עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')

• התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (‏25/06/2010) תחת הכותרת 'מנגנים כשרים מאוד'

אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר ה'מנגן הכשר' (צילום: אתר חב"ד און-ליין)

בסוף זה קרה. בניגון האחד לפני אחרון שביצעו 'הלב והמעיין' קם הקהל מהכיסאות והתחיל לרקוד. בתחילה נוצר מעגל קטן בצידי האולם של 'מוזיאון ארץ ישראל' ברמת אביב, ובתוך כמה דקות עבר המעגל המוגדל אל מרכז הבמה, דוחק את אביתר בנאי אל הנגנים, משתלהב, מתגבר, נסחף. זה לא מראה פשוט באולם שרגיל לארח רסיטלים של ברהמס, אבל היה בזה משהו צפוי: מי שחשב שאפשר לתת לחיליק פרנק לנגן ולאנשים לשבת לא לקח בחשבון שכימית השילוב הזה נועד להתפוצץ. במובן מסוים ההופעה, וגם הדיסק, עושים עוול לחבורת הנגנים המעולה הזאת; במיטבם 'הלב והמעיין' הם כמו כוכבי זמר מזרחיים, מדויק יותר: זמרי חתונות. תנו להם שמחה של מצווה, קצת משקה, רחבת ריקודים גדולה, וזה יפרוץ.

כל דבר יש לו לב
אבל לפני הכול, פרטים. 'הלב והמעיין' הוא הרכב בן ארבעה נגנים בהנהגת חיליק פרנק ונאור כרמי, ששואב את שמו מאותו משל מפורסם של ר' נחמן המופיע בסיפור 'מעשה בשבעה קבצנים'. פרנק הוא חסיד ברסלב ונגן קלרינט נודע המופיע באופן קבוע באירועים חסידיים חשובים (הוא מפורסם במיוחד בנגינתו הרצופה בל"ג בעומר אצל רשב"י במירון). כן הוא חבר ההרכב 'אזמרה', והאלבום המשותף הוא האלבום השמיני שהוא חתום עליו. נאור כרמי הוא חסיד חב"ד חוזר בתשובה ונגן קונטרבס וטנבור, מייסד ההרכב 'התזמורת העממית' ובוגר להקות אתניות רבות ('הברירה הטבעית', 'בוסתן אברהם', 'שחרית', 'אנסמבל היונה'). יחד איתם מנגנים האקורדיוניסט אריאל אלאייב והכנר אורן צור.
האלבום הראשון של ההרכב יצא בתחילת השנה והוקדש לניגונים ממסורת חסידות ברסלב. ברובם נשמר רוחו של הניגון ללא המילים, אך לפעמים צורפה למנגינה שירה, ואפילו מקהלה קטנה המורכבת מילדיו של פרנק. אלבום יפה, אין דרך אחרת לתאר אותו. השילוב בין פרנק וכרמי מאזן את שניהם לכדי יצירה נקייה, עדינה, לעתים ממש שמימית ('חדש ששוני', למשל). הבחירה להקליט ניגונים שאינם מהפופולריים ביותר התבררה כנכונה מאוד, והיא מאפשרת חשיפה למסורת הברסלבית האותנטית, בניגוד לטון המאפיין את בעלי התשובה המתרגמים אותה לעיבודים אלקטרוניים.
פרנק עובר בשנים האחרונות תהליך מבורך, שבו הוא יוצא מהנישה הדתית המצומצמת אל מחוזות רחבים יותר. בניגוד לאלבומיו הראשונים, שהיו מעוצבים בגרפיקה חובבנית אך בעלת חן, המאפיינת את השוק החרדי, פרנק בגרסתו החדשה מגיש אלבומים המעוצבים באסתטיקה מוקפדת, עם חוברות מפורטות המסבירות את מסורות החסידות והניגונים.
במקביל לאלבום החל ההרכב להעלות סדרת מופעים, חלקם בחסות 'בית אבי חי' בירושלים, ברחבי הארץ, המוקדשים למסורת הניגון החסידי בכלל: חב"ד, ברסלב, קרלין, ויז'ניץ ועוד. גם הם מלווים בהסברים – לעתים מעט מיותרים – שמספרים את הסיפור מאחורי כל ניגון. בהופעה ב'מוזיאון ארץ ישראל' אירח ההרכב את אביתר בנאי לערב ניגוני חב"ד. הם היו במיטבם: נאור כרמי הראה לקונטרבס דברים שהוא מעולם לא חשב שאפשר לעשות בו, חיליק פרנק כישף בקלרינט את האולם, וכך גם אריאל אלאייב האקורדיוניסט, אורן צור הכנר והמתופף אילן קצ'קה. הרפרטואר המגוון נע בין ניגונים מוכרים יותר למוכרים פחות, משקטים לשמחים, מארוכים לקצרים. הקושי העיקרי היה לשבת בכיסאות. גם הוא, כאמור, נפרץ לקראת הסוף.

פרדוקס המנגן הכשר
היה מעניין לראות את הקהל שהגיע להופעה. כמה חב"דניקים, מעט חילונים חובבי פולקלור חסידי, דתיים-לאומים ובעיקר אנשים רבים שביקשו 'מנגן כשר' שיספק יותר משעה וחצי של מוזיקה טובה. אולי אפילו התעלות רוחנית. העניין הוא ש'מנגן כשר' הוא לא דבר פשוט בכלל. את המושג 'מנגן כשר' טבע ר' נחמן בתורה ג' בליקוטי מוהר"ן. כדאי לעיין בתורה הזו כולה (וגם בתורה ס"ג בתניינא), אך עיקרו של עניין הוא שדווקא מתוך חשיבותה של המוזיקה ישנה משמעות עצומה לאדם שמשפיע אותה. כאשר אתה שומע את נגינתו של אדם לא מתוקן, אומר ר' נחמן, עלולות להיות לכך השפעות רוחניות מזיקות. לעומתו, המנגן הכשר נהיה משפיע רוחני ראשון במעלה, הבונה בנפש שדות כוח של קדושה והשתוקקות.
אמנם ר' נחמן מראה דרך שבה "התיקון הוא שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם" – ובעצם נותן לגיטימציה גם לאנרגיות שליליות שהיהודי יכול לנתב אותן עד יניקת נבואה – אך המסקנה העקרונית היא זהירות גדולה בכל מה שנכנס לנפש, ובפרט דרך המוזיקה. אפילו המשיח הברסלבי (כפי שמתואר ב'מגילת סתרים', ובדומה ולהבדיל לאותה צוללת צהובה של הביטלס) הוא מין מנגן שכובש את העולם בקסם נגינתו. כמובן, הדברים עמוקים הרבה יותר, אבל מניסיוני אני יודע שהמושג הינו דינאמי, קל לשינוי, ומעל לכול בעל משמעות פרקטית בעייתית. התוצאה ברוב המקרים יוצרת רשימת חיסול משלה. הקריטריונים לעולם לא יסתדרו עם המציאות: גם אם נסכים שג'ים מוריסון הוא 'מנגן רשע', יהיה קשה הרבה יותר להסכים לגבי 'סגור רוס' (Sigur Rós) – חבורת גויים איסלנדים שעושים כרגע את המוזיקה הרוחנית המעניינת ביותר, בעיניי, או לגבי קליפת הנוגה הגדולה שממנה מורכבת רוב המוזיקה בעולם.
והצרה הגדולה מכולם: קל להתחפש ל'מנגן כשר'. רוב המשתייכים לפופ החרדי (המכונה, משם-מה, 'מוזיקה חסידית' אף על פי שאין כל קשר בינו לבין 'חסידות') משחקים את המשחק הזה. כך גם כל מיני מתחזקים למיניהם המתהדרים לפתע בפולקלור יהודי מצועצע כחלק מהטרנד ששוטף את המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות.
בהסתכלות לאחור משונה להתבונן בטרנד הזה: אני עדיין זוכר את הרעד שעבר ב'היכל התרבות' בתל אביב כשעלה לפני שש שנים המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול". החלום שמישהו ייקח את האוצר היהודי ויעשה איתו עבודה אמנותית אמיתית התגשם שם. אבל לא נראה שמישהו שיער עד לאן הדברים יתגלגלו. נדמה לי שעד אז כל הפיוט שהיה במוזיקה הישראלית הסתפק ב'אסדר לסעודתא' שהתחבא בסוף 'רחוב האגס אחד' של אהוד בנאי.
מאז הטפטוף הפך למבול. כמעט כולם השתתפו בחגיגה הזאת, כולל אמנים לא צפויים כערן צור ורונה קינן, אך האמת היא שרק מעט ממנו יישאר איתנו לטווח הארוך ('אדומי השפתות' של ברי סחרוף ורע מוכיח על פי אבן גבירול). רובו היה לא היה. חלק גדול מהקופצים התגלו כקרבנות אופנה.
מבט אחד חטוף ב'לב והמעיין' יסגיר שלא בטרמפיסטים מדובר כאן. הם לא חלק מהטרנד הזה. אמת, התהליך שהוא יצר אִפשר את ההכרה שלה זוכה 'המוזיקה היהודית' כאפשרות לגיטימית – לפעמים אף מלהיבה – בתוך המוזיקה הישראלית, והוא מאפשר להם לפעול מחוץ לקהל השבוי של חובשי הכיפות. אך חשוב להבין שהם אינם כאן כי 'זה מה שהולך'. הם עושים את המוזיקה הזאת כי זה מה שהם, וזה מה שהם יודעים לעשות.

