בסתיו 1961 הגיע משורר הביט היהודי-אמריקאי אלן גינזברג (1926 – 1997) לביקורו הראשון בישראל. כמה חודשים קודם לכן פורסם בארצות הברית ספרו השני "קדיש ושירים אחרים" שבמרכזו פואמה מופתית, איומה ומבריקה המוקדשת לחייה ולמותה של אמו, נעמי, אשר התמודדה עם הפרעות פאראנואידיות.
למרות גילו הצעיר, היה גינזברג משורר מוכר בשלב מוקדם זה של חייו. ספרו הראשון "יללה ושירים אחרים" (1956), ניסח מבט ביקורתי על אמריקה מלאת הסופרמרקטים ומדוללת הרוח, ועל מקומו של הדור הצעיר, המבולבל והזועם, בעידן הקונפורמיסטי והחומרני. "ראיתי את טובי המוחות של בני דורי נטרפים לדעת, רעבים, אחוזי אימה ערומים", כותב גינזברג בפתח הפואמה המרכזית, בשירה טבעית, חופשית וגֵ'אזִיסְטִית המאפיינת את הזרם הספרותי של "דור הביט" (הכולל בין היתר גם את ידידיו המתוסבכים ג'ק קרואק וויליאם בורוז). הספר עמד במרכזו של משפט שערורייתי, לאחר שהואשם כ"תועבה" בשל תכניו ההומוסקסואלים, אלא שניצחנו של גינזברג במשפט הפך אותו במהרה לאייקון מרכזי בינלאומי של "תרבות הנגד", מין משורר-נביא של אמריקה החדשה המבקשת להשתחרר מהמסכמות ולחפש מחדש את דרכה.
מדינת ישראל הצעירה הייתה אחת התחנות הראשונות בקדחת המסעות שאחזה את גינזברג לאורך שנות ה-60. נדמה שהמשך המסע – הכולל ביקור ראשון בהודו ואימוץ פרקטיות של מיסטיקה מזרחית – יהיה משמעותי יותר בחייו של המשורר, אך גם החודשים שהעביר בארץ הקודש הותירו חותם מעניין בכתיבתו ובזיכרונותיו, וניתן אולי להבין דרכם גם את משיכתו למזרח.
גינזברג לן בדירת ידידתו עתל ברוידא ברחוב הירקון בתל אביב, עישן אופיום וחשיש מול חופי הים התיכון, נפגש עם קרובי משפחה, טייל בגליל וכתב על חוף הכינרת שיר-טריפ בשם "Galilee Shore", שזכה למספר תרגומים (נתן זך, ערן צלגוב, גיורא לשם) ויהדהד בהמשך בשירים של אחרים, כמו בשירו של יונתן ברג (מתוך הספר "היסטוריה") והשיר "משורר וילד" של אהוד בנאי (מתוך האלבום "רסיסי לילה"). גינזברג כותב ב-"Galilee Shore" תמונות קצרות מתוך מסעו בישראל, מהרהר בישו, מביט על סוריה ומזכיר את עלייתו לרגל אל שניים מענקי הרוח היהודים של התקופה: "לגעת בזקנו של מרטין בובר / לראות את גרשום שלום בפני הגולגולת שלו שורך את נעליו" (מאנגלית: זך).
גינזברג המיסטיקן שלא פסק מלהתעניין בתורות רוחניות, נמשך אל פרופ' שלום (1897–1982), ששמו כבר יצא בעולם כגדול חוקרי הקבלה בדורו, והגיע לפגוש אותו ואת אשתו פניה בביתם ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים. מעניין לציין שכעבור עשור בדיוק, יעלה גם הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס לרגל אל ביתו של שלום, שמוזכר גם הוא בפואמה שכתב בורחס.
זיכרון המפגש עם אלן גינזבורג הצעיר, עלה בשיחות שקיים שלום עם מוקי צור בחורף תשל"ד (והובאו לדפוס בספר דברים בגו, עם עובד, 1975) אגב שיחה על התבוללות ועל משיכת הדור היהודי-אמריקאי החדש אל תורות המזרח. וכך מספר שלום:
"פעם ביקר אצלי המשורר אלן גינזבורג. הוא בחור סימפטי מאוד, דמות אמיתית. מוזר, מטורף, אך אמיתי. חיבבתי אותו מאוד. שוחחנו אתו, אשתי ואני, שיחה מעניינת מאוד, ואשתי כדרכה שאלה אותו 'למה אינך עולה לארץ? (אני איני שואל אף אדם.. אדם יודע אם עליו ללכת או לא, זהו כלל גדול אצלי. אם אדם רוצה לבוא אפשר לדבר עמו. אבל אינני מוצא בי את הכוח לומר לאיש שעליו לבוא לארץ ישראל. אך אשתי שונה). הוא הביט בי ואמר: 'מה אני?.. הרי כל האידיאל שלכם הוא להקים כאן ברונקס חדשה. כל ימי אני בורח מהברונקס, ואני בא למדינת היהודים ואני מוצא שכל האידיאל הגדול של הציונים הוא לבנות כאן ברונקס ענקי. אם עלי לחזור לברונקס, אני יכול להישאר בה'. אמרנו: 'ואולי אתה טועה..' אבל היה משהו בדבריו. הוא אמר: 'אני הולך להודו לעשר שנים', ואחרי שלושה חודשים כבר היה מחוץ להודו. באיש כזה יש מעין תגובה על עזובה אמיתת בה שרויים יהודים באמריקה. אנו מוצאים כמותם, במידה מסוימת, גם כאן בישראל".
למה התכוון גינזברג בדבריו על הברונקס? האם ראה במדינת היהודים שְטֵייטְל ענק, מין "גטו יהודי מבחירה" כדוגמת השכונות היהודיות בצפון אמריקה? מאפית קניש בלב המזרח התיכון? או שהזמן הקצר בו בילה בארץ הספיק למשורר חד האבחנה להבין שהבורגנות תנצח את החלום הציוני. שנים לפני שישראל תישטף באמריקניזציה הוא יראה אותה עירומה תחת האידאלים הרשמיים בחומר וברוח, כמי שבסך הכול רוצה להיות רובע נוסף של ניו יורק. ברונקס של המזרח התיכון.
כך או כך, שלום ראה בגינזברג דמות מייצגת של השבר הרוחני בדור הצעיר של יהדות ארה"ב. הוא הבין שעבור יהודי שכמותו תורות הסוד של המזרח הרחוק מושכות הרבה יותר מתורות הסוד המסורתיות של אבותיהם היהודים. הוא אפילו מזהה את תחילת התהליך שיוביל את הדור הבא של היהודים-הישראלים אל האפשרויות שמציע המזרח, בהעדר אפשריות מלהיבות מבית.
שלום טעה לגבי יחסו של גינזברג להודו; לא מדובר בעוד תחנה במסעו, כי אם מרכז רוחני שישנה את חייו. הוא יצא ויכנס מתת-היבשת ההודית בשורה של סקנדלים שראויים לרשימה בפני עצמה. לימיים יוכתר לאחד המשוררים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20 ולמבקר גדול לא פחות של אמריקה. הוא כיהן ככהן ניו-אייג', תירגל מדיטציה, ניסה סמים פסיכדליים והגדיר את עצמו לבסוף באופן אוקסימורוני כ"יהודי-בודהיסטי", מה שיהפוך לימים לתנועת ה-JuBu. מדינת ישראל וזהותו היהודית אומנם העסיקה אותו כל העת, והוא אף שב לביקור בארץ בשנת 1986 (יחד עם הצלם האמריקאי רוברט פרנק), אך נראה שהמפגש עם מדינת היהודים המתחדשת לא הצליח לערור בו את החוויה אותה ביקש, למרות התרשמותו העמוקה משלום ובובר. בקריאה מחודשת של הזיכרונות מאותה התקופה, לא נותר אלא להסכים עם דברי שלום, שאנו מציינים החודש מאה שנים להולדתו: "היה משהו בדבריו".
מתוך הגיליון החדש של כתב העת "ננופואטיקה"(הוצאת "מקום לשירה") שערכתי יחד עם ד"ר גלעד מאירי ומוקדש למשורר אלן גינזברג במלאות עשרים שנים למותו.
.jpg "גיליון 25 של \"שבו\"")
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות