[פורסם לראשונה בynet ביום פטירתו הראשון של הרב מנחם פרומן]
רנן אמר שהוא רוצה שיבוא גם רב לכנס, ואני הצעתי את הרב מנחם.
רנן זה רנן שור, מנהל ביה"ס 'סם שפיגל' לקולנוע בירושלים, והכנס הוא כנס פתיחת השנה שעברה שהוא אירגן בסינמטק תחת הכותרת "הקלוז-אפ הקולנועי", אני הייתי בתפקיד עורך התוכן של האירוע, והרב מנחם פרומן היה הסוס הטרויאני שלי.
למדתי אצל הרב מנחם, רבה של ההתנחלות תקוע ורב בישיבת עתניאל כמה שנים, ומאז גררתי אותו לכמה אירועים. כדרכו – ובפרט אחרי שמחלת הסרטן פרצה בגופו – הוא אמר ישר כן. הרב מנחם היה מהאנשים שמגיעים. תמיד. אף פעם לא היה צריך לשכנע אותו. שאלתי אותו מה הוא רוצה להקרין לפני דבריו, והוא אמר; "משהו ממזרח אירופה, אולי מ'דקלוג' של קישלובסקי, אולי משהו של טרקובסקי". כמה ימים אחר כך הוא שינה את הכיוון הגיאוגרפי למזרח הרחוק: סצנת החיצים מ'כס הדמים' של קורוסאווה. "אחר כך" הוא אמר, "נדבר על ר' נחמן".
הרב מנחם פרומן. צילום: מרי צחי
"כס הדמים" (1957), סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה הוא אדפטציה חופשית ומדממת במיוחד ל"מקבת" של ויליאם שייקספיר. קורוסאווה לוקח את הטרגדיה הסקוטית אל יפן הפיאודלית של ימי הביניים, ובטכניקה משולבת ששואבת השראה הן מהמערבון האמריקאי והן מתיאטרון ה'נו' היפני המסתורי הוא מגיע אל סוף אלים, אכזרי ומהמם. את הסוף הזה – מכל הסרטים שנוצרו במאה השנים האחרונות – בחר הרב מנחם להקרין לפני דבריו.
צריך להזכיר שהנושא הרשמי של הכנס היה "הקלוז-אפ הקולנועי", ושבהקשר הזה "כס הדמים" הוא בחירה קצת משונה; בגלל כל ההשראה הזאת מתיאטרון ה'נו' יש בו מעט מאוד קלוז-אפים. מקסימום מדיום קלוז-אפ. "נדמה לי", אמרתי לרב מנחם בהיסוס טלפוני שבוע לפני, "שבסצנה שבחרת אין קלוז-אפ אחד מבחינה צילומית". הרב מנחם שתק קצת ואמר: "הקלוז-אפ שם הוא קלוז-אפ נפשי".
כעבור שבוע, בסינמטק ירושלים, הוא מחכה שיגמרו להקרין את מטווח החיצים על המסך הגדול – אולי הקטע הכי קשה שהוקרן באותו היום – ואחרי שתיקת ההלם שאחזה בקהל כשחץ אחרון פילח את צווארו של הגיבור ויצא מצדו השני, הרב מנחם עזב את כיסא הגלגלים בעזרת אשתו הדסה והועלה אל הכיסא שהונח במרכז הבמה.
הוא התיישב בלי להביט בקהל. הוא הביט בספר. תמיד כשאני חושב על הרב מנחם יש לו ספר ביד: 'זוהר', 'מי השילוח', 'ליקוטי מוהר"ן', 'משנה תורה', סידור. וכמו תמיד אצל יהודים אתה לא יודע מי שומר על מי – הספר על היהודי או היהודי על הספר. הפעם זה היה ספר נהדר של ד"ר צבי מרק: "התגלות ותיקון בכתביו הגלויים והסודיים של ר' נחמן מברסלב", והוא בחר להקריא מתוכו את "מעשה משריון" – סיפור קצר, גנוז וסודי של ר' נחמן מברסלב שעד למחקרו של מרק נודע ממנו רק משפט הפתיחה.
והנה, למרות הסוד, הרב מנחם מקריא את הנוסח המלא של הסיפור:
"עוד דיבר עמהם אז, ואמר כשהולכים במלחמה לובשים שריון שקורין 'פנצר' ואעפ"כ אם יהיה מורה בהם ויכוונם למקום שאין מגיע שם השריון כי אין השריון מקיף כל הגוף, ואם יכוונו למקום שאין מגיע שם השריון או אם יהיו רובים בחזקה מאוד שישברו גם השריון עצמו אזי בוודאי יהרגוהו, אבל ע"י מה שעושין שריון שכשיהרגוהו יחיה עוד, ואם יהרגוהו עוד הפעם יחזור ויחיה"
מילים סתומות. הפירוש המקובל לסיפור דורש אותו על סוד מצוות הייבום (מצווה המחייבת אדם לקחת לאישה את אשת-אחיו המת, אם זה לא הספיק להשאיר אחריו צאצאים), כפי שהוא מתואר בידי הדמות המסתורית 'סבא דמשפטים' בספר הזוהר. שם נכתב כי נשמת האדם המת בלא בנים מתגלגלת בבן שנולד אחר כך לאשתו שנישאה לאחיו ממצוות הייבום.
אבל הרב מנחם לא אמר את זה. הוא שתק. והקהל שתק. שתיים-שלוש דקות של שתיקה. ואחרי אנחה גדולה הוא סגר את הספר והתחיל לדבר. לא כולם הבינו שהאדם שעומד לפניהם מדבר עכשיו על עצמו, שהוא נע כבר כמעט שלוש שנים בין החיים והמוות.
הוא אמר: אדם יודע שהוא הולך למות. שימיו – מרגע שיצא מאוויר העולם ועד הרגע שיראה את האדמה מלמעלה – ספורים. ובכל זאת, אדם לובש שריון במלחמת החיים. אלא שהשריון לא מבטיח כלום. השריון לעולם לא יקיף את כל הגוף. תמיד יכול לבוא משהו גדול יותר שישבור את השריון לרסיסים, תמיד יישאר טפח לא מכוסה ודרך הטפח הזה יחדור החץ – ממש כמו בסרט של קורוסאווה שראינו עכשיו. אלו חייו של האדם; כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה.
ובכל זאת – אמר הרב מנחם אליבא דר' נחמן – יש תועלת בשריון. לא סתם לובשים אותו כשיוצאים למלחמה; השריון הזה (הוא הרים את ידו ממסעד הכיסא כלפי מעלה) יש בו כוח! אדם למרות אפסותו הגדולה לא באמת מת! "שכשיהרגוהו יחיה עוד, ואם יהרגוהו עוד הפעם יחזור ויחיה".
"הדברים של ר' נחמן הם סוד" הוא אמר, "אבל מי שיקשיב להם טוב יצליח להבין. הייתי רוצה לשכנע אתכם שקורוסאווה הכיר את הסיפור הזה של ר' נחמן, אבל אתם כנראה לא תאמינו".
ארבעה דוברים אחרי הרב מנחם עלתה לבמה פרופ' חביבה פדיה. גם היא בחרה להקרין סצנה מסרט של קורוסאווה: "איקרו" משנת 1952. בסצנה מגלה הגיבור מפיו של הרופא שהוא חולה בסרטן, ובהמשך נראה ניסיונו להשלים עם מותו הקרוב, ומחשבותיו – שהופכות גם למעשים אקטיביסטים – להותיר חותם משמעותי בעולם.
הרב מנחם, שגופו העייף נאכל מסרטן בעודו מנסה להספיק כמה שיותר מחזונו הרוחני, ישב עם הדסה אשתו בשורה הראשונה והתרגש מהדברים. חביבה הפנתה אליו כל הזמן את המבט, כמו בדיאלוג פרטי. ידיעת המוות, היא סיכמה לבסוף, מכריחה אותנו להקשיב. ואני חשבתי שזה פחות או יותר מה שקרה לרב מנחם בשנתיים האחרונות, מאז שהמחלה התפרצה. אחרי שנים שבהם ניצב בציבוריות הישראלית והדתית כקוריוז, דמות שוליים סהרורית של מתנחל-פעיל שלום, משורר ללא קהל ואדמו"ר עם מעט חסידים – המחלה הכריחה אנשים להקשיב לו ברצינות בפעם הראשונה. ופתאום המעט הפך להרבה. השיעורים בתקוע, עם אהוד ואביתר בנאי וברי סחרוף הביאו המונים, המפגשים הבין-דתיים שלו כבר לא זכו לבוז.
הוא היה אמור ללכת בסוף סשן ההרצאות, אבל החליט לבטל את השיעור שלו בערב ולהישאר עד הסוף. בעשר וחצי בלילה, אחרי עשרות דוברים וסרטים, ואחרי שאמר לי שהוא התגעגע לקולנוע מאוד, קם הרב מנחם מהכיסא, לבש שריון והחל להתפלל ערבית לצד מוכר המזון העייף של הסינמטק. כמה שבועות אחר כך נפטר.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות