Posts Tagged 'Fight club'

Fight club יעקב והמלאך (דרוש קצר לפרשת "וישלח")

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
בראשית, לב, כג-לג:

א.

יעקב כל הזמן בורח. בורח מנקמתו של עשו, מרשעותו של לבן, בורח ממשפחתו, מארצו, מעצמו.
יעקב שאנחנו פוגשים מובל בידי אחרים; ילדיו גוררים אותו למלחמות, נשותיו כמו סוחרות במיטתו, אימו אומרת לו מה לעשות. הוא נשאר אפילו כשמחלפים את אשתו באחרת.
אבל הלילה, יעקב יודע, הלילה הזה טומן בחובו הבטחה למשהו חדש. שינוי מיוחל יקרה הלילה, אפשר להרגיש את זה מהצורה בה נשברת הרוח על הפנים.

רגע לפני המאבק שעתיד לשנות אותו, יעקב מתחיל להתקדם אל עבר המקום החדש של עצמו. הוא מעביר את משפחתו וכל אשר לו במעבר היבק וחוזר פעם אחת נוספת, ללא ליווי, אל העבר האחר.

אדוארד נורטון ובראד פיט ב'מועדון קרב'

אדוארד נורטון ובראד פיט ב'מועדון קרב'

ב.

עכשיו הוא לבדו. יעקב הפחדן, המהסס, הנגרר, יעקב שכל הזמן עושה ובורח – לא יכול יותר לברוח. מעצמך, בסוף של דבר, אי אפשר לברוח. הפעם הוא חייב להיאבק, פנים בפנים, דם ויזע ושבירת עצמות. רק עם כוח, רק עם בעיטות לרגליים (גיד הנשה מסמל את הרגליים בכלל; הרגלים שבורחות מהתמודדות, הרגליים שהולכות).
ברגע המאבק יעקב נזכר בכוח הפתאומי שגילה בעצמו כשגולל את האבן הכבדה מעל פי הבאר – מאיפה בא הכוח הזה לאיש התם ויושב האוהלים? אולי הוא חש שוב את מגע שער העזים על ידיו החלקות כשהתחפש לעשיו – אותו מרגש משונה שבלבישת המדים; משהו בהם הופך אותך לאדם אחר.

יעקב נאבק. הוא יסיים את הקרב הזה מנצח וצולע. יוכיח שהוא מסגל להתמודד, להגן, לזכות בלי להתנצל, לעשות בלי לברוח. לעמוד מאחרי דמותו ושמו החדש. עלה השחר.

 

"יעקב נאבק עם מלאך", גוסטאב דורה, 1855

"יעקב נאבק עם מלאך", גוסטאב דורה, 1855

ג.

"וַלָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?"
ואתה הרי יודע: זה אתה. הערב שיחקת נגד עצמך. את מי בדיוק את שואל?

עכשיו מחליפים ברכות כמו חולצות בסוף משחק כדורגל. מי שנקרא על שם תנועת ידיו האוחזת בעקב אחיו (שם קל לבוז – "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם"), מקבל את החולצה שמאחוריה רשום "ישראל". שם חדש שעתיד לצופף מאחוריו עם שלם.
יעקב-ישראל מדדה אל הבוקר המואר, הפומבי, הרחוק כל כך מהלילה הפנימי – והוא אדם חדש, אדם מורכב, מסונכרן: הוא הבעיטה הגדולה של חוסר הפחד, הוא העדינות של יושב האוהלים.
יעקב-ישראל הוא הכול ביחד.
אמת, עד למותו יישאר ישראל גם יעקב, שתי התנועות יופיעו בו לחליפין, תנועות ישנות של יעקב עוד יחזרו. אבל הלילה הזה ייתן יכולת לפגוש את עשו ממקום חדש, ללא פחד משתק.

ד.

הסצנה הזאת של יעקב נלחם בעצמו, מכה את עצמו, פוצע את גיד הנשה שלו הקפיצה לי מיד את סרטו של דייוויד פינצ'ר 'מועדון קרב' (Fight Club ארה"ב ,1999. ע"פ ספרו של צאק פלניוק). גם כאן אנחנו מגלים: טיילר דרדן הוא רק פרי מוחנו. כמו היום הזה במשרד של הבוס ככה הינו כל הזמן – מרביצים לעצמנו בחניית המועדון, במרתף, מרימים בשדה אבנים כבדות כאילו היו ניירות. ההתמדות היא בתוכנו. נוח לחשוב שמשהו עומד מולנו בזירה הזאת, אבל יש רק שם אחד על לוח התוצאות.

 

יעקב והמלאך - גרסת רמברנדט

יעקב והמלאך - גרסת רמברנדט

בסוף כולם בוכים: חייו ומותו של ר´ אלעזר בן דורדיא

  • בעקבות שיעורים של הרב רא"ם הכהן (ראש ישיבת עתניאל) והרב יאיר דרייפוס (ראש ישיבת 'שיח') וכן מאמר של הרב שג"ר זצ"ל 'אין הדבר תלוי אלא בי'.

    • והתניא: אמרו עליו, על ר' אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.

      פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

      הלך וישב בין שני הרים וגבעות.
      אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים!
      אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'.
      אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים!
      אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'.
      אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים!
      אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'וחפרה הלבנה ובושה החמה'.
      אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים!
      אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'ונמקו כל צבא השמים'.

      אמר: אין הדבר תלוי אלא בי.
      הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו.
      יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
      [והא הכא בעבירה הוה ומית! התם נמי, כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא].

      בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת.
      ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי.

      (בבלי, עבודה זרה דף י"ז, עמוד א')

    א.

    התשובה מכילה בתוכה הבטחה; תמיד יש לאן לשוב, תמיד ישנו סיכוי להינצל. אך במובן מסוים ידיעת אפשרות התשובה מעכבת את התשובה בפועל. פתח המילוט שמציעה החזרה בתשובה ממוסס ומטשטש את הקיים, ומאפשר לנו לחיות את חיינו בבקשה לתשובה אך לא בעשיית תשובה בפועל.

    לפעמים התורה מציבה גבול. הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת: הדבוק במינות (עבודה זרה) לא יכול לשוב בתשובה, ואם ישוב- כבר לא יוכל לחיות. בעולם של חז"ל עבודה זרה מסוכנת יותר ממיניות. מעבירות מיניות אפשר, בדרך כלל, לשוב בתשובה ולהישאר בחיים. עבודה זרה היא סיפור מורכב הרבה יותר. אך יש גם מקרי קיצון של חזרה בתשובה על חטאי עריות המובילות אל המוות. כדוגמא לאפשרות כזאת מספרת הגמרא את סיפור חייו ומותו של רבי אלעזר בן דורדיא. חיים של דביקות מינית שנגמרים בתשובה של רגע אחד, טוטאלי לחלוטין, שלא מאפשר להמשיך ולהתקיים בעולם הזה.

    ב.

    סיפורו של אלעזר בן דורדיא הוא סיפור על תאווה ללא גבול. עומק החטא נמצא בחוסר היכולת לראות את האחרים כסובייקטים אנושיים, רגישים, ייחודיים. מבעד למשקפיים שטופות התאווה ישנם רק אובייקטים של סיפוק צרכים, אובייקטים נטולי פנים או נשמה. הרב יאיר דרייפוס מעיר שעיקרון העריות כשלעצמו הוא לא הדבר החמור כאן. הדבר החמור הוא רוח העבירה של הזנות, רוח שלא נמדדת ברמה ההלכתית, לא העבירה הפורמאלית אלא אווירת חייו של אדם השקוע באיסור, חיים שבהם הכול מותר, חיים ללא פנים.

    אלעזר בן דורדיא מנסה למצות את כל ההנאות שיש לעולם הזה להציע, והוא עושה זאת באקטיביות מעוררת השתאות, 'לא מניח', לא מרפה, כל הזמן בתנועה; כובש, הולך, נוטל, עובר.
    הגמרא פותחת את הסיפור במילים 'אמרו עליו'; 'אמרו עליו' היא שפה של מיתוס, של אקט שמכוון כלפי חוץ ושמודע למסתכלים בו. זוהי שפה של שיטה, לא 'בעיית יצר' אלא אורח חיים שמשמעותו 'תורת יצר'. תורה שאמרה לי ללכת לכול הזונות שבעולם, פטיש שמתרגם פנטזיה לשיטה; העולם מאפשר לך – אז קח.

    ג.

    אלעזר בן דורדיא מגיע לזונה הגדולה מכולן, לאותה אישה חסרת פנים שכמעט ואינה מושגת. פתאום היא מדברת – אפילו לא אליו, שהרי לא מפגש בין נשמות יש כאן; היא מדברת לעצמה, ואומרת: אלעזר בן דורדיא אין לו חלק לעולם הבא, אין לו תיקון[1]. המשפט הזה תופס אותו במקום ערום, פגיע, מקום שחושף ברגע אחד את הסיטואציה באור אחר. הוא מבין שהגיע אל הסוף, ובסוף אין כלום. הפנטזיה נפגשת עם המציאות, גועל מחליף את התאווה. הוא מבין שהוא הפסיד את הכול: אין לו לא העולם הזה ולא העולם הבא. הוא מתחיל את הריחוף אל תחתית החבית. הוא אבוד.

    במקום האבוד, אומרים טיילר דירדון והרב שג"ר, שם מתחילה העבודה האמיתית. כשאדם חש שעוד יש לו סיכוי הכול מקבל פרופורציות של 'לא נורא', תמיד תהיה עוד הזדמנות; אך כשאתה מגיע לתחתית הבאר אתה יודע: הכול נורא, אין עוד הזדמנות.

    אלעזר בן דורדיא נבעט אל מחוץ לעולם, אל הטבע: 'העולם' הוא אנשים, חברה, ציביליזציה, ואלעזר בין דורדיא איבד את מעמדו בין בני האדם. הוא נפלט חזרה אל המקום שקדם לבריאה שלו. ושם, במקום הזה, אין עוד מה להשיג, אין יותר מה לכבוש. הוא מפסיק ללכת ויושב, מניח לראשונה בחייו.
    הגעת, הוא אומר לעצמו. גם לנידחת שבזונות הגעת, עד כרכי הים, עד סוף העולם.

    הוא מבקש רחמים (מצב ביניים: לא חטא, לא תשובה) מגרמי הטבע. אבל הטבע אומר לו: אנחנו באותו מצב, גם לנו אימא אמרה את אותם דברים קשים, כולנו אבודים. אף אחד לא הולך לרחם עלייך.
    הוא מתחיל להפנים: באמת אין לי סיכוי להינצל, העסק אבוד.

    ד.

    ועכשיו מה נשאר? נשאר לבכות. אבל על מה בוכים? בוכים על הכול, על הזמן שהתבזבז, על החטאים והעבירות, אבל בעיקר על ההתרגשות מהתשובה: "אין הדבר תלוי אלא בי" – אני הסיפור. כל הזמן אני מחפש אצל אחרים; הולך לזונות, מבקש רחמים מהטבע, מחכה שמישהו יבוא ויעיר אותי – אבל אני הוא כול הסיפור.

    עכשיו אלעזר בן דורדיא חוזר להיות אדם: כמו עוּבר הוא מכניס את ראשו בין רגליו, ונולד מחדש. כשהוא נרגע מהקדחתנות המכשילה, כשאין לו כבר מה להשיג ולאן לרוץ, הוא עוצר, מרפה. מונח בתנוחת ילד שעוד לא נולד פוגש הוא את עצמו לראשונה. מופתע הוא שאינטימיות כזאת הינה עוד אפשרית: עד היום הוא לא הצליח ליצור אינטימיות, לא עם עצמו ולא עם אחרים. אין לו אישה משלו, הניכור העצמי הוביל אותו אל הזונות, הוא ברח מהמגע הבין-אישי שלא בין בשר לבשר. דויד גרוסמן כותב בספרו 'דבש אריות' על הליכתו של שמשון לזונה בעזה דברים שנדמה שנכונים גם כאן: "מי שירצה יוכל לקרוא כאן, בין השאר, ביטוי למשאלה עמומה של שמשון לכך שעצם המגע האינטנסיבי באחרים, ודווקא בזרים, יעניק לו דבר מה שאולי חסר לו בשורש טבעו: תחושה של קיומו הממשי, ושל גבולו הברור והמובחן של הקיום הזה".

    ה.

    בדרך כלל הסיפור הזה מובא בתור דוגמה קלאסית לתשובה הירואית. המשפט 'אין הדבר תלוי אלא בי' מובא אצל הרמב"ם כחוויה של כוח, של אדם שמגלה את העוצמה הפנימית שבו. בעקבות דבריהם של מו"ר הרב רא"ם הכהן והרב שג"ר נדמה שאין מנוס מלקבוע: מדובר כאן בטרגדיה, ולא בכדי היא נגמרת במוות.
    פתאום אלעזר בן דורדיא הבין דבר נורא, את הלא-כלום המוחלט של חייו. אדם חי בתחושה שהחיים מזמנים לו 'סיפור גדול' (או 'חלום גדול', 'הזדמנות גדולה'), אבל רגע לפני מותו הוא מבין שאף אחד לא מזמין לו שום סיפור. אדם חי בעולם, הולך מהעולם, וכלום. ואחרי ההבנה הזאת אלעזר בן דורדיא כבר לא יכול לחיות. המציאות לא מסוגלת להכיל אותו. אין כאן סיפור של חטא, תשובה והתמודדות שלאחר התשובה בחיים עצמם.

    בסוף הסיפור מסופר על בכיו של רבי. הבכי הזה מסגיר את הטרגדיה, זהו בכי של תדהמה. וכשהבכי נגמר, במשפט האחרון של הסיפור, רבי אומר: "לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי" – זו לא רק קביעה, אומר הרב שג"ר; זוהי התמרמרות. התמרמרות על הדגם, על הסבל, על האידיאליזציה שהסיפור הזה עלול לעודד, על התיקון שמגיע רק בחידלון.

    ו.

    בסיכומו של דבר, הסיפור של אלעזר בן דורדיא הוא על אדם שחטא עד הסוף, כמעט סחט את החיים עד תומם, ומצד שני עשה תשובה עד הסוף, עד המוות שהגיע כשכבר לא נותר מה לסחוט. ברגע אחד הוא הבין: אין בכל העולם הזה מי שירחם עלי. רק ה'. ואז נגלה לו סוד החירות, חירות של תשובה: אני לא משועבד, 'אין הדבר תלוי אלא בי'.

    בסוף כולם בוכים – ר' אליעזר בן דורדיא, רבי יהודה הנשיא, הרב שג"ר – כל אחד וסיבתו שלו. והכול, כמו דמעות בגשם, נבלע בעולם. מים מטהרים פוגשים מים מטהרים.


        [1: מתבקש להשוות את האגדה לסיפורו של 'אחר' (אלישע בן אבויה) במסכת חגיגה טו ע"א, הן מצד חטאי העריות והן מצד שאלת התשובה. (בתרגום:) "יצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים – חוץ מ'אחר'. אמר: הואיל ונטרד אותו איש מאותו עולם יצא ויהנה בזה העולם. יצא אחר לתרבות רעה. יצא ומצא זונה, תבעה. אמרה לו: אתה לא אלישע בן אבויה? עקר צנון מהערוגה בשבת והביא לה. אמרה: אחר הוא". הרב רא"ם הכהן, מסביר שחטאו המרכזי של 'אחר' היה שהקשיב לבת הקול האומרת שאינו יכול לחזור בתשובה. בסיפורנו הזונה מתפקדת כ'בת קול' של אלעזר בן דורדיא, שהרי אף היא אומרת לו שאין מקבלים אותו בתשובה; אך כאן אלעזר בן דורדיא לא מקשיב לה, ואכן סוף הסיפור שונה לחלוטין.]

  • לעיון נוסף: מאמרו של הרב שג"ר הזהיר במצוות ציצית: תשובתו של ה'אנטי-גיבור'

  • להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

    הצטרפו אל 210 שכבר עוקבים אחריו

    ארכיון

    עמודים

    Follow me on Twitter