נדמה לי שאחת הדרכים האפקטיביות לגרום לאנשים שלא מכירים את ישי לוי לשמוע את אלבומו החדש "את" ולהתייחס אליו ברצינות היא להזכיר את מי שכתב והלחין את השירים (למעט שיר וחצי), אחד, עמיר בניון. עוד מעט נגיע לאלבום האחרון של בניון, אבל דווקא המפגש שלו עם ישי לוי מעניין הרבה יותר.
תקציר הפרקים הקודמים: ישי לוי הוא אחד הקולות הטובים ביותר שיצאו מהחממה התימנית של ראש העין. חפלות, קאסטות, הצלחה גדולה, חברות ויריבות קשה מאוד עם זוהר ארגוב, קוקאין, הרואין, אלימות, התחזקות, כלא, חזרה הביתה, קאמבק. חיים על נייר זכוכית. בדרך הוא ביצע כמה מהשירים הקלאסיים של המוזיקה המזרחית: "רעיה", "רקדי" ו"אישה נאמנה", אם להזכיר רק שלושה, והפך לסמכות חשובה בז'אנר. בניון סיפר שהיה שומע את לוי כנער, כשעוד עבד בריצוף והתמודד בעצמו עם בעיות סמים.
בניון לקח את הסיפורים והחומרים האישיים של לוי וכתב בהשראתם את שירי האלבום החדש. וככה, כמו העליות והירידות בטלנובלה שנקראת 'החיים של ישי לוי', שירי 'את' נעים מעצב לשמחה, מהתקרבות להתמוטטות. אם עוד כמה שנים תפתחו את החוברת הצבעונית של אחד מהתיאטראות הרפרטואריים בישראל, ותגלו בתוכנייה מחזמר על בסיס חייו ושיריו של ישי לוי – דעו שבניון כבר עשה כאן חצי עבודה.
לוי, שחיף עם מבט קשוח, פותח ברגש עם השיר "אבא" (כנראה שם השיר הכי פופולרי בישראל אחרי "אהבה"), עולה על הסלסול ב"נשמה" שמזכיר שירים של בניון מתקופת האלבום "שלכת", וחוזר לרגש ב"תשירי ילדה" (מילים של משה קלוגהפט ולחן של בניון). לוי מגיש שירים יפים ומקוריים כמו שיר הנושא "את" המוקדש לאישה שבגללה נכנס לכלא ואיתה הוא חי כעת, וכמו "לאן", "לבד", הדואט עם בניון "די לך" ו"יונה שלי" שכתב בניון על בסיס חוויית הכלא של לוי, שיר שאפשר לקחת גם אל מקומות פוליטיים ("יונה שלי לא רוצה עלה של זית / רוצה לחיות, רוצה לי בית").
רק לעתים רחוקות הוא חוזר על הקונספציות המוכרות של המוזיקה המזרחית ולא מוסיף עליהן דבר, כמו בשיר 'אלף פעם' שסובל מעיבוד (וקליפ) מעצבן, נפילה חד פעמית של יעקב למאי שעיבד את האלבום כולו בדיוק ובטוב טעם. עוד רצועה מעט זרה – ממקום אחר לגמרי – היא "אלא", שיר אמונה יפה שאת מילותיו כתבה אשתו של בניון, מרים (שכתבה גם רבים משירי האלבום האחרון של בעלה), שנשמע מעט אבוד בפיו של לוי, שמשתלט בהצלחה על שיר האמונה השני באלבום "אין עוד מלבדו". צפו למתחרה רציני לשיר מגרשי הכדורגל של אייל גולן "מי שמאמין לא מפחד".
לכתוב שללוי יש קול גדול זה אנדרסטייטמנט (ועדיין, למי שלא רגיל צריך להדגיש שיש בו צד של טעם נרכש). בניון הוא לבטח אחד היוצרים הטובים ביותר בישראל, כך שארבעה עשר שירי האלבום הזה הם סוג של מפגש פסגה. כדרכם של מפגשים כאלה, "את" לא ממצה את האפשריות שגלומות בחיבור, אבל הוא בהחלט אלבום טוב מאוד, וכבר האלבום השלישי, אחרי "ריקוד רומנטי" (2008) ו"האחת שלי" (2011), שלוי שומר בו על רף גובה, הרבה מעל המקובל בשוק שניזון פעמים רבות מחומרים בינוניים.
ועכשיו, כמה מילים על עמיר בניון. "עץ על מים", שיצא לפני כמה חודשים, היה האלבום החמישי (!) שהבן-אדם שיחרר בשנתיים האחרונות. אם מוסיפים לזה את השירים שהוא מפרסם מחוץ לאלבומים (כדאי לעקוב בפייסבוק) ואת החומרים שכתב לאחרים – כמו ללוי, לריטה ולאלבום החדש של גלי עטרי – אי אפשר שלא להשתהות מול הלבה המבעבעת שיוצאת תחת ידו.
אלא שלהתפרצות הזאת יש גם צד שני וצפוי למדי של חומר לא אחיד ברמתו. על חלק מהאלבומים כתבתי כאן, אבל על "עץ על מים" דילגתי. התעייפתי קצת מהקצב ומהנוכחות התקשורתית המוגברת של בניון. אבל ככל שעובר הזמן ו"עץ על מים" מתנגן במערכת שלי אני מגלה שהוא אחד היותר טובים של בניון מאז יצירת המופת "הכל עד לכאן" (2006).
המילים של מרים בניון, שכתבה כאן ארבעה שירים ומתגלה כמשוררת של ממש (למשל ב"אחרי שנקרע הים" הנפלא), ההפקה המלאה, הלא מתנצלת, של ליאור שושן ואודי תורג'מן, והשימוש המעניין בכלי נשיפה יוצרים תחושה של אלבום ולא של אוסף אקלקטי של שירים.
בניון מבצע כבר המון זמן גרסאות כיסוי למה שנקרא "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה". גם ב"עץ על מים" הוא נותן את גרסתו ל"כמו חצב" של נעמי שמר, אבל גם מלבדו יש באלבום הדים רבים לשירים מעין אלה – מוזיקלית ולפעמים גם טקסטואלית. הם אומנם מעובדים אחרת, ודאי מוגשים אחרת בקולו הבלתי נתפס של בניון, אבל הם קורצים לאותו עולם ששמר היא אולי נציגתו המובהקת ביותר. "כמו תינוק" ו"שיר מולדת" הם לא רק שניים מהיפים שבשירי האלבום, הם גם עושים שימוש באווירה הזאת, ויוצרים איזון מעניין לשירים המורכבים יותר כמו "אחרי שנקרע הים" ו"אל תוך האור".
המלחמה הקרה בין מזרח למערב, המלווה את התרבות הישראלית מראשיתה, קיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון: מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטאטוס של ישראל הישנה והטובה. המיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו, ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי תרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין נשאל לדעתו על המוזיקה מזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשכים לענות, הנעלבים ממשכים להיעלב (והמהדרין ביניהם אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את אצבעותיהם במקלדות בהנאה אל מול הקרקס. מאמר שהתפרסם בגיליון 52 של 'דעות'
אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את קריאות ה"בגין בגין". עומר אדם בהופעה
א.
אני חושב שהפסקתי לשמוע מוזיקה מזרחית בערך בתקופה שהפסקתי לנשק את הפרוכת בבית הכנסת. כשהייתי ילד, אבי היה שולח אותי אל ארון הקודש בסופן של התפילות, לתת כמה שניות של השתהות ובקשות שמסתיימות בבוסה קטנה לבד הכבד המעוטר בחוטים. זה מנהג נפוץ בבית הכנסת שלנו, הטריפוליטאים, אבל במקומות אחרים בהם התחנכתי זה היה מנהג משונה מאוד. עם השנים הפסקתי ללכת לבית הכנסת – כל בית כנסת – וכשחזרתי העדפתי את אווירת השטעטל וניגוני החסידים.
הזמן הזה היה תחילתה של תקופה: פלומת שפם החלה לצמוח מעל שפתי העליונה, הקול שלי התחלף, ושאלות כמו זהות עדתית התחילו לעלות אגב חגיגות הבר מצווה. החברה שבה גדלתי – כרך ברוגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת – שדרה לי מה מקובל ומה לא מקובל: חולצה לא לבנה בשבת ואייל גולן היו בצד הלא נכון. אייל גולן היה אז הדבר הכי גדול במוזיקה של התקופה – תחת שרביטם של זאב נחמה ותמיר קליסקי הוא שבר שיאים חדשים של פופולאריות שלא היו מוכרים עד אז לזמרים מזרחיים, גם לא לזוהר ארגוב. אבל החיישנים שבראש הזהות העדתית הכפולה שהחזקתי בה (אמי ילידת ניו יורק), שידרו לי שנבון יותר – במקום שבו אני חי -לאחוז בצד של שלום חנוך ופול סימון. בין שתי הברירות אתה נוטה להעדיף את מה שמסמנים לך כ"נכון". אייל גולן נזרק לפח, גם הנשיקות לארון הקודש. אם הייתם תופסים אותי בקריוקי הייתי שר מאיר אריאל (היחיד, אגב, מהברנז'ה הקיבוצית שאהב והעריך מוסיקה מזרחית. "כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היה השיר היחיד בעברית שאריאל הפיק עבורו גרסת כיסוי). טענות ההשתכנזות נהדפו בדרכון אמריקאי שהביאה לי אמי. בזתי למזיקה מזרחית כמו שרק מי שאהב אותה בעבר יכול לבוז. אבל כמו כל אקסית מיתולוגית, זו הייתה רק שאלה של זמן.
נדמה לי שעמיר בניון היה המוזיקאי המזרחי הראשון שאשכנזים הורשו לאהוב בלי להתבייש. למרות שמבחינות רבות הוא ה-הארד-קור הגדול ביותר בז'אנר, הפך הפרא האציל מבאר שבע לבן בית מועדף גם במערכות סטריאו שהתרגלו לפינק פלויד. בניון היה אחר, אמיתי, מחאתי, מתוחכם, חף ממניירות ובעיקר – טוב מדי בשביל שיהיה אפשר להתעלם ממנו. לא תמצאו אותו עושה בר מצווה או מסתובב עם דוגמניות בנות שש עשרה. עמיר בניון היה הגשר שאפשר לי לשוב ולשמוע את הצלילים שברחתי מהם, הוא ומוזיקאים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף שעיצבו מעין פיוז'ן ישראלי חדש שהצליל המזרחי היה מאבות המזון שלו. עד שלפני כמה שנים התחלתי להוריד בסתר שירים מזרחים – מאום-כלותום ועד שלומי סרנגה. בהתחלה עוד נתליתי במין הסברים מתחכמים שכאלה, אבל האמת היא שאני פשוט אוהב את המוזיקה הזאת. לא בקטע אירוני. לא כטראש. לא רק בצחוק. אני אוהב אותה באופן מודע. אני שומע אותה כשאני רוצה להיות שמח. המוזיקה הזאת מרקידה אותי ועונה לי על מקומות בנפש שבהם אני זקוק למסאז' דחוף. ועדיין אני לא מסוגל לשים אלבום כזה על המדף שלי – להוריד את השירים זה קצת כמו הספרים שמונחים בשירותים: הצהרה על נכונות עקרונית שיש בה עדיין בושה.
ב.
מלחמת התרבות הפנימית שלי היא רק הד קלוש למלחמה קרה שמתרחשת בתרבות הישראלית מאז ראשיתה, ונדמה שקיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון. עולם הפוך נוצר; מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטאטוס של ישראל הישנה והטובה: היכל התרבות, גלגל"צ, קיסריה, שערי העיתונים וחלונות הראווה התמלאו פתאום בצלילים אוריינטליים (בדרך כלל מצופי פופ סוכרי) והתעקשו להזכיר שמדינת ישראל נמצאת בדיוק באמצעו של הלבנט.
המהפכה באה מלמטה: המון "עם" ערטילאי שלף את הטלפונים הסלולאריים שלו והחליט לקבוע בעצמו מה הוא רוצה לשמוע ועל איזה מוזיקה הוא מוכן לשלם. ה'קאזוס בלי' הגיע והמיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו בליווי האש של התקשורת. ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי תרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין נשאל לדעתו על המוזיקה מזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשכים לענות, הנעלבים ממשכים להיעלב (והמהדרין ביניהם אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את אצבעותיהם במקלדות בהנאה אל מול הקרקס. לאחרונה למדנו שיהורם גאון חושב ש"המזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", יובל בנאי מאחל להם "שיימקו עם המוזיקה המסומפלת שהמציאו", חווה אלברשטין מקוננת על מות הז'אנרים הלא מזרחים ומתלוננת ש"חלק גדול מהזמרים הים-תיכונים שרים את הרפרטואר שלנו, הלבנים" וגם אריק איינשטיין ומתי כספי תרמו את הקיסמים שלהם למדורה המתעמרת במרכז התרבות הישראלית – וזה רק היבול מהחודשים האחרונים.
השפה היא שפת מלחמה. לא סתם בחר דני ענבר לקרוא לסרט הדוקומנטרי על מהפכת הזמר המזרחי "ככה ניצחנו", והתיאורים של מנויי הפילהרמונית ההמומים אחרי המופע של עופר לוי בהיכל התרבות נשמעים כמו המדרשים המספרים את כיבושו של ההיכל אחר על ידי יוונים רעים. הדברים הללו מזכירים שאנשים חווים את הוויכוח הזה כדבר רחב הרבה יותר ממחלוקת על טעם מוזיקאלי. במובן מסוים, הזמר הפופולארי הוא זירת ההתגוששות התרבותית הזמינה ביותר, והיא אוספת לתוכה כל כך הרבה מתחים: גבוה מול נמוך, מסורת מול חידוש, טעם העם וטעם האליטה, כוח, כבוד, כסף. וכמובן, אותו שד עדתי מפורסם שטרם הזדכה על הבקבוק שלו. אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את קריאות ה"בגין בגין" ואת הלם המפאינקי"ם המאבדים את מקומם בשרשרת המוזן.
ג.
אבל נדמה שכל הויכוח הלכאורה עדתי הופך למשונה כשבוחנים את דור הביניים של הרוק והפופ הישראלי: ברי סחרוף, אהוד בנאי, מיכה שטרית, אתי אנקרי, מוש בן ארי, "כנסיית השכל", מאיר בנאי, יהודה פוליקר וחבריהם ממוטטים לחלוטין את ההגדרות הקודמות. החומרים שלהם הם המילים והמנגינות מהם עשויה המוזיקה הישראלית החדשה, וכל אחד מהם מחובר למסורות המערביות של המוזיקה ולא פחות מכך למסורות המזרחיות שלה. הם דור ראשון (סחרוף יליד איזמיר שבטורקיה), שני (שטרית, וחברי "כנסיית השכל"), שלישי (בן ארי) ורביעי (הבנאים) למהגרים מארצות האסלאם. חלקם גם הובילו בשנים האחרונות את טרנד הפיוטים אל לבו של הקונסנזוס והשלימו כך עוד מהפכה זוטא שפרצה את "המחסום הדתי" שרבץ על שערי גלגל"צ.
