כותנות אור – על התערוכה של ג'יימס טורל

ג'יימס טורל רכש הר געש כדי להקים בו מצפה כוכבים ענק, והוא ממגנט את הצופה לעבודות האור שלו. על התערוכה המוצגת במוזיאון ישראל במלאת 70 שנים לאמן 

ג'יימס טורל: מקום לאור /  אוצרת: ריטה קרסטינג /  מוזיאון ישראל, ירושלים (הבניין לאמנות מודרנית ולאמנות עכשווית) מ-7 ביוני עד ה-18 באוקטובר, 2014

 [פורסם במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון", 2210812014]

החלל הרואה (1992)

אחד המקומות המיסטיים ביותר בירושלים נמצא דווקא רחוק מהאגן הקדוש של העיר העתיקה. מדובר בהיכל קטן, חדש ומינימליסטי, שלא מקודש לאף דת. ובכל זאת, "החלל הרואה" – עבודתו של האמן האמריקני ג'יימס טורל המוצגת בגן האמנות של מוזיאון ישראל משנת 1992 – הוא חלל רוחני־אמנותי עבור מי שמכיר אותו. "החלל הרואה" הוא אחד מראשוני "חללי השמים" שהקים טורל ברחבי העולם, שמספרם מגיע היום ליותר משמונים. מדובר במבנה ריבועי, חבוי במעמקי גן הפסלים, עשוי אבן ירושלמית. בתקרתו נמצא חלון גדול אל השמים. זה הכול. לכאורה, משהו שאדם יכול לראות בכל רגע בהרמת הראש באוויר הפתוח. אני כותב "לכאורה", כי קשה להסביר איך העבודה הזאת עובדת על המבקרים.

בקיץ שעבר ביימתי (יחד עם אלעד שוורץ) פרגמנט דוקומנטרי קצר המתרחש בגן הפסלים של המוזיאון, כחלק מסרט המחווה לדוד פרלוב "עקבות בירושלים". צילמנו גם ב"החלל הרואה" לאורך תקופה ארוכה, וקלטנו במצלמה, שלעתים הייתה נסתרת, את תגובות האנשים לשמים המשתנים החתומים במסגרת ולאור הנופל אחרת בחלל בשעות היממה. ראינו מבקרים שבאים אל "החלל הרואה" לעשות יוגה, מדיטציה, לשבת בשקט, להתבודד, אפילו להשתזף. צילמנו גם אנשים שיצאו ברוגז כשאינם מבינים על מה המהומה. "לפעמים צריך להיכנס פנימה כדי להסתכל החוצה", אמר פעם טורל על חללי השמים שיצר, והמשפט הזה נכון גם לאופן החוויה האישית הנדרשת מהמבקר בעבודה.

בסופו של דבר, ולמרות חומר הגלם הרב, "החלל הרואה" לא נכנס לסרט המוגמר. גילינו שבניגוד למיצבים אחרים במוזיאון היה בלתי אפשרי להעביר את המרחב הנפשי שהוא מציע אל מסך הקולנוע. נזכרתי בניסיון התיעוד שלנו כשראיתי בסוף התערוכה החדשה "ג'יימס טורל: מקום לאור" סרט קצר שמנסה גם הוא לתפוס את "החלל הרואה". כמונו, הוא נכשל. אבל זו העבודה המיותרת היחידה בתערוכה המרהיבה של טורל שמוצגת עכשיו במוזיאון ישראל. את "החלל הרואה" צריך פשוט לראות ולחוות בגוף ובעיניים. לצאת ממבנה המוזיאון אל הגן עצמו ולפגוש את האמן. כמו שאומרת אוצרת התערוכה ריטה קרסטינג – "השמים הם הסטודיו של טורל".

ורוד לבן ריימאר (1969)

 

התערוכה "ג'יימס טורל: מקום לאור" מציעה מבחר מייצג מיצירותיו של האמן ב־50 השנים האחרונות. היא כוללת מיצבי אור גדולים, דימויים מוקרנים, מודלים פיסוליים, רישומים והדפסים שדרכם אפשר לראות כיצד חוקר טורל את האור כתופעה, כאיכות וכחומר. התערוכה הישראלית מבוססת על התערוכה שהוצגה בשנה שעברה במוזיאון לוס אנג'לס לאמנות לרגל יום הולדתו ה־70 של טורל, תערוכה שהייתה חלק מרטרוספקטיבה משולבת לעבודותיו שכללה גם את המוזיאון לאמנות ביוסטון ואת מוזיאון גוגנהיים בניו יורק. מחווה מרשימה של שלושה מוזיאונים גדולים, כיאה למעמדו של טורל בעולם האמנות האמריקני, והפעם השנייה שבה הוא מציג במוזיאון ישראל (התערוכה הקודמת התקיימה בשנת 1982).

טורל נולד בשנת 1943 למשפחה נוצרית־קוויקרית (Quakers) בפסדינה שבקליפורניה. האמונה הקוויקרית, שמשתמשת באור כמטפורה רוחנית בולטת (חברי הקבוצה מכונים גם “ידידי האור“), השפיעה על היצירה האמנותית של טורל, שעדיין ממשיך להיות פעיל בקהילה. הוא למד מתמטיקה, פסיכולוגיה ואמנות, וישב תקופה מסוימת בכלא בשל פעילותו נגד מלחמת וייטנאם.

אל האור כחומר הוא הגיע דרך לימוד תולדות האמנות והתבוננות בציוריהם של אמנים כמו ורמיר, רמברנדט, טרנר ומונה, שתיארו, כל אחד בדרכו, את האור בצורה מיוחדת. מאז שנות השישים עורך טורל ניסויים שבוחנים את האור הטבעי והמלאכותי באופן אמנותי, כמו גם פיסיקלי וטכנולוגי. בתערוכה מוצגים שרטוטים מתחילת דרכו, שבהם הוא בודק את השפעת האור הקורן אל תוך חדר בית המלון שלו בסנטה מוניקה, קליפורניה, חדר ששימש למעשה סטודיו שלו באותן השנים.

קשה להכניס את עבודתו של טורל לקטגוריה אמנותית מסודרת. כאשר קיבל בשנת 1998 את “פרס וולף“, זכה בו תחת הקטגוריה של “פיסול“. פיסול באור, אם תרצו. טורל מוציא את האור מתפקידו המסורתי כ“אמצעי“ שדרכו אנחנו מתבוננים בדברים אחרים, והופך אותו לאלמנט שנמצא במרכז ההתבוננות – מה שמאפשר לו לבחון ולאתגר את התפיסות השונות של התודעה והראייה. ככלל, העבודות שלו זקוקות לזמן התבוננות כדי לתפוס ולחוות אותן. כמו בתרגילי זן, הדרך אל העבודה לא פחות חשובה מהדבר עצמו. כך, למשל, אל המיצבים הגדולים שלו צריך להיכנס דרך מסדרונות חשוכים שהופכים לחלק בלתי נפרד מחלל היצירה.

“מקום לאור“ עוקבת אחרי ההתפתחות ביצירתו של טורל. מה שמתחיל בעבודות קטנות ומינימליסטיות יחסית מתפתח לאורך השנים אל עבודת ענק בחללים גדולים. בחדר הכניסה מוצג “אפרום (לבן)“, אחת מעבודות ההקרנה הראשונות שיצר טורל משנת 1966, כאשר הסטודיו שלו עדיין היה בבית המלון והוא התנסה במשחקי אור מבעד לסוגרים. “אפרום (לבן)“ היא למעשה הקרנת אור ממקרן שיוצר צורת קובייה מוארת ותלת־ממדית על מפגש קירות בחלל כהה. פסל גיאומטרי נטול חומר. אחריו מוצגת עבודה מינימליסטית נוספת: “בולווינקל“ (1969), שני כיסאות המזמינים את המבקר לשבת ולשקוע בהם מול מסך קטן שנראה כמכשיר טלוויזיה מיושן (המסך הוא למעשה אור שמוקרן מאחורי הקיר) הפולט אור בצבעים משתנים.

טורל על רקע "מכתש רודן"

שלוש עבודות גדולות – "ורוד לבן ריימאר" (1969), "נשימת אלמו הקדוש" (1992) ו"קי ליים" (1994) – מדגישות את האופן החווייתי במיצבים של טורל. "ורוד לבן ריימאר" נראה כמו ציור צבע של מארק רותקו שמוקרן בתלת־ממד: מלבן ענק שמאחוריו עולה אור ורוד (צבע יוצא דופן אצל אמנים גברים בני התקופה), "ממסטל" ועוצמתי. מניפולציה אופטית שמעניקה לאור נפח וצורה.

ב"נשימות אלמו הקדוש" המניפולציה גורמת למבקר להבין באיחור שהוא איננו צופה בדימוי דו־ממדי, אלא בפתח בקיר שאפשר להושיט את היד דרכו; חוויה מתעתעת שדומה למראות המרחשים בראש כאשר סוגרים את העיניים בכוח. "ראשית, אין אובייקט", אומר טורל על העבודה, "האובייקט הוא התפיסה. שנית, אין דימוי, כי אני רוצה למנוע את התעוררותה של אסוציאציה או מחשבה סימבולית. שלישית, אין מוקד או מקום מסוים שהמבט אמור להתמקד בו. כאשר אין אובייקט, אין דימוי ואין מיקוד, אתה שואל את עצמך על מה אני בעצם מסתכל? – אתה מסתכל על עצמך מסתכל".

"מכתש רודן", העבודה המונומנטלית ביותר של טורל, שלא לומר עבודה מגלומנית בסדר גודל הרודיאני (מדובר בהר פרטי כמו ההרודיון במדבר יהודה), מיוצגת בתערוכה בעזרת סרט, צילומים, תרשימים ומודלים פיסוליים. כולם רשימו קטן מהדבר האמיתי. אל מכתש רודן הגיע טורל באמצע שנות השבעים. בעקבות זכייתו במלגת קרן גוגנהיים הוא קנה מטוס קטן ובעזרת רישיון הטייס שבו הוא מחזיק מגיל 16 הטיס אותו ברחבי ארה"ב במטרה למצוא הר מתאים לעבודה בקנה מידה עצום. ב־1977 הוא רכש הר געש כבוי ליד המדבר הצבוע במדינת אריזונה והפך לבעליו, כשהוא הופך אותו למעין מקדש פגאני־מודרני.

את העבודה במכתש הוא בנה בשלבים: ראשית סילק את שפת הר הגעש וסלל במכתש שנותר מערכת שבילים ותעלות. אחר כך חצב "חללי שמים" (דוגמת "החלל הרואה") בסלע ההר, כאשר כל אחד מהם מתאים לצפייה נקודתית בתופעה שמימית שונה. לבסוף הוא פתח מעגל עצום הפונה אל השמים ויוצר מצפה כוכבים שדרכו ניתן לצפות בגרמי השמים ללא טלסקופ ולהבחין גם בחילופי האקלים, העונות והאור. על פי טורל העבודה על "מכתש רודן" רחוקה מלהסתיים ולהיפתח לציבור. ובכל זאת, לאחרונה נבנה בקרבת מקום הוסטל שאמור לארח את המבקרים, אם וכאשר.