אביתר בנאי / יפה כלבנה (הד ארצי)
עונת החתונות של הקיץ האחרון הייתה תזכורות מעניינת לשינויים הגדולים שאנחנו עוברים. בהתחלה, בחתונות הראשונות, כשעוד היינו תלמידי ישיבות ומכינות, ניסינו להחצין את ההתקרבות הדרמטית (ועל פי רוב; הפתאומית) אל עולם התורה. המחיצות היו מחיצות, ראשי הישיבות היו הרבנים המחתנים, ותזמורות חסידיות ניגנו ניגון יפיפה שלא נגמר.
כמה שנים בתוך העולם הדתי החדש, העצמאי, שהפך אצל רבים מאתנו לבית קבע, ההתקרבות כבר פחות דרמטית ויותר מאוזנת. והנה, בעונת החתונות הנוכחית המחיצות כבר סמליות, ואחר כך יורדות בדרך כלל, יחד עם התזמורות החסידיות שמפנות את הבמה לדי ג'יי שינגן את המוזיקה שאנחנו באמת שומעים בחיים. גם אביתר בנאי נמצא שם, בפלייליסט של הדי ג'יי (במעט השירים הרקידים שהוא שחרר בחייו). כולנו אוהבים את אביתר בנאי. בשביל רבים מאתנו, אלא שעברו את תהליך ההתקרבות הרוחני סמוך להתרבות שלו, הוא הפסקול שמלווה את תהליכי הנפש.
"יפה כלבנה", האלבום החדש והיפה שהוציא בנאי, מראה שאנחנו די מסונכרנים. גם הוא לקח אחורה פנה, קטן אבל חשוב, בתהליך התשובה התמידי. לספק חזר להיות מקום, המקורות שבו להיות השראה יצירתית ולא כלוב זהב קדוש, כמה מההרגלים הישנים שבו, ההחמרה פחתה (ואפילו, באיחור של עשור לפחות, בנאי הופיע השנה בפסטיבל אינדינגב). עכשיו רק נשאר שהוא יחליט לברור קצת יותר את חיבוקי הדובים הרבנים שנהנים להתהדר בו.
אפשר לראות את השינוי אפילו בהחלטה למקם את ניגון "שלוש תנועות" החבד"י באמצעו של האלבום, כחלק מהחיים, ולא באחד הקטבים התחומים של הפתיחה או הסיום כפי שהיה צפוי. בכלל, "שלוש תנועות" (שהמסורת מיחסת את הלחנתו לבעל שם טוב, המגיד ממזריטש והאדמו"ר הזקן) הוא בעיניי פסגת האלבום. ביצוע מרגש, מלא כוונה ומרטיט לב ממש. דווקא "תל אביב", השיר שמסמל את המהלך השינוי יותר מכל (והסינגל הראשון ששוחרר לרדיו), הוא שיר חלש יחסית. בנאי שב שם בספק סיוט ספק חלום אל העיר הגדולה והסימבולית, דירת רווקתו הריקה, והכל איננו, "אין כלום" ("כלום" הוא גם החיים השלמים – אישה, בית, ילדים, תכלית – שמופיעים בכל שאר האלבום). בסיום הסיוט הזה, הוא אומר את המילים המפורשות: "כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שהשתניתי, השינוי היה מהיר מדי וחיצוני". משפט פשטני קצת, חסר סאבטקסט, שכמו השורה "כל הענווה הזאת היא רק כדי להוסיף כבוד" ("גנב"), אומנם אמירות מלאת כנות, אבל נשמעות יותר כמו תמלול ראיון שבנאי נתן לעיתונאי.
השורות הללו מחווירות מול הטקסטים האחרים באלבום, שממשיכים לגעת בעדינות הפשוטה והאופיינית של בנאי. קחו למשל את התמונה היפהפייה שהוא יוצר בשיר "גל" (שהלחן והעיבוד שלו מזכירים מידי את "איפה את היום" של השותף אסף אמדורסקי): "אני כאן, אני נשאר כאן, אני איתך, אין מצב למחוק אותי / עומד באמצע הסלון, נשען על הקיר (….) לפעמים כשהילדים מתקרבים אליי, באצבעות קטנות מנגנים בי / פתאום אני נזכר בך כמו שהיית פעם / בונה ארמון בחול, הנה מגיע גל ושוטף את הכול / ממה אתה כל כך מפחד? על מה אתה שומר שם? (…) מותר לך לנגן, לצעוק אל השמיים / לשבור את הלב, לבכות ולברך". או כמה יפה הברכה שבנאי שר בקולו הנעים לבנו (במעין קריצה ל"את תלכי בשדה" של לאה גולדברג) ושאימצתי גם אני לשיר לבני לפני השינה: "ולבי מבקש תהיה נשמר / שתהיה אהוב וקרוב / ותמיד תלך בשדות של אמת / בשדות של שמחה ויופי / ולבי כורע ומשתחווה / חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד".
את "יפה כלבנה" הפיק אמיר צורף, שגם עיבד את השירים יחד עם צח דרורי, איתמר דוארי ושניר בלומנקרנץ. על העטיפה מופיעה תמונת ראשה המכוסה בשביס של אשתו של בנאי, רות, סילואטה נשית שחורה מול לובן השמש. סיפור אהבתם של הגיורת הדנית שפגשה את האומן הישראלי בהופעה בניו יורק ונישאה לו בחתונה בירושלים, מסופר בשיר המתוק והמפתיע "I love you", ובצורה מעודנת יותר בשיר הנושא "יפה כלבנה" (כולל השורה הנהדרת: "עוד פעם כשהייתי ילד היית בתוכי נשברת"). חווית הגרות הכללית, עם או בלי התייחסות ישירה לדמותה של רות המואבייה (כמו בציטוט המילים המוכרות ממגילת רות בשיר "תל אביב") חוזרת באלבום. יש בחוויה הזאת את מה שהופך אותו לאלבום טוב יותר מקודמו "לילה כיום יאיר", שהיה אלבום "בטוח" יותר, וגם קצת משעמם. "יפה כלבנה" לעומתו, שומר על זרות בריאה של תהיות ושאלות, בלי לפחד מהפחד.
———–
אגב, בזמן האחרון יוצא לי לכתוב לא מעט ל"מוסף" של אתר בית אבי חי, הנה לינקים לשתי הרשימות האחרונות:
השגריר – על מערכת היחסים בין הרב עובדיה יוסף לאדם ברוך (וגם תמונות מהלוויה באינסטגרם)
סכין נזרקת באוויר – על פרשת ההופעה של אהוד בנאי בסוסיא
[אפשר לעקוב אחרי הפרסומים השונים במנוי twitter]
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
יפה כתבת. אם כי לא נראה לי שהבירור והפקפוקים נעדרו משני הדיסקים שלפניו. מה שכן נעדר אלו הבעיטות והצעקה, שכנראה לא יחזרו לעולם, אלא אם כן התהליך שתארת פה (ואולי זו משאלה בלבד…) יתקדם עד סופו, ואז נזכה אולי לראות את העוצמות שלו מתבטאות ממקום של שלמות, של סוף תהליך, ושל ביטחון, שיש לו את הכאבים שלו וההתלבטויות שלו, אבל הוא לא תוהה בקול על איזה מקום הוא נמצא אלא מדבר על תוכן המקום עצמו, באותן עוצמות וכנות כמו שעשה למקום שהוא היה בו לפני עשרים שנה. ואולי גם זו משאלה בלבד, כי הרי גם הגיל והמשפוחה עושים את שלהם, וההשלמה וההכרה ביופי והאופן הנוכחי חייבת לבוא עם תהליך אישי גם בקרב מי שמקשיב לו ולא רק מצד אביתר.
בכל מקרה, משהו שתפס אותי לגמרי בדיסק הזה – החוברת שלו מסתיימת כנהוג ברשימת תודות. רק שכאן – במקום רשימת שמות ואזכור קל, הוא כתב משפט ארוך או איחול ספציפי מאוד, באופן שהזכיר לי חתן שמברך את החברים כשהם הולכים. מקסים ומלא הכרת תודה.
"עכשיו רק נשאר שהוא יחליט לברור קצת יותר את חיבוקי הדובים הרבנים שנהנים להתהדר בו."
בחייך, אל תישמע כמו איזה מפלגת העבודה.
הוא לא בוחר ולא בורר אף רב, תן לו להיות דוס בשקט, הכי אותנטי והכי הוא. רבנים או לא – הוא בכלל לא בסצנה הזאת. התסביכים מהסוג שאתה מתאר בהתחלה נגזרו רק על דתיים\ביינישים מלידה.
סיוג – כן, ברור. יש כאן איזה רצוא ושוב. זה הדבר הראשון שכולם אומרים על הדיסק. מקום פחות 'דוסי' מלילה כיום יאיר. אבל אני פשוט לא אוהב שלוקחים את זה למקום הפשטני, כאילו זאת סתם התברגנות או עייפות דתית.
אפילו 'תל אביב' או 'גנב' הם אחרי הכל שירים 'דוסים', איך שלא תהפוך את זה. אולי לא ההרמוניה המפוייסת של לילה כיום יאיר, אבל בטח שלא הדיסק הראשון, וטוב שכך. הוא לא שמה , והוא יודע למה.
אם רוצים איזה משפט מפתח – 'שביר. הכל ברגע נשטף'. למה אני אומר לכם את זה? כדי שתדעו:
'כל נשימה – מתנה'.