מדבר עם הבית – ספר שירים חדש

עמיחי חסון מדבר עם הבית

היום ראה אור "מדבר עם הבית" – ספר השירים הראשון שלי, שיוצא בהוצאת אבן חושן (בתמיכת מפעל "קסת" ומפעל הפיס) ובעריכת דוד וינפלד.

השיר המוקדם ביותר שמופע בו נכתב בגיל שבע-עשרה, האחרון נכתב ממש לפני כשלושה חודשים. כשקראתי אותו מחדש ,הבוקר, הרגשתי כמו בקלישאת "רגע לפני המוות" בסרטים האמריקאים: כל החיים שלי חלפו בשמונים הדפים של הספר; המשפחה, הצבא, הישיבה, האהבה, תל אביב, ניו-יורק, טריפולי, ירושלים – זה היה מלחיץ ומרגש כמעט באותה המידה.

יש הרבה אנשים שהייתי שמח לתת להם עותק – אבל אין לי מספיק עותקים לחלק לכולם. אחרי החג הספר יתחיל לטפטף לחנויות הספרים, ובינתיים מי שחשקה נפשו יכול לרכוש אותו דרך אתר ההוצאה או באינדיבוק – החנות הוירטואלית החביבה עלי. בדרך כלל, אנשים שמוציאים ספרים נוהגים להיות נודניקים ברשת בחודשים שאחרי, אני מבטיח להשתדל שלא להטריד יותר מדי.

ערב לכבוד הספר בבית אבי חי בירושלים:

עמיחי חסון בבית אבי חי

ערב השקה ירושלמי לספר ביום חמישי 2 ביולי,  בשעה ‏19:00‏  בבית הקפה "תמול שלשום", פרטים נוספים בדף האירוע

מדבר עם הבית עמיחי חסון - ערב השקה ירושלמי

רכישה של הספר:

באתר אינדיבוק 

באתר חנות "המגדלור" (ת"א וחנות וירטואלית) 

באתר חנות "סיפור פשוט" (ת"א וחנות וירטואלית) 

באתר הוצאת אבן חושן 

בחנות "אדרבא" בירושלים 

באתר "סימניה"

באתר "סטימצקי"

שירים מתוך הספר:

בפרויקט קריאה ראשונה של הספרייה הלאומית

באתר של נילי דגן

במדור "שיר של שבת" בוואלה!

שבעה שירים מתוך הספר בבלוג של רן יגיל  / ובאתר בננות

שירים באתר "מרפסת"

שירים באתר "מגפון"

שירים ב"היכל התרבות"

שירים באתר "יקום תרבות"

שירים באתר 929

בספרותקל'ה באתר ynet

ביקורת, ראיונות וכתבות על הספר:

כתבה של רוויטל מדר על "מדבר עם הבית" במוסף "גלריה" שישי של עיתון "הארץ"

ביקורת של אמיר בוקר במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ"

ביקרות של יהודה גזבר על "מדבר עם הבית" בבלוג "הכריכה האחורית"

ביקרות של אלי הירש על הספר במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

חיים באר ממליץ על "מדבר עם הבית" בפרויקט של עיתון "גלובס"  – שבוע הספר: סופרים ממליצים על ספרים חדשים שאהבו במיוחד

רשימה של תהילה חכימי על "מדבר עם הבית" באתר "העוקץ"

בכל סרלואי עם "מדבר עם הבית" במוסף "שבת" של "מקור ראשון"

נוית בראל בביקורת על "מדבר עם הבית" במוסף "ספרים" של "הארץ"

רשימה של גיא פרל על "מדבר עם הבית" מתוך "עיתון 77"

ראיון עם רינו צרור בתכנית "הולך בחצות" בגלי צה"ל (מדקה 15:50 ועד 30:30)

ראיון עם אריאל הורביץ במוסף מוצ"ש של מקור ראשון וnrg

ראיון עם גתית גינת באתר בית אבי חי

ראיון עם ענת שרון בלייס בתוכנית "מילים שמנסות לגעת" – רשת א של קול ישראל (רשות השידור)

השאלון באתר "קורא בספרים"

"ארץ-עיר" באתר קפה גיברלטר

שיר מתוך "מדבר עם הבית" ומתכון בבלוג "שירה אכילה"

המלצה על הספר בבלוג "עכשיו ברעש" של חנן כהן 

ראיון עם קובי אייל בתוכנית הרדיו "נוף פתוח" -רדיו קול יזרעאל, המכללה האקדמית עמק יזרעאל

חן ישראל קלינמן  על השיר "דיוקן עצמי" (מתוך "מדבר עם הבית") בחוברת ספריות מדיטק חולון 

אפרת אפטר בשירים מולחנים מתוך הספר:

אלוהים לא מרחם על ילדי הגן – על "הגננת" לנדב לפיד

[פורסם במוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון', 6.3.2015]

שרית לארי ואבי שניידמן ב"הגננת" של נדב לפיד

הקרנת הבכורה הישראלית של "הגננת", סרטו החדש והמרשים של הבמאי נדב לפיד, התקיימה כמה חודשים לפני צאתו לאקרנים במסגרת פסטיבל ירושלים לקולנוע. הימים היו ימי מבצע "צוק איתן", והפסטיבל ניסה לשמור על ארשת תרבותית-חגיגית בזמן שהמציאות המדממת השתוללה מסביב. מהחלונות הפתוחים אל הרחוב נשמעו פטפוטי הסרק באולפנים הפתוחים של ערוצי הטלוויזיה ולאף אחד לא הייתה סבלנות לתרבות. טיימינג מהגיהינום לפרמיירה קולנועית.

החגיגיות המדומה לא כל כך עבדה למארגני הפסטיבל: סרט הפתיחה בוטל, אזעקות הטילים חדרו את האולמות וגם אורח הכבוד האמריקני סירב לצאת מחדר המלון. ובכל זאת, אחרי שהסתיימה ההקרנה של "הגננת" (לא סרט פוליטי במיוחד), היה אפשר להרגיש באוויר שהטיימינג דווקא מושלם. דווקא כאן, דווקא עכשיו: כמו יופי שנאחז בקרשי הרפסודה הטובעת בים האגרסיבי של המציאות. הקהל נזרק אל המרפסת הגדולה של הסינמטק, שרוצף בשלטי הכוונה למקומות מחסה מוגנים לעת אזעקה, והעיר העתיקה הרעישה בזעקת התפילה הבוטה שלה. כמה אנשים התיישבו וכתבו להם רשמים, בשורות קצרות, מהחוויה שהעביר אותם לפיד.

לאה גולדברג התבקשה פעם למלא שאלון ובו השאלה: "לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים?". על הדף היא ענתה כך: "- וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים? / וּבָאַיָּלוֹת וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?". נירה הגננת (שרית לארי), גיבורת סרטו של לפיד, עונה גם היא על השאלה הזאת בדרכה; גם היא קובלת על היעדר הפלא בעולם שמתקדם לכאורה ללא הרף.

אלא שנירה איננה לאה גולדברג. רחוק מכך: רק לאחרונה היא גילתה את האפשרויות שמציעות המילים. מאז היא משתתפת בסדנה לכתיבת שירה, אך לא זוכה להערכה רבה של יצירתה מצד המנחה והקבוצה. יום אחד היא מגלה כי אחד מילדי הגן שלה, יואב פולק בן החמש (הילד אבי שניידמן הנהדר), נכנס מדי פעם למעין טרנס שבמהלכו הוא פוסע מצד לצד ומכתיב שירים שנרקמים במוחו. שלא כצפוי, השירים של יואב עוסקים באלימות, במוות ובאהבה מוחמצת (לפיד העיד בראיונות שמודבר בשירים שכתב בעצמו באותו הגיל).

נירה נתקפת באובססיה כלפי הילד שהופך בעיניה למעין מדיום שאותו יש להציל מהבינוניות והתוקפנות שסביב. למרות נקודת המוצא הטובה שלה, האובססיה למשורר הצעיר גורמת לה לצאת מהקווים של המציאות: בתחילה היא מביאה את שיריו של יואב לסדנת הכתיבה שבה היא משתתפת ומציגה אותם כשיריה שלה, לקול מחיאות הכפיים של מנחה הסדנה. אחר כך היא בוחרת לקחת את יואב כפרויקט אישי ומרחיקה ממנו את האנשים שעומדים בדרכה: המטפלת הפרטית שלו (אסתר רדא בתפקיד נהדר) ואביו המסעדן המצליח (יחזקאל לזרוב) שלא מתפעל מהכישרון הצעיר. בהיעדר האם שברחה (יואב כותב בשירים שהיא מתה), מנדבת נירה את עצמה למלא את החלל. כוח נשי מול עולם קשוח ומצ'ואיסטי.

המילים בעולמה של נירה הופכות קדושות. היא עצמה לא מצליחה לעשות בהן שימוש אמנותי, אבל יואב כן. היא מבקשת לשמור על היופי שהיא מוצאת בו, על מנת שהיופי לא יבלה בשמש הדורסנית.

אלא שהילד, כדרכם של ילדים, רוצה להשתולל במגרש המשחקים ולא להשתתף בתרגילי הספרות שנירה מבקשת להעביר אותו. ככל שנירה מעמיקה במגננה שהיא מייצרת עבר יואב (ועבורה) כנגד המציאות, היא מוצאת את עצמה מתנתקת יותר ויותר מחייה "הקודמים": מעבודתה עם הילדים האחרים בגן, משני הילדים הבוגרים שלה, מבעלה, איש התעשייה האווירית (ליאור רז, שמעוצב דווקא כדמות אוהבת ומכילה), ומתמכרת אל מערכת היחסים המשונה, כמעט פרוורטית, שהיא מפתחת עם ילד בן חמש.

"הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים שִׁירִים", מצטט דודו של יואב את שירו המפורסם של מאיר ויזלטיר בפני נירה, "אֲבָל הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ / קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה, וְלֹא בְּלֵילוֹת אֲחֵרִים / אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים, אֲפִלּוּ לֹא / אֶת הַיָּפִים בְּיוֹתֵר, לְעוֹלָם / לֹא יוֹאִיל הָעוֹלָם לִקְרֹא אֲפִלּוּ / אֶת הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּשִּׁירִים / אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ, אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ מְאוֹד / הוּא לֹא יַסְכִּים".

הדוד (דן תורן), משורר מעט נלעג שעובד במשמרות עריכה ליליות בעיתון "הארץ" הגוסס, שותה ללא הרף מים מכוס חד פעמית. כשמביטים בו, קל להבין מדוע אביו המצליח של יואב לא מעודד את כישרונו האמנותי של בנו. האב דווקא יודע להעריך אמנות טובה: דרך מערכת הסטריאו שלו נשמע שירו של צ'ט בייקר "Let's Get Lost”. אבל הוא רואה כמה עלוב אחיו, המשורר התפרן שהפסיד במרוץ החיים. לשיטתו גם הוא מציל את יואב.

לפיד מתאר את עולם השירה הישראלי כפי שהוא במציאות, על סדנאות הכתיבה המונהגות בידי מנטורים בעיתיים לעתים, על שיח הפוליטיקלי-קורקט שרווח בהם ועל ערבי השירה המלאים בעצמם ובמעט אנשים. המשוררת נעם פרתום משתתפת בסרט בתפקיד עצמה, כסופת הוריקן של אישה אחת המבקשת להחיות ערב שירה גוסס בלהטוטי פרפורמנס, ומתווכת בצורה יפהפייה את שירו של יואב על הטרובדור.

העניין הוא שהשירה עצמה יפה ונוגעת, אבל כמו שכתב ויזלטיר, העולם אינו קורא שירה, וכפי שקבעה ויסלבה שימבורסקה – רק אחדים אוהבים שירים. בהיעדר קהל וממילא בהיעדר כסף – שני צינורות חיים ההכרחיים לתפקוד בריא – נותר עולם השירה כביצה קטנה שבה מתגוששים רבים על מעט מאוד מזון.

מי שפורחת במצב כזה היא שירת היום יום: שירת התוכנית “מצב האומה” (שבינתיים שינתה את השם ואת ערוץ השידור – אבל מה זה בעצם משנה?) בטלוויזיה, או שירת מגרשי הכדורגל כמשל. אלוהים לא מרחם על ילדי הגן של נירה, וכמו הגדולים שצועקים בשער חמש באצטדיון בלומפילד, גם הקטנים שרים בחצר הגן “מכבי נאצים” ואת שאר רפרטואר הקללות הנלווה של אוהדי הפועל תל אביב (הקבוצה שאוהד לפיד עצמו). השירה והקללות נפגשות כאשר מלמדת נירה (המזרחית) את יואב (האשכנזי) את שירו של איתן נחמיאס גלס מספרו הראשון “אני סימון נחמיאס”, ומגדירה דרכו את הפער העדתי על חוף הים של תל אביב.

לפיד לא מבכה את העבר. “הגננת” חף לחלוטין ממתקתקות הנוסטלגיה. השירה כשלעצמה משמשת דימוי – סימבולי ושמיש – לדבר מה שאבד מהעולם. כמה מהרגעים החזקים ביותר בסרט נוצרים מהיעדר המילים, מסצנות ריקודים קדם-שפתיות, פרימיטיביות, כמו ברגע שבו מחלקה של חיילים רוקדים בדירתה הבורגנית של נירה לצלילי מוזיקת טראנס. “הלוחמים יודעים שאני לא איש של מילים”, אומר המפקד של בנה ברגע שלפני הריקוד.

נדב לפיד

"הגננת" הוא סרטו הארוך השני של נדב לפיד, בוגר בית הספר "סם שפיגל" בירושלים. קדם לו "השוטר" (2011), דרמה אקטיביסטית שזכתה להערכה ביקורתית (ואף בפרס הגדול של פסטיבל לוקרנו) והדהדה במחאה החברתית שצמחה בקיץ של אותה שנה.

כמו ב"השוטר", כך ב"הגננת" לפיד נשאר נאמן לאנשי הצוות שלו. גם כאן אמו, עורכת הסרטים הוותיקה ערה לפיד, ערכה את הסרט, והצלם שי גולדמן צילם. העבודה של גולדמן מבריקה: הוא לוקח את המצלמה שלו למסע חסר גבולות של שיטוט במרחב, חיפוש בלתי פוסק של נקודת מבט בין ילדים למבוגרים ואף לחיות. למרות הנושא, הוא דווקא נמנע לרוב מדימויים "פיוטיים" שמאפיינים סרטים שעוסקים בעולם השירה, ומייצר שפה קולנועית חדשה. כבר בשוט הפתיחה של הסרט מתנגשת רגלו של בעלה של נירה במצלמה ובמיקרופון, הצהרת כוונת ברורה שמונעת ממך כצופה לשקוע בנוחות בכורסה.

"הגננת" הגיעה לפסטיבל ירושלים עטורת שבחים מפסטיבל קאן – וגם כעת הסרט ממשיך להיות מוקרן בהצלחה רבה ברחבי אירופה. לפיד, שמסומן כאחד הבמאים המבטיחים בעולם, כבר יצלם את סרטו הבא "מיקרו-רובר" (על שם המקור הצרפתי למילון אבן שושן) במימון וקאסט צרפתי, כשהעלילה עוקבת אחרי סיפורו של בחור ישראלי צעיר (שבדומה ללפיד עצמו בעברו) עובר לחיות בפריז במטרה להפוך מישראלי לצרפתי. אבל מקומו הטבעי של "הגננת" אינו במרינות על חוף הריביירה הצרפתית, אלא כאן בארץ, בעברית. הסוד שאותו הוא מבקש לפענח זקוק לקהל ישראלי שיהיה מוכן לעמוד באתגר.

 

מרינה אברמוביץ' מסביב לעולם

מרינה אברמוביץ׳: "Rhythm 0 , 1974“. אוצרת: רז סמירה. מוזיאון תל אביב לאמנות, שד‘ שאול המלך 27. עד 14 בפברואר [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 9.1.2015]

The Artist is Present … Marina Abramovic

ניו יורק, 2010. מכל הפוסטרים במידטאון מנהטן נשקפים פניה של אישה הנמצאת סביב שנות השישים לחייה. היא אינה זמרת או דוגמנית, והיא ודאי לא מתמודדת בפריימריס למשרה פוליטית בארצות הברית. למרבה ההפתעה מדובר באמנית הסרבית מרינה אברמוביץ'. הפוסטרים מפתיעים מכמה סיבות, אבל בעיקר בשל התחושה שרובו של הציבור הרחב אינו מכיר את קלסתרון פניהם של האמנים העכשוויים המובילים בעולם – והנה היא מתבלטת כסוג של כוכבת רוק שדמותה נמרחת על שערי העיתונים ומסכי הפרסומות.

אצל אברמוביץ', כאמנית מיצג (המכונה גם "הסבתא של אמנות המיצג"), הגוף הוא המדיום. אותו גוף ואותם פנים המופיעים בפוסטרים של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) ומזמינים את הציבור לרטרוספקטיבה לעבודותיה תחת השם “The Artist is Present“. רטרוספקטיבה באמנות מיצג היא מילה קצת מסובכת; אנשים ומוזיאון לא ממש מחזיקים באוספים שלהם עבודות של אברמוביץ‘, שהרי מיצג מתרחש, כמעט תמיד, בזמן מוגבל. האספנים מחזיקים ב“רשימו“, בתיעוד, באביזרים. במקרה של התערוכה במומה שִחזר דור חדש של אמני פרפורמנס צעירים עבודות מרכזיות של אברמוביץ‘ – חלק גדול מהן בעירום מלא – מאז תחילת שנות השבעים.

גולת הכותרת של התערוכה, כפי שאפשר להבין מהשם המבריק שנבחר ככותרת, הייתה האמנית עצמה בעבודה חדשה ויוצאת דופן: אברמוביץ‘ ישבה דוממת על כיסא במוזיאון, שמונה שעות ביום במשך שלושה חודשים, מתבוננת בכל אדם שהתיישב בכיסא שמולה, שאליו הוזמנו אחר כבוד המבקרים בתערוכה. אני התבוננתי בתור הנחשי, הארוך וההומה שנשרך לו אל הכיסא הריק ובחרתי לוותר. טעות, אין שום ספק. אנשים מתמידים ממני ישנו בשקי שינה ברחוב 53 כדי להספיק להיות הראשונים שמתיישבים מול האמנית בעת פתיחת המוזיאון. האנשים האלה בהו, מצמצו, צחקו, בכו, העבירו אנרגיה. חלקם הביטו בפני “האחר“ של אברמוביץ‘, וכמו בפילוסופיה של עמנואל לוינס ראו וגילו את עצמם כבני אדם. המבט הפך להזמנה לבכי. חלק מהדומעים מול האמנית מצאו את עצמם מופיעים בטאמבלר ששמו “מרינה אברמוביץ‘ גרמה לי לבכות“, שהוא לגמרי תערוכת פורטרטים בפני עצמו.

את גודל הפספוס שלי הבנתי רק כעבור שנה, בארץ, בשיעור קולנוע דוקומנטרי עם הבמאי רענן אלכסנדרוביץ‘. הוא הציג לפנינו את סרטו של הבמאי מתיו אייקרס, שתורגם לעברית תחת השם “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“, המתעד את התערוכה המדוברת מהשנה שעברה – ואני התפרקתי מול דמותה של אברמוביץ‘ כפי שהובאה אל המסך.

 

 

בלגרד, 1946. מרינה אברמוביץ' נולדת לזוג פרטיזנים אנטי־פשיסטים, קציני צבא בזמן מלחמת העולם השנייה שהפכו לגיבורים לאומיים ביוגוסלביה הדיקטטורית של ימי המרשל טיטו. סבה היה פטריארך הכנסייה האורתודוקסית בסרביה, ואחרי מותו הוא הוכרז כקדוש (גופתו החנוטה נשמרת בכנסיית "הסבא הקדוש" בבלגרד). לאחר שאביה עזב את משפחתה ניהלה האם, ששימשה דירקטורית של "מוזיאון המהפכה והאמנות" בבלגרד, את הבית תחת משטר כמו צבאי.

אברמוביץ' למדה באקדמיות לאמנויות בבלגרד, בנובי סאד ובזאגרב. בתחילת שנות השבעים היא בחרה לעסוק באמנות מיצג שעובדת עם הגוף, אמנות אלטרנטיבית שנאבקת עד היום על מקומה כצורה מקובלת של אמנות. המטרה המוצהרת שלה הייתה לבחון את הגבולות הפיזיים והמנטליים של הגוף. האמצעים היו רדיקליים: היא חתכה את עצמה במשחק סכינים רוסי, למשל, או שפכה נפט על הבמה בצורת כוכב־מחומש־קומוניסטי, הבעירה אותו וזרקה את עצמה לתוך האש כטקס היטהרות. "ברגע שאתה מכניס את עצמך לתוך הפרפורמנס", היא טענה, "אתה יכול לעשות עם הגוף שלך דברים שלא היית עושה במצב נורמלי".‏ למרות כל העבודות הרדיקליות, אברמוביץ' הצעירה הייתה חייבת לחזור הביתה לא יאוחר מהשעה עשר בלילה – ולא, אמא המפקדת הייתה מענישה אותה בחומרה.

לקראת אמצע שנות השבעים היגרה אברמוביץ' לאמסטרדם. היא המשיכה להעמיד את גופה ונפשה במבחנים קיצוניים, ולטלטל את הצופים שנדרשו לחשב מחדש את מערכת הערכים והחשיבה שלהם. רבים מהמיצגים נעשו יחד עם בן זוגה לחיים באותו הזמן – אמן המיצג הגרמני אוליי (פרנק אווה לייזיפן). השניים נסעו ברחבי אירופה והעלו מיצבים כאשר הם יוצרים ישות משותפת בשם "האחר" ומכריזים על עצמם כגוף משותף ודו־ראשי.

שתים עשרה שנים של אהבה ושותפות אמנותית באו לשיאן ולסיומן ביצירת פרֵדה יוצאת דופן בשם "האוהבים": במשך כמה חודשים הלכו אברמוביץ' ואוליי אלפי קילומטרים על החומה הסינית הגדולה – כל אחד מצד אחר – ונפגשו באמצע לאקט הפרדה עצמו. שנים אחר כך הגיע אוליי למומה והתיישב גם הוא על הכיסא מול אברמוביץ'. הכללים שאסרו על מגע עם האמנית נשברו בפעם היחידה, והם אחזו ידיים מעבר לשולחן.

 

נאפולי, 1974. אברמוביץ' מציגה ב־Galleria Studio Morra עבודה חדשה בשם “Rhythm 0“. על שולחן המכוסה במפה לבנה הונחו 72 חפצים, מסודרים בשני אזורים – אזור “העונג“ ואזור “העינוי“. בצד אחד חפצים כמו מסמרים, סכינים, עצם גדולה, מלכודת עכברים וגרזן; ובצד השני חפצים כמו שוקולד, ליפסטיק, עוגה, עיתון, צעיף נוצות ותפוח. באמצע: כוס מים ואקדח שלצדו כדור בודד לטעינה. אברמוביץ‘ הודיע שתהיה פסיבית, חפץ ללא תנועה, במשך שש שעות. ההנחיה שנתנה לקהל הייתה: אני אובייקט, אתם מוזמנים לעשות לי ככל העולה על רוחכם, האחריות עליי.

הקהל אכן עשה כרצונו. זה התחיל בהיסוס זהיר, אנשים נתנו לאברמוביץ‘ פרח ונשיקה, אבל לאט לאט גלשו לאלימות. המבקרים, גברים ברובם, התחילו לענות אותה. תלשו את החוחים מהוורד ונעצו אותם בבטנה, קשרו אותה, גררו אותה, חתכו את פניה בסכיני גילוח. לבסוף גם נמצא הצופה שטען את האקדח וכיוון לגרונה עם האצבע על ההדק, לחיים או למוות, עד שבעל הגלריה תפס את האקדח וזרק אותו מהחלון. עם סיום המיצג אברמוביץ‘ התחילה להראות סימני חיים ועצמאות – ובתגובה הקהל ברח.

אברמוביץ‘, בדומה לאמני מיצג אחרים בני אותו הזמן, ביקשה לבחון את גבולות הגוף והמוסר האנושיים דרך מערכת היחסים של האמן והצופה. המסקנה הברורה מאליה הייתה שיצר לב האדם רע, וכל אחד עלול להפוך לחיה באישור ובמקום מסוים. הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל פרסם זמן לא רב לפני כן את הניסוי המפורסם בפסיכולוגיה חברתית שנקרא על שמו, וחזר עם מסקנות דומות פחות או יותר. כמו אצל מילגרם, גם אצל אברמוביץ‘ עולות שאלות קשות על אתיקה, אחריות וכנות שהיו מתפוצצות לגמרי אם יד המבקר הייתה לוחצת על ההדק.

 

תל אביב, 2014. אברמוביץ' היא מותג אמנות בינלאומי שמריץ דאחקות עם ליידי גאגא. היא מסיימת להציג עכשיו תערוכה בלונדון בשם "512 שעות", כשם הזמן שבו היא שהתה בגלריה, כאשר המבקרים הוזמנו להיכנס ולהתבונן בה. חלק מהמעריצים שלה מתחילת הדרך רואים בה "אמנית ממסחרת", כזאת שמטיפה לאנטי־חומרנות בניו אייג'יות בזמן שהיא מצטלמת עם מותגי־על. מצד שני, דווקא בגלל זה נדמה שהיא מצליחה, סוף כל סוף, להציב את אמנות המיצג בקדמת הבמה.

גם בארץ בוחר מוזיאון תל אביב לאמנות להעלות תערוכה בעלת שם זהה לתערוכה המוקדמת והאייקונית בנאפולי: "Rhythm 0“. הפעם אף אחד לא חושש להיפגע מהאקדח. המיצב במוזיאון משחזר את שולחן האובייקטים (שנרכשו מחדש בישראל), כאשר תמונות מוקרנות מעליו עם קטעים מתוך המיצג המקורי, ומראות את שהתרחש בין אברמוביץ‘ לקהל לפני ארבעים שנה.

האמת צריכה להיאמר: זה לא ממש עובד. לא הרבה עובר אל הצופה מאוסף האובייקטים, והתמונות (שזמינות גם באינטרנט) לא מקבלות לידם משמעות חדשה או מרתקת במיוחד. “Rhythm 0“ התרחש לבסוף רק פעם אחת. החיות הגדולה של אמנית המיצג מרוסקת לחלוטין בשחזור הזה, שנדמה כאנדרטה מתוחכמת. מי שמבקש להכיר דרכו משהו מאברמוביץ‘ יצא מאוכזב.

במובן הזה, הסרט הדוקומנטרי של מתיו אייקרס “מרינה אברמוביץ‘: האמנית נוכחת“ מצליח לשחזר את החוויה שמוציאה האמנית (לא להתבלבל עם הסרט Bob Wilson's Life & Death of Marina Abramovic מאת הבמאי רוברט ווילסון). על אף שמדובר בסרט פרסומת במהותו, שהופק אמנם עבור רשת HBO אבל נמנע ככל הניתן מלבקר את האמנית, מדובר בתיעוד מפואר של התערוכה במומה, תוך שהוא סוקר בדרך את תולדותיה ומיצגיה של אברמוביץ‘ במהלך השנים. באמצע, יש לא מעט דמעות מכל הכיוונים.

"מול התוהו שבה": ראיון זוגי עם הבמאי ינאי יעקב ליין ואמו הרבנית פייגה אשלג

בסרט תיעודי חדש עוקב הבמאי ינאי יעקב ליין אחרי אמו, פסיכיאטרית ורקדנית שעלתה מרוסיה והתחתנה עם האדמו"ר השני לבית אשלג, ואחר מסע חייהם בין קבלה, גאולה, הרואין, ריקוד וניסיון תמידי להציל את העולם מפצצת האטום. פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', 5.12.2014, תחת הכותרת: "הרב שלי עכשיו הוא האין סוף"

 

יש סיפורים שצריך להתחיל לספר מהאמצע: כשפייגה לונץ הייתה בת 45 היא התחתנה בשלישית עם הרב"ש – האדמו"ר ברוך שלום הלוי אשלג, והוא בן 85 שנים. הפער בין הכלה לחתן היה גדול יותר מארבעים שנות החיים שהפרידו ביניהם: היא רופאה פסיכיאטרית ילידת רוסיה, חוזרת בתשובה עם שני ילדים; הוא בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל "הסולם" ומקובל חשוב בזכות עצמו. "זה היה מוזר להרבה מאוד אנשים", מודה הרבנית פייגה בריאיון שמתקיים בדירת האדמו"ר שמעל בית הכנסת "האר"י אשלג" בבני ברק, דירה שבה היא מתגוררת מאז חתונתה האחרונה ועד היום. "הרבה אנשים היו שמחים אם הרב"ש היה מתחתן עם אישה אלמנה, בת 70, כזו שלא רוצה ללמוד ממנו תורה – ככה זה היה יותר קל ולא היה כל כך מוזר".

ולך זה היה מוזר?

"בכלל לא, כי הכול היה בהשגחה, בלי שום בחירה מצדי. אפשר להגיד שזה 'פשוט קרה'. אבל היה לי מאוד קשה, הדיבורים מסביב לא היו נעימים, והסערות אצלי נשארו סמויות. לפני האירוסין ובמהלך החתונה הרב"ש התייעץ עם הרב ניסים קרליץ (מגדולי הפוסקים הליטאים) על כל פסיק, ובגלל האירועים מסביב החתונה הייתה בהסתר גדול עם מניין אנשים בלבד. היו בה רק חופה וקידושין וסעודה סמלית. אפשר לעשות כמה וכמה סרטים על שלושת החודשים שעברו בין האירוסין שלנו לחתונה. סרטי מתח, סרטי דרמה, סרטים רציניים מאוד".

 

נכון לעכשיו, סרט אחד כבר נעשה: "מול התוהו שבה", סרט דוקומנטרי יוצא דופן שביים ינאי יעקב ליין, בנה של הרבנית (מנישואיה השניים), שזכה לאחרונה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע של חיפה ויוקרן החל מהשבוע בסינמטקים ברחבי הארץ.

באופן מקרי, נקבעה הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב ליום החתונה של הרב"ש והרבנית, י"ז בכסלו (9.12. יום אחר כך תיערך הקרנת בכורה ירושלמית). ינאי, שהיה ילד בן תשע בזמן החתונה, לא זוכר את הטקס. "אני הייתי במחבוא", הוא מספר, "אצל בעל תשובה שהיה גם בעל אקדח. אנשים איימו עלינו, והרב"ש קיים את החתונה למרות ההתנגדות, ולמרות שהיה מדובר ממש בסכנת נפשות. אחרי החתונה נכנסנו לבית שלו. אני זוכר אותו כמין סוג של לוויתן גדול, ואני הייתי כמו ראשן קטן שצף לידו. הוא הלך למים העמוקים בכל לילה ועלה לעולם ביום, והיו לו נהמות עמוקות כשהוא היה מתבודד בחדר שלו ומנגן ניגונים".

הרב"ש עצמו מופיע בסרט רק בקטעי ארכיון, אבל נדמה שהוא נקודת החיבור של כל קווי העלילה, המתפרסת על פני עשר שנות צילום רצופות. זהו מסע קולנועי מרהיב שיוצא מבית האדמו"ר אל העולם הגדול שבחוץ ומשאיר את הצופה פעור פה לעתים, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – ולהפך. ליין מנסה לחקור בעזרת הסרט את מושג "הבית", חקירה שמתנהלת דרך תיעוד חייו האישים ודרך חיי אמו, "שיש מקומות שלמים לגביה שאני לא יודע אותם עד היום, גם עכשיו, אחרי התחקיר של הסרט".

כך, למשל, לא ברור היכן בדיוק נולדה הרבנית. היא נמצאה בבית יתומים בסנט פטרסבורג, כמעט גוססת מרעב, ואומצה בגיל שלוש על ידי זוג יהודים שחיפשו בבית היתומים ילד יהודי חדש, תחליף לבנם שנהרג במלחמת העולם השנייה. "הזיכרון הראשון שלי הוא המסע איתם ברכבת הביתה, מסנט פטרסבורג למוסקבה", היא מספרת. "למרות המשטר הקומוניסטי אמא לקחה אותי לבית הכנסת, אמרה לי להתפלל לעליון שישמור עליי".

פייגה גדלה להיות רופאה במכון לפסיכיאטריה משפטית, והספיקה להתחתן, להוליד בת בכורה (שחזרה לימים גם היא בתשובה) ולהתגרש בטרם תעלה לישראל בשנת 1978. בארץ היא פוגשת "אלמן רוסי צעיר, באבל גדול ועם ילדה קטנה". הם מתחתנים ומביאים לעולם את ינאי יעקב, וכעבור זמן קצר מתגרשים. אבל המעבר לארץ הקודש מעלה בה אותות רוחניים והיא מגלה, כהגדרת בנה, "סממנים קשים של תשוקה עזה מדי לאלוהים". התסמינים: חיפוש אובססיבי אחרי רוחניות יהודית בכל החזיתות; ליטאים וחסידים, ירושלים וכפר חב"ד, צפת ואלון שבות. לבסוף היא נוחתת, באמצע שנות השמונים, בקהילת חסידי אשלג בבני ברק.

הרב"ש; הרב ברוך שלום הלוי אשלג

 

חסידות אשלג הוקמה בידי הרב יהודה לייב הלוי אשלג, שנודע בעיקר בכינוי "בעל הסולם", על שם פירוש "הסולם" שכתב על ספר הזוהר. מפעל תורני מונומנטלי שביקש להנגיש את הקבלה לציבור הרחב, ולהוציא אותה מהמרחב האזוטרי המצומצם של חבורת המקובלים. לתפיסתו, מטרתו המרכזית של האדם היא להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט, ומתוך נקודת ההנחה הזאת תמך האדמו"ר גם במגמות הסוציאליסטיות של תחילת המאה העשרים. "האומה" – כתב העת שהוציא – נסגר בידי משטרת המנדט הבריטי באשמת "קידום עמדות קומוניסטיות", ודוד בן גוריון, שאיתו הרבה להיפגש, העיד עליו ביומנו: "אני רציתי לדבר אתו על קבלה, והוא רצה לדבר איתי על סוציאליזם"‏.

בעל הסולם נפטר ביום הכיפורים תשט"ו (1954) ואת מקומו תפסו שני בניו, הרב"ש והרב שלמה בנימין, שפעלו שניהם בבני ברק. בתחילת שנות השמונים הצטרפו לקבוצת התלמידים החרדית של הרב"ש גם קבוצת חוזרים בתשובה, רבים מהם אמנים, "כחלק מהמגמה שהתחיל בעל הסולם, להוציא את מעיינות פנימיות התורה החוצה לאנשים הצמאים", מסביר ליין. "פעם שאלתי את הרב אברהם ברנדווין [אחיין של בעל הסולם. ע"ח] איך הרב"ש קירב כך בעלי תשובה שלא מילאו את כרסם בש"ס ופוסקים לקבלה? הוא אמר לי שהבעיה של החסידים מלידה זה שהכרס שלהם מלאה בצ'ולנט – אז אין להם חיסרון, אבל לחוזרים בתשובה אין עדיין כרס של צ'ולנט – אז יש חיסרון והשתוקקות".

פייגה הגיעה אל הרב"ש בעקבות ספר קבלה ברוסית שכתב מיכאל לייטמן, מי שהיה באותן שנים המשמש של הרב"ש. "משמש משונה מאוד, יש להודות", אומר ליין. "הוא היה יוצא דופן אפילו בקרב חבורת החוזרים בתשובה שסבבו את הרב"ש, משום שהוא לא היה לבוש כמו חסיד, והיה לו טמפרמנט של יהודי־רוסי חסר נחת. זה באמת פלא גדול שהרב"ש קירב דווקא אותו – אבל ייאמר לזכותו שהוא היה משמש פנאט שנתן הכול בשביל האדמו"ר. הוא היה מבוטל מולו לגמרי. ואני אומר זאת ביחס לכך שכיום הוא בראש 'בני ברוך' – קבוצה ענקית ובינלאומית".

עם הגעתה לחסידות מתמסרת פייגה ללימוד (“כל מאמר לומדים שלושה חודשים, עם השיניים“), ובהמשך היא מתמנה למטפלת האישית של הרבנית בבית האדמו“ר, ואף פורשת מהסתדרות הרופאים “בשביל לא להתפתות ולחזור להיות שוב רופאה“. לאחר פטירת הרבנית מעלה לייטמן את ההצעה שתתחתן עם הרב“ש, מה שאכן קרה לבסוף, על אף הקשיים הרבים.

“בכל השנים שבהן הייתי בבית של הרב“ש, כולל אחרי החתונה, עדיין לא התבטלתי עד הסוף“, מספרת פייגה. “שמרתי על ה‘אני‘ שלי, על האגו שלי. לא הבנתי את גודל הזכות – הרי הרב“ש לא הכניס כמעט אף אחד הביתה. רק בחודש האחרון לחייו ראיתי את הרב“ש בלי המסכות. ראיתי אותו כמו שהוא וזאת הייתה עוצמה משתקת, הייתי ברעדה. כמה בכי היה לי כשהבנתי שרק רגע לפני הסתלקותו הבנתי מי הוא היה באמת. תשעה חודשים אחרי הנישואים שלנו הרב“ש הסתלק, ואני הרגשתי בפעם הראשונה בחיים שיש לי בחירה“.

בחירה לצאת לחיים או להישאר בבני ברק?

"הציעו לנו מקומות חדשים ועבודה חדשה. הבחירה להישאר כאן הייתה בתנאים שמאוד לא אהבתי. יש כאן בית כנסת למטה, יש הרבה אנשים ואני אדם שחש אנשים אחרים, זה עומס גדול. אבל ההחלטה הייתה שצריך להמשיך איכשהו את הרב"ש. התחלתי ללמד בבית, ובמשך עשרים השנים שבהן לימדתי עברו כאן אלפים. היום אני כמעט לא מלמדת. יש מספיק אנשים אחרים שיכולים ללמד את הדרך של בעל הסולם ואת העבודה הפנימית של הרב"ש. אני כבר סבתא ולא כל כך נחוצה".

הרבנית פייגה בדרך לאירוע קבלי ברוסיה (מתוך הסרט)

 

כדרכן של תנועות רוחנית המאבדות את רבן הכריזמטי, גם הסתלקותו של הרב"ש בשנת 1991 הפכה את חסידות אשלג למסובכת קצת יותר. לצד צאצאים שונים של בעל הסולם הפועלים כאדמו"רים חסידים־חרדיים, קמו לא מעט קבוצות יוצאות דופן מתוך החסידות. ביניהן קבוצה שהונהגה בידי הרב אברהם ברנדווין, בנו של הרב יהודה צבי ברנדווין (גיסו ותלמידו הקרוב של בעל הסולם), שפעל בעיר העתיקה בירושלים כאדמו"ר מסטרטין, והרב מרדכי שיינברגר, ראש קהילת "אור הגנוז" ליד מירון, שמנהיג יישוב המנסה לממש כמה מרעיונותיו הסוציאליסטיים של בעל הסולם.

אבל שני הפלגים המוכרים ביותר שיצאו מאשלג הם אלו שלקחו עד הקצה את רעיונות הרב"ש בדבר הפצת הקבלה, ולא רק לעם ישראל: תנועת "בני ברוך" שהוקמה על ידי מיכאל לייטמן, ו"המרכז לחקר הקבלה" שהקים שרגא ברג. לייטמן, שמוכר ציבורית גם בזכות "ערוץ הקבלה" הטלוויזיוני שלו, פועל ברחבי העולם וזוכה להצלחה מספרית גדולה לצד ביקורת לא מבוטלת של רבנים אורתודוקסים רבים, ונחשב כשנוי במחלוקת גם באשלג עצמה (אם כי הקשר ההדוק שהיה לו עם הרב"ש לא מוטל בספק).

לעומתו, ברג נחשב כמוקצה גמור בחסידות. המרכז שהקים בלוס אנג'לס חולש על יותר מ־50 סניפים ברחבי העולם, ומקבץ תחתיו אוסף סלבריטאים עונדי חוטים אדומים ושותי מים קדושים, שהידועים שבהם הם הזמרת מדונה והשחקנים אשטון קוצ'ר ודמי מור. ניו אייג' קבלי ומסחרי. "אני אישית אוהב את לייטמן ואפילו את ברג", מצהיר ליין, "אני כנראה אחד הבודדים מאשלג שלא רואים בו עבודה זרה גמורה. יש שם המון קליפות כמובן, אבל אני מצליח לראות גם צד מבורך בהפצה שלו".

הרבנית, אישה שמתגלה בסרט ולאורך הריאיון כמי שלא חוששת להביע דעות נחרצות, מתעקשת לשמור על דיפלומטיות ביחס לממשיכי הדרך. "אני מכבדת את כולם, כל אחד ממקומו, אני לא נגד אף אחד". רק לבסוף היא מתרצה להגיד ש"'בני ברוך' הם כמו הילדים שלי". באחת הסצנות הטעונות בסרט אומרת הרבנית לינאי: "כל העולם בנים שלי. יש לי 'בני ברוך', מיליוני אנשים״. "ואני?", שואל אותה הבן הביולוגי. ״אתה ליד זה", היא עונה.

את רואה צורך בממשיך רשמי של רב"ש, אדמו"ר מוסכם במקום כל הפלגים?

"רב"ש היה האחרון להשיג השגה פרטית, עכשיו ההשגה היא השגה כללית. הרב שלי עכשיו הוא האינסוף. רב"ש לימד אותנו לפנות ישר לאין־סוף – אין שום דבר באמצע. אני גם לא אוהבת את המילה הזאת, אדמו"ר. כל אחד היום אדמו"ר, כל אחד מקובל. צריך בירור של המילים, שלא יהיו ריקות. רב"ש לא היה אדמו"ר, הוא היה איש פנימי. נכון, הוא שירת חברה, אבל זה היה ההסתר שלו, הוא הסתיר את עצמו, את הפנימיות שלו, כרב קהילתי. גם היום אני חושבת שצריך להיות ממושמע לקבוצה שאליה אתה שייך, אבל עכשיו אין לי קהילה. הבית הזה הוא מקום עבודה רוחני, שדה התרחשות, אני כמעט לא יוצאת ממנו, יש לי הספרים כאן".

 

ינאי יעקב ליין ו הרבנית פייגה אשלג בבית האדמו"ר (צילום: אריק סולטן)

גילוי נאות: ינאי ואני חברים. בית הכנסת של אשלג ממוקם ברחוב חזון איש בבני ברק, לא רחוק מבית הוריי ברמת גן. כמה מהחברים הטובים שלי בילדותי היו בני קהילת החוזרים בתשובה שהתכנסה סביב הרב“ש. “הוא יצר קהילה של אנשים שקמים בשתיים וחצי בבוקר ולומדים ביחד זוהר“, אומר ליין, “ומצד שני הם גם חיים באתוס עבודה חמור מאוד. רב“ש אמר שאדם צריך להיות נעוץ בעולם הזה, בייחוד אם הוא לומד את הספירות הגבוהות ביותר, ולכן צריך להביא 100 דולר הביתה כל יום. הוא שלח אנשים לעבוד במס הכנסה, בדואר. הייתה תקופה שהוא עצמו עבד כפועל בניין. מהשילוב הזה יצאה עוצמה יוצאת דופן“.

אבל נדמה לי שזה יצר גם בלבול גדול. אני זוכר שבתור ילד לא הבנתי האם החברים האשלגיסטים שלי הםבאמת "חרדים" או מזרוחניקים מפותחים רוחנית, או אולי פשוט אנשים על הקצה. אצל רבים מההורים שלהםלא היה ברור לאיזה חינוך שולחים את הילדים, וכשאני מתבונן היום על החבר'ה שגדלו איתי ועל המקוםהרוחני שלהם בעולםנראה כאילו העוצמה שהנהיג הרב"ש לא הצליחה לשרוד את מבחן הדור השני.

"נכון, עזבנו את בני ברק. אבל חלק מאיתנו, הילדים של בעלי התשובה, התחברנו יחד בירושלים וגילינו את עצמנו כצרכני קבלה כפייתיים. רצינו לקום גם אנחנו מוקדם בבוקר וללמוד יחד. רובנו יצאנו לחיפוש שכלל נטישה של הדרך, ועכשיו אנחנו חוזרים. אולי זה גם הסיפור של דור ההורים – הם יכלו לקבל את הרב"ש רק אחרי גולה כבדה מאוד. כמה פעמים בחיים שלי הייתי ממש על סף מוות, ופתאום התחלתי לשיר ניגון שהרב"ש שר וממש ניצלתי מהמקומות הכי הזויים שיש, כשהייתי מותש ושיכור על מדרון ללא ברקסים".

מדרון ללא ברקסים זאת הגדרה עדינה. אתה חושף בסרט, בכנות גדולה, את קורות חייך בצד האפל של גושדן.

"אחרי שהרב"ש נפטר הייתי בעצבות גדולה מאוד, וגם בתחושת אשמה. במקביל, מהר מאוד השתלט עליי היצר הרע, והייתי בתשוקות גדולות להכיר את מ"ט שערי הטומאה של העולם. אמא שלי בבית האדמו"ר ואני מתחיל להסתובב בשדה אחר, תופס טרמפים בשבת לתל אביב, בגולה פנימית עם יותר מדי הרואין, יותר מדי לילות מסוממים בכיכר. העיפו אותי מכל מוסד, מכל ישיבה. בצער רב אמא ויתרה על המחשבה שהיא יכולה לשלוט בי, היא הבינה שאי אפשר. עברתי לגור אצל אבא שלי ואשתו – אבל לא הרגשתי שם בית, וגם אצל אמא בבני ברק לא הרגשתי בבית. חייתי בתחושה כרונית של חוסר בית.

"הקב"ן שכנע אותי להתגייס לצה"ל ולהיות לוחם, ובזכות המערכת והחוקים הבלתי נסבלים עברתי בפועל גמילה מהסם בזמן הטירונות. ככה ידעתי שאני יכול לחיות בלי הסם. הצבא היה גם גמילה תרבותית; אחרי שנים ששמעתי רק דארק אייטיז בריטי מדוכדך התחלתי פתאום לשמוע אהוד בנאי ולראות את ארץ ישראל כאהובה שנטשתי".

מתי אתה מתחיל לתעד את חייך במצלמה?

"התחלתי לצלם בשלב מוקדם מאוד, כבר בשלב הפוסט־פנקיסטי שלי. אחרי הצבא ניסיתי להתקבל ללימודי קולנוע בסם שפיגל ללא הצלחה, אבל הצלחתי להתקבל ללימודי ניו מדיה בבצלאל, ולאחר מכן, אחרי שאיימו להעיף אותי מבצלאל, ברחתי שוב לסם שפיגל והפעם התקבלתי. בסם שפיגל כבר גיליתי שאני בהיריון עם הסרט הזה, שהולך כנראה לשנות את העולם שלי. ידעתי שהזרע יפגוש בביצית ושחייב לצאת ממנו ילד גדול מאוד. מבחינת הלימודים עצמם הייתי תלמיד בעייתי מאוד, אבל הצלחתי לסיים את סם שפיגל – בית הספר היחידי שסיימתי בחיי – למרות שאת סרט הגמר העלילתי שלי, 'המעיין הנעלם', לא מאשרים שם לצילום. בסופו של דבר צילמתי אותו בכל זאת, עם משה איבגי בתפקיד הראשי, זכיתי בפסטיבל חיפה והגעתי גם לפסטיבל קאן".

לקראת אמצע הסרט מצטרפת לסיפור גיבורה נשית חדשה; חמלה, אשתך, ובהמשך גם הילדים.

"אלוהים חמל עליי ונתן לי את חמלה, ואחר כך את הילדים. את הלידה הטבעית באמבטיה של אליה, היום בת שלוש וחצי, אפשר לראות בסרט בצורה צנועה מאוד. הלידה של אור־שלום, שהיום בן שנה, הייתה ההבנה שכאן עוצרים את תהליך התיעוד. חמלה, כמוני, היא נשמת תוהו, ומאידך טיפוס מאוד ביישן ונסתר, מלאה בענווה. בסרט יש גם מריבות קשות שלנו, אבל אנחנו בוחרים לבנות את בית המקדש הזוגי. כשהיא ראתה את הסרט היא ראתה אותו כיצירה, היא תפסה את עצמה כשליחה למסר הזה שאנחנו מעבירים. חוץ מזה היא אמרה לי: אני יוצאת הכי טוב בסרט, הכי שפויה".

צילום: ינאי יעקב ליין (מתוך הסרט)

 

 

באחת הסצנות היפות ביותר בסרט, מדגימה הרבנית פייגה למצלמה של בנה תנועות ריקוד ביום שמש רוסי, על מדרגות תיאטרון הבולשוי במוסקבה. היא אומנם נסעה לרוסיה כדי להשתתף כאורחת הכבוד בכנס קבלי גדול, אבל המולדת מוציאה ממנה גם את הרקדנית שהיא יכלה להיות. "אמא הייתה טובה מאוד בזה", אומר ליין, "היא יודעת את הגוף שלה ברמות שרק רקדן מנוסה יודע ואוהב, ומאידך היא תמיד פחדה מהגוף, רצתה להגביל את הצד הבהמי שבו".

יש משהו יוצא דופן ברבנית שרוקדת ככה בגוף חופשי בסרט. היא לא חוששת מה"מה יגידו" המפורסם?

"תמיד ידעו שהיא יוצאת דופן, גם בתור חילונית היא הייתה יוצאת דופן. בבני ברק היא נתפסה תמיד כלא מפוענחת. דוסים אולי עלולים להיבהל מהסצנה הזאת, אבל תלמידות שלה שראו את הסרט בפסטיבל אמרו לי שבזכותו הם התאהבו בה מחדש. חשוב לי להגיד שרק בשנים האחרונות היא יותר ויותר משתחררת. רוב ילדותי היא ניסתה להיות רבנית דוסית. עכשיו, בגיל שבעים, נפתח איזה פקק, היא עוברת שינוי ויוצאת ממנה גם הרקדנית שכלואה בגוף הרבנית הדוסית".

את עדיין לא ראית את הסרט.

פייגה: "ואני גם לא אראה".

ינאי: "היא תראה לבסוף, אבל בינתיים היא מתמידה באמירה שהיא לא רוצה לראות. ביום האחרון שעוד היה אפשר לשנות משהו בעריכת הסרט הצעתי לה שוב לראות, אמרתי שאני אוהב אותה גם אם זה על חשבון האמנות, שלא מעניינת אותי האמנות – אני רק רוצה שיהיה לה טוב. היא חשבה קצת ואמרה שכל בחירה שאני אעשה זאת בחירה טובה. תן לסרט לחיות, יש לו שליחות, תוליד אותו".

פייגה: "זה הדבר הכי חשוב, שיבינו את השליחות של הסרט".

מה השליחות שלו?

פייגה: "אנחנו צריכים להציל את העולם מפצצת האטום – בעל הסולם זעק את זה, וגם הרב"ש. זה הדבר היחיד שמעניין אותי. אתה לא צריך ליפול מקומה 12 ורק אז לקבל את ההכרה, מספיק להבין את זה מנפילה מקומה 8. כל אמנות שמחזקת אמונה בתכלית עוזרת להשיג חיבור בין אנשים. דרך העבודה שנתן לנו הרב"ש נותנים לנו אמצעי להגיע לכוח החיבור בתוכנו, בתוך האומה ובכל העמים. אם נגביר את כוח החיבור לא יהיה צורך בהגשמת כוח הפירוד של מלחמת האטום".

ינאי: "לדעתי השליחות של הסרט שלי היא לעורר את האהבה עד שתחפץ. לפעמים אני חושב שהבורא בעצמו כל כך מבסוט על הקיום של אמא. הלוואי שהיא הייתה יודעת כמה הומור, שמחה ועזות של קדושה היא מעוררת בהוויה. הקדוש ברוך הוא משתעשע מהקיום שלה כמחזה אבסורד בלי חוקי אנוש ונורמות, בלי קצה. וכמוה אני מאמין שאני שליח של רצון עתיק, רק שבגלל נסיבות חיי לא יכולתי להמשיך לחיות את המלחמה על התיקון ממקום של כאב ופחד ממלחמת העולם השלישית – אלא מתוך אמונה חזקה שתכלית הבריאה היא כפי שבעל הסולם אומר: 'להיטיב לנבראיו'.

"ומשום כך אני דורש מאמא, מאבא, מאשתי, מעצמי, מחבריי, מעמי ומאלוהים שתתגלה האהבה בכל יום מחדש, ועל כן אני עוסק בתיקון הלב שלי ומאמין שזה משפיע החוצה – אפילו אם זה בצורת סרט. הסרט צועק לעולם את הצעקה הענקית הפנימית שלי – 'מהר אהוב כי בא מועד וחוננו כימי עולם'. על כל הפשעים תכסה האהבה".

מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי

פורסם במסגרת "לבי במזרח – הציונות הדתית והמזרחים" גיליון מיוחד של מוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

בואכה חג הפסח, אגב הוויכוח הנצחי אודות איסור הקטניות, התלקח בישיבה בה למדתי דיון סוער שגלש לסוגיית "הציונות הדתית והמזרחים". אחד הרבנים גרס שהסוגיה הזאת היא פולמוס של האתמול. אמת, כך טען, "בעבר נעשו טעיות", אבל היום "עם-ישראל והציבור-שלנו" מעורבבים זה בעדתו של זה ומפריחים את הבעיות בעצם קיומם כיהודים חדשים, ארץ-ישראלים, מיזוג גליות שנולד מן הים. "קחו למשל את חסון", הוא אמר והצביע בידו על המקום בו ישבתי כראיה אנושית חותכת, "ילד תערובות של חצי-חצי, מה אתה יותר ספרדי? אשכנזי? ברוך השם עכשיו הכל שטויות!".

הדברים שלו נאמרו מלב-טוב ושואף הרמוניה ברוח הרב-קוק, אבל אני זוכר איך צמד המילים "ילד-תערובת" טלטל אותי. במחשבות שלי "הכל" לא היה "שטויות". כמו הרב, כך גם לא מעט מחברי (האשכנזים) הופתעו לפעמים מעצם העיסוק בנושא הזה: הרי סטטוס החצי-חצי אמור לשחרר יהודים שכמוני ממה שנתפס בעיניהם כמשחק ילדותי של בחירת קבוצות כדורגל.

אבל שאלת הזהות העדתית – זו שהוצגה בדיון כסרך עודף שכור ההיתוך הבן-גוריוני לא הצליח למצער לפתור – רלבנטית בעיניי באופן אישי וכללי. בוודאי בעולם דתי שמקדש את מושג המסורות ובית אבא (עם כל ההלכות והמנהגים שנגזרים ממנו), ודורש ממך להכריע תדיר לאיזה תרבות אתה שייך. בפרפרזה לדברי המשנה אפשר לשאול; מה יעשה מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי?

מתוך "המשגיחים" סרטו של מני יעיש

גם ארבע שנים אחרי החתונה שלנו, אני עדיין מתחמק מלהראות לאשתי את הסרט שעשתה משפחתי לכבוד בר-מצווה שלי. לא פלומת השפם המגוחכת שאני עוטה שם מביכה אותי, כמו הגולמיות של התוכן; זה היה סרט שעסק בשטחיות בקונפליקט העדתי בו נמצאתי, והוא היה, כדרכם של סרטי בר מצווה, נרקיסיסטי להחריד.

התסריט, אותו כתבתי בעצמי, ניסה להראות את היתרונות הגלומים בחצי-חצי; אני מסרב לקום שם לסליחות הספרדיות בזמן חודש אלול כדי לישון עוד, ומהצד השני אוכל קטניות בפסח לתאווה בפה מלא במבה. ברקע הופיעו שני תרבויות מוזיקאליות שונות, נוסחי תפילה שונים וכמובן, פולקלור האוכל; דג חריימה טריפוליטאי מול חביתיות הפנקייקס האמריקאים. זה כנגד זה ברא האלוהים, ואני, חתן דנן, נהנה מכל העולמות.

הסרט התקבל באהבה על ידי הקהל השבוי של מוזמני האירוע. במקום שבו גדלתי – כרך בורגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת –  משפחה "מעורבת" עדיין הייתה אקזוטיקה קלה. הסרט אמר בדרכו המגושמת את האמת: כילדים למדנו שתי שפות של תרבות, שני סוגים שונים של שולחן שבת. מה שהותר כאן נאסר שם ולהפך. הבעיה הייתה הטון המתקתק: כאילו יש שילוב אמיתי, כאילו שלא ברור איזו תרבות עדיפה, ועם איזה צד מוטב להזדהות כדי להצליח בחברה. הראיה: הלהקה האיומה והיקרה שנגנה בבר המצווה ביצעה לאורך הערב שירי פופ-חסידי-אשכנזי ואחר כך "שירי ארץ-ישראל". שיר מזרחי אחד הוקצה באופן סימבולי לייצג את מיזוג הגליות של המשפחה. באוטו שלו, דלת האמות הפרטי, אבא שלי שומע דיסקים של קובי פרץ ודקלון. אבל למה לעשות לילד פדיחות?

כמובן, אין את מי להאשים מלבד את עצמנו, איש לא כפה עלינו את המוזיקה באולם. אנחנו בחרנו מרצוננו החופשי את מה שזוהה כבחירה "הנכונה" והעדיפה. אבל צריך לזכור שהתחנכות במוסדות הלימוד של הציונות הדתית והרצון להשתלב בהם חברתית – פרושם התחנכות והשתלבות בתוך תרבות דתית-אשכנזית. לטוב ולרע. כל טענה אחרת כרוכה בהיתממות.

"השילוב" העדתי האהוב כל כך על האידאולוגיה הציונית-דתית (כחלק מהמקף הקדוש המחבר בין "ציונות" ל"דתיות"), פירושו מתן שמורות טבע קטנות למסורת המזרחית במין נדיבות של מנצחים. תפילה, מוזיקה, אוכל ומנטליות הם רק הצדדים החיצוניים של הסיפור, הקלים יותר להדגמה. שהרי בשם השילוב מצטמצמת מסורת שלמה של הגות, הלכה, תפיסת עולם וקודים חברתיים לכדי עלי תאנה בצורת קישוט חמסה קטן ואוריינטליסטי על דלת הבית המשותף.

אבי נולד בארץ למשפחה שעלתה מהעיר טריפולי שבלוב, אמי ומשפחתה נולדו בניו-יורק ועלו לארץ בסוף שנות השישים.  את הצד האמריקאי של משפחתי הבנתי באמת רק אחרי שגרתי תוקפה במנהטן, לא רחוק מהמקום בו הם חיו. את הצד המשפחתי של אבי היטבתי להבין מקטנות, והזדהיתי אתו באופן טבעי. ולמרות זאת, כילד וכנער, הפנמתי את הרמיזות הבוטות ששדרה לי החברה, ששאלה ללא הרף "מה אתה בעצם?" ודרשה ממני לבחור צד. אני בחרתי להשתכנז.

התודעה המזרחית פרצה אצלי רק כשנכנסתי לעולם הישיבות. בדרך כלל, עד שאתה לא נהיה "האחר" אתה לא מבחין בכך. הרוב, כל רוב, לא יבין על מה המהומה. כמו באולפנות וישיבות תיכוניות מוצלחות אחרות במרכז הארץ, כך גם במקום בו התחנכתי ארע הפלא הגדול: בדרך נס רוכזו רוב התלמידים המזרחיים בכיתה אחת (עם כמה תלמידים אשכנזים חלשים) בעוד בכיתות האחרות היו רוב התלמידים האשכנזיים (עם כמה תלמידים מזרחיים חזקים). אנשים שכמוני היו קלף הג'וקר – אלו שיתאימו לכל כיתה ולכל טיעון. ג'וקרים לומדים לשחק מוקדם את המשחק.

אינני יודע האם זה עדיין המצב בישיבות, אני כן יודע להגיד שבכל מערכת בה הייתי בחיי – מלבד בצבא – נמניתי עם המיעוט המזרחי. המראה שלי מסגיר את המוצא; אנשים שנראים כמוני משחקים בפרסומות מוסכניקים או שחקני כדורגל, אף פעם לא רואי חשבון או כחלק ממשפחות מאושרות. אבל אם כילד התאמצתי להתמזג עם הרוב ולבטל את השוני לטובת המיינסטרים, בשנים האחרונות אני מקבל את האחריות שמביאה אתה הזיהוי כמיעוט. אחריות שהיא לא תמיד נעימה. לפעמים האחריות הזאת נראית מופרכת לחברים אשכנזים שנמצאים איתי במערכת, שהרי; "אתה לא בדיוק מזרחי".

הם צודקים. אני סוג של סוכן כפול עם מאהבת בצד המזרחי. המצב הזה יוצר תודעה שונה מתודעתם של "מזרחים שלמים". ביוגרפית, חיי נקיים מחויות של אפליה, ולמעט הערות גזעניות ומבטי התנשאות לא נפגעתי מהנושא בצורה ישירה. לא גדלתי בפריפריה. לא סתמו לי את הפה. מי שקרא לי "ערס" בעיקר שעשע אותי. ולכן, אולי, אין בי כעס. אין בי זעם. יש לי רצון להכרה בנזק שנעשה ובמניעתו לעתיד לבוא, בחלוקה מאוזנת ונכונה יותר של אבות המזון התרבותיים-תורניים-חברתיים, ובעיקר של הפסקת האפליה במקומות בהם היא עדיין נמצאת – והיא אכן עדיין נמצאת, לצערי הרב –  בישראל 2014.

ולפעמים, כשאני מביט בבן שלי, שרק רבע מהמטען הגנטי שלו מצפון-אפריקה (מה לעשות והאישה שאותה אני אוהב אשכנזייה גמורה), נדמה לי שאולי הרב צדק שם בדיון בישיבה. איזה משמעות בכלל יש לרצון שלי לחנך אותו לתודעה מזרחית, להתעקש ולהטמיע אצלו גירסא דינקותא של מנהגי עדות המזרח בעולם שאליו הוא יגדל?

כשהמחשבה הזאת עולה אני נזכר שמבחן האינסטינקטים הטבעי של הזהות, לפחות מבחינתי, הוא מבחן ההעלבות: האם אתה נעלב או לא נעלב כאשר עולבים בקבוצת הזהות שלך? (עלבו בישראלים ונעלבת? – ישראלי אתה בזהותך, עלבו בדתיים ולא נעלבת? לא דתי אתה בזהותך). אני נזכר איך שמעתי ברדיו את טומי לפיד עולה לשידור אצל רזי ברקאי אחרי שהושמע השיר "שלכת" של עמיר בניון. לפני שדיבר בענייני דיומא ביקש לפיד לפתוח בהתייחסותו למואזין המסלסל ששר לפניו: "אנחנו כבשנו את טול כרם" הוא שאל את ברקאי, "או טול כרם כבשה אותנו?". אני, שהייתי בעיצומו של תהליך השתכנזות מואץ, ששמעתי את עמיר בניון רק באוזניות כדי שאף אחד לא ידע – נעלבתי. הייתי בהלם מההעלבות – שהרי מה לי ולזה? אבל נדמה שהבנתי שלמרות הכל – אני ואבי וסבי מפחידים את ה"ג'נטלמן האירופי" (כך הוא אהב לקרוא ולהגדיר את עצמו) – אין לאן לברוח.

אדם מוגדר מתוך המרחבים בהם הוא מרגיש בנוח, מרחבים שונים של זהויות. כשהכנסנו את בננו לבריתו של אברהם אבינו סימנו אותו, סימן גס וחד-משמעתי, כיהודי. שם המשפחה וצבע העור שלו ימשיך לסמן אותו כמזרחי גם בעתיד, קשה לי להאמין שכנבואתו של אותו הרב, הסימן הזה יתמוסס כ"שטויות".

וכך כתב עורך הגיליון, אלחנן ניר, בפתח הפרויקט:

מה לשאלה המזרחית ולנו?

כשחשבנו לעשות גיליון על מערכת היחסים בין הציונות הדתית למזרחיות, סיפרתי על כך לידיד טוב. הלה, בוגר ישיבות חרדיות־ליטאיות, התפלא על עצם הרעיון שלי. הרי הציונות הדתית היא החברה הפנים־ישראלית היחידה שבה אין אפליה עדתית והיא נטולת כל חלוקה לספרדים ואשכנזים, אמר. והוסיף בלהט: הרי רק אצל הכיפות הסרוגות כולם מתחתנים עם כולם, כולם לומדים עם כולם – אז למה לך לייצר דיון על בעיה שכלל לא קיימת?

קשה היה לי לדחות לחלוטין את דברי הידיד, שהרי אין להכחיש שבחברה זו לא נמנעו מלשאת אלו את אלו – כפי הקיים, למשל, בחברות החרדיות השונות (והיזכרו נא ב"פרשת עמנואל", שלא הייתה אלא התפרצות געשית של האפליה הקיימת, ואף על פני השטח, בחברות אלו), ועשיתי לי ניסוי קטן. שאלתי מניין נשאלים האם לדעתם נושא זה ראוי לגיליון מיוחד וראו פלא: חמשת האשכנזים אמרו שאין כל אפליה, אין מה להקדיש לכך גיליון ובכלל מדובר על "נון־אישיו" ועל שיבה בכוח לשנות החמישים, ואילו חמשת המזרחיים אמרו שמוכרחים להקדיש לכך גיליון אחד, אפילו רצף גיליונות.

איך נוצר הפער שתיארתי בין אנשים שנולדו, גדלו והתבגרו יחד? איך זה שעבורי ועבור חברי – שאנו והורינו נולדנו כאן – הנושא הזה עדיין רלוונטי, והחלוקה בין “ספרדים“ ל“אשכנזים“ עדיין מתפקדת?

הראי“ה קוק כתב במאמר “לשני בתי ישראל“ על כך שהתחייה הלאומית־חילונית אינה מוצאת עניין בשימור העדתיות, אך דווקא המסורתיות משמרת אותה. בשל כך עליה לזכור כי “יד ה‘ עשתה זאת לקבץ את אלה שני בתי ישראל [הספרדי והאשכנזי], בצורה כל כך נכרת בצביוניהם השונים פה בארץ ישראל, כדי שיהיו מוכנים לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה של ההשפעה הטובה, הנותנת לכל אחד מהם את תפקידו ופעולתו בחיי האומה הכלליים“. אלא שזו עצמה השאלה, כיצד אכן ניתן כאן מקום לכל אחד וכיצד דווקא חברה שהתבגרה ממדיניות כור ההיתוך הבן־גוריוניסטי (ודה־פקטו היו שותפים למדיניות זו גם הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, זה בפסיקותיו וזה בסידורו) וצועדת אל עבר רב־תרבותיות מאפשרת לכל אחד להביא את קולו אל תוך מנעד הקולות הרחב והמקומי.

וכאן שוב חוזרת השאלה אל עבר הציונות הדתית – חברה משימתית, אידיאולוגית לעילא וכנראה גם עדיין מעט־הגמונית – האם תשכיל לשלב תפיסה רלטיביסטית שבה ההטרוגניות הקיימת בתוכה תהיה ממשית ומלאה. הצעד הראשון בעיניי בדרך לכך הוא יצירת מניינים משותפים ושוויוניים, אבל “על אמת“ (וראויים לברכה המניינים הבודדים שכבר פועלים כך). לא מניינים אחד ליד השני ורק קידושים ואירועים משותפים, אלא שכל קהילה תתכנס ותשב עם עצמה ותראה כיצד היא ממננת כנכון לה את נוסח התפילה ומנגינותיה ואת מבנה הישיבה, וכיצד היא צועדת בצעד קטן לקהילה אך גדול לכל החברה כאן המבקשת את היחד.

ובמקביל יש לקיים שיעורים והיחשפות־עומק אל הפסיקות של גדולי המזרח בדורות האחרונים, אל הפייטנים והמקובלים (ותורת האר“י היא אבן יסוד לכך, ולו רק משום שהוא היה מודל של “חצי [ספרדי] חצי [אשכנזי]“). כי האוצרות הללו שייכים לכולנו. ובמקביל גם כדאי לזכור פנייה פוליטית אל ציבורים נוספים ואולי ובקרוב גם יהיה כאן רב ראשי אחד.

על דעת המקום (סיפור קצר)

IMG_20150922_122322

זה היה ערב ראשון של סליחות בלוס אנג'לס ואני התפללתי עם העבריינים הישראלים בהמבורגר־בר בשדרות פיקו שהוסב לבית כנסת. דלפקי העץ היו מכוסים מפות לבנות, ואת התפריט הגדול הסתיר שלט עם טקסט התפילה של "מודים דרבנן". מתחתיו התנדנד כמו שרשר זהב על החזה שלט אחר, המדווח על ה"מודים דרבנן" שמעל כנדבת "נתנאל פרץ נ"י לרפואתו והצלחתו", וגודל האותיות המכריזות על הנדבה שוות לגודל אותיות התפילה.

נתנאל פרץ הביא אותי לסליחות. נפגשנו לראשונה באותו הבוקר, בטיילת של חוף וניס. הוא עשה סיבוב בין באסטות הבגדים שבבעלותו, ורדה בנערים הלטינים שמכרו את הסחורה המזויפת תחת השמש הקליפורנית. בין לבין, זמזם לעצמו את פיוט הסליחות; "לך אדוני הצדקה", ואני שעברתי לידו המשכתי מתוך אינסטינקט את המילים; "ולנו בושת הפנים".

הפנים של פרץ דווקא נהרו לכיווני, כאילו מצא חבר אבוד באירוע משפחתי משמים ומעיק. הוא הציג את עצמו בלחיצת יד נטולת שם פרטי, ושאל אם ארצה להצטרף הערב לאמירת סליחות בבית הכנסת כמנהג הספרדים. לא רציתי. אחרי שנים של הצמדת היד המאוגרפת אל הלב בווידוי הימים הנוראים, בקשתי להשתחרר הפעם בטיול הזה מניגון התפילה העייף שחודש אלול מביא אתו. אבל פרץ היה זר נלהב, ולא היה טעם לפרט בפניו מהלכי נפש. שקרתי. אמרתי שיש לי תכניות אחרות במערב העיר. פרץ התבונן בי בעיניים כמו סוחר טוב שמזהה הזדמנות אצל לקוח, והציע עסקה: אם תבוא הערב לבית הכנסת – תצא מהבאסטה עם חליפת פוטר של 'אדידס' מתנה. אני אזכה במצווה, אתה בחליפה. סגרנו.

הגעתי לכתובת בשדרות פיקו לקראת חצות, פנס רחב האיר פוסטר עצום של משפחה לבנה מאושרת, חגה מעל שולחן ערוך, וחץ אדום כיוון את האושר אל דלת הכניסה מימין. פרץ עמד שם כאב גאה של נער בר מצווה, לבוש בחולצה לבנה מכופתרת וכובע מצחייה שחור שכיסה את פדחתו. הוא קיבל כל אחד מהמתפללים בשלוש נשיקות על הלחי, גם לי, וסיפר איך יזם את המעבר לכאן לפני כחודש, אחרי שירו על שמי בן־גיגי בפתח בית הכנסת בקולומבוס אבניו. הקהילה המקומית – יהודונים כוזרים כאלה, ככה הוא קרא להם – דרשה שיסתלקו מההיכל המהוגן, והנכס הזה בדיוק התפנה. השגחה פרטית מהשמיים.

אאודי שחורה נעצרה מול הכניסה והשתיקה את התגנדרותו של פרץ. הוא הטיב את חולצתו בתוך מכנסי הג'ינס והכריז בצעקות שהרב הגיע, הרב הגיע! בתגובה שלפו המתפללים את הטלפונים החכמים מהכיסים ובאינסטינקטים של צלמי פפרצי הניפו אותם מעל הראשים, מתאמצים לקבל תמונה טובה. כבוד הרב נראה מצדו כאחד שמורגל הן בצילומים והן בנשיקות שהומטרו על ידו ועל זקנו. הוא אחז בכתפו של אברך צעיר ומגולח, ויחד הם פילסו דרך בתוך הקהל אל במה מאולתרת, היכן שעמדה עד-לא-מזמן עמדת מילוי המשקאות הקלים. פרץ הניח לרגע את האייפון ומנה באצבע פיקודית את הגברים למניין. ח"י מתפללים הוא אמר לרב בתום המפקד, והרב, מרוצה ממספר שיש בו ברכה, פתח בדרשה מהחומרים המוכרים: ידו של הקב"ה פתוחה עכשיו לקבל שבים, והרי אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען.

אני נשענתי על כיסא בר גבוה שמיונז קרוש היה דבוק למשענתו, וכוס תה מהבילה עם נענע ודבש הונחה לידי בידי שַׁמָּשׁ שחור ומבוגר שהועסק בבית הכנסת. כשהרב סיים לדרוש ניתן האות לפתוח באמירת הסליחות עצמם. האברך הצעיר החל להקריא את הפיוטים בקול סמיך ומסולסל, והקהל חזר אחרו כעדר על המשפט; "דלפה מתוגה נפשי הענוגה". התבוננתי בחבורת הגברתנים האלה, שנראים כאילו התלבשו לאודישנים בסופרנוס, ולא מצאתי תוגה ולא נפש ענוגה, ופרץ בדיוק לפת את אשכיו בתנועה בלתי רצונית, וצחקתי עם התה החם בתוך חלל הפה, מתאמץ שלא לחשוף את עצמי כאחד שבא להתפלל רק בגלל אתנן.

ולמרות זאת, היה לי נעים לשמוע את החזן המגולח, והקול שלו היה ערב לאוזן  והזכיר את קולו של אהרון דבוש, החזן בבית הכנסת של ילדותי. שמעתי איך הוא מושך את הברות המילים במנגינה וחשבתי על אבא שלי, שבוודאי הוציא באותו בוקר את הדיסקים הצרובים של הסליחות מהבגאז', ובטח שומע אותם שוב ושוב במכונית שלו, מרעישות לכל עבר בחלון פתוח. ידעתי כמה הוא היה שמח לראות אותי מסלסל סליחות במניין בגלות, ולא היה לי טלפון חכם כמו של פרץ לצלם בו את עצמי ולשלוח סרטון הונאה לאבי מבן סורר ומורה שכמוני.

הסליחות הסתיימו, והמתפללים יצאו בעקבות הרב להתברך בהרכנת ראש בתוך האאודי. אני נשארתי בחלל התפילה המרוקן שעדין נישא בו ריח סטייק מטוגן כמו ריח בושם שנותר אחרי צאת אדם מהחדר. פרץ אמר שעם ריח כזה אין הרבה ברירות, והציע לי להצטרף אליו להמבורגר בטיילת. על חשבונו. ולמרות שביני לבין עצמי הכרזתי על צמחונות לקראת השנה החדשה, נעניתי להצעה בחזירות של מטיילים תפרנים.

פרץ לא העיף מבט בתפריטים שהגישה לנו המלצרית, והזמין בידענות שאין בה מקום להתלבטויות שתי עסקיות של חצות. עד שהאוכל הגיע הוא פירט בפניי את זרועות התמנון העסקיות שלו: יש גניבות קטנות עם אמסלם, ויש את באסטות הבגדים על החוף ויש גם באסטות שמוכרות סרטי פורנו צרובים בשכונות של האסייתיים – ולא חס ושלום אצל היהודים, כי למכור פורנו ליהודים זה חטא, ככה אומר הרב. שאלתי אותו מי בכלל קונה היום דיסקים צרובים כשיש אינטרנט בכל טלפון, ופרץ ענה; תתפלא, תתפלא.

אחר כך הגיע שלב החקירה הנגדית והוא התחיל לתחקר אותי בשאלות. התשובות שלי היו קמצניות. עניתי בפרטים טריוויאליים, גאוגרפים, נטולי גילוי לב. לא ספרתי לו שבאתי לאמריקה מתוך משבר רוחני עמוק ואהבה שהלכה והתאדתה. אמרתי שהגעתי לטייל ולעבוד, כמו כולם, ופרץ היה אדיב להציע לי לעבוד אצלו, אם אני נשאר בחוף המערבי מספיק זמן.

רינגטון רועש של מנגינת "אדון הסליחות", עלתה מהאייפון של פרץ. הוא ענה במהירות ובערבוב קולני של פקודות בעברית, באנגלית בספרדית. הקללות לכולם נאמרו בערבית כאליו הייתה שפת קללות בינלאומית. הקשבתי לו מפקד על מבצע העברת סחורת הסרטים שהוא תכנן, וחמדתי להשתעשע אתו. לשחק משחק מטופש ומיותר. להתגרות בו כמו אפס שיורק על היד שמאכילה אותו.

המלצרית הניחה בינינו עסקיות של חצות, ופרץ חטף את האומצה עם מפית ובירך "המוציא לחם מן הארץ" בלי ליטול ידיים. איך זה מסתדר לך, שאלתי אותו, להיות סרסור עם צלצול של "אדון הסליחות"?  אני לא סרסור, הוא אמר נעלב והבשר בין שיניו, אני רובין הוד – מעביר כספים מהמקומות הרעים לטובים, אתה יודע שחוץ מבית הכנסת אני תומך כלכלית גם בשלושה אברכים? בסדר, אמרתי, אבל בשביל מה ההצגה: למה הכית את עצמך על החזה לפני שעה וצעקת "אשמנו, בגדנו, גזלנו" אם אתה לא מתכוון לזה. פרץ הניח את האומצה החצי אכולה על הצלחת ובחן אותי שוב, בפעם השנייה מאז הפגישה שלנו ליד הבאסטה, מתעכב על כל זיף בפניי באור המעומעם של המסעדה. הפסקתי לטבול את הצ'יפס במיונז והסתכלתי חזרה כמו חניך בתנועת נוער שאמר את הסיסמה הלא נכונה במודע.

בוא, בוא החוצה הוא אמר בתום הסקירה, וזרק כמה דולרים ליד פחיות השתייה.

יצאתי אחריו והתחלתי לחשוש שבמקום למצוא ספה לנחות בה הלילה אני עומד למצוא אגרוף בפנים. פרץ הלך ממוקד מדק העץ של הטיילת לכיוון החוף, מתעלם מזוג בחורות שברכו אותו לשלום בעברית, דואג לבדוק בתנועת ראש שאני אכן הולך מאחוריו. הוא נעמד על קו הגבול בין החול היבש לחול הרטוב והתחיל להתפשט; כובע מצחייה, נעלים, מכנסיים, טבעות מאצבעות מהידיים, גופיה, שעון מזויף של קריטיה, ארנק תפוח, תחתונים לבנות. הוא הניח אותם בערמה על כיסא ים מקופל והתחיל לצעוד אל עבר המים. אני טובל עכשיו, הוא אמר לי בקול שהלך והתרחק, ומתנקה מכול החטאים. ככה זה מסתדר לך?

הדמות שלו נעלמה לתוך החור השחור והשמיעה קולות חיכוך במים. ספרתי שבע עליות וירידות, הפסקות קצרות לתפיסת אויר, ושוב צלילה. הוא ממלמל פיוטים במנגינה בכל עליה: חטאנו לפניך; רחם עלינו; הדור בנפלאות; ותיק בנחמות; זוכר ברית אבות.

התקרבתי לחוף והכנסתי את אצבעות הידיים שלי לבדיקה – השמש צלתה את האוקיאנוס השקט במשך היום עד שהמים היו חמימים, מזמינים. התפשטתי.  פרץ זיהה אותי בתוך המים. בקול שלו היה שמחת ילד קטן בחופש הגדול. זה נראה לך בסדר, הוא שאל אותי, אם אני אשתין כאן במים והרגע טבלתי באותם המים בקדושה?

[הסיפור "על דעת המקום" הגיע לשלב הגמר בתחרות פרס ספיר ליצירה צעירה לשנת 2014, ופורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", ערב יום הכיפורים 2015]

שוטי הנבואה – ראיון עם אוצרי התערוכה הירושלמית “נביא נביא“

[פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014]

יומיים אחרי שנגמר מבצע "צוק איתן" התקיים בירושלים כנס נביאים. "קול קורא" ששלחו המארגנים משך עשרות ציירים, פסלים, משוררים, אמני פרפורמנס, מחול, קולנוע וספוקן־וורד ואלה נפגשו בבית נטוש במושבה הגרמנית והתנבאו על העתיד הקרוב. לא על הכול הסכימו שם פרחי הנבואה, גם לא על המושגים הבסיסיים ביותר שנגזרים ממשמעות המילה, ובכל זאת, דבר אחד חזר בחזיונות של כולם: תערוכה בת שלושה שבועות שתתקיים באותו מבנה עם סוף עונת החגים תחת השם "נביא נביא". קאמבק קטן מאז התנבא בעיר מלאכי – הנביא התנ"כי האחרון של ימי הבית השני.

מי שיבוא למבנה במתחם "האחים חסיד" (רחוב עמק רפאים 45) ייווכח שנבואות הכנס לא היו נבואת שקר. את הקירות ממלאות עכשיו עבודות של אמנים כמו שי אזולאי, שולמית עציון, שמעון פינטו ורעיה ברוקנטל, ולו"ז הפרויקט כולל אירועים בהשתתפות אישים כמו צבי יחזקאלי ופרופ' גדעון לבינסון, כאשר עיריית ירושלים, הקרן לירושלים ופרויקט "מנופים" שותפים לעשייה.

"זו לא תערוכה רגילה", מצהירה אוריין גלסטר שאוצרת את "נביא נביא" יחד עם פורת סלומון ורונן יצחקי. "זה פרויקט של כל מי שנדבק בחיידק הנבואה". סלומון אומר ש"השאיפה היא ליצור אירוע שהוא מעבר לעוד אירוע תרבות ירושלמי. החזון הוא שינוי תרבותי ולכן המעגלים רחבים, לא רק אמנים מסוגים שונים משתתפים בפרויקט אלא גם אנשי אקדמיה למשל, שמקבלים אפשרות לתת משהו משוחרר מאוד בערב שנקרא 'אמרנו לכם' – ערב שבו הם יעמדו נוכח הקהל ויטענו ש'כבר בשנת 2014 אמרנו לכם' וכו'. הרעיון הוא לזרוע את האפשרות הנבואית בכמה שיותר תחומים, ולראות איך התחומים האלה מגיבים".

זאת לא הפעם הראשונה שבה השלושה אוצרים יחד תערוכה: בשנה שעברה הם הציגו באותו מקום תערוכה קבוצתית במסגרת "הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית" בירושלים. שילוב התחומים שמאפיין את הפרויקט החדש נמצא גם בעיסוקים שלהם עצמם: בעוד גלסטר היא אמנית רב תחומית בוגרת שנקר המרכזת את מגמת האמנות באולפנא לאמנויות בירושלים, וסלומון הוא אמן בוגר בצלאל שמנהל היום את בית הספר הגבוה לאמנות "פרדס" בגבעת וושינגטון, יצחקי שמגיע מעולם המחול הוא כוריאוגרף שמנהל את מרכז "בין שמים לארץ" (בית לתרבות יהודית עכשווית). "יכול היה להיות לנו גם שותף לאוצרות שהוא רואה חשבון או נהג מונית", אומר יצחקי, "אנחנו אנשים שונים שעוסקים באותן שאלות, רק שאתה נגר והמקצוע שלו זה ללכת עם אף אדום. מה שמאחד אותנו זה החיבור סביב הנושאים ולא סביב המדיום האמנותי".

רעיה ברוקנטל, "הוא חזר!"

רעיה ברוקנטל, "הוא חזר!"

 

כמה שבועות לפני ההקמה של "נביא נביא" אני נפגש במבנה עם שלושתם, ועם האמנית החזותית צפיה דגני שמציגה בפרויקט את ״המופע הגדול של יחזקאל״ יחד עם האמנית חיה רוקין. "אנחנו מתחקות במופע אחרי יחזקאל הנביא", היא מסבירה, "בסוג של סדנת פרפורמנס שמבקשת לשהות בפער בין המילה הכתובה לבין המעשים, כשאנחנו ממקמות את עצמנו בפעולת התרגום, שהיא גם פעולה פרשנית".

הבית הארמני הריק נראה עכשיו כמו לוקיישן מושלם לסרט ירושלמי תקופתי: עיטורים על הקירות וחלונות מסוגננים, חלל מהסוג שמזמין עבודות עבור עצמו. "חברת 'האחים חסיד' מתכננת כאן פרויקט מגורים", מסביר יצחקי, "ובינתיים אנחנו נהנים מהאפשרות שהם נותנים לנו להציג כאן. יש משהו חזק מאוד במבנה הזה, שרידים של תקופות שונות ודיירים שונים. אם מדברם על הנביא כאישיות שרוטה כזאת, אז הקירות פה שרוטים, והתקרה פה שרוטה. ההיסטוריה של הבית כאילו זועקת מתוכו כמו נביא".

מה פתאום פרויקט על נבואה עכשיו? שנים שכבר לא מסתובבים כאן אנשים עם ברדסים ומקריאים נבואות.

פורת: "התחושה שלי היא שהמציאות תקועה, כי אנשים לא יודעים לדבר. יש אמנם שיח ציבורי של פרשנים ומומחים ופוליטיקאים – אבל השיח הזה לא מצליח לדבר כמעט על כלום, הוא תקוע בלופ. הפתרון הוא להביא שיח אחר מחוץ למעגל המקובל, שיח שיש בו דיבור שמוכן להתיימר, ולכפור, ולהסתכן, ולעמוד מאחורי המשמעות של הדברים. אנחנו רוצים לתת בפרויקט הזה מקום לדיבור נבואי עכשיו ומקומי, בעזרת הזמנה של אמנים להראות את האופציה שלהם למציאות אלטרנטיבית שיש בה נביאים ונבואה".

רונן: "אני חושב שדווקא בתוך העולם המאוד וירטואלי וסטרילי שבו אנחנו חיים היום נוצרה בשלות גדולה לאפשרות נבואית. ברור שקשה לאתר נביאים בימינו, וגם לנו אין יומרה לייצר כאן נבואה. אנחנו כן מנסים להתקרב, עד כמה שאפשר, לארכיטיפים שהנביאים הלכו בהם. אני אתן דוגמה: אני בא מעולם המחול, ומזדהה עם הצד המזיע של הנביאים. כרקדנים גם אנחנו מזיעים, זיעה היא הדבר האהוב עלינו. במובן הזה אנחנו עובדים עם הגוף בדומה לנביאים. כשהשם אומר להושע: לך תתפוס לך זונה ותתחתן איתה – הושע באמת עושה את זה והופך את גופו למעין מיצג. חז"ל, כחלק מהפער בין עולם הנביאים לעולם החכמים, כבר מבקרים אותו על המעשה. הם אומרים לו: חביבי, לא הבנת נכון – הזונה והגוף היו סמל, מטפורה, לא היה צורך שתעשה את זה בגופך ממש! אבל אני רוצה לחזור ולהתחבר לגוף המזיע".

אוריין: "בזמן המלחמה בקיץ, וההתמודדות הקשה שבאה איתה, פרסמנו את ה'קול קורא' שהזמין אמנים להשתתף בתערוכה. במקום לשבת בבית ולהשתגע מול החדשות, הרגשנו שדווקא הזירה האמנותית, זירת התרבות שלנו, היא המקום שבו אפשר לפעול, לייצר שיח, להניע את גלגלי המחשבה: מה אנחנו עושים כאן? מה אנחנו עושים לא נכון? 'נביא נביא' מייצר מפגש ממשי שמביא אמנות למרחב הציבורי ולא רק אל מגדלי השן המוכרים. עלינו לקחת אחריות על סביבתנו התרבותית".

צפיה: "בעולם שלי אין אלוהים וממילא אין נבואה. רוח הקודש לא נכנסת בבני אדם. לכן, כאמנית שמשתתפת בתערוכה ולא כאוצרת, אני מבינה את ההזמנה הזאת כהזדמנות לעסוק ביצירה, בדמיון, באוטופיה ובקשר בינה לבין המציאות. אני לא חושבת שיש 'שיח אחר' שהנבואה מייצרת. לדעתי החברה הישראלית רוויה בסוג כזה של דיבור. הבעיה היא לא השיח אלא הפוליטיקה הקטנה של הכיסאות. אין צורך בשיח חדש כמו שיש צורך בניקוי של המערכת. צריך לדבר בהקשר הזה על ביורוקרטיה.

"האמנית חיה רוקין, שאיתה אני עושה את הסדנה בתערוכה, השתתפה לפני שנתיים בתערוכה בשם 'לאן?'. היא לקחה את הסכום שהיא קיבלה עבור ההשתתפות וקנתה בכל הכסף הזה מטע של עצי קיקיון בברזיל, הכול באופן מאוד ביורוקרטי. בסופו של דבר היא הציגה בתערוכה את הקבלה על הרכישה. מה שהיא הציעה בפעולה הזאת, מלבד התהליך, הוא קצת צל שמור אחרי שהכול נגמר".

רונן: "הבירוקרטיה משגעת אותי, אבל המהלך כאן הוא ההפך. יש לנו תהליך עבודה שבו הרקדנים רוקדים ואני כותב. יצא שיום אחד כתבתי רשימה של שבע קטגוריות על 'מה הנביא לא': אחת מהן הייתה – 'הנביא לא עוסק בביורוקרטיה'. לדעתי הנביא לא אחראי לתוצאות. אנחנו מחויבים לתוצאות – הפרויקט הזה מחויב ב'דו"ח ביצוע' לעיריית ירושלים. אבל הנביא לא מחויב לשום דבר. מבחינתו אפשר לשבור את הכללים, יש לו מחויבות רק לאמת. אני רוצה לצאת מקטנות המוחין שלנו, לצאת מהביורוקרטיה שאני שרוי בה עד צוואר, ולעוף לרגע משגרת היום־יום".

אתה מתאר כאן מהלך פנימי, אבל נביאים, כמו אמנים, פועלים בסופו של דבר מול קהל ומנהלים איתומערכת יחסים.

פורת: "נבואה ואמנות הן צורות תקשורת. הנביא לא באמת עומד ועושה פעולות לבדו במדבר. אני רוצה לקחת את זה מהמקום הרוחניקי שאולי נוצר פה. נביא הוא אדם שעומד בכיכר העיר ועושה מיצג – הוא רוצה שדרך המיצג שלו אנשים יראו, יזדעזעו, יחשבו, יתעוררו, יבכו. יונה רוצה ללכת לבד למדבר ואלוהים אומר לו: לך תעשה מיצג בנינוה. בסוף הוא התבאס גם על אלוהים וגם על הקהל".

רונן: "יש משהו טריקי בנביא – מצד אחד הוא מאוד מחויב לעולם ולכן הוא מוכיח אותו, ומהצד השני הוא לא סופר את העולם. אולי ליתר דיוק: הוא לא סופר את ה'עוילם'. הוא לא חושש מהתגובה ולכן לא פועל בהתאם לפידבק שהוא יקבל. הוא מחויב רק לאמת".

אתם מדברים על הנבואה במושגים של אמת, אבל יש לא פחות מקום לנביאי שקר, או לשיטיון שהוא פחותרציני מהדיבור על "האמת".

רונן: "נבואות שקר זו ההתמחות האמיתית שלנו. האופציה להיות בסופו של דבר נביא שקר מצילה אותנו מהמקום המגלומני שיוצר העיסוק בנבואה. אם נהיה יותר מדי רציניים בעניין הזה אנחנו יכולים ליפול אל הגרוטסקי והמגוחך".

אורין: "כששחררנו את ה'קול קורא' לפרויקט כתבנו שהכול הולך – הדברים הגבוהים ביותר והשטותיים ביותר. לכול יש מקום. היה מעניין לגלות שלא הרבה העזו להעמיד את עצמם בנעלי הנביא, בצחוק או ברצינות, ולו לרגע. יש קושי לאמנים עכשוויים לומר אמירה קונקרטית בנוגע למה זה, הדבר הזה שהם עושים. להתחייב אליו. זה מפחיד".

פורת: "הסיבה לדעתי היא שאנחנו כאמנים יושבים על תהום מחרידה, שאולי כל מה שאני עושה זה ערמה של בולשיט. כדי להיות מסוגלים ללכת מעל התהום הזאת אנחנו חייבים להאמין לעצמנו".

רונן: "אמנים הם אנשים חסרי הומור בתחום הזה. אנחנו נורא רציניים כולנו. השאלה היא האם אנחנו באמת מאמינים לעצמנו. האם האמנות העכשווית מאמינה לעצמה?"

צפיה: "בוודאי, מי שעוסק בדבר הזה לא יכול לעסוק בו אלא מתוך אמונה".

רונן: "את רואה, זאת בדיוק הבעיה – האמונה החד משמעית שסגורה על המקום שלה".

צפיה: "ברור שאפשר למצוא גם בולשיט באמנות עכשווית, כמו גם במחול, אבל הנטייה של אנשים להתריס כלפיה זאת אותה הנטייה שגורמת להם להתעלם מהחידלון וחוסר הפשר שמלווים אותנו בחיים על פני האדמה. מי שמנסה לעסוק בחלקים הלא מובנים של הקיום מתקבל על ידם בסוג של זלזול. אפשר ללכת ולראות הרבה אמנות לא טובה ואז פתאום לפגוש יצירה שנוגעת במקום מאוד עמוק, שלא חשבת שניתן לתקשר אותו".

מרים וילנר, פרט מתוך קומיקס

מרים וילנר, פרט מתוך קומיקס

יש חיכוך בין התנועה הנבואית לתנועה האמנותית?

פורת: "התנועה האמנותית הקלאסית היא תנועה פנימה לתוך האמת הפנימית של האמן. כשבאים לראות אמנות באים עם אמון ורצון להקשיב לאמן, אבל הנביא מדבר למי שלא ביקשו לשמוע, למי שמראש לא מאמינים לו. אני חושב שיש משהו בפרויקט הזה שמזמין אמנים לדבר דווקא מבחוץ, ממקום קצת אחר שלא מחויב למשפטים כמו 'האמן ביטא את האני הפנימי שלו בצורה הכי אותנטית' – ואני אומר את זה בכוונה בצורת הקלישאה המזלזלת – אלא דווקא מזמין לדבר בשם איזושהי 'אמת' מופרכת, מגלומנית או אבסולוטית. האמת הזו קשורה כמובן לאמן, כמו שגם בתוך הסצנה של הנביאים כל אחד מהם נותן קול אחר, והם יכולים להתווכח ביניהם אם נינוה תתהפך או לא תתהפך, אם יבוא סנחריב או לא יבוא. המשותף הוא שהנביאים דיברו משהו שנכפה עליהם, שנפל עליהם מלמעלה – יש בתנועה הזאת משהו שהפוך מהתנועה האמנותית הרגילה".

אוריין: "ועדיין, נביא לא יפתח את הפה אם הוא לא רואה את הזולת לנגד עיניו. הוא לא יתלה את דיבורו באופן שבו דבריו יתקבלו, אבל הוא כן מחויב לקשר עמוק לזולת ולמציאות. זה משהו שאני מחפשת הרבה באמנות עכשווית ומוצאת רק לעתים נדירות".

צפיה: "יש דימוי של הנביא, למשל יחזקאל של מיכאלאנג׳לו בקפלה הסיסטינית עם האידיאליזיציה של הדמות, או דימוי של הנשגב ברומנטיקה: אור נגוהות עוטף את האדם, הוא עומד על קצה הר ושיערו מתבדר ברוח. אבל כשפותחים את ספר יחזקאל פוגשים משהו הרבה יותר קשוח. אמנות ונבואה הן שני מושגים שקשורים לעולמות תוכן שונים עם אוצר מילים שונה. יש אמנים שעסקו בדמות הנביא, החל כמובן בדמות השמאן של ג׳וזף בויס, ובארץ מוטי מזרחי ומיכאל סגן כהן. אולי הקשר בין התחומים נמצא בפעולות שנועדות לעין, שנועדות לתצוגה ולקהל".

אוריין: "אני לא בטוחה שאני מסכימה. גם על אמנות מדברים כמשהו שנכפה עליך, משהו שאזור הבחירה שלו מוגבל. וזה לא רומנטי בכלל. שמתי לב שהמשותף למשתתפים במפגש האמנים שעשינו היה שרבים הם אנשים שמשייטים בין עולמות שונים, ואולי לכן לא מרגישים מחויבים למקום שממנו הם מגיעים, דבר שמייצר מרחק אסתטי וחופש להתבונן מבחוץ ולשאול שאלות. לפעמים האמנות יושבת במקום ששואל שאלות כמו חיידק – והיצירה היא רק הביטוי של החיידק הזה. אתה לא בוחר להיות אדם ששואל שאלות קשות על המציאות, כמו שאתה לא בוחר להיות אדם שלא מרגיש בנוח כמעט בכל מקום. זאת לא בחירה".

רונן: "משתמשים במושג 'נביא' בשיח האמנותי כשמדברים על אמנים שמקדימים את זמנם, האוונגרד שצועד לפני המחנה וחוזה את העתיד. אבל בעיניי נבואה בכלל לא מדברת על נביאי העתיד. נביא יכול אמנם להיות גם חזאי, אבל כשהתחלנו ללמוד על נבואה בבית המדרש שלנו הגענו למסקנה שהנביא הוא אחד 'שמדבר עם השם יתברך'. אחר כך, מתוך הדיבור שלו עם השם, הוא יכול להגיד גם משהו על העתיד, כי הרי יש לו קשרים עם ה'ביורוקרטיה־עילאה' שעליה דיברנו מקודם, אבל העיקר הוא הדיבור הישר".

סרגיי אנגל, הקרב על ירושלים (מימין)

סרגיי אנגל, הקרב על ירושלים

 

רחוקים מאוד מחבורות הנביאים המתווכחות ללא הרף בקומדיית הנביאים הקלאסית של "מונטי פייתון" – "בריאן כוכב עליון", אוצרי התערוכה דווקא מסתדרים היטב אחד עם השני. יצחקי מקשר את השיתוף לחלק האמת. "כל אחד מאיתנו הוא 'חוקר אמת' בתחומו", הוא מסביר. "אחד חוקר את האמת של החומר, האחר את החלל, הצבע או התחושה. פורת עושה בעבודות שלו מחקר שהופך את נקודת המבט, הוא לוקח איזה אלמנט והופך אותו כמה פעמים – מצלם מלמטה ומקרין על התקרה. אוריין חוקרת שעווה, חומר וצורה – יש לה אינטימיות עם השעווה כמו שלרקדן יש אינטימיות עם הפלייֶה שלו – עם השרירים שחופנים את העצם במהלך הכיפוף של הברך. כל אחד הוא נביא של החקירה שלו: 'נביא של פלייה', 'נביא של שעווה'. הרי מה זה נביא? זה אני ואתה נביא משהו לעולם. אנחנו נביא את נקודות ההפך – זאת תהיה הנבואה שלנו, זה הפסל שאנחנו מציגים כאן".

ההסכמה הכללית נשברת רק כשאני שואל את השאלה המעצבנת והמתבקשת על אודות ריח המגזריות הדתית שיכול לעלות מפרויקט ירושלמי בנושא שכזה, כשחלק גדול ממשתתפיו באים מהעולם הדתי. גלסטר מבקשת לחמוק מהקטגוריות: "השאלה מציקה לי בגלל השיח הסגור של המגזר. 'מגזר' זו כותרת שבהכרח מעגל התופס עצמו כמרכז מעניק לי. ידעתם שדג זהב גדל בהלימה למכל שבו הוא נמצא? גם באקווריום וגם בטבע, הוא יהיה אותו דג זהב. אני לא מבינה את הצורך האובססיבי לתחם הכול בגבולות המגזר. ואם אני מוכרחה להיענות לכותרת, הייתי מעדיפה 'אמנית יהודייה' על 'אמנית דתייה'".

יצחקי, חילוני שמנהל מוסד שיש בו בכותרת גם 'יהדות', גם 'תרבות' וגם 'עכשיו', אומר שהשאלות על מגזריות מעצבנות בעיקר את מי שבא מתוך המגזר. "אני, מהמקום החילוני שלי, רואה בנושאים היהודיים רלוונטיות גדולה שלא שייכת דווקא לסוגיה הדתית, וזה נכון כמובן גם לגבי נבואה".

סלומון, שמנהל בית ספר דתי גבוה לאמנות, דווקא נוטה להשלים עם התיוג: "נבואה היא נושא יהודי־דתי. זה טבעי שברגע שנכנסים אנשים מעולם תרבותי וחברתי מסוים הם מכניסים את המושגים שמעניינים ומעסיקים אותם, ולכן אין לי שום פחד להגיד שזה נושא שמעסיק אותי וקשור לחיים שלי. אני לא מרגיש צורך להתנצל על נושאים מגזריים, להפך: אני אשמח לעשות תערוכה על כיפה סרוגה ועל מניין. יש מספיק תערוכות בנושא 'מעמדו של האובייקט בעולם הגלובלי'. אותי מעניין לדבר על העולם הרוחני שלי".

ובכל זאת, בואו נבהיר: זאת לא תערוכה דתית או מגזרית, היא מתנהלת מחוץ לקטגוריות האלה.

"כמובן. אני אסייג את הדברים שאמרתי מקודם ואגיד שהיה חשוב לנו לתת את הנושא הזה לאנשים שהם לא מהעולם שלנו. לשמוע איך נשמעת נבואה חילונית, להבין האם המושג הזה רלוונטי לאנשים שלא מאמינים באלוהים, האם יש להם אמת אבסולוטית שהם מוכנים לדבר בשמה? האם מושגים של התגלות והארה מדברים אליהם? מבחינתי זה לקחת נושא שהוא טיפה אזוטרי במרחב האמנותי הכללי ולהציב אותו במרכז הבמה כדי לשאול עליו שאלות. אבל אני רוצה לדבר מתוך המקום הייחודי שלי ולחשוב מהן השאלות שמעניינות דווקא אותי".


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו אל 207 שכבר עוקבים אחריו

ארכיון

עמודים

Follow me on Twitter


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 207 שכבר עוקבים אחריו