ב"חייב לזוז", סרטו הדוקומנטרי של אבידע ליבני המתחקה אחרי לידתו של "אהוד בנאי והפליטים" (האלבום הראשון של בנאי, בו שולבו, לצד הרוק המחספס, צלילים ערביים) מספר ברי סחרוף שאחד הגורמים המשמעתיים ביותר לחזרתו לארץ מאירופה הייתה הצלחתו של האלבום. סחרוף שב לארץ אחרי קריירה אירופית מרשימה כחלק מההרכב "מינימל קומפקט", להקה שהצליחה לייצר עניין רב בסצנת הרוק האלטרנטיבי ביבשת בשנות השמונים. בהמשך, סחרוף החל לשלב באלבומי הרוק שלו גם את הצלילים אליהם נולד.; "נגיעות" (1998) , למשל, כלל שירים מזרחים לגמרי כמו "לב שבור" ו"עיר של קיץ". האלבומים האחרונים של סחרוף מיקמו את עצמם באמצע הדרך בין מזרח למערב. "חיפשתי באלבום הזה משהו מאוד מקומי" סיפר סחרוף ליואב קוטנר בראיון לרגל צאת האלבום האחרון "אתה נמצא כאן", "בניגוד לעבר ניסיתי להיות פחות מושפע ממוסיקה שהיא לא ישראלית. רציתי להיות מושפע מהישראליות. אני לא יודע מה זה אומר אבל ניסיתי שהצבע לא יזכיר משהו מחו"ל, שלא כמו מה שהיה חשוב לי באלבומים הקודמים… כשאני אומר "מקומי" אני מתכוון גם לארץ וגם לכך שאנחנו נמצאים במזרח התיכון, במקום שרובו מוסלמי ויש לו תרבות מסוימת. אני כבר שנים מנסה לעשות מוסיקה שהיא בעצם מזרחית. עוד מתקופת "מינימל קומפקט" השאיפה שלי היא לעשות מוסיקה מזרחית טובה. גדלתי על רוק וזה חלק ממני. אני לא אומר שאני אנגן עכשיו רק עם עוד, אבל גם עם גיטרה חשמלית אני מאוד מנסה להיות מזרחי וזו המוסיקה שאני אוהב יותר ויותר, ופחות ופחות את המוסיקה המערבית".
כש"נסיך הרוק הישראלי" אומר את זה היום קשה להיזכר שחברת התקליטים הציעה למיכה שטרית להחליף את שם משפחתו כדאי לדאוג להצלחת "החברים של נטאשה" בקהלים הנכונים. שטרית לא הסכים, אבל דווקא זוהר ארגוב (ערקבי) ואייל גולן (ביטון) העדיפו שם כלל ישראלי כדי לפרוץ איתו. הדור הצעיר כבר רחוק מזה: "פרץ" הפך לשם משפחה שהוא מכרה זהב לא פחות מ"בנאי". ובכלל, הדור הצעיר כבר לא מתבייש בערבית ובמזרחיות של המוזיקה. נדמה, למשל, ששני הפרויקטים המעניינים של דודו טסה ורביד כחלני לא יכלו לצמוח אלא עכשיו. דודו טסה, הילד שהתבייש כאשר החברים הגיעו הביתה ואימא שרה בערבית, הקדיש אלבום שלם שכולו גרסאות חדשות לשיריהם של האחים דאוד וסאלח אל כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה ה-20. בזמן אמת הממסד הדף את האחים אל כוויתי לבור תחתיות, העלבון היה צורב כל כך עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה. טסה הפר את האיסור והפיק יצירת מופת שמשיבה להם – באיחור רב – את הכבוד האבוד. כך גם רביד כחלני והפרויקט שלו "Yemen Blues" – מוזיקה על טהרת השפה התימנית שלוקחת את המסורות המוזיקאליות אל מקום חדש.
היכולת להשתחרר מהבושה, להבין מה יש לך בידיים ולהוציא אותו בגאווה בשפת המקור הוא תוצאה של המהפכה המזרחית הגדולה. טסה וכחלני הם בחורים מעודכנים, תל אביבים, נכונים (באחד האלבומים של טסה מנגן אפילו גיטריסט להקת "רדיוהד" ג'וני גרינווד), אבל הם יכלו לעשות את הפרויקטים החשובים שלהם בערבית גם בזכות קובי פרץ ששר שירים מזרחים בערבית בפריים טיים של ערוץ 2 (במקרה של 'יאמן בלוז' ההצלחה קשורה גם לז'אנר מוזיקאית העולם ע"ש עידן ריכל).
ד.
באחד המערכונים ששודרו בעונה האחרונה של תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" הופיע אייל גולן – הוא אלי פיניש – משקפי השמש על העיניים והסלולארי המהודר ביד, ודן עם אייל קיציס על תופעת העלמות המס בז'אנר המזרחי. גולן אמר לקיציס: "נראה אתכם משמחים חתן וכלה בלעדינו". השידור מהאולפן נחתך אל אולם שמחות, זה אחר זה עולים זמרים לא מזרחים להופיע – ערן צור בטקסט פרוורטי, אפרת גוש ורמי פורטיס (טל פרידמן) שמשתולל עם המיקרופון – קהל המזמנים רוגם אותן בצלחות לקול הצחקוקים המוקלטים. נדמה שמי שלא רצה את זוהר ארגוב ברדיו קיבל את ישי לוי בהיכל התרבות ומי שלא רוצה את ישי לוי קיבל את ערוץ 24 – תחנה שבגלגולה החדש משדרת כמעט אך ורק מוזיקה מזרחית (ועכשיו הולך להצטרף גם ערוץ "ים תיכוני" נוסף באפיק 25 בממיר) – המהפכה הושלמה.
אנשים מגדירים בעזרת האומנים שהם שומעים את עצמם, את תרבותם, את המקום אליו הם שייכים. כדאי לזכור שההצלחה הגדולה של המוזיקה המזרחית צמחה יחד עם האינתיפאדה השנייה ועם הרצון לבחור בשמחה. המוזיקה הזאת צמחה יחד עם מחלקות גדודים צה"ליות שמבקשות פורקן אחרי המשימות, יחד עם הבידור שמחפש הפוגה מכל הרעש שקורה כאן. הביטו בקהל שגודש את קיסריה בהופעות הללו: כמו בקלישאות המשומשות ביותר הם שמחים, חמים, מזיעים, שרים בדבקות, מתנשקים עם כל אזכור אהבה.
בסופו של דבר יכול להיות שכל המחלוקת הזאת היא רק שאלה של טעם וריח: אחד מעדיף חריף, השנייה מחבבת את המתוק, השלישי דווקא מלוחים. אולי זאת באמת שאלה עם פרמטרים מקצועיים: הרי באמת יש ריכוז גבוה יותר של טקסטים עלובים ומוזיקה משעמעמת מהצד המזרחי. אבל כשבוחנים חלק מהטענות מגלים שהפערים לא כל כך גדולים. השאלה היא מאיזה צד של הלחם אתה מורח את החמאה: האם מופעי הלאס-וגאס של משה פרץ בנוקיה שונים – מהותית – ממופעי הלאס-וגאס של 'משינה' בפארק הירקון? אייל גולן בקיסריה מול שלמה ארצי בקיסריה? האם כשגידי גוב שר את המלים של יונה וולך "אני שוב מתאהב / משחק עם הלב / בלילות בלי שינה / שוב לצאת לגינה / (…) שם אהבה מחכה ואני עובר או או / דרך עצמי /דרך עצמך" הוא שונה כל כך מקובי פרץ ששר "געגועים מתוך לבך הם בי תמיד נוגעים / זה מהלב, ישר ללב / מבטים מתוך עינייך אותי הם מרגשים (…) / כמה, כמה אהבה יש בנשמה / גם כשאת בוכה, את כל כך יפה"? האם מניירות כוכבי הרוק של אביב גפן (בגדים, דוגמניות, גיטרות מתנפצות, איפור) שונות ממניירות הזמר המזרחי של דודו אהרון (בגדים, דוגמניות, מריטת שערות מהחזה)? אלו ואלו לא יפספסו כל הזדמנות לשיר שיר קיטש פטריוטי לכבודו של 'המצב', לשחרורו של גלעד שליט או למכור את עצמם לפרסומת של 'תנובה'.
אבל מהצד השלישי: פריד אל אטרש הרי קרוב יותר לעמיר בניון וברי סחרוף מאשר לקובי ומשה פרץ, שרוב שיריהם הם מין הכלאה משונה בין אנריקה איגלסיאס, ליידי גאגא ומנגינות בולגריות. ובכלל "מוזיקה מזרחית" (או "ים-תיכונית" בגרסאות הפוליטיקלי-קורקט) היא שם כללי לעשרות מסורות מוזיקאליות שונות, והניסיון להכניס אותם לקטגוריה אחת נועד מראש לכישלון, ומי בכלל ממונה על ההגדרות הללו?
ה.
אני אוהב להתבונן על ההתנהלות של עמיר בניון – אולי היוצר המוכשר ביותר בישראל כרגע, וגם, כנראה, הג'וקר הגדול ביותר. בניון חייב הרבה מהפרסום שלו לאותה אמירה של טומי לפיד שבקש את נפשו למות אחרי ששמע את הצלילים הערביים של שירו של בניון ברדיו וקבע ש"טול כרם כבשה אותנו". אבל בניון, באינסטינקטים שמאפיינים את בוב דילן הוא חלק מהמשחק וגם לגמרי מחוצה לו: אתה אף פעם לא יודע מה הוא בעצם חושב. הוא מודע למקומו ומעמדו אבל שומר תמיד על עמדות מפתיעות. כמה ימים אחרי אותה התבטאות של יהורם גאון הוא שחרר לרשת שיר בשם " אני אוהב אותך" – מי שרוצה שמע שם פרודיה חותכת התומכת בגאון, אחרים ראו בזה שיר מחאה מתחכם כנגד גאון. עכשיו בניון כותב לגאון שירים לאלבום חדש, אבל מצד שני גם לאלבום החדש של ישי לוי. מול הדיכוטומיה של בעד ונגד בניון לא תופס צד. וכשכל הצדדים מתנאים בשמו – נדמה שהוא המנצח הגדול ביותר במחלקות הזאת.
כשלעצמי, יחד עם השיבה לאייל גולן, שבתי גם לנשק את הפרוכות בבית הכנסת. כל זה לא אומר – כמו שצוטט ברי סחרוף בראיון – שעכשיו אני משועבד לעוד. בניון וחבורות דור הביניים מיצריים כרגע את המוזיקה שמעוררת בי את ההזדהות הגדולה ביותר. היא מספקת לי פסקול רב צליליי שמלווה את חיי, והפסקול הזה מתקשה להיכנס למשבצת חד משמעית. השמיכה שהם פורסים מעל התרבות הישראלית רחבה מאוד ומחסה כמעט כל ז'אנר – בין 'מערבי' ובין 'מזרחי' – וכך, אולי, גם פותרת את הקרע הזה בלי קרב יריות ובלי מניפסטים מכוננים.
אני מרשה לעצמי לנחש שבטוח הרחוק המחלקות הזאת לא תחזיק מעמד – כבר עכשיו שלומי סרנגה מבצע את חוה אלברשטיין וערן צור את זוהר ארגוב. מתישהו יבוא ז'אנר חדשו יתפוס את מקומו של הזמר המזרחי (הייפ הופ? אלקטרוני?) ויובל לשילוב ידיים חדש כנגדו. בניתים אני לומד לאהוב את מבטי התימהון של הטרמפיסטים המופתעים מהפלייליסט שלי באוטו: מקובי פרץ לרוברט וייט ומשם לרות דולריס וייס ובניון וסחרוף סיגור רוס ודודו טסה. בקרוב גם באוטו שלכם.
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
תגובות אחרונות