"ריאליזם, חסד, משיחיות, מכולת" ; אדם ברוך על גבול שני עולמות

• פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (ט"ו אייר תשס"ט) במלאות שנה למותו.

"היטב ידענו שבני האדם אינם חומר הגלם של ההלכה, אלא ההלכה נועדה לאפשר חיים". אדם ברוך.

טלוויזיה. סולידריות. אתה עומד לצאת מדירתך. הטלוויזיה פועלת. על המסך מוקרנת הלוויה של קורבן פיגוע, של חייל, של אדם באשר הוא. אתה ממהר. אבל, אל תכבה את הטלוויזיה. השתהה מולה עד גמר שידור ההלוויה. עד גמר גמור. למען יאריכון ימיך כבן אדם. השתהה בשביל המת, ובשבילך, שלא נהיה כבהמות שאין להם אלא את ההווה, הבליסה והבולמוס. וישמרו לכם פן יפתה לבבכם ועבדתם רק את ההווה. [אדם ברוך, סדר יום]

א. אדם בתוך עצמו

לפעמים אדם עומד מול דלת סגורה ולא יודע מה מונעו מלהיכנס. מאחורי הדלת בבנין היפואי בשכונת נוגה גר אדם ברוך. יותר מדי פעמים הייתי מולה, נמנע מלהיכנס, מכריע לחכות לפעם הבאה. פתאום בא העולם ואמר: לך, נגמר, אין פעם הבאה. המפגש נגמר מול דלת, מאחוריה גר אדם שהשפיע על חיי ולא ידע. בסוף נשאר לי רק הכמעט: כמה פגישות בחומוס של אבו חסן, שיחות אקראיות בבית הכנסת 'זיכרון ברוך', הפעם הזאת שדליה רביקוביץ' והוא התיישבו בספסל לידי – השלום-שלום הזה היה שיא השיחה שלא שוחחנו.

לפעמים אתה מבין: אני יהודי מאמין, אני רוצה קרבת אלוהים. אבל דלתות, מה לעשות, לא נפתחות מעצמן. השפה שחיכתה לי בעולם התשובה היתה בדיוק מה שברחתי ממנה – 'לא' כבד ומהדהד שעסוק בללכת מכות עם העולם. בתוך כל ה'לא' הזה היו אנשים שהעזו להרים את השרוול מעל המרפק, לחשוף אותי לגעגוע – אדם ברוך היה אחד מהם. כשחשבתי שהתחזקתי גיליתי בי איזה בוז לחוסר הטוטאליות האדם ברוכי, לגם-וגם, לקסקט המעמעם שעל ראשו. כשהתחזקתי באמת חזרתי לטקסטים האדם ברוכים, ליהדות שיש בה הצעה לחיים של כבוד וחסד, חזרתי ללבוש קסקט לפעמים. באתי אל שפה אחרת, ביתית, שפה שאני מדבר אותה בלי לגמגם.

הקב"ה והכיפה. מכתבך, ג.ע, נגע ללבי ואף החזירני לנעורי, ואענה לך בקיצור רב: מבחינת הקב"ה אין חשיבות לגודל הכיפה שאת סורגת כעת לידיד שלך, ואף לא לדוגמא שאת בוחרת לכיפה. ואם יש לכל אלה 'חשיבות', היא רק מבחינת הפולקלור הפוליטי-דתי השליט עכשיו בישראל, ואילו הקב"ה מצידו, מה לעשות, כלל אינו מבחין בין אגודה למפד"ל. [אדם ברוך, סדר יום]

ב. בכול חומרת הרחמיים

בתשע השנים האחרונות פרסם אדם ברוך טור שבועי ב'מעריב' בשם 'שישי'; רשימות קצרות על אמנות, תרבות, יהדות, כלכלה, פוליטיקה, וביניהם (במינון שהלך וגבר עם השנים) שו"ת הלכתי קלאסי. דפדוף קצר ב'סדר יום' – הספר הראשון בטרילוגיה המכונסת של כתיבתו של ברוך (אחריו הופיעו 'חיינו' ו'בתום לב') – יציע את הכותרות: מיהו דתי? הולכים אחר הלשון \ 'קדיש' רק בארמית \ התאבדות וכבוד הבריות \ לשון הרע אפילו בזכות חברו \ בעניין ניחום אבלים בשבת \ אונאה: היחס לחוזר בתשובה \ מזוזה ודירת קבע – שאלות שעוסקות במרחב המוסרי האישי, הקהילתי והאלוהי. יש כאן מעט מאוד כשרות או דיוק סנטימטרים של בדים על העור. אני אעיז ואומר: שאלות הלכתיות שאנחנו פחות מתעסקים בהם (אם להעיף מבט בשו"ת האס.אמ.אס או באינטרנט) שנשאלות ברובם מאנשים שאינם בני בית ברבנות אך עדיין מבקשים למצוא משיב מתוך המקום היהודי.

אדם ברוך היה 'משיב'. משיב עסוק מאוד. אף רב לא סמך את ידיו על מינויו או על פסקיו. הקהילה היא שמינתה את ברוך לתפקידו. בהעדר מי שישאל לא היה למי לענות. הקהילה, שנגלתה כגדולה מהצפוי, רצתה תשובה מתוך התורה אך לא יכלה לפנות אל סוכניה הרשמיים, הרבנים. אדם ברוך היה כתובת שאפשרה פניה, מפגש. ועם זאת אני מרגיש צורך להבהיר ולסייג: העניין ההלכתי אצל ברוך היה מודע מאוד למקומו, לצמצומו וליחסיותו. לא שיתף פעולה עם השואלים לשם השאלה, לשם הכלום [אנקדוטה קטנה בנושא: בעונה השניה של סדרת הטלוויזיה 'הבורגנים' מבליח לרגע אדם ברוך בתפקיד עצמו, נגלה בחלום לדמותו של שי אביבי הנמצא בהתלבטות מוסרית קשה, אביבי מנצל התגלות סמכותו של ברוך להתייעצות ומבקש מברוך תשובה מתוך ההלכה לפלונטר. ברוך הזועם מפטיר לעברו: "הלכה? מה דעת ההלכה? מה לך ולהלכה פתאום?!"].

אדם ברוך היה פוסק שמרן מאוד. לא ביקש כמעט לחדש בהלכה, לא נשא את בשורת הרפורמה. באחת השאלות פונה אל ברוך הומוסקסואל דתי המבקש לקזז את דבקותו במצוות על העברה האחת (משכב זכר), ומתוך שברוך הוא 'מודרני ויהודי גם יחד בודאי יבין' וכו', אבל התשובה של ברוך, גם אם מלאת אמפתיה אישית וקשובה מאוד לצער השואל, היא התשובה האורתודוכסית: אין אפשרות 'לקזז'. אין בהלכה עסקאות קיזוז שכאלה, ורק ה' ירחם. עם זאת, ההלכה שמוצא השואל אצל ברוך היא הלכה חומלת, בית-הללית, ספרדית. כבוד הבריות כעיקרון-על שעומד בראשה של כל תשובה (יהודה עמיחי כתב פעם: 'בכול חומרת הרחמיים'). לא בכדי הרב עובדיה יוסף ואדם ברוך ניהלו יחסי חיבה והערכה הדדיים. הרב עובדיה הקפיד לשלוח לר' אדם ברוך עותק מכל ספריו וברוך מונה למעין 'מסביר' לא רשמי של הרב בתקשורת (עיקר טענתו היתה כי פער השפה בין ה'ישראלי' ל'יהודי' הוא הכשל בהבנת דבריו של הרב עובדיה) . הרב עובדיה יוסף ע"פ אדם ברוך: "ציוני-ממילא, דוחה משיחיות, מבית הלל, ריאליסט". ברשימה יפיפייה המובאת ב'סדר יום' מנתח ברוך את הרב עובדיה על פי פסקי הדין שלו, פסקים מפתיעים באנושיותם, ברגישותם, ביכולתם "לא להחמיר, לאפשר חיים, לשפוט מתוך ההרמוניה של ההלכה… כוח רחמני אחד גדול, רחמני וריאליסטי, רחמני ועם זאת הלכתי מדויק… כי היטב ידענו שבני האדם אינם חומר הגלם של ההלכה, אלא ההלכה נועדה לאפשר חיים".

אישה סוטה. ש"ב מכובדתי, בין אם הדברים נוגעים לך אישית ובין אם הם אכן בעניין חברה שלך, הרי לא אסתיר ממך את יחסה השלילי הגמור והנוקב של ההלכה לאישה סוטה, לנשואה שזנתה, לנואפת. במהותו, לפי ההלכה, הניאוף הוא מעשה בהמה. זו הגדרתו. הניאוף מערער את הבית, את הקהילה ואת האומה ומרבה ממזרים. ובכל גינוני הטקס המשפטי (הדתי) סביב הנואפת (הקורבן, הלבוש) יש גסות, עליבות וביוש: מידה כנגד מידה. ראי מסכת סוטה (תלמוד בבלי). בהלכה, בעניין זה, אין נסיבות מקלות, אין פסיכולוגיה. מעשה בהמה – מודעות עצמית של בהמה. ההלכה נכתבה על ידי גברים. [אדם ברוך, שישי]

ג. קמעוני ונשגב

ברוך לא עונה מעצמו, אין בו את החירות של פוסק מלידה. הגמרא, הרמב"ם, שולחן ערוך והפוסקים מתורגמים אצלו בעדינות לשפת הלכה נגישה, או ליתר דיוק ל'שפה' בכלל. 'הלכה' לא כ'חוק' אלא כאורח חיים מלא. די להביט באוסף התקנונים שערך ברוך (רובם מקובצים ב'חיינו') כדי להבין את היומרה: תקנון דיבור \ תקנון אני-זולת \ תקנון בית הכנסת \ תקנון תשובה \ תקנון כיבוד אב ואם \ תקנון המודרניזם המקומי \ תקנון שותפים \ תקנון האינטלקטואל כסוכן \ תקנון הזיכרון \ תקנון ניחום אבלים וכו'. ניסיון ליצור קוד-על מוסרי, תקנון התנהגות כולל לחברה הישראלית, שמבוסס על היהדות כפי שהיא משתקפת בהלכה. מרחב משותף, ברור, מוסכם בין היהדות לישראליות. מרחב שלא קיים כרגע. "בשנות ה-60 כנער שיצא מהישיבה ונכנס מיד לאוניברסיטה העברית, האמנתי כי אם נדבר כאן 'תרבות הלכה' ו'תרבות ישראלית' יחד, אף נצעד יחד אל אופק יהודי-ישראלי תרבותי משותף, שלכאורה זוהר עבורנו מאז ומעולם" כותב ברוך בהקדמה ל'סדר יום' "עברו ארבעים שנה, ולא. אלו שתי תרבויות המקיימות ביניהן הסכם מסגרת טכני בעיקרו, שלהן שפות שונות". על הניסיון שלו כתב: "'סדר יום'. חיי יומיום. סיטואציות יומיומיות ו'סיפורים'. ישום ההלכה בכלים בני הזמן הזה. ההלכה כתרבות-חיים הנעה הלוך ושוב בין הקמעונאי ('כללי החנווני') לנשגב ('הרחמים האלוהיים'). משפחה, מסחר, שפה, נדבה, מוסר, אמון, אמונה, זולת, פרנסה, חסד, תקשורת, אגואיזם, אלמנה, קהילה, אינסטינקט, בית כנסת, עובד ומעביד, היררכיה, חזרה בתשובה, טריטוריה, הישרדות, סולידריות, נימוס, ניואנס, גוף ונפש, ריאליזם, חסד, משיחיות, מכולת".

פסקי הלכה וסיפורי חסידים בעמוד האחורי של העיתון החילוני הם חידוש בעולם. והם חודרים אל אותו 'עולם' ללא אלימות, ללא פונטים גדולים ואדומים שמאפיינים השתלטות עוינת, ללא העול המחמדי, המיגזרי, הנישתי, המיסיונרי. בלי סימני קריאה. בין תערוכה של קדישמן להערה על מצב הבורסה נמצא את דעת התורה, בתוך החיים, בתוך העולם.

כי הם חרדים (סטריאוטיפ). ההורים האומללים של התאומות הסיאמיות נחשדו מיד כאילו כלל לא עברו ביקורת רפואית בתקופת ההריון. התקשורת הציגה את זה כעובדה: שני פרימיטיבים עקפו או נמנעו מהרפואה המודרנית והמיטו אסון על עצמם ועל צאצאיהם. אלא שלמחרת התברר שלא כך. הם לא עקפו את מערכת הבריאות. כלל לא. הם נבדקו והעניין הסיאמי לא התגלה. אז? העובדה שהם חרדים הנראים כחרדים (שפה, חזות, לבוש, שפת גוף) הפעילה באופן אוטומטי, אלים, לא אנושי ופרימיטיבי את מנגנון המיון הישראלי: חרדים? אז הם בטח בכלל לא נבדקו במשך ההריון. אנחנו חברה מסכנה. חברה המתמיינת לפי מראה עיניים, על פי סטריאוטיפים, דעות קדומות, אמונות תפלות, ניצול, קטגוריות סגורות. בישראל 2005 רע ומר להיות חרדי, רוסייה, ערבי, הומו. ואז החרדי ממיין כך את הרוסייה, והיא את הערבי, והוא את ההומו. והישראלי הלבן את כולם. [אדם ברוך, שישי]

ד. מה נשמע בבית

אדם ברוך נולד בשכונת מאה שערים ב-1945 בשם ברוך רוזנבלום. סבו מצד אימו היה הרב יצחק יעקב וכטפויגל (ראש ישיבת מאה שערים) אשר ברוך היה קשור אליו מאוד. אביו, עו"ד אשר רוזנבלום שימש בשנות החמישים כמנכ"ל משרד הפנים מטעם 'המזרחי', המשפחה התגוררה ברמת גן. כנער הוא נשלח ללמוד ב'מדרשיה' בפרדס חנה (ותקופה קצרה גם בישיבת 'חברון'). בתקופת הצבא החל להשתמש בפסבדון 'אדם ברוך' לסיפורים הקצרים שפירסם במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ'. בין מאה שערים החרדית לרמת גן הבורגנית-דתית ועוד רחוק משם אל רחוב שוקן בת"א משתרך עולם שלם, וברוך תיאר את המעבר הזה כ"מסע של אלף שנים". המסע הזה, הפרטי – מברוך רוזנבלום לאדם ברוך – והמשפחתי – מהישוב הישן לת"א, השאיר בו את חולשת היתר לכל מה שמנסה לנגוע בישראלי הקונצנזוסיאלי, לעמוד מולו. הוא הרבה לעסוק ב'אחר': מהגרים, דתיים, ערבים. נתן ילין מור פגש את גורדיש, הרב ש"ך את מקסים גולן, הרבי מסאטמר מדבר עם חנוך לוין – וכולם נפגשים בפרובינציה המיוזעת הזאת, מנסים להימלט מהחום ולהגדיר את עצמם מתוך ומול 'הישראליות' – וברוך, כעיתונאי ועורך, מסביר אותם באמצעות מוקד הכוח המגדיר של התקשורת (קשה להמעיט במקומו המרכזי והמעצב של אדם ברוך בעיתונות ובתרבות הישראלית. במהלך השנים ערך את ברוך את 'מושג', 'מוניטין', 'גלובס', 'כותרות ראשיות', 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב').

תמיד ריחפה באוויר השאלה מה עושה אדם ברוך בד' אמותיו. אישית אני מרגיש שסוף סוף המעשים מדברים, ובשנים האחרונות חזר ברוך יותר ויותר לעולם היהודי, הקים מחדש את בית הכנסת 'זכרון ברוך' ביפו (בית כנסת של חסידות קומארנא שנזנח במהלך השנים) ואף שימש בו כגבאי. מילא את עולמו ועולמינו תורה. נפטר בערב שבת י"ט באייר ‏תשס"ח מסיבוך של מחלת הסוכרת. שבוע לפני זה הייתי ביפו, מול הדלת, כמעט ונכנסתי.

הייתי במחסום בואכה רמאללה כשנודע לי על מותו. ופתאום נדמה לי המקום כולו כבבואה של מהותו; הנה אנחנו עומדים כאן במוצאי השבת 'אחרים' רבים (מי במדים מטשטשים ומי בבגדי החיים) מערבבים קודש וחול, יהדות וישראליות, שפות שונות ומשונות – והכובע המחסומי נהיה לי לקסקט מעמעם, אדם-ברוכי, ונכנסתי בדלת שכבר לא נותר בה שם. בסוף נשאר לי רק הכמעט: גם אחרי תחינות לא אישרו לי לצאת ללוויה. אמרו לי 'אדם מי?'.

יהי זכרו ברוך.

אל תפרוש מן הציבור (בדלנות). "אל תפרוש מן הציבור".‬ מה, רבותינו ביקשו שלא נהיה בפרטיות משלנו? שנסכים על הכל פה אחד? וכי זו המלצה על עדריות? ועוד שאלות יתעוררו: מי הוא הציבור כאן? סך כל הציבור או שתושבי שכונה קטנה בעיר גדולה אף הם ציבור? ובכן, אל תפרוש מהציבור אלא השתתף בצרתם. הוכה הציבור בכיסו, ואילו אתה עשיר, בכל זאת הצטער כאילו אף אתה הוכית. כיצד? תן תרומה כספית, תן צדקה. וציבור הוא כל ציבור, והכל לפי העניין. יש ציבור כלל לאומי, ויש עירוני, ויש שכונתי, ואף מאה תלמידי ישיבה הם ציבור תלמידי הישיבה, ואם אתה תלמיד שם אל תפרוש מהם. וההמלצה שלא לפרוש מהציבור מכוונת נגד בדלנות הטבועה באחדים מאיתנו, נגד אגואיזם, נגד גאוות סרק. ועדיין נותר לאדם מרחב גדול לפרטיות ולנוסח אישי. הציבור מורד בקב"ה? תפרוש ממנו. [אדם ברוך, שישי]

עוד בנושא בבלוג: פגוש את העיתונות – על תקשורת לאדם ברוך

פגוש את העיתונות – עמיחי חסון על תקשורת לאדם ברוך