כל בוקר קצת
אחרי שפרסמתי במוסף זה ביקורת על אלבומו החדש של גבריאל בלחסן, קיבלתי מספר הודעות דוא"ל ששאלו למה, בעצם, לשמוע את מה שהם הגדירו כ"מנגן לא מתוקן, אולי אפילו רשע". השבתי להם שבנוסף לפרשנות המקובלת של דברי ר' נחמן, אני קורא את המושג הזה קריאה נוספת: מנגן כשר הוא מנגן אמיתי, אותנטי. הוא איננו מזייף את מקומו ואת מעשיו ואת אמנותו. הוא בא מהלב. אין הרבה מוזיקאים שיענו על שתי ההגדרות, או אפילו על אחת, אבל אין ספק שחבורת הנגנים של 'הלב והמעיין' הם 'מנגנים כשרים מאוד'. חיליק פרנק ונאור כרמי הם עובדי ה' באמת, חסידים באמת, בעלי תפילה ומוזיקאים מטורפים וטוטאליים.
בחלק מהניגונים התארח אביתר בנאי כסולן ווקאלי, ובסוף המופע דובר על אלבום משותף במתכונת דומה. אם לשפוט על פי הערב הזה יש למה לחכות, אך גם לקוות שבנאי יהיה דומיננטי יותר משהיה בהופעה. נראה שהוא הרגיש נוח בתפקיד האורח, ויש בזה מימד מטריד.
לא פשוט לי לכתוב על אביתר בנאי, למרות שבמובנים מסוימים הוא כל הסיפור. יש הרגע הזה שבו מפקיעים ממך את מה שאתה תופס כ'שלך': כשהסופר הפרטי שלך הופך פתאום לכוכב רבי מכר, כשההורים ואתה שומעים יחד את מה שהיה עד לא מזמן להקת האינדי המחתרתית, כשהאדם שדיבר אל נימי הנפש שלך מתגלה כאחד שמדבר לכולם. בשביל מי שהיה עם אביתר בנאי בתיאטרון הרוסי, על הרצפה בארבעים מעלות, בבראשית, בדיו הכהה השפוך, הייתה מין תחושה מוזרה לראות את החיבוק הדתי שעוטף אותו בשנים האחרונות. פתאום הרבנים מהישיבה התיכונית, שאסרו עלינו ללכת להופעות שלו, עמדו עכשיו כמה מטרים לידנו, מתנענעים במגושמות במהלך השירים. זה היה מוזר ומשמח באותה מידה.
אביתר בנאי עושה את המסע אל עבר 'המנגן הכשר'. יש שירים שהוא כבר לא שר, יש הופעות שנראות כהתוועדות חסידית לכל דבר. ב'כל בוקר קצת' – השיר היפה ביותר באלבום האחרון – הוא מבקש להגיע "עד השיר הנקי, האמיתי", מין תשובה לשיר 'מנגינה יקרה' מהאלבום הראשון, שם הוא כתב: "אין לי ברירה: או לבוא לבוש או לבוא נקי". אז הוא בא נקי. אבל העניין הוא שבנאי היה מנגן כשר כבר מההתחלה. את 'יש לי סיכוי' (ה'ארבע בבות' הפרטי שלי. כבר כמה שנים, רגע לפני 'כל נדרי', אני מתפלל אותו לעצמי) הוא כתב הרבה לפני שציציות התחילו להשתלשל מחולצתו. אנחת רווחה אמיתית הייתה עבורי הגילוי שהוא לא הפסיק ליצור, שאלבומו האחרון והיפה הורכב מחומר מקורי ולא מפסוקים מולחנים. הפחד הזה, שמי שהופכים ל'מנגנים כשרים' יפסיקו להיות אמנים יוצרים, הוא העקב-אכילס של המהלך אל עבר השיר הנקי.
מעניין יהיה לשמוע את האלבום המשותף שעתיד לצאת בקרוב. השאלות הגדולות הן האם המנגנים יצליחו לכלוא את האנרגיות העצומות של המפגש בתוך דיסק, והאם המנגן הכשר יביא את עצמו ולא רק ילווה את שהיה.

• וידאו ותמונות מההופעה באתר 'חב"ד און-ליין' / וידאו של ההופעה באתר 'חב"ד איננפו'