Posts Tagged 'דור הביט'

כל אחד והבוב שלו

קצת באיחור  – היה אמור להתפרסם כחלק מפסטיבל בוב דילן בארץ הקודש – אבל הנה הקיסם שלי (וגם תרגומים של ארז ניר לשירים של הטרובדור הגדול)

את החלק הראשון של "כרוניקות", האוטוביוגרפיה המקוטעת שכתב, בוחר בוב דילן לפתוח בסיפור החתמתו בחברת "קולומביה רקורדס".

אחרי השיחה עם המנהל מופנה דילן אל איש יחסי הציבור שאמור להנפיק ידיעה קצרה על החתמתו. האיש, בילי שמו – ש"נראה כאילו לא התמסטל מג'וינט אפילו פעם אחת בחייו" – מתחיל לשאול את הבחור הצעיר שאלות. "מאיפה אתה?" פותח בילי, "אילינוי" מתחיל דילן את מסכת השקרים. דילן מוכר לו שם סיפור; שעבד בתור נהג של משאית לחם, שהיה פועל בניין בדטרויט, שזרקו אותו מהבית, שאין לו משפחה, שהגיע לניו יורק ברכבת מטען – "אתה מתכוון רכבת נוסעים?" מנסה לתקן אותו בילי – "לא", מתעקש דילן, "אני מתכוון רכבת מטען".

לבסוף הוא שואל אותו כמו מי הוא רואה את עצמו בזירת המוזיקה של היום, דילן אומר לו: "כמו אף אחד". אלו המילים האמתיות היחידות שדילן אמר בדיאלוג הזה, כל השאר היו דליים של שקרים. "באמת לא ראיתי את עצמי כמו אף אחד אחר" כתב דילן המבוגר על הנער שסחב את הגיטרה שלו בבנין ענקית התקליטים של שנות ה-60. היום, חמישים שנה אחרי אפשר להגיד שהוא צדק – בוב דילן לא דומה לאף אחד אחר. הוא אחד האייקונים הגדולים ביותר בתרבות הפופולארית של המאה העשרים, אבל גם האייקון המתעתע ביותר.

בשנת 2007 ניסה הסרט "אני לא שם" ("I'm Not There") לשרטט על המסך הגדול כמה אפיזודות מחייו של דילן. הבמאי, טוד היינס, חיפש דרך טובה לחשוף מעט מאלף הכובעים שחובש הטרובדור האמריקאי על ראשו. הוא קיבל החלטה מעניינית להשתמש בשישה שחקנים שונים – כל אחד מהם מגלם את דילן בתקופה אחרת בחייו. ככה שלצד הבחירות המתבקשות כמו הית' לדג'ר וריצ'רד גיר דילן מגולם בצעירותו גם על ידי השחקן השחור מרקוס קארל פרנקלין, ואפילו על ידי השחקנית קייט בלנשט (שעושה את התפקיד המוצלח מבין כולם). אבל נדמה שגם כאשר דילן מיוצג על ידי אישה או ילד שחור – הסרט עדין לא מצליח לגעת בכתב החידה שנקרא בוב דילן. ככה זה שאפילו שמך הוא סוגיה לא פתורה.

אמת, הוא נולד בשנת 1941  בדולות', מינסוטה, בשם רוברט אלן צימרמן – אבל בסביבות גיל העשרים כבר החל להציג את עצמו כ"בוב דילן". בוב הוא כמובן שם חיבה של רוברט, אבל על הדילן מתנהל ויכוח ארוך: מאן דאמר על שם המשורר הוולשי האהוב עליו דילן תומאס (דילן הכחיש ואישר באופן לא עקבי), מאן מאמר על שם הכינוי של דודו, ויש יותר מביוגרף אחד שטוען שזאת בכלל האנטישמיות במינסוטה. הוד רוממתו עצמו אומר שאינו זוכר למה שינה את שמו דווקא לדילן.

"נולדתי מאוד רחוק מהמקום שהייתי צריך להגיע אליו" הוא אמר פעם "והייתי צריך לעשות דרך מאוד ארוכה כדי להגיע הביתה". בן המלך שהתחלף עשה אותה במובנים רבים, גיאוגרפים-נפשיים: מ" Highway 61 Revisited" המוביל ממינסוטה אל ערש המוזיקה של ניו אורלינס, וכמובן הדרך אל ניו-יורק שם יצא האלבום הראשון  Bob" "Dylan (ב-1962) – אלבום שהכיל ברובו גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז, ושלא חשף יותר מדי מה מסתיר שם הילד שמפוחית הפה שלו נדמית כמו גשר לשיניים.

דילן אומץ בשלב מוקדם כקול והפנים של תנועת המחאה לזכויות האזרח בארה"ב. "Blowin' in the Wind" הושר בהפגנות כמעין המנון, ודילן הפך יחד עם ג'ואן באאז לזמרי הבית של ההפגנות (כולל במצעד בוושינגטון בו נאם מרטין לותר קינג את נאום "יש לי חלום" המפורסם שלו). אבל דילן כמו דילן – אין דבר שקשה לו יותר מחיבוק קבוצתי לחוץ: תוך זמן קצר הוא סירב להגיע להפגנה נגד המלחמה בווייטנאם, העליב את חברי האגודה שהעניקו לו את "אות תומאס פיין" והזדהה עם רוצחו של הנשיא קנדי. גם את מעריצי מוזיקת הפולק הוא הכה בהלם שהעז לעלות להופיע בפסטיבל ניופורט (פסטיבל הפולק החשוב בעולם) עם גיטרה חשמלית וסאונד מלוכלך במקום הגיטרה האקוסטית. דילן סולק בבוז מהבמה ועורר סקנדל גדול. עם " Like A Rolling Stone" הוא שינה את החוק הקובע שסינגלים חייבים להיות קצרים משלוש דקות ועם המשורר אלן גינזברג הוא יצר שפת דימויים חדשה שגינזברג קרא לה "שרשרת של הבזקי תמונות". את אפס קצהו של התקופה אפשר לראות ב" "No Direction Home – סרטו הדוקומנטרי הנפלא של מרטין סקורסזה – 208 דקות רבותי, וזה רק על השנים 1961 עד 1966 – השנה שבה עבר דילן תאונת אופנוע ששינתה את מהלך חייו.

כשנגיע לחוף

תרגום: ארז ניר

עוד יגיע הזמן שהרוח והים

יחדלו לנשוב רק לרגע,

והשקט שקרה לפני בא הסערה

כשנגיע לחוף מבטחים.

והים ייבקע והספינה תיפגע

והאבנים על החול ירעדו,

הגאות תעלה והרוח תגאה

ויעלה השחר.

יצחקו הדגים בינות לפלגים

והשחפים הדואים יחייכו,

האבנים על החול יפצחו במחול

כשנגיע לחוף מבטחים.

וכל המשפטים שמהדרך מסיטים

לא יישמעו באזנינו,

וכבלי הים ינתקו ואינם

ובמצולות הים יאבדו.

השיר יעלה כשהתורן יתגלה

והספינה תגלוש אל המזח,

וכל ספן עייף כבד מהשמש יתכבד,

כשנגיע לחוף מבטחים.

ומהחול יסתבב לו שטיח של זהב

שרגלינו העייפות עליו תדרוכנה,

והחכמים והים שוב יזכירו לכולם

שעיני העולם כולו תלויות כאן.

האויב יתעורר וימאן להזכר

וישפשף עיניו לראות האם חולם הוא,

וכשיראה אותנו כאן ידע שבא הזמן

כשנגיע לחוף מבטחים.

וינסה להסתתר או אולי להתפשר

אך נעמוד מולו איתן זמנך עבר,

ובקרב הניצת נכבשנו כגוליית

וכחילות פרעה יטבע הוא.

גם הזהות הדתית של דילן מתעתעת לא פחות.  הוא אמנם נולד כדור שלישי למהגרים יהודיים שברחו לאמריקה מאימת הפוגרומים במזרח אירופה (שמו העברי "שבתי זיסל בן אברהם"), אבל מערכת היחסים שלו עם מוצאו מורכבת מאוד.

על אף שהדימויים התנ"כיים והארומה המיסטית היו עוד בשירים הראשונים, את הקרירה שלו דילן החל בניסיון להמעיט, כמעט להסתיר, את משמעות היותו יהודי. כמו הציונים הטובים הוא נולד מהים, מאמץ סיפורים שונים, שמות חדשים, מורד את מרד הצעירים הגדול. האיש שלא הופיע בפסטיבל המפורסם של וודסטוק הפך שם נרדף לרוח המקום: פוסטר של דילן בחדר סטודנטים אמריקאי היה פוסטר שסימן את החופש, גם את החופש מהדת. אבל דילן, אם תתנו לו הזמנות לשבור את המיתוס של עצמו: בתחילת שנות השמונים, אחרי תקופה יצירתית בינונית במיוחד, הוא הכריז על עצמו כנוצרי שנולד מחדש (ואף הוציא כמה אלבומים בעלי אופי נוצרי, אחד מהם – Slow Train" Coming" אפילו ממש טוב) והותיר את מעריצו המומים.

פניית הפרסה של דילן חזרה אל הדת – ועוד על הנצרות – הייתה בלתי נתפסת. מי שהוכתר כנביא חילוני התבקש להזדכות על התואר. כשהאנטר ס. תומפסון , ממציא "עיתונות הגונזו" האמריקאית, ביקש לכתוב בשנת 1971 על דבר שלעולם לא יתרחש, הוא בחר ב "בוב דילן יעלה לרגל לוותיקן ויישק לטבעת על אצבעו של האפיפיור". בתחילת שנות השבעים האפשרות הזאת הייתה ריאלית כמו שלום ישראלי-פלסטיני. והנה, מופע האימה הזה התגשם לפני העולם כלו כמה עשורים לאחר מכן, כאשר דילן – הוא ולא שרף -הופיע בפני יוחנן פאולוס השישי בכיכר פטרוס הקדוש. א-לוהים אדירים שבשמים, אתה ודאי מתלוצץ.

אבל הרומן עם הנצרות לא היה ארוך מדי. כעבור כמה שנים הוא ימצא את עצמו עטור תפילין ומעוטף בטלית ברחבת הכותל המערבי, עורך בר מצווה לבנו. הוא גם יסתודד קצת עם הרב מנחם כהנא, ויפלרטט עם החסידות. עד היום הוא עולה מפעם לפעם לתורה בכל מני קלויזים של חב"ד בארה"ב.

דווקא עם ארץ הקודש הוא מנהל יחסיים יציבים בסך הכל. ישראלים אוהבים אותו – רון מיברג יאיר לפיד ויהונתן גפן התקוטטו לא פעם על הזכות להיות הסמכות לענייני דילן בארץ – ודילן, כך נדמה, מחבב את הישראלים חזרה. הוא תרם תשובה ציונית הולמת בדמות "Neighborhood Bully" (שגם בוצע על ידי אריאל זילבר באלבום "אנבל" תחת השם "בריון השכונה") – את המילים המתארות מדינה הקטנה מוקפת אויבים שאין לה לסמוך אלא אל עצמה יכול לקרוא בנימין נתניהו בנאום הבא בקונגרס.

הוא גם קופץ לפה מפעם לפעם,  באחת האפיזודות הוא אפילו שקל לעבור לקיבוץ. ההופעה הזאת היא הפעם השלישית שהוא עולה כאן על במה: ב-1987  הוא נסע באוטובוסים מקהיר להרצליה ונתן שתי הופעות איומות בירושלים ותל אביב (דילן כתב פעם שההופעה בתל אביב הייתה הגרועה ביותר שנתן בחייו). בפעם הבאה, ב-1993, הוא נתן שלוש הופעות פיצוי הולמות. דילן הוא גם כנראה האומן הלא-ישראלי המבוצע ביותר בישראל: משלומי שבן ועד מאיר אריאל, אהוד בנאי ושי גבסו, דני ליטני ודייויד ברוזה – נדמה שכל אחד ניסה את כוחו.

אז בוב דילן בן שבעיים ותודו שלא חשבתם שהוא יחזק מעמד.

הקרירה שלו הוספדה כל כך הרבה פעמים, עד שנדמה שהיה טבעי יותר שידפוק על שער הגן ויצטרף למועדון ע"ש ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון. אבל הנה הוא היה כאן שוב והופיע מול העיניים הבוחנות של מעריצים מבוגרים באצטדיון רמת גן, ונדמה שאף אחד לא יכול להגיד מי זה בדיוק האיש הזה עם הכובע על הבמה: יהודי ממינסוטה או נוצרי שנולד מחדש בסן דייגו, שחקן קולנוע כושל או צייר לא רע, הבחור עם "קול נייר הזכוכית והדבק" (כמו שאמר עליו דייוויד בואי) או הקול המדויק ביותר לשיריו, הנביא הגדול של התנועה לזכיות האזרח או תומך של ארגונים גזעניים, האיש עם הפנים החלקות ביותר בעולם או האיש עם השערות המוזרות ביותר על הפנים, אדם שיצר סביבו תעשיית בוטלגים שמשתווה רק לביטלס ואדם שנעצר לא מזמן על שוטטות כי איש לא זיהה אותו, הפרזנטר של חברת "קדילאק" או נווד הדרכים הצועני, משורר שהמילים שלו הכריעו גורלות או "בסך הכל זמר פופ" (כמו שהוא מצהיר על עצמו) מיזנטרופ ואוהב אדם, יהיר וצנוע, גדול הסינגר-סונגרייטרים החיים, אינדיבידואליסט קיצוני, מוכיח ומגוחך וגאון, והמפסיד הקבוע בכל תחרות כפילים של עצמו – יש זיקיות שמשתנות פחות מהטרובדור האמריקאי הגדול הזה. איך הוא כתב פעם: "כל האמת שבעולם נערמת לשקר אחד גדול".

פעמוני החופש

תרגום: ארז ניר

 

הרחק בינות שקיעת השמש ושברי צלצול חצות

נחבאים במבואה ורעמים נזעמו,

כמו כדור מלא הדר היכה צללים בתוך קולות

נדמה כמו צלצול פעמוני החופש שרעמו.

קוראים לכל לוחם שכוחו הוא לא בקרב,

קוראים הם לפליט שבלי כלי נשק הוא נסחב,

ולכל חייל חסר סיכוי בלילה נעזב

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

בכור היתוך לוהט של עיר, הבטנו בחטף

פנינו נחבאים כשהקירות שוב סגרו,

כשהדי פעמוני חתן לפני משב המון גשמים

התמזגו בפעמוני ברק חדרו.

צלצול רק למורד, צלצול למגרפה,

צלצול לאותו חסר מזל ולזה שלא ציפה,

צלצול חודר למנודה שאת מותו צפה,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

מבעד טיפוף קסום מוטרף של הברד המשתולל,

השמים נפתחו בשיר פרוע,

שצלצולי הכנסיות שלחו רחוק אל האוויר

ומותירים רק קולות רעם קטוע.

הומים לעדינים, ולטובי הלב,

הומים לכל מי שלוחם על מה שהוא חושב,

ולצייר ולאמן הרבה לפני זמנו כותב,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

בקתדרלה של הערב מעשיות הגשם חתומות

הוויות חסרות צורה של חוסר טעם,

קוראים הם ללשונות מבלי מקום להתבטא,

מובנים מאליהם יותר מפעם.

קוראים הם לעיוורים, לחרשים ולאלמים,

לאם הבודדה שאת שמה כלל לא יודעים,

ולפורע חוק תועה שיצרו המרדפים,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

על אף מסך ענן לבן באופק הזוהר

ערפל דק מהפנט החל לנוע,

ברקי מכות חשמל המשיכו להבזיק לבודדים,

שנודדים כדי שירשו להם לנוע.

קולות למחפשים בדרכם הדוממה,

לאוהבים הבודדים שליבם עוד לא רימה,

ולכל נשמה בכלא נאצלת ותמימה,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

כוכבים בעינינו בשיכרון צחוק ממכר

כך נתפסנו בלי תחושה של זמן ורגע.

והקשבנו רק עוד פעם, ומבט רק אחרון

מכושפים עד שהצלצולים נדמו.

צלצול לכואבים שתרופה אין לכאבם,

לרבים המבולבלים נאשמים בתוך תוכם,

ולכל אדם תלוי ברחבי כל העולים,

בהינו בפעמוני החופש שרעמו.

הכוכב של מחוז גוש דן: "רסיסי לילה" לאהוד בנאי

הוא הולך ברחובות הצפופים ומוצא בהם סיפור ומילים ומנגינה. אהוד בנאי הישן והטוב שב ב"רסיסי לילה", ובמגע הטרובדור נחשף הקסם הלא ידוע של גבעתיים ורמת גן

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏15/04/2011)

א.
על עטיפת אלבומו החמישי "עוד מעט" (1996) מצולם אהוד בנאי בשדה בור בגבעתיים. השמים ורודים-אפוקליפטיים, המדורה דולקת לרגליו. בנאי יושב על הכיסא ההפוך ומפנה את מבטו לצד. ברקע נראים בניינים חדשים, שצמחו כמעמדי דיסקים למגורים בסופו של השדה. בנאי סיפר שאמר אז לצלם: "עוד מעט לא יישאר מהשטח הזה כלום. עוד מעט".
העוד מעט הגיע: על שדה הבור האחרון ב"שטח 9" בנו את המגדלים של רחוב בן צבי ואת קניון גבעתיים. גינה לפחות השאירו שם, זכר לחורבן, צמחייה מהונדסת עם תאורה דקורטיבית ודשא מגולח היטב. ב"אני הולך", השיר שפותח את אלבומו החדש והנפלא "רסיסי לילה" (NMC יונייטד), חוזר בנאי אל התמונה הזאת: "אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים / סורק תחנות לא קולט את המקום / עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום". שימו לב למשפט האחרון. כמו תמיד אצל בנאי, המקומות הגיאוגרפיים הופכים תמיד למטאפורות קיומיות.

ב.
אני כותב וחושב האם אפשר להסביר כמה השפעה הייתה לאיש הזה על הנער הצעיר שהייתי. להסביר כיצד הוא פתח את אפשרות החיפוש, השיטוט, איך הוא האט את הזמן, איך הראה שאפשר ואדם יהיה אדם מאמין ואמן, מאמין ונבוך, מיסטיקן, ממותן, סקרן, מכאן ומשם, לא מוגדר, שאדם יהיה בן שלושים עם חום גבוה ולא ידע מה לעשות. הוא היה השער לפינחס שדה כמו גם ל"מי השילוח". הפעם הראשונה שבה נתקלתי באיזביצא – הרבה לפני שנכנסתי לעולם הישיבות – הייתה ב"הדף הלבן", מין בלוג שבנאי כותב ברשת. כדאי לבקר ב"הדף הלבן" באתר שלו. שלושה קטעים משם מצורפים בחוברת נפרדת לאלבום החדש.
אבל השיעור החשוב ביותר שלמדתי מבנאי היה כיצד לגאול את המרחב הביתי. הוא לקח פעם שיר עם אירי – מנגינת תלתן ירקרק שכזו – ושינה את מילותיו כך שנקרא "הכוכב של מחוז גוש דן". כששמעתי את "רסיסי לילה" חשבתי שאולי היה ראוי לקרוא כך לאלבום, שהרי הוא חוגג את מחוז גוש דן מהצד שבדרך כלל נרדמים בו, מהצד שלא כותבים עליו שירים.
דעו לכם: יש רק שלושה צדדים פוטוגניים לתל אביב – הראשון מהים, כמובן; השני במרומי המגדלים, והשלישי נמצא בגבעות רמת גן וגבעתיים. שם, מהגבעות שבראשן גינות ומצפה, העיר באמת נראית גדולה, קרובה-רחוקה ומהפנטת. בדרך כלל מצטלמים שם, זה נראה טוב. גם בנאי מצולם בחוברת האלבום בראש אחת הגבעות.
אבל כולם, כולם כותבים על תל אביב. אף אחד לא כותב על גבעתיים. גם אני, בתור נער שנולד וגדל במרחב של רמת גן-גבעתיים-בני ברק חשבתי שהטוב ביותר במיקום הזה הוא קרבתו לתל אביב וקווי האוטובוסים שמובילים אותך אל הים בפחות מרבע שעה. השירים שלי התרחשו בשדרות רוטשילד.
אבל אז, אז הגיע אהוד בנאי. הוא הלך באותם רחובות שנראו לי משעממים, נטולי סוד או הוד, והכול נראה אצלו אחרת: בני ברק הפכה לברוקלין, בית כנסת נורמטיבי ברמת גן נהיה מעשייה יהודית עגנונית, גן העלייה השנייה בגבעתיים הפך למוקד אפוקליפטי, פרדסים בין הערים הם מקומן של התרחשויות מיסטיות (על כך בהמשך), המקווה הכי מכוער בדאון טאון בני ברק סיפר סיפור מרתק.
כל מקום – לימד בנאי – מספר סיפור. צריך למצוא אותו ואז לחפש לו מילים או מנגינה או תמונות. דרך המוזיקה והכתיבה שלו למדתי לאהוב את המרחב שלי, את הרחבות שמובילים אל בית הוריי. ב"רסיסי לילה" אני הולך איתו שוב "דרך ערים מעושנות, דם על האספלט זעקות שבר וקינות / טיול קצר בין הערביים, אני הולך כך לפחות שנות אלפיים". אנחנו חוזרים אל מלחמת המפרץ ב"אני הולך" ("עכשיו שקט חלפה לה אימת הסקאד, כאן לא רחוק, נפל אחד"), אל הילדות ב"משורר וילד" ("אני ילד קטן מערבות רמת-גן הולך הרבה להצגה יומית"), אל "אלקטריק גבעתיים" ב"מעשה בארבעה", ואל המתח בין שתי הערים הקרובות בשיר "רמת גן – גבעתיים": "רמת גן על שחור גבעתיים על לבן / אני באמצע, מוקף מכאן ומכאן, / פעם היו כאן פרדסים היו עצי זית / עכשיו האדמה רועדת לי מתחת לבית".

ג.
אם ב"טרמינל לומינלט" ממליצים הרופאים של מאיר אריאל על ביקור חודשי בנמל התעופה, הרופא של אהוד בנאי ממליץ "ללכת כל יום קצת, עד שתגיע… זה טוב ללב גם לכבד זה טוב מאוד, מרענן, נותן למערכת לעבוד". בנאי לא באמת זקוק להמלצת הרופא. הוא הולך ממילא, ממשיך לנסוע, זה טבעו. כבר בשיר השני – "משורר וילד" – הוא מוצא את עצמו בטבריה.
"משורר וילד" הוא דיאלוג של בנאי עם "חוף הכנרת" – שירו של המשורר האמריקני הגדול אלן גינסברג שנכתב בביקור בישראל ב-1961. בנאי תמיד ראה את עצמו קצת ביטניק. נוסע במרחבים הלא נגמרים של ארצות הברית באוטו ישן עם קסטה של בוב דילן וספרים של ג'ק קרואק וגינסברג. ישן במוטלים בריק של מינסוטה או מנגן בבאר בגריניץ' וילג' במנהטן. אבל בזמן שגינסברג – "מיסטיקן מזוקן מעושן לא מכאן מערבב חומרים מתגרה במוות" – מפרסם את הפואמה "קדיש" על אמו האומללה, בנאי הילד מרמת גן "עומד מול הראי מקשקש באנגלית דוהר על סוס דמיוני ברחובות". אם הוא פוסע באמריקה זה רק דרך אולמות הקולנוע (בנאי כתב על החוויה הזאת גם את השיר "סרט רץ"). הפער בין רמת גן לסן פרנסיסקו של אותם ימים בלתי נתפס: כשג'רי גרסיה וג'ימי הנדריקס מגלגלים צווי גיוס צבאיים לג'וינטים אימתניים, בנאי חוזר מהצבא הלום קרב ומגלה ש"כאן בשנות השישים צנחנים חמושים יהיו מקום ראשון במצעד".
"אבן ספיר", השיר שבא אחר כך, הוא מעשייה בוב-דילנית יפה על זוגיות מסובכת, ואחרי רסיס קטן מגיעים לתחנה הבאה – מדרש מודרני: "מעשה בארבעה". בנאי יוצא מהפרדס של גבעתיים אל האגדה התלמודית המפורסמת המספרת את סיפורם של ארבעת התנאים שנכנסו לפרדס הסוד. הוא נע בין הנערים הבודקים את הגבולות בהעדר ההורים ובין בן עזאי, בן זומא, אלישע בן אבויה ורבי עקיבא, בשיר נפלא שמשחק משחק כפול.
אחר כך, ב"רגעי קסם", בנאי מספר את סיפור חייהם של הוריו, כמונולוג מפי אביו (השחקן יעקב בנאי ז"ל) בתמונות פשוטות, גיאוגרפיות וביוגרפיות: היכרות אחרי מלחמת השחרור, דירה באגריפס מול השוק, תיאטרון, שכונת הג'ורה, בית משותף מול הפרדס של גבעתיים, "יד ענוגה" לפנות ערב, אהבה.
משם הזמן נוסע ל"שיר זמני" – פנטזיה קטנה, "מעין עולם הבא" של בנאי: "תארי לעצמך, את ואני / על אי, לנצח… / שיש זמן לכל דבר". האי בדמותו של בנאי: "ים תיכוני, יהודי, גלובלי, פתוח אל הים, פתוח לעולם". יש שם בית קולנוע קטן ובית כנסת.
מהפנטזיה חזרה ל"רמת גן גבעתיים" – מסע לילי על כביש חוצה ישראל, שתי הערים התאומות כמטפורות פוליטיות, ואמירות אקטואליות ("הלך בודד מושיט את היד, האם הוא בכלל משלנו?"). משם הישר למזרח: "כמו ציפור ושרה" הוא דיאלוג מילים משותף של בנאי ובתו מרים על רקע מנגינה הודית. בנאי הוא האב המודאג המבקש לא לאבד את הראש, ולא להגזים עם העישונים, ומרים היא הבת ש"מרחפת ברכבת כמו ציפור ושרה" (וגם קורצת ל"אני שרה כמו ציפור" של פינחס שדה) מדלהי לדרמסאלה. קל ליפול עם השיר הזה, ולא בטוח שבנאי יוצא ממנו טוב (למרות החן העקרוני). הימור שלי: הורים יקדישו את השיר לגוזלים הנוסעים למזרח עד שהם יקוצו בזה לגמרי (ע"ע "עוף גוזל"). המקצב ההודי ממשיך גם ב"פרפרי הקצב" שכולל מחווה ל"אהבת בוקר" של ראווי שאנקר וז'אן פייר רמפל, להיט בטוח שהורכב על פי המודל של "טיפ טיפה": מנטרה קצרה, מלודיה דומיננטית, עיבוד עוטף.
רגע לפני הסוף בא "מפתח הלב" – אהוד בנאי שקט של תקופת ראש פינה; ואדי, גיטרה, לילה, תהיות. השיר האחרון, "עד הפעם הבאה", נכתב במקור בעקבות תחושת החמצה של הופעה שמשהו בה לא כל כך עבד. בנוסף זהו שיר הנושא של סרטו של יאיר רווה: "שרון עמרני: זכרו את השם" – סרט נפלא על במאי מצליח ששיתף פעולה עם בנאי (הקטע "ל"ג בעומר" נכתב עבור סרט הגמר של עמרני בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל") ומת בטביעה בהיותו בן 31. בין לבין מפוזרים באלבום שלושה רסיסי מנגינות כנגד שלוש אשמורות הלילה.

ד.
"רסיסי לילה". בנאי סיפר שהוא תמיד אהב את השם הזה, ואחרי שהבחין שחלק ניכר מהאלבום מתרחש בלילה הוא שאל את צירוף המילים משיר השירים לשם האלבום. "דווקא אז, בחושך, יש היכר ורושם לאור", כותב בנאי במה שנשמע כמו מילות תורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין בספר בעל השם הזה.
זה האלבום העשירי במספר של בנאי, ולמעשה האלבום המקורי הראשון מאז "ענה לי" (2004). בינו לבין "רסיסי לילה" הוציא בנאי את אוסף ההופעות המשולש "ממשיך לנסוע" (2006) ואת אלבום הפיוטים "שיר חדש" (2008).
למרות ששבוע אחרי צאתו כבר טיפס "שיר חדש" אל מעמד "אלבום זהב", הוא השאיר טעם מפוספס (המפגש המוצלח עם חלק מהשירים בשיעור המשותף עם הרב מנחם פרומן רק חיזק אצלי את תחושת הפספוס). במובנים מסוימים היה נדמה שזה האלבום הכי אינטימי של בנאי, הצצה אל תוך שולחן השבת שלו: אשתו אודליה שרה, העיבוד היה פשוט ונקי, ובחירת הפיוטים באה מתוך מה שמושר בחיים. ועדיין, למרות העוצמות של רצועות מסוימות, התחושה הכללית הייתה מתסכלת. הייתה הרגשה שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר ומוקדם יותר.
בנאי היה מהראשונים ששילבו את הפיוט במוזיקה הישראלית, והוא שותף בכל המופעים שקדמו למתקפת "התקליטים היהודיים". הוא הכניס את "אסדר לסעודתא" בסוף "האגס אחד" ("קרוב", 1989), בזמן ש"אבן גבירול" עדיין היה – עבור רוב הישראלים – שם של רחוב מרכזי. כש"שיר חדש" יצא הוא אבד בתוך הזרם מבלי להשאיר חותם משמעותי, ובעיקר חיזק את הגעגוע לאהוד בנאי שלא נשמע מאז "ענה לי".
"רסיסי לילה" משיב את אהוד בנאי הישן והטוב. גיל סמטנה, השותף עד מימי "הפליטים" (ומי שהפיק גם את שלושת האלבומים הקודמים), הפיק מוזיקלית. חבורת הנגנים הקבועה – נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, ניצן-חן רזאל בכינור, אלעד כהן-בונן בכלי הקשה וגיל סמטנה בבס (בנוסף מתארחים גם משה לוי בקלידים ואקורדיון וביל צור באורגן המונד) – מנגנת היטב לאורך האלבום. בנאי סיפר שכל נגן ניגן תפקיד אחד בלבד לאורך השיר, ללא הכפלות או העלאות נוספות, במטרה לתת לאלבום צליל חי הדומה להופעה חיה. רוב הזמן זה עובד: למרות שאין כאן חידוש גדול האלבום נשמע רענן. מי שמצפה לאהוד בנאי הנולד מחדש יתאכזב, אך מי שלא שבע עדיין מהבלוז הכנעני ימצא אותו כאן בכמויות גדולות.

ה.
הבית הכחול של אהוד בנאי ניצב בדיוק באמצע הדרך בין בית הוריי ברמת גן לבית סבתי בגבעתיים. אני כל הזמן רואה אותו מקיים את מצות הרופא: הולך ברחובות, גואל אותם מהאפרוריות שלהם בשירים ובסיפורים. אדם נודד בכל העולם כיהודי, כצועני, כסקרן, כאזרח העולם, ובסוף חוזר לחיות את חייו בערש נעוריו, מחדש, בעין טובה: "ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר, כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם / הולך במדבר עד שאעבור את הירדן, אבא ואמא מחכים לילד הזקן". ברחובות האלה, בבתי הכנסת העדתיים, במשכנות הבורגנות הישראלית אני פוגש בו.
יום אחד, בקיץ הנורא של 2005, גררתי אותו להגיד דברי טעם בסניף. הוא דיבר על ר' יוחנן בן זכאי, על ההופעה בגני טל כמה שבועות לפני כן, על בוב דילן ועל א-לוהים, ואני ביקשתי ממנו את הפסקול שכתב לסרטו של רענן אלכסנדרוביץ' "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", שמעולם לא יצא על דיסק. "אתה בין האנשים הבודדים שמחזיקים בדיסק הזה", הוא אמר לי ונתן; "אתה הבחור של ג'יימס". אולי גם הרגע הקטן הזה יהפוך לסיפור אצל הטרובדור, מי יודע. אבל מה אני מטריח אתכם במילים, אפשר למחוק את הרשימה הזאת ופשוט לכתוב: "רסיסי לילה", שלושה קטעים אינסטרומנטליים ואחד עשר שירים חדשים של אהוד בנאי. לכו לשמוע, לא תצטערו.

"אמריקה נתתי לך הכול ועכשיו איני כלום" /אלן גינסברג, ניו יורק ודור הביט

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010, תחת הכותרת: 'אדם ללא מסכות')

Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg

National Gallery of Art Washington, D.C

אלן גינסברג על הגג על בניו יורק (מתוך התערוכה)

הייתי צריך לנסוע עד וושינגטון די. סי. כדאי למצוא את ניו יורק. רק שם, הרחק מההמולה האורבאנית ומהסצנה האמנותית, בלב השלווה הירוקה והמנומנמת שבין המונומנטים האמריקניים הגדולים, בעיר שסניפי ה'סטארבקס' שבה נסגרים בשמונה בערב – שם מצאתי משהו שחיפשתי זמן רב בכרך הגדול.

בבניין המערבי של ה'גלריה הלאומית לאמנות' מוצגת כעת התערוכה Beat Memories: The Photographs of Allen Ginsberg – כשמונים צילומים שצילם המשורר היהודי-אמריקני אלן גינסברג (1926-1997), ממנהיגי 'דור הביט', מיסטיקן, פעיל חברתי, בחור מסובך ומוכשר כמו שד.

התבוננות בצילומים של גינסברג היא כמו דפדוף באלבום משפחתי פרטי. הוא צילם הכול: חברים, מצבים, משפחה, טיולים בעולם. שנים לאחר הצילומים, בניסיון לשמור על מה שכינה 'קדושת הרגע', הוסיף מתחת לכל תמונה מחשבות שעלו בו (יחד עם הפרטים היבשים: שמות, מקומות, תאריכים). בכתב יד צפוף אך מסודר הוא הופך את האינטימיות של התמונות לקרובה מתמיד, אישית, ממוענת.

גינסברג החל לצלם בשנת 1953, הפסיק לזמן מה וחזר לתחביבו בתחילת שנות השמונים בעידודם של הצלמים ברניקי אבוט ורוברט פרנק. באחת התמונות הראשונות – שלוש שנים לפני פרסום הפואמה השערורייתית "יללה" (שלהוצאתה לאור קדם משפט ארוך וסוער על גבולות חופש הביטוי בארה"ב) – הוא נראה כאדם מן היישוב: מגולח, ממושקף, עצור. החולצה בורחת רק מעט מחגורת המכנסיים. ניו יורק שנשקפת מגג ביתו היא עיר אחרת מזו שגרתי בה בחודשים האחרונים. לא מזהים הרבה במרחב מלבד השפיץ המחודד של האמפייר סטייט בילדינג. 'המון אנטנות חדשות', כותב גינסברג מתחת לתמונה. מאיר אריאל כתב פעם שיר עם אותם הדימויים.

רחובות ניו יורק מציצים בתמונות מכל מקום; מחלונות החדרים, מהגגות, מתגלים למלוא גודלם בבתי הקפה של האיסט וילג', במדרכות האפר ווסט סייד, בסנטרל פארק, בטיימס סקוור (טרם הפך מלכודת דבש של תיירים ומזכרות) כשהוא מלא ספסרים ונרקומנים וביטניקים תמוהים המהלכים ביניהם. זאת לא העיר שהסתובבתי בה בחודשים האחרונים, ובכל זאת יש תחושת רשימו עמוקה מאוד. רשימו אישי: אני מכיר את הרחובות האלה מתמונות סבי וסבתי, רות והסקל זליגמן, טרם עלייתם לארץ, עומדים מוקפדים במידטאון מנהטן בשחור לבן. אני מכיר אותם מכורח ילדותה של אמי בעיר הזאת. אני מכיר אותם מחייו של יורם קניוק כפי שנכתבו ביצירת המופת 'חיים על נייר זכוכית'. אני מכיר אותם מסרטים, שירים, הצגות, סיפורים, גא'ז. יש כאן רשימו כללי, עמוק, קולקטיבי, של התרבות המערבית כולה. מכאן נסעה אותה הרוח אל העולם.

אני מחפש בין התמונות את דיוקן נעמי, אִמו חולת הרוח של גינסברג, אשר לה הקדיש את פואמת ההספד המפעימה "קדיש". אבל דיוקן המהגרת היהודייה-רוסייה המבוגרת, שבו אני חושד בהתחלה, מתגלה כתמונת סבתו רבקה. היא יושבת אל השולחן ולצידה פרוסת עוגה. פניה קשות, מבטה מהורהר. היא לבושה סוודר כהה ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת חפתים עבים. הנה גינסברג, מבוגר יותר, במקדש בודהיסטי. קוף מטפס על אדן המרפסת, זקנו הפרוע מכוסה במעט בשאל. והנה בוב דילן המבוגר, מיתוס מהלך מביט משועשע למצלמתו בפארק.

במובן מסוים זהו ספר המחזור של דור הביט: ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, פרנצ'סקו קלמנטה, טימותי לירי ואחרים נראים כאן לאורך הזמן. דור פורץ דרך, שטוף סמים והזיות, פשע, פילוסופיה, מין, אמנות ואמונות. אנחנו רואים אותם עומדים ביחד מחוץ לחנויות ספרים אחרי הקראות פומביות, יושבים בבתים וכותבים, מסתובבים בטבע נפעמים, הולכים בעולם אבודי דרך ומוצאי מציאות.

הם גדלים מול עדשת המצלמה: ויליאם בורוז הצעיר (שעתיד לכתוב בקרוב את 'ארוחה ערומה') עומד זקוף ובטוח, משקיף על ניו יורק מגג הדירה. ופתאום בורוז בגיל העמידה, מצולם מהמושב האחורי במכונית, כובע של מאפיונר איטלקי מסתיר את פניו. ולבסוף בורוז הקשיש, קירח ורפוס בחצר ביתו בקנזס. רק ז'קט ג'ינס מרופט מזכיר שהאדם הזה היה פעם טירוף הנעורים בעצמו. טירוף מהלך.

על שער קטלוג התערוכה מופיע צילום פורטרט של ג'ק קרואק הפוער את פיו ברחוב שבע. גינסברג אהב לצלם את קרואק, הסופר שטבע את הביטוי 'דור הביט' וכותבו של 'בדרכים'. הוא מצלם אותו נשען על קיר לבנים ומעשן סיגריה, בתמונה שתהפוך לאחד האימאג'ים המזוהים ביותר עם קרואק. הוא מצלם אותו בערפולי חייו האלכוהוליים ורושם מתחת לתמונה: "הוא נראה אז כמו אביו המנוח, אדום פנים ושמן". קרואק היה ונשאר, כנראה, הסמל המזוהה ביותר עם דור הביט. במכתב ב-1957 כתב לו גינסברג להיזהר מזה: "יש בך כל כך הרבה דברים אחרים, למה שתכבול את עצמך לתנועה הזאת ותיאלץ לדבר עליה כל פעם שמישהו ישאל מה דעתך על מזג האוויר".

ג'ק קרואק בתצלום של אלן גינזברג (מתוך התערוכה)

אלן גינצבורג עומד ערום מול המצלמה, פעמיים. בתמונה הראשונה הוא צעיר, רזה מאוד, ביטניק מגודל שיער, זקנו מבולגן כשל רב שאינו מקפיד על סידורו. הוא עומד על החוף ומאחוריו אי, בידו קנה נחל שגבוה מדמותו, הוא מביט במצלמה בחדות אדישה. התמונה נידמת כאותם צילומים אנתרופולוגים של ילידים משבטים לא מוכרים; הנה יליד שבט הביט בטקס הנודיזם.

התמונה השנייה מעניינת לא פחות: גינסברג כבר אדם מבוגר. כרס מפוארת מקדמת את גופו. במקום שהיה שיער נפער חור קרחת גדול. גינצבורג מכניס את עצמו בין שני ארונות המראה של חדר השינה ומצלם. המצלמה משתקפת, וגופו שלו נראה כהשתקפות שבתוך ההשתקפות. כמו אותם תיכוניסטים ברשתות החברתיות המצלמים את עצמם במצלמת הטלפון הסלולארי דרך מראת האמבטיה או המעלית.

הוא חשוף לחלוטין. אולי נכון יותר לכתוב: חשוף מדי. הנכונות להתפשט לגמרי היא אחד מסודות הקסם של שירתו של גינסברג, וכנראה גם של אלן האיש. אך באותה נשימה היא קללתו הגדולה. המקום שבי שמתקשה עם גינסברג – מקום שכמעט ולא יכול להכיל אותו – והמקום שבו אני עומד נדהם מול הכישרון והכנות, יוצאים מהרגע הזה שבו אדם כותב את חייו ללא שקר, ללא מחיצות. אבל לעתים זה כמו להתבונן בשמש, קשה מדי, מסמא, לא נעים.

אולי בגלל זה התערוכה הזאת מכה חזק כל כך בבטן. הנה אדם ללא מסכות, הנה חברים, הנה ניו יורק, סן פרנסיסקו, הודו, העולם. הנה חיים שלמים בשחור לבן: נעורים עד זקנה, רגעים פשוטים. גם מי שאינו מכיר את שירתו וחייו של גינסברג יכול למצוא עניין בסיפור הזה (ובכלל, אם מזדמן לכם, ה'גלריה הלאומית לאמנות' היא חלק מקומפלקס המוזיאונים החינמיים של עיר הבירה האמריקנית, ובערכת הקבע שלה היא מציעה קלאסיקות טובות של פיקאסו, מודיליאני, גוגן, ואן גוך, רותקו ועוד).

בסוף, אמריקנים כמו אמריקנים: בחנות המזכרות אין כמעט מרצ'נדיז שקשור לדור הביט ולא נמכר. כל דבר יכול להפוך לספל, גלויה, מברשת לניקוי האסלה, מגנט למקרר. המהירות שבו אייקון מקבל כאן את תוקפו היא בלתי נתפסת: במוזיאון השכן להיסטוריה אמריקנית מוצגים כבר פריטי לבוש של ברק אובמה לצד הדגל הענקי שהתנוסס על מצודת מקהנרי במלחמת 1812.

עמיחי חסון על אלן גינסברג התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010

עמיחי חסון על אלן גינסברג התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏22/10/2010


להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות במייל

הצטרפו ל 337 מנויים נוספים

ארכיון

Follow me on Twitter