סיכוי שיצא מזה משהו מעניין ומיוחד".
"מעניין ומיוחד" הוא תיאור נכון של התחושה בהאזנה לאלבום, שנוסק לשמים ברגעים מסוימים ומותיר אותך בתחושה משונה ברגעים אחרים. עיבוד כלי המיתר אכן לא טבעי כל כך – מכאן, למשל, כוחו של הביצוע הנהדר ל"מהרי נא" המטפטף כמו הגשם הראשון ומכאן חולשתו של "עיר מקלט" שמאבד את הרגליים הרצות והבועטות בשלטון הקשתות.
אבל גם כשעיבודים לא עובדים לגמרי, הם עדיין מעניינים (גם בחיוורון היחסי של "הכוכב של מחוז גוש דן" ובביצוע הקצת מיותר ל"בלוז כנעני" יש רעיון או פרשנות מוזיקלית מפתיעה). בשיאים – כמו הפתיחה הנהדרת והדרמטית עם "אביא לך", התעוזה העיבודית של "דוד ושאול" או הביצוע ב"הופעת מילואים" שעולה על המקור כשדחיסות הנגינה העירומה משרתת היטב את דחיסות השיר – נמצאת ההצדקה האמיתית לאלבום.
מלבד שמונה עשר השירים הישנים יש כאן גם שני שירים חדשים: "הסביבה הזמן והמצב" המתוק שמזכיר שירים מהאלבום האחרון "רסיסי לילה", ו"על דרך שיר" – תרגום לבלדה אירית בלחן עממי.
לטעמי, הביצוע הטוב ביותר באלבום הוא דווקא של "עיירה בדרום", מתוך אופרת הרוק "מאמי". הלל מיטלפונקט כתב את הטקסטים הפוליטיים הקשים באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת ובנאי הלחין, שר ושיחק לצד מזי כהן ואריה מוסקונה (שפי ישי ויוסי אלפנט היו אחראים לעיבודים המקוריים). "מאמי" הייתה לחלק משמעותי בפריצה של בנאי, אבל נדחקה מהרפרטואר בשל הבוטות והפוליטיקה.
"עיירה בדרום" הוא דואט תמונת החתונה של מאמי וניסים מלכה. ענני הגשם והמלחמה עוברים היטב ואווירה מסתורית ועצובה שורה על השיר – "לזוג הצעיר יש תקווה ויש אהבה / לכלה אין מקצוע ולחתן אין גרוש". זה אולי השיר הכי "קל" מהרפרטואר של "מאמי", אבל הוא מזכיר את הימים שבהם בנאי הלך קצת פחות בקונסנזוס. זאת אולי הבעיה היחידה בכל החיבוק החם והמוצדק שהוא מקבל כאחד האמנים האהובים בישראל, מה שנדמה לפעמים כפחד לשיר ולהתעסק במקומות פחות נעימים (בניגוד לחומרים שמהם עשוי אלבומו הראשון "אהוד בנאי והפליטים") לא רק במובן הפוליטי אלא גם במובן האישי. הגיל והמעמד הביאו איתם רכות צפויה, אך לאו דווקא מתבקשת.
בנאי הוא יוצר שלוקח את הזמן בין אלבום לאלבום, ובין לבין עושה הרבה דברים קטנים – אחד מהם הוא התארחות באלבומים של אחרים. השילוב של טוב לב ומעמד מוזיקלי בכיר גורם למוזיקאים רבים לפנות אל בנאי ולבקש ממנו להצטרף אליהם בדואט, כמו הסכמה לספר תורני. בדרך כלל מדובר באמנים בתחילת דרכם ובדרך כלל בנאי נענה בחיוב (טוב לב, כבר אמרנו), אבל לרוב בנאי הוא רק קישוט להתנאות בו או לפתות קהל.
והנה "להתחיל ממך", הדואט של בנאי עם יובל פרוינד באלבום הביכורים של האחרון, מביא דואט מוצלח שיש בו ערך מוסף. אמנם פרוינד כתב את הטקסט אבל בנאי יכול לחתום עליו בקלות. זה שיר נעים וקליט שמרוויח את בנאי בצדק. "להתחיל ממך" פותח את "תכף אשוב", אלבום הבכורה של פריונד, רב במסגרות שונות ומחבר ספרי יהדות שהוציא מהמגירה את המילים והלחנים שלו ונכנס איתם לאולפן ההקלטות. התוצאה היא אלבום פשוט (במובן הטוב), חף מיומרות בוסר ומלא בכנות. למעט רצועה אחת אין באלבום הלחנות מהמקורות. פרוינד מציע פתח לעולמו האישי מ"מי מריבה" היפה ועד "בלוז שטיפות כלים" של מוצאי שבת. לא תמיד הוא מצליח "להפסיק להיות חמוד" כמו שהוא מבקש בשיר "מחבואים", אבל החמידות שלו מזמינה שמיעה.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות