[פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' 28.6.2013]
אביב גדג' / ילדים של מהגרים" (אן.אם.סי)
ויש בית. ויש בו אישה שאתה אוהב וילד שמנסה לקרוא לך אבא. ויש עבודות, ולימודים, וקניות ברמי לוי, וערמות של כלים שצריך לשטוף, וערמות של ספרים שצריך לקרוא, ותפילות קצרות של בלבתים, ורגעים כאלה של נחת מהמרפסת שקל לשכוח בהם מהמערבולת שרוחשת לך מתחת לקליפה של העור.
ויש את אביב גדג'. ויש לו אלבום חדש עם שם שקראת בו פעם לעצמך; "ילדים של מהגרים". ויש שם, באלבום הזה, תזכורות מהמערבולת שלך, דרישות שלום משונות ממנה כמו "זיקוקים בכלוב", כמו "שלג באלנבי", כמו "אימפריות של חול". ואין שם יום ואין שם לילה בכביש מהיר אחד. וגם אחרי המון שמיעות אתה יודע שזה לא אלבום מושלם – שיש שם די הרבה בעיות – ובכל זאת: החיצים חודרים את השריון.
כמו תמיד, לגדג' יש שלושה סוגי חיצים עיקרים בפח החצים האלבומי שלו. יש את החץ האינטנסיבי, המתפקע ממילים, הגדוש מגיטרות מהירות ותיפוף קצבי. ככה נפתח האלבום החדש בשני שירים של תנופה – "לא מקום לחלשים" (שיר פוסט המחאה שהכזיבה: "אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי / כולם רעבים בשדות היהלומים") ו"כל צעד" – שני שירים שזורקים את החץ הישר אל המטרה.
השיר שבא אחריהם, "אמונתי מנגנת בלילות", שייך לסוג החיצים השני. זה חץ איטי וממוקד, עם כלי מיתר ברקע ומילים מדודות. "אמונתי לא צריכה הרבה מקום" שר שם גדג', "ישנה מתחת לגשר, מטיילת בחצרות / וכשהיא מנגנת אז אפשר פתאום לנשום ולשמוע ולראות". והיא אכן מנגנת, וגדג' שר אותה בקולו המשונה. ובאמת אפשר פתאום לנשום, ולשמוע, ולראות איך חץ מפלח את השירון – ודווקא דרך המעטפת ההרמונית בה נעטף – ואיזה עונג מוזר ומנחם יש ברגע הפילוח הזה.
יש שיר-חץ-איטי-מפלח שכזה בכל אלבום שגדג' מעורב בו. ב"ילדים של מהגרים" זה קורה כאמור עם "אמונתי מנגנת בלילות", באלבום הסולו הקודם שלו ("תפילה ליחיד", 2009) זה הגיע עם "בלוז ראש חודש", באלבום השני של אלג'יר ("מנועים קדימה", 2002, הלהקה של גדג' וגבריאל בלחסן) ב"מול הים עם תפילין", וגם באלבום הראשון של אלג'יר ("נאמנות ותשוקה", 1995) שיצא כשהם היו רק בני 17, זה נמצא בשיר "אזהרות לנפש".
יש גם עוד חץ שמופיע מדי פעם אצל גדג' – ואפשר לקרוא לו החץ המתחכם, הקצת מהתל, שמתריס עם קריצה אבל בעצם לוקח את עצמו מאוד ברצינות (ע"ע "פעמוני המאה" המוצלח ב"מנועים קדימה" של אלג'יר). באלבום החדש זה "המדריך לפליט", יצירה בת כמעט 12 דקות, שמורכבת מארבעה קטעים מחוברים ושונים זה מזה. באחד מהם מתארח זאב טנא, שמדקלם-שיר במאיר אריאל סטייל : "נא לא למות על הדשא / נא לא להרים את הקול / נא לא להאט את הקצב / נא לא לעכב את התור". הפרק של טנא בשיר דווקא מוצלח, אבל באופן כללי יש הרגשה שמשהו בחץ התרעלה של "המדריך לפליט" לא יושב כל כך נכון בתוך הקונטקסט של האלבום כיצירה שלמה. אגב מאיר אריאל וקריצות; גם בשיר "ונוס בתמוז" הנהדר שבה רוחו של המנטור הגדול לקרוץ שוב מתוך הטקסט של גדג': "מבחוץ את מלאה קוצים / ומבפנים עוד ועוד קוצים / אין בך זמן לים / אין בך מים מתוקים".
"ילדים של מהגרים" הוא אלבום שמצדיק את כל הצפיות שתלו בו בסצנת הרוק האלטרנטיבי הישראלי בכלל, ואצל מעריצי החבורה המוכשרת מתלמי אליהו בפרט. הוא נכתב והוקלט בשנתיים האחרונות בתל-אביב, שדה בוקר והודו ומשתתפים בו הלהקה הקבועה והמציינת של גדג' (שמלווה אותו גם בהופעות בשנים האחרונות): רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון על הבס, אביב ברק על התופים ובוריס מרצינובסקי על אקורדיון. חץ מהם מתארחים גם זאב טנא וסולנית להקת "כלבי רוח" הילה רוח.
אביב גדג'. "הבטחנו להיות חזקים מאוד, אבל לא היום".
נדמה שכל החומרים הביוגרפים של גדג' – אלג'יר המולדת ואלג'יר הלהקה, בית הכנסת במושב תלמי אליהו ובית החולים אברבנאל, צרפת, המדבר, הגשר בנתיבי איילון ממנו ניסה להתאבד בקפיצה, האח הביולוגי שלום גד והאח הנפשי גבריאל בלחסן, הכישלונות המקדמים והפרסים האחרונים (החדש שבהם היה פרס אקו"ם לשנת 2013) – כולם מצאו את מקומם בשלוש עשרה הרצועות של "ילדים של מהגרים", יחד עם לא מעט ביקורות על החברה הישראלית. לא תמיד זה מושלם, אבל כמעט תמיד גדג' מצליח לחדור בישירות שלו. להזכיר לך את המערבולת שמתכסה ביום יום האגבי שלך. "בוא ילד, בוא ילד", הוא שר ב"אמונתי מנגנת בלילות"; "הבטחנו להיות חזקים מאוד, אבל לא היום".
צלול / עמיחי חסון (מוסף ערב שבת של מעריב)
עמיחי חסון | תת מודע זמני 
וואו! איזה אלבום!
האומן הכי טוב שיש לנו היום ללא עוררין!