ב"הקפה ראשונה" הסינגל החדש של דוד לביא, דוד לקח שיר מהספר האחרון שלי – שיר שהיה נדמה לי כבלתי לחין – והצליח לתפוס אותו לגמרי במוזיקה, במהלך ובביצוע – ובעיקר: הצליח להפוך אותו לשיר שהוא לגמרי שלו, חדש, אחר, מבריק, ואני מעז לכתוב: אפילו המנוני. יחד עם הסופרגרופ שמנגנים בהקלטה – רון בונקר, דניאל זמיר, יהוא ירון, שלו סרור – נוצר כאן שיר שמזכיר מה היה קורה אם אלג'יר ורדיוהד היו נפגשים לערק בתיקון חצות באוקספורדשייר (וגם מזכיר שהרוק הישראלי לא מת, למרות העשור המפוקפק שהוא עבר). מתן חסון אחי המוכשר עשה לשיר קליפ אנימציה מרהיב שלוקח את הדמויים של השיר עוד צעד במסע (אל עבר העולם של רנה מגריט) – והאמת שפשוט הייתי שמח אם תשמעו ותצפו.
באמצע שנות השבעים פרסם סבא של מרים, הרב פרופ' פינחס פלאי, ספר שיחות עם מורו ורבו, הרב אברהם יהושע השל, מגדולי המנהיגים וההוגים של יהדות ארה"ב. באותה תקופה – ובניגוד גמור למעמדו האיקוני בצפון אמריקה – השל לא עניין כמעט אף אחד בישראל. הספר לא הודפס שוב והפך לפריט אספנים.
השנה הייתה לי הזכות לערוך את הספר מחדש יחד עם חמותי, אמונה אלון, ולגלות עד כמה תורתו ודמותו של השל רלוונטית בעבור החברה הישראלית היום. המהדורה החדשה רואה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" תחת השם "אדם מהלך בעולם" והיא מהווה פתח לעריכת היכרות עם השל. עדכנו את השיחות, הוספנו מאמרים (של אנדרה נהר, וולף קלמן ופלאי), כתבתי פתח דבר, בן הדוד אריאל סרי-לוי הוסיף אחרית דבר, סטודיו דוב אברמסון עיצב את הספר והעטיפה ועמיחי ברהולץ מ"ידיעות ספרים" אפשר לכל השפע הזה לקרות. הספר זמין כבר בחנויות ואפשר גם לרכוש ברשת. מצרף כאן את פתח הדבר לספר:
בכל מקום שנותנים לו להיכנס / עמיחי חסון
באחד
הסיפורים החסידיים הקלאסיים, פונה רבי מנחם מנדל מקוצק אל קבוצת יהודים חשובים
ושואל אותם: "היכן נמצא אלוהים?". החסידים, משועשעים מהשאלה הפשוטה כל
כך, עונים לו בפסוק מפורש שהיה שגור אצל הבעל שם טוב: "מלוא כל הארץ
כבודו", אבל הרבי מקוצק מסרב לקבל את התשובה האוטומטית שלהם ומשיב לעומתה:
"אלוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס".
הרב
פרופסור אברהם יהושע השל אהב לספר את הסיפור הזה. הפער, בין אלוהים שנמצא
"בכל מקום" לבין אלוהים שנמצא "בכל מקום שנותנים לו להיכנס",
נפער בשלב מוקדם בחייו והיה לאחד היסודות שעליהם עומדת הגותו. כבן לשושלת
אדמו"רים מבית חסידות רוז'ין, השל נולד אל תוך אתוס האהבה והחסד שלימד אבי
תנועת החסידות, הבעל שם טוב, במז'יבוז', אך כבר מגיל תשע מצא את עצמו מושפע ממלמד
קוצקאי, ודרישת האמת הקשה והתקיפה של קוצק המשיכה להטריד את נפשו (שנותיו האחרונות
הוקדשו לחיבור שתי יצירות – ביידיש ובאנגלית – על "השרף מקוצק"). שני
המודלים הרוחניים הללו שימשו אותו בניסיונו לחדש את רוח החסידות האותנטית בכרכים
ובפרברים האמריקניים הגדולים של המאה העשרים. השל עשה זאת בדרכו העצמאית והחדשנית,
אך המסר העקרוני שנשא היה ישן למדי: אלוהים אינו מילה ריקה.
לכאורה מדובר באמירה אלמנטרית. אבל מי שגדל במערכת חינוך דתית, כמעט בכל אחד מן הזרמים ומן המגזרים, יודע שעל אף שבמערכות אלו קוראים בשמו של אלוהים לאורך היום והלילה, מעדיפים לא לדבר עליו. אלוהים נותר מושג ערטילאי, שיכול להכפיף לתוכו את האמונות התפלות ביותר ואת המושכלות המופשטות ביותר. במקום לעסוק באלוהים לומדים תורה ומקיימים את הריטואל ההלכתי, את הפולקלור החברתי ואת הפוליטיקה של הדת. את אלוהים – כישות רלוונטית, חיה, שמנהלת דיאלוג עם המציאות – אותו מעדיפים להשאיר מחוץ לעולם.
הפחד
מאל רלוונטי הוא פחד מובן. לעתים קרובות, כשמזמינים את אלוהים להיכנס אל המציאות
הוא נשבה בידי טרוריסטים בני כל הדתות שמותירים אחריהם שובל עכור של דם, שנאה,
גזענות, טירוף ורוע לב הנראה כאילו הוא מקבל את אישורו מן האל. פחד אלוהים להכניס
את אלוהים. אבל השל מזכיר שלאנשים הללו אין שום זיקה עם אלוהים. הם עובדי אלילים.
"כל אל שהוא שלי אך לא שלך, כל אל שאכפת לו ממני אך לא ממך — זהו אליל",
מסביר השל ודורש מהמאמין יושר בהגדרת יחסו של האל אל העולם שמחוץ לדת שאליה נולד:
"אלוהים הוא האב של כל אדם, או שאינו אביו של איש. צלם אלוהים קיים בכל אדם,
או אף לא באדם אחד". תזכורת פשוטה, גם אם קשה מאוד להתמודדות בעבור מאמינים
הדורשים מונופול על העבודה הזרה שהוכרזה על ידיהם כאלוהים.
השל
מציע לאדם להקשיב למציאות בתשומת לב ולנסות לברר דרכה מה הוא רצון האל ומה הוא
"תיקון העולם" הנדרש ממנו כאדם פרטי, כבן לעמו וכשותף בחברה האנושית.
בניגוד לתפישת האל המנוכר והאדיש, מבקש השל לחזור ולקרוא בתנ"ך ובאלוהים שבו
המעורב בקורות האדם, בין היתר בעזרתם של נביאים הנושאים את דברו. תופעת הנבואה
העסיקה אותו מגיל צעיר: לדידו הנבואה לא פסקה והדיאלוג המקראי בין האל לאדם ממשיך
להתקיים לאורך הדורות בדרכים סמויות וגלויות. "האדם אינו לבדו", טען
השל. הקריאה של האל אל האדם, "איכּה?", עדיין מהדהדת מספר בראשית ועד
היום, ובמילים אחרות: "אלוהים מבקש את האדם" (כשם ספרו המפורסם של השל).
מחשבה שהיא מבהילה, מגוחכת, נשגבת, סנטימנטלית ורדיקאלית גם יחד. מחשבה שאולי יש
בכוחה לרפא את העולם ואת התודעה המודרנית אחרי מלחמת העולם השנייה. "כל
הפילוסופיות אינן יכולות להישאר מה שהיו לאחר אושוויץ והירושימה", טוען השל,
והשיחות עמו, המובאות כאן במהדורה חדשה ומעודכנת, הן הזדמנות להיחשף למעט מהדרך
שבה ביקש למצוא את אלוהים בעולם שאחרי מחנות ההשמדה ופצצות האטום.
השיחות
בספר מציעות פתח לעריכת היכרות עם תורתו של השל ועם דמותו, דמות שמסרבת להיכנס
להגדרות קשוחות. הוא נולד בוורשה בכ"ה בטבת תרס"ז (11.1.1907), דור
שביעי לשושלת רבנים (ובהם רבי אברהם יהושע השל מאפטא, ה"אוהב ישראל",
שעל שמו נקרא), עילוי שסומן מילדות להיות לאדמו"ר של חסידים. בטרם מלאו לו שש-עשרה
קיבל השל סמיכה לרבנות והשתדך עם בת דודו, שידוך שכישלונו שינה את מסלול חייו: הוא
נשלח לאבחון אצל פרופ' פישל שניאורסון, שפסק כי הנער הרָגיש חייב לצאת מן הסביבה
הסגורה של העולם החסידי. השל נסע לווילנה, השלים תעודת בגרות בגימנסיה
היהודית-החילונית והמשיך את לימודיו הפילוסופיים באוניברסיטת ברלין, שם הגיש את
עבודת הדוקטור שלו שעסקה בפנומנולוגיה של הנבואה. במקביל למד ולימד במוסדות חינוך
יהודיים, נהג להתפלל בשטיבלך של חסידים, השתתף בחבורה הספרותית היידית
"יוּנְג וילנה" ואף פרסם ספר שירה ראשון וחתרני ביידיש. ב-1936 הציע לו
ידידו מרטין בובר למלא את מקומו כמנהל הסמינר היהודי בפרנקפורט, תפקיד שבו החזיק
השל עד שנעצר על ידי הנאצים סמוך ל"ליל הבדולח" וגורש לפולין, שם לימד
במכון למדעי היהדות. כחודש וחצי לפני פלישת גרמניה, עקר השל ללונדון ובמרץ 1940
היגר לארצות הברית. אמו ושלוש מאחיותיו נותרו באירופה ונרצחו בידי הנאצים.
המפגש
עם אמריקה, אותה "מלכות של חסד" שהצילה את חייו, היה מורכב בעבור השל.
הוא נהג לספר על הזעזוע שחש מול אחד המראות הראשונים שנגלו לפניו בארץ החדשה: אדם
שחור כורע על ברכיו לצחצח את נעליו של אדם לבן, מראה שחיזק את אבחנתו על החולי
העמוק שבו שרוי העולם המערבי משני צדי האוקיאנוס. גם שאלת השתייכותו המגזרית בתוך
העולם היהודי עמדה במבחן: נציג "העולם הישן", קרוב משפחתו האדמו"ר
מבויאן, הגיע לקבל את פניו, אך השל, שהצליח להימלט לארה"ב בזכות אשרה מיוחדת
להצלת מלומדים יהודים, שארגנה בעבורו התנועה הרפורמית, החל את דרכו דווקא כרב
בהיברו יוניון קולג' (בית המדרש לרבנים של התנועה הרפורמית) בסינסינטי. לימים פרש
משם בשל חוסר הנאמנות של התנועה להלכה, ומאז 1945 שימש כפרופסור לאתיקה יהודית
וכראש קתדרה בבית המדרש של התנועה הקונסרבטיבית. נראה שהוא מצא בית בדרך האמצע של
העולם המסורתי, אך גם שם שמר על עצמאות מחשבתית ולא היסס לבקר את דרכה של התנועה.
שאלת מקומה של ההלכה עולה לא פעם בשיחות עם השל. הוא מבקש לבטל את ההפרדה המלאכותית בין "הלכה" ל"אגדה", כשלתפיסתו, פרישה מאחת מהן כמוה ככפירה, ויוצא נגד ה"פאן-הלכתיות", שאותה הוא מזהה כחסרת נשמה ומזכיר ש"יכול אדם לעשות כל מעשי אלימות ולמצוא לכך היתר בהלכה". בזמן שהחסידות חיפשה את דרכה מחדש לאחר השואה, ומול המרחב היהודי המודרני שהתחלק לזרמים ולכתות, הציב השל אלטרנטיבה ייחודית: להיות חסידי בתוך העולם המודרני. הוא כנראה לא הקפיד על שלוש תפילות במניין מדי יום, אך כשהתפלל נכנס לא פעם לטראנס של דביקות, שירה וריקוד, פסל כשרות של ירקות בשל עושק שביצע הבעלים כלפי העובדים, ואמר שהוא "שואף להפוך את כל היהודים לדתיים יותר".
בארצות
הברית פרסם השל ספרים רבים: ממחקרים על פילוסופיה יהודית בימי הביניים, קבלה
וחסידות, דרך ניתוח שיטתם הפרשנית של חז"ל בספר "תורה מן השמיים
באספקלריה של הדורות" ועד להגות עצמאית וחדשנית בספרים "האדם אינו
לבדו", "אלוהים מבקש את האדם" וספרו "השבת", שבו הציג את
תפיסתו התאולוגית על היהדות כדת שאינה מקדשת את הארמונות החומריים אלא את
"ארמון הזמן" השַבָּתי. "השבתות הן הקתדרלות האדירות שלנו",
כתב השל וטען שהשבת מקבלת משמעות יתרה בעומס החיים המודרניים.
בדומה
ליתר המנהיגים היהודים שעברו מאירופה לארה"ב
(כמו הרב סולובייצ'יק, הרב פיינשטיין והרבי מלובביץ'), ניסה השל לתרגם
בעבור קהל שומעיו את המפגש המורכב של השטעטל היהודי עם המציאות האמריקנית. אך השל
ביקש לדבר גם אל הציבור הלא-יהודי, ובאומה דתית כמו אמריקה, הגותו אכן זכתה בהכרה
מצד מאמינים ואנשי דת פרוטסטנטים ואף קתולים (בעקבות שבחיו של האפיפיור פאולוס
השישי על ספריו). ההכרה הזאת אפשרה להשל למלא מקום מרכזי בדיאלוג הבין-דתי שהתפתח
במחצית השנייה של המאה העשרים. הוא הדריך את מנהיגי תנועת "מקויה"
היפנית, סייע ליצירת המהפך ביחס הכנסייה ליהדות ולקח חלק פעיל בדיוני ועידת
הוותיקן השנייה ב-1963, שם נאם את אחד מנאומיו הגדולים: "אין דת שהיא
אי" – פרפרזה על שירו של ג'ון דאן, "אין אדם שהוא אי".
השל
טען כי "זכויות אדם הם האינטרסים של אלוהים", ודרך מערכת היחסים הקרובה,
שרקם עם הכומר הבפטיסטי ד"ר מרטין לותר קינג הבן, החל להיות פעיל
ב"תנועה האפרו-אמריקנית לזכויות האזרח". נאמן לתביעתו להקשיב קשב רב לקול
האלוהי המתגלה בעולם, אמר השל ש"לותר קינג הוא אות שאלוהים לא זנח את ארצות
הברית של אמריקה" וקינג, מצדו, הכריז כי השל הוא "הרבי שלו".
אילולא נרצח באפריל 1968, היה קינג חוגג את ליל הסדר של חג החירות בביתו של השל,
כחלק סימבולי מן המאבק השחור שנשא אופי תנכ"י. אין מביאים ראיה מהומרוס
ומאפלטון, אמרו השל וקינג, אלא ממשה רבנו. החיבור בין השניים יצר בשנת 1965 את אחת
התמונות המפוארות של המאה העשרים: קינג והשל, יחד עם הנהגה משותפת של אנשי דת
יהודים ונוצרים, שחורים ולבנים, צעדו שלובי זרועות ומעוטרי זרי פרחים בראש המצעד
השלישי מהעיר סלמה לבירת אלבמה מונטגומרי, במטרה לדרוש את זכויותיהם של האזרחים השחורים
להירשם בספר הבוחרים. השל פתח את המצעד בקריאת מזמור כ"ז בתהילים, "לדוד
ה' אורי וישעי", ואמר אחר כך שהצעדה הייתה מעשה דתי: "הרגשתי כאילו רגליי מתפללות".
בראיון האחרון שנתן (המובא בספר זה בשיחה החותמת) אומר השל: "הרעיון לדון אדם
על פי צבעו, אם שחור או חום או לבן, אינו אלא מחלת עיניים". לצד המלחמה נגד
הגזענות הוביל השל מאבקים ציבורים נוספים ובהם המאבק למען יהודי ברית המועצות
והמחאה נגד מלחמת ווייטנאם. "כיצד אוכל להתפלל" שאל, "כאשר על
מצפוני רובצת המודעות לכך שהיה לי חלק באחריות למותם של אנשים חפים
בווייטנאם?".
השל
נפטר בשנתו בשבת, י"ח בטבת תשל"ג (23 בדצמבר 1972). הוא הותיר אחריו את אשתו,
הפסנתרנית סילביה שטראוס, ואת בתו, חוקרת היהדות פרופ' סוזנה השל.
הרושם
שהשאיר השל בציבוריות האמריקנית לא התעמעם עם השנים: ספריו ממשיכים להשפיע על
יהודים ועל שאינם יהודים, בתי ספר יהודיים פלורליסטיים נקראים על שמו והנשיא ברק
אובמה נהג להזכיר אותו תדיר והניח את ספריו על המדפים בחדר הסגלגל.
לעומת
זאת, בישראל נותר השל, עד לשנים האחרונות, דמות כמעט אנונימית. הוא הגיע לראשונה
לארץ בשנת 1957 בהזמנת חברו זלמן שז"ר ושב לבקר בה מספר פעמים. המפגש עם
המדינה הצעירה הימם אותו ומאז שראה את התגשמותה בעיניו תפסה הציונות מקום בהגותו.
הוא נמנה עם חמישים "חכמי ישראל" שאליהם פנה ראש הממשלה דוד בן-גוריון
כדי שיחוו דעתם בשאלת "מיהו יהודי", כתב בתשובתו כי "אין כופים על
אמונה, אמונה הבאה מכפייה גרועה היא מהכפירה", והציע את ההגדרה
"עברים". זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים שב השל לבקר בישראל, הסתובב
בירושלים וחווה בכותל המערבי חוויה רוחנית מכוננת שאין אלא לכנותה "חוויה
מיסטית". בשובו פרסם את רשמיו בספר "ישראל – הד הנצח", שבו הכריז
כי "ארץ ישראל ספוגה מאותה אכפתיות של אלוהים" והסביר מדוע אינו רואה
סתירה בין תפיסתו האוניברסלית לבין יחסו לציונות. הספר זכה להצלחה בקהל היהודי
והכללי בארצות הברית, והשפיע על יצירת התמיכה האמריקנית בישראל שלאחר המלחמה.
שאיפתו
של השל לעלות לארץ ולקבל משרת הוראה באחת האוניברסיטאות נתקלה בהתנגדות הממסד
האקדמי בישראל. לא צלחו גם ניסיונותיו הרבים של תלמידו וידידו, הרב פרופ' פינחס
פלאי (1930-1989) "להעלות ארצה" את ספריו של השל ואת בשורתו הרוחנית.
פלאי אף הקים בירושלים את "מוסד
אברהם יהושע השל" לתרגומם של כתבי השל ולהוצאתם לאור, ובמסגרת זו גם ערך והוציא
לאור את הקובץ "חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" במהדורתו הראשונה, בשנת
1975.
המהדורה
החדשה שלפניכם כוללת נוסח ערוך ומעודכן של השיחות ושל שלוש רשימות הערכה קצרות על השל,
שנכתבו על ידי תלמידיו: הרב פרופ' פינחס פלאי, פרופ' אנדרה נהר והרב וולף קלמן. לאלה
בחרנו לצרף אחרית דבר על הקשר המיוחד בין השל לפלאי. השיחה הראשונה בספר היא עיבוד
לשלוש השיחות המקוריות שנערכו בין השל ובין הסופר והעיתונאי הירושלמי אברהם חיים
אלחנני, הכוללת התייחסות למערכת היחסים בין יהדות אמריקה ליהדות בארץ ישראל כמו גם
לשאלות על אמונה ועל הלכה. שתי השיחות האחרונות הן תעתיקים של ריאיונות ששודרו
בטלוויזיה. הריאיון עם פלאי נערך בעברית, בעבור התוכנית "המבדיל בין קודש
לחול" ששודרה בטלוויזיה הישראלית בשחור לבן מונוכרומטי (7.7.71). צפייה בריאיון
מאפשרת להבין כמה זר נראה השל לצופה הישראלי: רב עם רעמת שיער ארוך ולבן, חבוש
משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה וענוב עניבה מעוטרת בעיגולים, ועל ראשו כיפה
אמריקנית מן הסוג המשמש ישראלים חילונים בלוויות. עם זאת, מדהים לשמוע עד כמה
העברית של השל קולחת וכמעט נטולת מבטא. לעומתו, הריאיון של השל לעיתונאי האמריקני
קארל שטרן התקיים באנגלית כשבוע לפני פטירתו ושודר ברשת אֶן-בי-סי בארצות הברית. בריאיון
הזה ניכר עד כמה השתלב השל בצורה טבעית בתוך ההוויה האמריקנית וכיצד הפך לדמות של
מנהיג רוחני, המסוגל להסביר את מורכבות מחשבותיו בשפה פשוטה.
ומה
לגבי ההוויה הישראלית? נדמה שהשאלות, שאותן מעלה השל, רלוונטיות מתמיד בעבור החברה
הישראלית היום. הודות לדור חדש של "סוכני זיכרון", ובראשם פרופ' אלכסנדר
אבן חן וד"ר דרור בונדי, אנחנו עדים בשנים האחרונות לעיסוק נרחב בדמותו של
אברהם יהושע השל ולהדפסת תרגומים חדשים לספריו (אשר רובם, כמו ספר זה, מצאו בית
בהוצאת "ידיעות אחרונות").
בעשור
הקודם, כשלמדתי בעולם הישיבות, "השל" היה שם שאומנם הוזכר מפעם לפעם, אך
תמיד ממרחק ביטחון. הלימינליות המגזרית שייצג לא אפשרה להכניסו לתוך בתי המדרש
האורתודוקסיים בצורה חלקה. אולי היום, בזמן שהתנועה הנאו-חסידות מתפשטת לשדות
חדשים והחברה הדתית הופכת לרצף זהותי, תקבל גם הגותו של הרב פרופ' אברהם יהושע השל
מקום במרחב הישראלי. שובו של אלוהים לשיח הלאומי מחייב להציג גם את תפיסתו של השל
על אודות האל ולא להותיר את הפרשנות הפונדמנטליסטית לבדה. קשיי הקליטה של תורות
השל בארץ מובנים, אבל מותר להתפלל שהספר הדק הזה, מעין מבוא קצר וידידותי להגותו,
יפעל גם הוא את פעולתו. "אפשר והתפילה לא תצילנו", אומר השל בשיחה עם
שטרן, "אך התפילה עושה אותנו ראויים להצלה".
ישראל 2018 | 55 דקות | עברית, כתוביות בעברית ובאנגלית
בימוי ותסריט: עמיחי חסון | מפיק ראשי "העברים": יאיר קדר | עריכה: רון גולדמן | הפקה: איתי ברקן | ניהול אמנותי: ארז גביש | צילום: טליה טוליק גלאון | עיצוב ואנימציה: איתמר תורן ואלמוג סלע | עיצוב פסקול: אביב אלדמע | תחקיר ויזואלי: חגית בן יעקב | מוזיקה: אסא רביב ותום דרום | קריינות: שולי רנד
בהשתתפות: הלית ישורון | עדנה מזי"א | עודד כרמלי | אליעז כהן | דליה טסלר | חדוה הרכבי | ד"ר רועי גרינוולד | ד"ר דרור בורשטיין | ד"ר דורי מנור | פרופ' מנחם פרי | פרופ' דן מירון | פרופ' מיכאל גלוזמן | פרופ' חביבה פדיה
הסרט הופק בתמיכת: כאן תאגיד השידור הישראלי | שירות הסרטים הישראלי | קרן אבי חי | קרן גשר | מענק פיתוח מקרן רבינוביץ
בסתיו 1961 הגיע משורר הביט היהודי-אמריקאי אלן גינזברג (1926 – 1997) לביקורו הראשון בישראל. כמה חודשים קודם לכן פורסם בארצות הברית ספרו השני "קדיש ושירים אחרים" שבמרכזו פואמה מופתית, איומה ומבריקה המוקדשת לחייה ולמותה של אמו, נעמי, אשר התמודדה עם הפרעות פאראנואידיות.
למרות גילו הצעיר, היה גינזברג משורר מוכר בשלב מוקדם זה של חייו. ספרו הראשון "יללה ושירים אחרים" (1956), ניסח מבט ביקורתי על אמריקה מלאת הסופרמרקטים ומדוללת הרוח, ועל מקומו של הדור הצעיר, המבולבל והזועם, בעידן הקונפורמיסטי והחומרני. "ראיתי את טובי המוחות של בני דורי נטרפים לדעת, רעבים, אחוזי אימה ערומים", כותב גינזברג בפתח הפואמה המרכזית, בשירה טבעית, חופשית וגֵ'אזִיסְטִית המאפיינת את הזרם הספרותי של "דור הביט" (הכולל בין היתר גם את ידידיו המתוסבכים ג'ק קרואק וויליאם בורוז). הספר עמד במרכזו של משפט שערורייתי, לאחר שהואשם כ"תועבה" בשל תכניו ההומוסקסואלים, אלא שניצחנו של גינזברג במשפט הפך אותו במהרה לאייקון מרכזי בינלאומי של "תרבות הנגד", מין משורר-נביא של אמריקה החדשה המבקשת להשתחרר מהמסכמות ולחפש מחדש את דרכה.
מדינת ישראל הצעירה הייתה אחת התחנות הראשונות בקדחת המסעות שאחזה את גינזברג לאורך שנות ה-60. נדמה שהמשך המסע – הכולל ביקור ראשון בהודו ואימוץ פרקטיות של מיסטיקה מזרחית – יהיה משמעותי יותר בחייו של המשורר, אך גם החודשים שהעביר בארץ הקודש הותירו חותם מעניין בכתיבתו ובזיכרונותיו, וניתן אולי להבין דרכם גם את משיכתו למזרח.
גינזברג לן בדירת ידידתו עתל ברוידא ברחוב הירקון בתל אביב, עישן אופיום וחשיש מול חופי הים התיכון, נפגש עם קרובי משפחה, טייל בגליל וכתב על חוף הכינרת שיר-טריפ בשם "Galilee Shore", שזכה למספר תרגומים (נתן זך, ערן צלגוב, גיורא לשם) ויהדהד בהמשך בשירים של אחרים, כמו בשירו של יונתן ברג (מתוך הספר "היסטוריה") והשיר "משורר וילד" של אהוד בנאי (מתוך האלבום "רסיסי לילה"). גינזברג כותב ב-"Galilee Shore" תמונות קצרות מתוך מסעו בישראל, מהרהר בישו, מביט על סוריה ומזכיר את עלייתו לרגל אל שניים מענקי הרוח היהודים של התקופה: "לגעת בזקנו של מרטין בובר / לראות את גרשום שלום בפני הגולגולת שלו שורך את נעליו" (מאנגלית: זך).
גינזברג המיסטיקן שלא פסק מלהתעניין בתורות רוחניות, נמשך אל פרופ' שלום (1897–1982), ששמו כבר יצא בעולם כגדול חוקרי הקבלה בדורו, והגיע לפגוש אותו ואת אשתו פניה בביתם ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים. מעניין לציין שכעבור עשור בדיוק, יעלה גם הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס לרגל אל ביתו של שלום, שמוזכר גם הוא בפואמה שכתב בורחס.
זיכרון המפגש עם אלן גינזבורג הצעיר, עלה בשיחות שקיים שלום עם מוקי צור בחורף תשל"ד (והובאו לדפוס בספר דברים בגו, עם עובד, 1975) אגב שיחה על התבוללות ועל משיכת הדור היהודי-אמריקאי החדש אל תורות המזרח. וכך מספר שלום:
"פעם ביקר אצלי המשורר אלן גינזבורג. הוא בחור סימפטי מאוד, דמות אמיתית. מוזר, מטורף, אך אמיתי. חיבבתי אותו מאוד. שוחחנו אתו, אשתי ואני, שיחה מעניינת מאוד, ואשתי כדרכה שאלה אותו 'למה אינך עולה לארץ? (אני איני שואל אף אדם.. אדם יודע אם עליו ללכת או לא, זהו כלל גדול אצלי. אם אדם רוצה לבוא אפשר לדבר עמו. אבל אינני מוצא בי את הכוח לומר לאיש שעליו לבוא לארץ ישראל. אך אשתי שונה). הוא הביט בי ואמר: 'מה אני?.. הרי כל האידיאל שלכם הוא להקים כאן ברונקס חדשה. כל ימי אני בורח מהברונקס, ואני בא למדינת היהודים ואני מוצא שכל האידיאל הגדול של הציונים הוא לבנות כאן ברונקס ענקי. אם עלי לחזור לברונקס, אני יכול להישאר בה'. אמרנו: 'ואולי אתה טועה..' אבל היה משהו בדבריו. הוא אמר: 'אני הולך להודו לעשר שנים', ואחרי שלושה חודשים כבר היה מחוץ להודו. באיש כזה יש מעין תגובה על עזובה אמיתת בה שרויים יהודים באמריקה. אנו מוצאים כמותם, במידה מסוימת, גם כאן בישראל".
למה התכוון גינזברג בדבריו על הברונקס? האם ראה במדינת היהודים שְטֵייטְל ענק, מין "גטו יהודי מבחירה" כדוגמת השכונות היהודיות בצפון אמריקה? מאפית קניש בלב המזרח התיכון? או שהזמן הקצר בו בילה בארץ הספיק למשורר חד האבחנה להבין שהבורגנות תנצח את החלום הציוני. שנים לפני שישראל תישטף באמריקניזציה הוא יראה אותה עירומה תחת האידאלים הרשמיים בחומר וברוח, כמי שבסך הכול רוצה להיות רובע נוסף של ניו יורק. ברונקס של המזרח התיכון.
כך או כך, שלום ראה בגינזברג דמות מייצגת של השבר הרוחני בדור הצעיר של יהדות ארה"ב. הוא הבין שעבור יהודי שכמותו תורות הסוד של המזרח הרחוק מושכות הרבה יותר מתורות הסוד המסורתיות של אבותיהם היהודים. הוא אפילו מזהה את תחילת התהליך שיוביל את הדור הבא של היהודים-הישראלים אל האפשרויות שמציע המזרח, בהעדר אפשריות מלהיבות מבית.
שלום טעה לגבי יחסו של גינזברג להודו; לא מדובר בעוד תחנה במסעו, כי אם מרכז רוחני שישנה את חייו. הוא יצא ויכנס מתת-היבשת ההודית בשורה של סקנדלים שראויים לרשימה בפני עצמה. לימיים יוכתר לאחד המשוררים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20 ולמבקר גדול לא פחות של אמריקה. הוא כיהן ככהן ניו-אייג', תירגל מדיטציה, ניסה סמים פסיכדליים והגדיר את עצמו לבסוף באופן אוקסימורוני כ"יהודי-בודהיסטי", מה שיהפוך לימים לתנועת ה-JuBu. מדינת ישראל וזהותו היהודית אומנם העסיקה אותו כל העת, והוא אף שב לביקור בארץ בשנת 1986 (יחד עם הצלם האמריקאי רוברט פרנק), אך נראה שהמפגש עם מדינת היהודים המתחדשת לא הצליח לערור בו את החוויה אותה ביקש, למרות התרשמותו העמוקה משלום ובובר. בקריאה מחודשת של הזיכרונות מאותה התקופה, לא נותר אלא להסכים עם דברי שלום, שאנו מציינים החודש מאה שנים להולדתו: "היה משהו בדבריו".
מתוך הגיליון החדש של כתב העת "ננופואטיקה"(הוצאת "מקום לשירה") שערכתי יחד עם ד"ר גלעד מאירי ומוקדש למשורר אלן גינזברג במלאות עשרים שנים למותו.
היום ראה אור "מדבר עם הבית" – ספר השירים הראשון שלי, שיוצא בהוצאת אבן חושן (בתמיכת מפעל "קסת" לספרות ביכורים ומועצת הפיס לתרבות ואמנות) ובעריכת דוד וינפלד.
השיר המוקדם ביותר שמופע בו נכתב בגיל שבע-עשרה, האחרון נכתב ממש לפני כשלושה חודשים. כשקראתי אותו מחדש ,הבוקר, הרגשתי כמו בקלישאת "רגע לפני המוות" בסרטים האמריקאים: כל החיים שלי חלפו בשמונים הדפים של הספר; המשפחה, הצבא, הישיבה, האהבה, תל אביב, ניו-יורק, טריפולי, ירושלים – זה היה מלחיץ ומרגש כמעט באותה המידה.
אחרי החג הספר יתחיל לטפטף לחנויות הספרים, ובינתיים מי שחשקה נפשו יכול לרכוש אותו דרך אתר ההוצאה או באינדיבוק – החנות הוירטואלית החביבה עלי. בדרך כלל, אנשים שמוציאים ספרים נוהגים להיות נודניקים ברשת בחודשים שאחרי, אני מבטיח להשתדל שלא להטריד יותר מדי.
[פורסם במוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון', 6.3.2015]
שרית לארי ואבי שניידמן ב"הגננת" של נדב לפיד
הקרנת הבכורה הישראלית של "הגננת", סרטו החדש והמרשים של הבמאי נדב לפיד, התקיימה כמה חודשים לפני צאתו לאקרנים במסגרת פסטיבל ירושלים לקולנוע. הימים היו ימי מבצע "צוק איתן", והפסטיבל ניסה לשמור על ארשת תרבותית-חגיגית בזמן שהמציאות המדממת השתוללה מסביב. מהחלונות הפתוחים אל הרחוב נשמעו פטפוטי הסרק באולפנים הפתוחים של ערוצי הטלוויזיה ולאף אחד לא הייתה סבלנות לתרבות. טיימינג מהגיהינום לפרמיירה קולנועית.
החגיגיות המדומה לא כל כך עבדה למארגני הפסטיבל: סרט הפתיחה בוטל, אזעקות הטילים חדרו את האולמות וגם אורח הכבוד האמריקני סירב לצאת מחדר המלון. ובכל זאת, אחרי שהסתיימה ההקרנה של "הגננת" (לא סרט פוליטי במיוחד), היה אפשר להרגיש באוויר שהטיימינג דווקא מושלם. דווקא כאן, דווקא עכשיו: כמו יופי שנאחז בקרשי הרפסודה הטובעת בים האגרסיבי של המציאות. הקהל נזרק אל המרפסת הגדולה של הסינמטק, שרוצף בשלטי הכוונה למקומות מחסה מוגנים לעת אזעקה, והעיר העתיקה הרעישה בזעקת התפילה הבוטה שלה. כמה אנשים התיישבו וכתבו להם רשמים, בשורות קצרות, מהחוויה שהעביר אותם לפיד.
לאה גולדברג התבקשה פעם למלא שאלון ובו השאלה: "לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים?". על הדף היא ענתה כך: "- וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים? / וּבָאַיָּלוֹת וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?". נירה הגננת (שרית לארי), גיבורת סרטו של לפיד, עונה גם היא על השאלה הזאת בדרכה; גם היא קובלת על היעדר הפלא בעולם שמתקדם לכאורה ללא הרף.
אלא שנירה איננה לאה גולדברג. רחוק מכך: רק לאחרונה היא גילתה את האפשרויות שמציעות המילים. מאז היא משתתפת בסדנה לכתיבת שירה, אך לא זוכה להערכה רבה של יצירתה מצד המנחה והקבוצה. יום אחד היא מגלה כי אחד מילדי הגן שלה, יואב פולק בן החמש (הילד אבי שניידמן הנהדר), נכנס מדי פעם למעין טרנס שבמהלכו הוא פוסע מצד לצד ומכתיב שירים שנרקמים במוחו. שלא כצפוי, השירים של יואב עוסקים באלימות, במוות ובאהבה מוחמצת (לפיד העיד בראיונות שמודבר בשירים שכתב בעצמו באותו הגיל).
נירה נתקפת באובססיה כלפי הילד שהופך בעיניה למעין מדיום שאותו יש להציל מהבינוניות והתוקפנות שסביב. למרות נקודת המוצא הטובה שלה, האובססיה למשורר הצעיר גורמת לה לצאת מהקווים של המציאות: בתחילה היא מביאה את שיריו של יואב לסדנת הכתיבה שבה היא משתתפת ומציגה אותם כשיריה שלה, לקול מחיאות הכפיים של מנחה הסדנה. אחר כך היא בוחרת לקחת את יואב כפרויקט אישי ומרחיקה ממנו את האנשים שעומדים בדרכה: המטפלת הפרטית שלו (אסתר רדא בתפקיד נהדר) ואביו המסעדן המצליח (יחזקאל לזרוב) שלא מתפעל מהכישרון הצעיר. בהיעדר האם שברחה (יואב כותב בשירים שהיא מתה), מנדבת נירה את עצמה למלא את החלל. כוח נשי מול עולם קשוח ומצ'ואיסטי.
המילים בעולמה של נירה הופכות קדושות. היא עצמה לא מצליחה לעשות בהן שימוש אמנותי, אבל יואב כן. היא מבקשת לשמור על היופי שהיא מוצאת בו, על מנת שהיופי לא יבלה בשמש הדורסנית.
אלא שהילד, כדרכם של ילדים, רוצה להשתולל במגרש המשחקים ולא להשתתף בתרגילי הספרות שנירה מבקשת להעביר אותו. ככל שנירה מעמיקה במגננה שהיא מייצרת עבר יואב (ועבורה) כנגד המציאות, היא מוצאת את עצמה מתנתקת יותר ויותר מחייה "הקודמים": מעבודתה עם הילדים האחרים בגן, משני הילדים הבוגרים שלה, מבעלה, איש התעשייה האווירית (ליאור רז, שמעוצב דווקא כדמות אוהבת ומכילה), ומתמכרת אל מערכת היחסים המשונה, כמעט פרוורטית, שהיא מפתחת עם ילד בן חמש.
"הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים שִׁירִים", מצטט דודו של יואב את שירו המפורסם של מאיר ויזלטיר בפני נירה, "אֲבָל הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ / קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה, וְלֹא בְּלֵילוֹת אֲחֵרִים / אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים, אֲפִלּוּ לֹא / אֶת הַיָּפִים בְּיוֹתֵר, לְעוֹלָם / לֹא יוֹאִיל הָעוֹלָם לִקְרֹא אֲפִלּוּ / אֶת הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּשִּׁירִים / אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ, אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ מְאוֹד / הוּא לֹא יַסְכִּים".
הדוד (דן תורן), משורר מעט נלעג שעובד במשמרות עריכה ליליות בעיתון "הארץ" הגוסס, שותה ללא הרף מים מכוס חד פעמית. כשמביטים בו, קל להבין מדוע אביו המצליח של יואב לא מעודד את כישרונו האמנותי של בנו. האב דווקא יודע להעריך אמנות טובה: דרך מערכת הסטריאו שלו נשמע שירו של צ'ט בייקר "Let's Get Lost”. אבל הוא רואה כמה עלוב אחיו, המשורר התפרן שהפסיד במרוץ החיים. לשיטתו גם הוא מציל את יואב.
לפיד מתאר את עולם השירה הישראלי כפי שהוא במציאות, על סדנאות הכתיבה המונהגות בידי מנטורים בעיתיים לעתים, על שיח הפוליטיקלי-קורקט שרווח בהם ועל ערבי השירה המלאים בעצמם ובמעט אנשים. המשוררת נעם פרתום משתתפת בסרט בתפקיד עצמה, כסופת הוריקן של אישה אחת המבקשת להחיות ערב שירה גוסס בלהטוטי פרפורמנס, ומתווכת בצורה יפהפייה את שירו של יואב על הטרובדור.
העניין הוא שהשירה עצמה יפה ונוגעת, אבל כמו שכתב ויזלטיר, העולם אינו קורא שירה, וכפי שקבעה ויסלבה שימבורסקה – רק אחדים אוהבים שירים. בהיעדר קהל וממילא בהיעדר כסף – שני צינורות חיים ההכרחיים לתפקוד בריא – נותר עולם השירה כביצה קטנה שבה מתגוששים רבים על מעט מאוד מזון.
מי שפורחת במצב כזה היא שירת היום יום: שירת התוכנית “מצב האומה” (שבינתיים שינתה את השם ואת ערוץ השידור – אבל מה זה בעצם משנה?) בטלוויזיה, או שירת מגרשי הכדורגל כמשל. אלוהים לא מרחם על ילדי הגן של נירה, וכמו הגדולים שצועקים בשער חמש באצטדיון בלומפילד, גם הקטנים שרים בחצר הגן “מכבי נאצים” ואת שאר רפרטואר הקללות הנלווה של אוהדי הפועל תל אביב (הקבוצה שאוהד לפיד עצמו). השירה והקללות נפגשות כאשר מלמדת נירה (המזרחית) את יואב (האשכנזי) את שירו של איתן נחמיאס גלס מספרו הראשון “אני סימון נחמיאס”, ומגדירה דרכו את הפער העדתי על חוף הים של תל אביב.
לפיד לא מבכה את העבר. “הגננת” חף לחלוטין ממתקתקות הנוסטלגיה. השירה כשלעצמה משמשת דימוי – סימבולי ושמיש – לדבר מה שאבד מהעולם. כמה מהרגעים החזקים ביותר בסרט נוצרים מהיעדר המילים, מסצנות ריקודים קדם-שפתיות, פרימיטיביות, כמו ברגע שבו מחלקה של חיילים רוקדים בדירתה הבורגנית של נירה לצלילי מוזיקת טראנס. “הלוחמים יודעים שאני לא איש של מילים”, אומר המפקד של בנה ברגע שלפני הריקוד.
נדב לפיד
"הגננת" הוא סרטו הארוך השני של נדב לפיד, בוגר בית הספר "סם שפיגל" בירושלים. קדם לו "השוטר" (2011), דרמה אקטיביסטית שזכתה להערכה ביקורתית (ואף בפרס הגדול של פסטיבל לוקרנו) והדהדה במחאה החברתית שצמחה בקיץ של אותה שנה.
כמו ב"השוטר", כך ב"הגננת" לפיד נשאר נאמן לאנשי הצוות שלו. גם כאן אמו, עורכת הסרטים הוותיקה ערה לפיד, ערכה את הסרט, והצלם שי גולדמן צילם. העבודה של גולדמן מבריקה: הוא לוקח את המצלמה שלו למסע חסר גבולות של שיטוט במרחב, חיפוש בלתי פוסק של נקודת מבט בין ילדים למבוגרים ואף לחיות. למרות הנושא, הוא דווקא נמנע לרוב מדימויים "פיוטיים" שמאפיינים סרטים שעוסקים בעולם השירה, ומייצר שפה קולנועית חדשה. כבר בשוט הפתיחה של הסרט מתנגשת רגלו של בעלה של נירה במצלמה ובמיקרופון, הצהרת כוונת ברורה שמונעת ממך כצופה לשקוע בנוחות בכורסה.
"הגננת" הגיעה לפסטיבל ירושלים עטורת שבחים מפסטיבל קאן – וגם כעת הסרט ממשיך להיות מוקרן בהצלחה רבה ברחבי אירופה. לפיד, שמסומן כאחד הבמאים המבטיחים בעולם, כבר יצלם את סרטו הבא "מיקרו-רובר" (על שם המקור הצרפתי למילון אבן שושן) במימון וקאסט צרפתי, כשהעלילה עוקבת אחרי סיפורו של בחור ישראלי צעיר (שבדומה ללפיד עצמו בעברו) עובר לחיות בפריז במטרה להפוך מישראלי לצרפתי. אבל מקומו הטבעי של "הגננת" אינו במרינות על חוף הריביירה הצרפתית, אלא כאן בארץ, בעברית. הסוד שאותו הוא מבקש לפענח זקוק לקהל ישראלי שיהיה מוכן לעמוד באתגר.
מרינה אברמוביץ׳: "Rhythm 0 , 1974“. אוצרת: רז סמירה. מוזיאון תל אביב לאמנות, שד‘ שאול המלך 27. עד 14 בפברואר [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 9.1.2015]
The Artist is Present … Marina Abramovic
ניו יורק, 2010. מכל הפוסטרים במידטאון מנהטן נשקפים פניה של אישה הנמצאת סביב שנות השישים לחייה. היא אינה זמרת או דוגמנית, והיא ודאי לא מתמודדת בפריימריס למשרה פוליטית בארצות הברית. למרבה ההפתעה מדובר באמנית הסרבית מרינה אברמוביץ'. הפוסטרים מפתיעים מכמה סיבות, אבל בעיקר בשל התחושה שרובו של הציבור הרחב אינו מכיר את קלסתרון פניהם של האמנים העכשוויים המובילים בעולם – והנה היא מתבלטת כסוג של כוכבת רוק שדמותה נמרחת על שערי העיתונים ומסכי הפרסומות.
אצל אברמוביץ', כאמנית מיצג (המכונה גם "הסבתא של אמנות המיצג"), הגוף הוא המדיום. אותו גוף ואותם פנים המופיעים בפוסטרים של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) ומזמינים את הציבור לרטרוספקטיבה לעבודותיה תחת השם “The Artist is Present“. רטרוספקטיבה באמנות מיצג היא מילה קצת מסובכת; אנשים ומוזיאון לא ממש מחזיקים באוספים שלהם עבודות של אברמוביץ‘, שהרי מיצג מתרחש, כמעט תמיד, בזמן מוגבל. האספנים מחזיקים ב“רשימו“, בתיעוד, באביזרים. במקרה של התערוכה במומה שִחזר דור חדש של אמני פרפורמנס צעירים עבודות מרכזיות של אברמוביץ‘ – חלק גדול מהן בעירום מלא – מאז תחילת שנות השבעים.
גולת הכותרת של התערוכה, כפי שאפשר להבין מהשם המבריק שנבחר ככותרת, הייתה האמנית עצמה בעבודה חדשה ויוצאת דופן: אברמוביץ‘ ישבה דוממת על כיסא במוזיאון, שמונה שעות ביום במשך שלושה חודשים, מתבוננת בכל אדם שהתיישב בכיסא שמולה, שאליו הוזמנו אחר כבוד המבקרים בתערוכה. אני התבוננתי בתור הנחשי, הארוך וההומה שנשרך לו אל הכיסא הריק ובחרתי לוותר. טעות, אין שום ספק. אנשים מתמידים ממני ישנו בשקי שינה ברחוב 53 כדי להספיק להיות הראשונים שמתיישבים מול האמנית בעת פתיחת המוזיאון. האנשים האלה בהו, מצמצו, צחקו, בכו, העבירו אנרגיה. חלקם הביטו בפני “האחר“ של אברמוביץ‘, וכמו בפילוסופיה של עמנואל לוינס ראו וגילו את עצמם כבני אדם. המבט הפך להזמנה לבכי. חלק מהדומעים מול האמנית מצאו את עצמם מופיעים בטאמבלר ששמו “מרינה אברמוביץ‘ גרמה לי לבכות“, שהוא לגמרי תערוכת פורטרטים בפני עצמו.
את גודל הפספוס שלי הבנתי רק כעבור שנה, בארץ, בשיעור קולנוע דוקומנטרי עם הבמאי רענן אלכסנדרוביץ‘. הוא הציג לפנינו את סרטו של הבמאי מתיו אייקרס, שתורגם לעברית תחת השם “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“, המתעד את התערוכה המדוברת מהשנה שעברה – ואני התפרקתי מול דמותה של אברמוביץ‘ כפי שהובאה אל המסך.
בלגרד, 1946. מרינה אברמוביץ' נולדת לזוג פרטיזנים אנטי־פשיסטים, קציני צבא בזמן מלחמת העולם השנייה שהפכו לגיבורים לאומיים ביוגוסלביה הדיקטטורית של ימי המרשל טיטו. סבה היה פטריארך הכנסייה האורתודוקסית בסרביה, ואחרי מותו הוא הוכרז כקדוש (גופתו החנוטה נשמרת בכנסיית "הסבא הקדוש" בבלגרד). לאחר שאביה עזב את משפחתה ניהלה האם, ששימשה דירקטורית של "מוזיאון המהפכה והאמנות" בבלגרד, את הבית תחת משטר כמו צבאי.
אברמוביץ' למדה באקדמיות לאמנויות בבלגרד, בנובי סאד ובזאגרב. בתחילת שנות השבעים היא בחרה לעסוק באמנות מיצג שעובדת עם הגוף, אמנות אלטרנטיבית שנאבקת עד היום על מקומה כצורה מקובלת של אמנות. המטרה המוצהרת שלה הייתה לבחון את הגבולות הפיזיים והמנטליים של הגוף. האמצעים היו רדיקליים: היא חתכה את עצמה במשחק סכינים רוסי, למשל, או שפכה נפט על הבמה בצורת כוכב־מחומש־קומוניסטי, הבעירה אותו וזרקה את עצמה לתוך האש כטקס היטהרות. "ברגע שאתה מכניס את עצמך לתוך הפרפורמנס", היא טענה, "אתה יכול לעשות עם הגוף שלך דברים שלא היית עושה במצב נורמלי". למרות כל העבודות הרדיקליות, אברמוביץ' הצעירה הייתה חייבת לחזור הביתה לא יאוחר מהשעה עשר בלילה – ולא, אמא המפקדת הייתה מענישה אותה בחומרה.
לקראת אמצע שנות השבעים היגרה אברמוביץ' לאמסטרדם. היא המשיכה להעמיד את גופה ונפשה במבחנים קיצוניים, ולטלטל את הצופים שנדרשו לחשב מחדש את מערכת הערכים והחשיבה שלהם. רבים מהמיצגים נעשו יחד עם בן זוגה לחיים באותו הזמן – אמן המיצג הגרמני אוליי (פרנק אווה לייזיפן). השניים נסעו ברחבי אירופה והעלו מיצבים כאשר הם יוצרים ישות משותפת בשם "האחר" ומכריזים על עצמם כגוף משותף ודו־ראשי.
שתים עשרה שנים של אהבה ושותפות אמנותית באו לשיאן ולסיומן ביצירת פרֵדה יוצאת דופן בשם "האוהבים": במשך כמה חודשים הלכו אברמוביץ' ואוליי אלפי קילומטרים על החומה הסינית הגדולה – כל אחד מצד אחר – ונפגשו באמצע לאקט הפרדה עצמו. שנים אחר כך הגיע אוליי למומה והתיישב גם הוא על הכיסא מול אברמוביץ'. הכללים שאסרו על מגע עם האמנית נשברו בפעם היחידה, והם אחזו ידיים מעבר לשולחן.
נאפולי, 1974. אברמוביץ' מציגה ב־Galleria Studio Morra עבודה חדשה בשם “Rhythm 0“. על שולחן המכוסה במפה לבנה הונחו 72 חפצים, מסודרים בשני אזורים – אזור “העונג“ ואזור “העינוי“. בצד אחד חפצים כמו מסמרים, סכינים, עצם גדולה, מלכודת עכברים וגרזן; ובצד השני חפצים כמו שוקולד, ליפסטיק, עוגה, עיתון, צעיף נוצות ותפוח. באמצע: כוס מים ואקדח שלצדו כדור בודד לטעינה. אברמוביץ‘ הודיע שתהיה פסיבית, חפץ ללא תנועה, במשך שש שעות. ההנחיה שנתנה לקהל הייתה: אני אובייקט, אתם מוזמנים לעשות לי ככל העולה על רוחכם, האחריות עליי.
הקהל אכן עשה כרצונו. זה התחיל בהיסוס זהיר, אנשים נתנו לאברמוביץ‘ פרח ונשיקה, אבל לאט לאט גלשו לאלימות. המבקרים, גברים ברובם, התחילו לענות אותה. תלשו את החוחים מהוורד ונעצו אותם בבטנה, קשרו אותה, גררו אותה, חתכו את פניה בסכיני גילוח. לבסוף גם נמצא הצופה שטען את האקדח וכיוון לגרונה עם האצבע על ההדק, לחיים או למוות, עד שבעל הגלריה תפס את האקדח וזרק אותו מהחלון. עם סיום המיצג אברמוביץ‘ התחילה להראות סימני חיים ועצמאות – ובתגובה הקהל ברח.
אברמוביץ‘, בדומה לאמני מיצג אחרים בני אותו הזמן, ביקשה לבחון את גבולות הגוף והמוסר האנושיים דרך מערכת היחסים של האמן והצופה. המסקנה הברורה מאליה הייתה שיצר לב האדם רע, וכל אחד עלול להפוך לחיה באישור ובמקום מסוים. הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל פרסם זמן לא רב לפני כן את הניסוי המפורסם בפסיכולוגיה חברתית שנקרא על שמו, וחזר עם מסקנות דומות פחות או יותר. כמו אצל מילגרם, גם אצל אברמוביץ‘ עולות שאלות קשות על אתיקה, אחריות וכנות שהיו מתפוצצות לגמרי אם יד המבקר הייתה לוחצת על ההדק.
תל אביב, 2014. אברמוביץ' היא מותג אמנות בינלאומי שמריץ דאחקות עם ליידי גאגא. היא מסיימת להציג עכשיו תערוכה בלונדון בשם "512 שעות", כשם הזמן שבו היא שהתה בגלריה, כאשר המבקרים הוזמנו להיכנס ולהתבונן בה. חלק מהמעריצים שלה מתחילת הדרך רואים בה "אמנית ממסחרת", כזאת שמטיפה לאנטי־חומרנות בניו אייג'יות בזמן שהיא מצטלמת עם מותגי־על. מצד שני, דווקא בגלל זה נדמה שהיא מצליחה, סוף כל סוף, להציב את אמנות המיצג בקדמת הבמה.
גם בארץ בוחר מוזיאון תל אביב לאמנות להעלות תערוכה בעלת שם זהה לתערוכה המוקדמת והאייקונית בנאפולי: "Rhythm 0“. הפעם אף אחד לא חושש להיפגע מהאקדח. המיצב במוזיאון משחזר את שולחן האובייקטים (שנרכשו מחדש בישראל), כאשר תמונות מוקרנות מעליו עם קטעים מתוך המיצג המקורי, ומראות את שהתרחש בין אברמוביץ‘ לקהל לפני ארבעים שנה.
האמת צריכה להיאמר: זה לא ממש עובד. לא הרבה עובר אל הצופה מאוסף האובייקטים, והתמונות (שזמינות גם באינטרנט) לא מקבלות לידם משמעות חדשה או מרתקת במיוחד. “Rhythm 0“ התרחש לבסוף רק פעם אחת. החיות הגדולה של אמנית המיצג מרוסקת לחלוטין בשחזור הזה, שנדמה כאנדרטה מתוחכמת. מי שמבקש להכיר דרכו משהו מאברמוביץ‘ יצא מאוכזב.
במובן הזה, הסרט הדוקומנטרי של מתיו אייקרס “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“ מצליח לשחזר את החוויה שמוציאה האמנית (לא להתבלבל עם הסרט Bob Wilson's Life & Death of Marina Abramovic מאת הבמאי רוברט ווילסון). על אף שמדובר בסרט פרסומת במהותו, שהופק אמנם עבור רשת HBO אבל נמנע ככל הניתן מלבקר את האמנית, מדובר בתיעוד מפואר של התערוכה במומה, תוך שהוא סוקר בדרך את תולדותיה ומיצגיה של אברמוביץ‘ במהלך השנים. באמצע, יש לא מעט דמעות מכל הכיוונים.
בסרטתיעודיחדשעוקבהבמאיינאייעקבלייןאחריאמו, פסיכיאטריתורקדניתשעלתהמרוסיהוהתחתנה עםהאדמו"רהשנילביתאשלג, ואחרמסעחייהםביןקבלה, גאולה, הרואין, ריקודוניסיוןתמידילהצילאתהעולם מפצצתהאטום. פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', 5.12.2014, תחת הכותרת: "הרב שלי עכשיו הוא האין סוף"
יש סיפורים שצריך להתחיל לספר מהאמצע: כשפייגה לונץ הייתה בת 45 היא התחתנה בשלישית עם הרב"ש – האדמו"ר ברוך שלום הלוי אשלג, והוא בן 85 שנים. הפער בין הכלה לחתן היה גדול יותר מארבעים שנות החיים שהפרידו ביניהם: היא רופאה פסיכיאטרית ילידת רוסיה, חוזרת בתשובה עם שני ילדים; הוא בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל "הסולם" ומקובל חשוב בזכות עצמו. "זה היה מוזר להרבה מאוד אנשים", מודה הרבנית פייגה בריאיון שמתקיים בדירת האדמו"ר שמעל בית הכנסת "האר"י אשלג" בבני ברק, דירה שבה היא מתגוררת מאז חתונתה האחרונה ועד היום. "הרבה אנשים היו שמחים אם הרב"ש היה מתחתן עם אישה אלמנה, בת 70, כזו שלא רוצה ללמוד ממנו תורה – ככה זה היה יותר קל ולא היה כל כך מוזר".
ולךזההיהמוזר?
"בכלל לא, כי הכול היה בהשגחה, בלי שום בחירה מצדי. אפשר להגיד שזה 'פשוט קרה'. אבל היה לי מאוד קשה, הדיבורים מסביב לא היו נעימים, והסערות אצלי נשארו סמויות. לפני האירוסין ובמהלך החתונה הרב"ש התייעץ עם הרב ניסים קרליץ (מגדולי הפוסקים הליטאים) על כל פסיק, ובגלל האירועים מסביב החתונה הייתה בהסתר גדול עם מניין אנשים בלבד. היו בה רק חופה וקידושין וסעודה סמלית. אפשר לעשות כמה וכמה סרטים על שלושת החודשים שעברו בין האירוסין שלנו לחתונה. סרטי מתח, סרטי דרמה, סרטים רציניים מאוד".
נכון לעכשיו, סרט אחד כבר נעשה: "מול התוהו שבה", סרט דוקומנטרי יוצא דופן שביים ינאי יעקב ליין, בנה של הרבנית (מנישואיה השניים), שזכה לאחרונה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע של חיפה ויוקרן החל מהשבוע בסינמטקים ברחבי הארץ.
באופן מקרי, נקבעה הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב ליום החתונה של הרב"ש והרבנית, י"ז בכסלו (9.12. יום אחר כך תיערך הקרנת בכורה ירושלמית). ינאי, שהיה ילד בן תשע בזמן החתונה, לא זוכר את הטקס. "אני הייתי במחבוא", הוא מספר, "אצל בעל תשובה שהיה גם בעל אקדח. אנשים איימו עלינו, והרב"ש קיים את החתונה למרות ההתנגדות, ולמרות שהיה מדובר ממש בסכנת נפשות. אחרי החתונה נכנסנו לבית שלו. אני זוכר אותו כמין סוג של לוויתן גדול, ואני הייתי כמו ראשן קטן שצף לידו. הוא הלך למים העמוקים בכל לילה ועלה לעולם ביום, והיו לו נהמות עמוקות כשהוא היה מתבודד בחדר שלו ומנגן ניגונים".
הרב"ש עצמו מופיע בסרט רק בקטעי ארכיון, אבל נדמה שהוא נקודת החיבור של כל קווי העלילה, המתפרסת על פני עשר שנות צילום רצופות. זהו מסע קולנועי מרהיב שיוצא מבית האדמו"ר אל העולם הגדול שבחוץ ומשאיר את הצופה פעור פה לעתים, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – ולהפך. ליין מנסה לחקור בעזרת הסרט את מושג "הבית", חקירה שמתנהלת דרך תיעוד חייו האישים ודרך חיי אמו, "שיש מקומות שלמים לגביה שאני לא יודע אותם עד היום, גם עכשיו, אחרי התחקיר של הסרט".
כך, למשל, לא ברור היכן בדיוק נולדה הרבנית. היא נמצאה בבית יתומים בסנט פטרסבורג, כמעט גוססת מרעב, ואומצה בגיל שלוש על ידי זוג יהודים שחיפשו בבית היתומים ילד יהודי חדש, תחליף לבנם שנהרג במלחמת העולם השנייה. "הזיכרון הראשון שלי הוא המסע איתם ברכבת הביתה, מסנט פטרסבורג למוסקבה", היא מספרת. "למרות המשטר הקומוניסטי אמא לקחה אותי לבית הכנסת, אמרה לי להתפלל לעליון שישמור עליי".
פייגה גדלה להיות רופאה במכון לפסיכיאטריה משפטית, והספיקה להתחתן, להוליד בת בכורה (שחזרה לימים גם היא בתשובה) ולהתגרש בטרם תעלה לישראל בשנת 1978. בארץ היא פוגשת "אלמן רוסי צעיר, באבל גדול ועם ילדה קטנה". הם מתחתנים ומביאים לעולם את ינאי יעקב, וכעבור זמן קצר מתגרשים. אבל המעבר לארץ הקודש מעלה בה אותות רוחניים והיא מגלה, כהגדרת בנה, "סממנים קשים של תשוקה עזה מדי לאלוהים". התסמינים: חיפוש אובססיבי אחרי רוחניות יהודית בכל החזיתות; ליטאים וחסידים, ירושלים וכפר חב"ד, צפת ואלון שבות. לבסוף היא נוחתת, באמצע שנות השמונים, בקהילת חסידי אשלג בבני ברק.
הרב"ש; הרב ברוך שלום הלוי אשלג
חסידות אשלג הוקמה בידי הרב יהודה לייב הלוי אשלג, שנודע בעיקר בכינוי "בעל הסולם", על שם פירוש "הסולם" שכתב על ספר הזוהר. מפעל תורני מונומנטלי שביקש להנגיש את הקבלה לציבור הרחב, ולהוציא אותה מהמרחב האזוטרי המצומצם של חבורת המקובלים. לתפיסתו, מטרתו המרכזית של האדם היא להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט, ומתוך נקודת ההנחה הזאת תמך האדמו"ר גם במגמות הסוציאליסטיות של תחילת המאה העשרים. "האומה" – כתב העת שהוציא – נסגר בידי משטרת המנדט הבריטי באשמת "קידום עמדות קומוניסטיות", ודוד בן גוריון, שאיתו הרבה להיפגש, העיד עליו ביומנו: "אני רציתי לדבר אתו על קבלה, והוא רצה לדבר איתי על סוציאליזם".
בעל הסולם נפטר ביום הכיפורים תשט"ו (1954) ואת מקומו תפסו שני בניו, הרב"ש והרב שלמה בנימין, שפעלו שניהם בבני ברק. בתחילת שנות השמונים הצטרפו לקבוצת התלמידים החרדית של הרב"ש גם קבוצת חוזרים בתשובה, רבים מהם אמנים, "כחלק מהמגמה שהתחיל בעל הסולם, להוציא את מעיינות פנימיות התורה החוצה לאנשים הצמאים", מסביר ליין. "פעם שאלתי את הרב אברהם ברנדווין [אחיין של בעל הסולם. ע"ח] איך הרב"ש קירב כך בעלי תשובה שלא מילאו את כרסם בש"ס ופוסקים לקבלה? הוא אמר לי שהבעיה של החסידים מלידה זה שהכרס שלהם מלאה בצ'ולנט – אז אין להם חיסרון, אבל לחוזרים בתשובה אין עדיין כרס של צ'ולנט – אז יש חיסרון והשתוקקות".
פייגה הגיעה אל הרב"ש בעקבות ספר קבלה ברוסית שכתב מיכאל לייטמן, מי שהיה באותן שנים המשמש של הרב"ש. "משמש משונה מאוד, יש להודות", אומר ליין. "הוא היה יוצא דופן אפילו בקרב חבורת החוזרים בתשובה שסבבו את הרב"ש, משום שהוא לא היה לבוש כמו חסיד, והיה לו טמפרמנט של יהודי־רוסי חסר נחת. זה באמת פלא גדול שהרב"ש קירב דווקא אותו – אבל ייאמר לזכותו שהוא היה משמש פנאט שנתן הכול בשביל האדמו"ר. הוא היה מבוטל מולו לגמרי. ואני אומר זאת ביחס לכך שכיום הוא בראש 'בני ברוך' – קבוצה ענקית ובינלאומית".
עם הגעתה לחסידות מתמסרת פייגה ללימוד (“כל מאמר לומדים שלושה חודשים, עם השיניים“), ובהמשך היא מתמנה למטפלת האישית של הרבנית בבית האדמו“ר, ואף פורשת מהסתדרות הרופאים “בשביל לא להתפתות ולחזור להיות שוב רופאה“. לאחר פטירת הרבנית מעלה לייטמן את ההצעה שתתחתן עם הרב“ש, מה שאכן קרה לבסוף, על אף הקשיים הרבים.
“בכל השנים שבהן הייתי בבית של הרב“ש, כולל אחרי החתונה, עדיין לא התבטלתי עד הסוף“, מספרת פייגה. “שמרתי על ה‘אני‘ שלי, על האגו שלי. לא הבנתי את גודל הזכות – הרי הרב“ש לא הכניס כמעט אף אחד הביתה. רק בחודש האחרון לחייו ראיתי את הרב“ש בלי המסכות. ראיתי אותו כמו שהוא וזאת הייתה עוצמה משתקת, הייתי ברעדה. כמה בכי היה לי כשהבנתי שרק רגע לפני הסתלקותו הבנתי מי הוא היה באמת. תשעה חודשים אחרי הנישואים שלנו הרב“ש הסתלק, ואני הרגשתי בפעם הראשונה בחיים שיש לי בחירה“.
בחירהלצאתלחייםאולהישארבבניברק?
"הציעו לנו מקומות חדשים ועבודה חדשה. הבחירה להישאר כאן הייתה בתנאים שמאוד לא אהבתי. יש כאן בית כנסת למטה, יש הרבה אנשים ואני אדם שחש אנשים אחרים, זה עומס גדול. אבל ההחלטה הייתה שצריך להמשיך איכשהו את הרב"ש. התחלתי ללמד בבית, ובמשך עשרים השנים שבהן לימדתי עברו כאן אלפים. היום אני כמעט לא מלמדת. יש מספיק אנשים אחרים שיכולים ללמד את הדרך של בעל הסולם ואת העבודה הפנימית של הרב"ש. אני כבר סבתא ולא כל כך נחוצה".
הרבנית פייגה בדרך לאירוע קבלי ברוסיה (מתוך הסרט)
כדרכן של תנועות רוחנית המאבדות את רבן הכריזמטי, גם הסתלקותו של הרב"ש בשנת 1991 הפכה את חסידות אשלג למסובכת קצת יותר. לצד צאצאים שונים של בעל הסולם הפועלים כאדמו"רים חסידים־חרדיים, קמו לא מעט קבוצות יוצאות דופן מתוך החסידות. ביניהן קבוצה שהונהגה בידי הרב אברהם ברנדווין, בנו של הרב יהודה צבי ברנדווין (גיסו ותלמידו הקרוב של בעל הסולם), שפעל בעיר העתיקה בירושלים כאדמו"ר מסטרטין, והרב מרדכי שיינברגר, ראש קהילת "אור הגנוז" ליד מירון, שמנהיג יישוב המנסה לממש כמה מרעיונותיו הסוציאליסטיים של בעל הסולם.
אבל שני הפלגים המוכרים ביותר שיצאו מאשלג הם אלו שלקחו עד הקצה את רעיונות הרב"ש בדבר הפצת הקבלה, ולא רק לעם ישראל: תנועת "בני ברוך" שהוקמה על ידי מיכאל לייטמן, ו"המרכז לחקר הקבלה" שהקים שרגא ברג. לייטמן, שמוכר ציבורית גם בזכות "ערוץ הקבלה" הטלוויזיוני שלו, פועל ברחבי העולם וזוכה להצלחה מספרית גדולה לצד ביקורת לא מבוטלת של רבנים אורתודוקסים רבים, ונחשב כשנוי במחלוקת גם באשלג עצמה (אם כי הקשר ההדוק שהיה לו עם הרב"ש לא מוטל בספק).
לעומתו, ברג נחשב כמוקצה גמור בחסידות. המרכז שהקים בלוס אנג'לס חולש על יותר מ־50 סניפים ברחבי העולם, ומקבץ תחתיו אוסף סלבריטאים עונדי חוטים אדומים ושותי מים קדושים, שהידועים שבהם הם הזמרת מדונה והשחקנים אשטון קוצ'ר ודמי מור. ניו אייג' קבלי ומסחרי. "אני אישית אוהב את לייטמן ואפילו את ברג", מצהיר ליין, "אני כנראה אחד הבודדים מאשלג שלא רואים בו עבודה זרה גמורה. יש שם המון קליפות כמובן, אבל אני מצליח לראות גם צד מבורך בהפצה שלו".
הרבנית, אישה שמתגלה בסרט ולאורך הריאיון כמי שלא חוששת להביע דעות נחרצות, מתעקשת לשמור על דיפלומטיות ביחס לממשיכי הדרך. "אני מכבדת את כולם, כל אחד ממקומו, אני לא נגד אף אחד". רק לבסוף היא מתרצה להגיד ש"'בני ברוך' הם כמו הילדים שלי". באחת הסצנות הטעונות בסרט אומרת הרבנית לינאי: "כל העולם בנים שלי. יש לי 'בני ברוך', מיליוני אנשים״. "ואני?", שואל אותה הבן הביולוגי. ״אתה ליד זה", היא עונה.
"רב"ש היה האחרון להשיג השגה פרטית, עכשיו ההשגה היא השגה כללית. הרב שלי עכשיו הוא האינסוף. רב"ש לימד אותנו לפנות ישר לאין־סוף – אין שום דבר באמצע. אני גם לא אוהבת את המילה הזאת, אדמו"ר. כל אחד היום אדמו"ר, כל אחד מקובל. צריך בירור של המילים, שלא יהיו ריקות. רב"ש לא היה אדמו"ר, הוא היה איש פנימי. נכון, הוא שירת חברה, אבל זה היה ההסתר שלו, הוא הסתיר את עצמו, את הפנימיות שלו, כרב קהילתי. גם היום אני חושבת שצריך להיות ממושמע לקבוצה שאליה אתה שייך, אבל עכשיו אין לי קהילה. הבית הזה הוא מקום עבודה רוחני, שדה התרחשות, אני כמעט לא יוצאת ממנו, יש לי הספרים כאן".
ינאי יעקב ליין ו הרבנית פייגה אשלג בבית האדמו"ר (צילום: אריק סולטן)
גילוי נאות: ינאי ואני חברים. בית הכנסת של אשלג ממוקם ברחוב חזון איש בבני ברק, לא רחוק מבית הוריי ברמת גן. כמה מהחברים הטובים שלי בילדותי היו בני קהילת החוזרים בתשובה שהתכנסה סביב הרב“ש. “הוא יצר קהילה של אנשים שקמים בשתיים וחצי בבוקר ולומדים ביחד זוהר“, אומר ליין, “ומצד שני הם גם חיים באתוס עבודה חמור מאוד. רב“ש אמר שאדם צריך להיות נעוץ בעולם הזה, בייחוד אם הוא לומד את הספירות הגבוהות ביותר, ולכן צריך להביא 100 דולר הביתה כל יום. הוא שלח אנשים לעבוד במס הכנסה, בדואר. הייתה תקופה שהוא עצמו עבד כפועל בניין. מהשילוב הזה יצאה עוצמה יוצאת דופן“.
"נכון, עזבנו את בני ברק. אבל חלק מאיתנו, הילדים של בעלי התשובה, התחברנו יחד בירושלים וגילינו את עצמנו כצרכני קבלה כפייתיים. רצינו לקום גם אנחנו מוקדם בבוקר וללמוד יחד. רובנו יצאנו לחיפוש שכלל נטישה של הדרך, ועכשיו אנחנו חוזרים. אולי זה גם הסיפור של דור ההורים – הם יכלו לקבל את הרב"ש רק אחרי גולה כבדה מאוד. כמה פעמים בחיים שלי הייתי ממש על סף מוות, ופתאום התחלתי לשיר ניגון שהרב"ש שר וממש ניצלתי מהמקומות הכי הזויים שיש, כשהייתי מותש ושיכור על מדרון ללא ברקסים".
"אחרי שהרב"ש נפטר הייתי בעצבות גדולה מאוד, וגם בתחושת אשמה. במקביל, מהר מאוד השתלט עליי היצר הרע, והייתי בתשוקות גדולות להכיר את מ"ט שערי הטומאה של העולם. אמא שלי בבית האדמו"ר ואני מתחיל להסתובב בשדה אחר, תופס טרמפים בשבת לתל אביב, בגולה פנימית עם יותר מדי הרואין, יותר מדי לילות מסוממים בכיכר. העיפו אותי מכל מוסד, מכל ישיבה. בצער רב אמא ויתרה על המחשבה שהיא יכולה לשלוט בי, היא הבינה שאי אפשר. עברתי לגור אצל אבא שלי ואשתו – אבל לא הרגשתי שם בית, וגם אצל אמא בבני ברק לא הרגשתי בבית. חייתי בתחושה כרונית של חוסר בית.
"הקב"ן שכנע אותי להתגייס לצה"ל ולהיות לוחם, ובזכות המערכת והחוקים הבלתי נסבלים עברתי בפועל גמילה מהסם בזמן הטירונות. ככה ידעתי שאני יכול לחיות בלי הסם. הצבא היה גם גמילה תרבותית; אחרי שנים ששמעתי רק דארק אייטיז בריטי מדוכדך התחלתי פתאום לשמוע אהוד בנאי ולראות את ארץ ישראל כאהובה שנטשתי".
מתיאתהמתחיללתעדאתחייךבמצלמה?
"התחלתי לצלם בשלב מוקדם מאוד, כבר בשלב הפוסט־פנקיסטי שלי. אחרי הצבא ניסיתי להתקבל ללימודי קולנוע בסם שפיגל ללא הצלחה, אבל הצלחתי להתקבל ללימודי ניו מדיה בבצלאל, ולאחר מכן, אחרי שאיימו להעיף אותי מבצלאל, ברחתי שוב לסם שפיגל והפעם התקבלתי. בסם שפיגל כבר גיליתי שאני בהיריון עם הסרט הזה, שהולך כנראה לשנות את העולם שלי. ידעתי שהזרע יפגוש בביצית ושחייב לצאת ממנו ילד גדול מאוד. מבחינת הלימודים עצמם הייתי תלמיד בעייתי מאוד, אבל הצלחתי לסיים את סם שפיגל – בית הספר היחידי שסיימתי בחיי – למרות שאת סרט הגמר העלילתי שלי, 'המעיין הנעלם', לא מאשרים שם לצילום. בסופו של דבר צילמתי אותו בכל זאת, עם משה איבגי בתפקיד הראשי, זכיתי בפסטיבל חיפה והגעתי גם לפסטיבל קאן".
"אלוהים חמל עליי ונתן לי את חמלה, ואחר כך את הילדים. את הלידה הטבעית באמבטיה של אליה, היום בת שלוש וחצי, אפשר לראות בסרט בצורה צנועה מאוד. הלידה של אור־שלום, שהיום בן שנה, הייתה ההבנה שכאן עוצרים את תהליך התיעוד. חמלה, כמוני, היא נשמת תוהו, ומאידך טיפוס מאוד ביישן ונסתר, מלאה בענווה. בסרט יש גם מריבות קשות שלנו, אבל אנחנו בוחרים לבנות את בית המקדש הזוגי. כשהיא ראתה את הסרט היא ראתה אותו כיצירה, היא תפסה את עצמה כשליחה למסר הזה שאנחנו מעבירים. חוץ מזה היא אמרה לי: אני יוצאת הכי טוב בסרט, הכי שפויה".
צילום: ינאי יעקב ליין (מתוך הסרט)
באחת הסצנות היפות ביותר בסרט, מדגימה הרבנית פייגה למצלמה של בנה תנועות ריקוד ביום שמש רוסי, על מדרגות תיאטרון הבולשוי במוסקבה. היא אומנם נסעה לרוסיה כדי להשתתף כאורחת הכבוד בכנס קבלי גדול, אבל המולדת מוציאה ממנה גם את הרקדנית שהיא יכלה להיות. "אמא הייתה טובה מאוד בזה", אומר ליין, "היא יודעת את הגוף שלה ברמות שרק רקדן מנוסה יודע ואוהב, ומאידך היא תמיד פחדה מהגוף, רצתה להגביל את הצד הבהמי שבו".
"תמיד ידעו שהיא יוצאת דופן, גם בתור חילונית היא הייתה יוצאת דופן. בבני ברק היא נתפסה תמיד כלא מפוענחת. דוסים אולי עלולים להיבהל מהסצנה הזאת, אבל תלמידות שלה שראו את הסרט בפסטיבל אמרו לי שבזכותו הם התאהבו בה מחדש. חשוב לי להגיד שרק בשנים האחרונות היא יותר ויותר משתחררת. רוב ילדותי היא ניסתה להיות רבנית דוסית. עכשיו, בגיל שבעים, נפתח איזה פקק, היא עוברת שינוי ויוצאת ממנה גם הרקדנית שכלואה בגוף הרבנית הדוסית".
אתעדייןלאראיתאתהסרט.
פייגה: "ואני גם לא אראה".
ינאי: "היא תראה לבסוף, אבל בינתיים היא מתמידה באמירה שהיא לא רוצה לראות. ביום האחרון שעוד היה אפשר לשנות משהו בעריכת הסרט הצעתי לה שוב לראות, אמרתי שאני אוהב אותה גם אם זה על חשבון האמנות, שלא מעניינת אותי האמנות – אני רק רוצה שיהיה לה טוב. היא חשבה קצת ואמרה שכל בחירה שאני אעשה זאת בחירה טובה. תן לסרט לחיות, יש לו שליחות, תוליד אותו".
פייגה: "זה הדבר הכי חשוב, שיבינו את השליחות של הסרט".
מההשליחותשלו?
פייגה: "אנחנו צריכים להציל את העולם מפצצת האטום – בעל הסולם זעק את זה, וגם הרב"ש. זה הדבר היחיד שמעניין אותי. אתה לא צריך ליפול מקומה 12 ורק אז לקבל את ההכרה, מספיק להבין את זה מנפילה מקומה 8. כל אמנות שמחזקת אמונה בתכלית עוזרת להשיג חיבור בין אנשים. דרך העבודה שנתן לנו הרב"ש נותנים לנו אמצעי להגיע לכוח החיבור בתוכנו, בתוך האומה ובכל העמים. אם נגביר את כוח החיבור לא יהיה צורך בהגשמת כוח הפירוד של מלחמת האטום".
ינאי: "לדעתי השליחות של הסרט שלי היא לעורר את האהבה עד שתחפץ. לפעמים אני חושב שהבורא בעצמו כל כך מבסוט על הקיום של אמא. הלוואי שהיא הייתה יודעת כמה הומור, שמחה ועזות של קדושה היא מעוררת בהוויה. הקדוש ברוך הוא משתעשע מהקיום שלה כמחזה אבסורד בלי חוקי אנוש ונורמות, בלי קצה. וכמוה אני מאמין שאני שליח של רצון עתיק, רק שבגלל נסיבות חיי לא יכולתי להמשיך לחיות את המלחמה על התיקון ממקום של כאב ופחד ממלחמת העולם השלישית – אלא מתוך אמונה חזקה שתכלית הבריאה היא כפי שבעל הסולם אומר: 'להיטיב לנבראיו'.
"ומשום כך אני דורש מאמא, מאבא, מאשתי, מעצמי, מחבריי, מעמי ומאלוהים שתתגלה האהבה בכל יום מחדש, ועל כן אני עוסק בתיקון הלב שלי ומאמין שזה משפיע החוצה – אפילו אם זה בצורת סרט. הסרט צועק לעולם את הצעקה הענקית הפנימית שלי – 'מהר אהוב כי בא מועד וחוננו כימי עולם'. על כל הפשעים תכסה האהבה".
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות